בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 130 (231) 01/12/99

זמן אוויר

ה"אפים" נגד המיגים

שרשרת העימותים בין מטוסי הקרב האמריקאיים למטוסי הקרב הסובייטיים החלה בקוריאה, נמשכה בוויטנאם, בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים, והסתיימה בקרב הגדול בין מטוסי F-15 למיג-21 ו-23 במלחמת לבנון. אחרי קריסת הגוש המזרחי, עבר המאבק לשדה השיווק והמכירות. גם בו, ידם של האמריקאים על העליונה

דן סלע

כשסוקרים את ההיסטוריה של העימותים האוויריים מאז מלחמת-העולם השנייה, שני שמות חוזרים ועולים בכל הזדמנות ובשלל הטיות שונות. כמעט בכל קרב ובכל מלחמה, השליטה בשמיים מוכרעת בסופו של דבר בין ה"אפים" של חיל-האוויר האמריקאי, או הפרו-אמריקאי, לבין המיגים של חילות-האוויר הנתמכים על-ידי הסובייטים. כך היה בעימותים הישירים בין הגושים, כמו בקוריאה ובוויטנאם וכך היה בעימותים האזוריים, בין ישראל למדינות ערב. כך גם בין איראן, שקיבלה מטוסים אמריקאיים בתקופת השאה והשתמשה בהם נגד המיגים העיראקיים במלחמה בין שתי המדינות. ונראה שכך זה יהיה גם בעתיד הנראה לעין, בקרבות כמו זה שהתקיים באחרונה מעל שמי קוסובו, בו היכו ה"אפים" האמריקאיים במיגים היוגוסלביים.
בראייה היסטורית כוללת, אפשר לפסוק באופן חד-משמעי שבקרב בין המיגים ל"אפים", ניצחו האמריקאים. אבל פסיקה חדה כזאת תעשה עוול למעטפת הטקטית שסבבה את ה"אפים" ולכל תפיסת הלחימה המערבית. לאלה היתה תרומה מכרעת בניצחונן של מכונות המלחמה המעופפות מתוצרת ארה"ב על המכונות המקבילות מתוצרת ברית-המועצות, שסבלו במשך כל השנים מתפעול לקוי ולא מיומן.
קצת סדר: "אף" אינו סוג של מטוס וגם לא שם של חברה: זהו קיצור של fighter ושם קוד מוסכם למטוס קרב בחיל-האוויר האמריקאי, כמו הקידומת "בי" למפציץ (bomber) ו"איי" למטוס תקיפה (attack). המשותף לכל מטוסי ה"אף" היא העובדה שכולם נבנו לפי דרישות מבצעיות של מערכת הביטחון האמריקאית. ההבדלים החדים ביניהם נובעים, בין השאר, מהעובדה שהם מיוצרים במפעלים שונים ברחבי ארה"ב וחלקם אפילו מתחרים זה בזה על לבם וכיסם של לקוחות.
אצל הסובייטים זה עבד אחרת. "מיג" אינו רק סימן, אלא קודם כל שמות של שני אנשים: ארטם מיקויאן (שמשמו נגזר ה"מי") ומיכאיל גורביץ' (שהביא לשותפות את ה"ג"). מיקויאן וגורביץ', שניהם מהנדסים מוכשרים, החלו לתכנן יחד מטוסים כבר בשנות ה-30. התוצר הראשון שלהם נשא בגאון את הסימן מיג-1. הוא וגם מחליפו, המיג-3 המשופר, נתנו הופעה מרשימה (אם כי לא ממש אפקטיבית) כבר במלחמת-העולם השנייה. בימים ההם, אף טייס (או מהנדס מטוסים) סובייטי לא העריך שאי פעם ייצא לחיל-האוויר של הצבא האדום להילחם פנים אל פנים בחיל-האוויר האמריקאי. מאבקים כאלה צצו רק שנים לאחר-מכן, עם התחממות המלחמה הקרה והגיעו לשיאם במלחמות קוריאה וויטנאם. בשנים האלה יצאו ממפעלם של מיקויאן וגורביץ' כמה יצירות מרשימות ביותר, שיוצרו באלפי עותקים ושירתו בכל חילות-האוויר של מדינות הגוש המזרחי.

קוריאה: מחכים למיגים בסמטה

המגע הראשון בין המיגים הסובייטיים ל"אפים" האמריקאיים היה במלחמת קוריאה, העימות הקרבי הראשון בין שני הגושים הגדולים שהתבססו לאחר מלחמת-העולם השנייה. קצת רקע: בתום מלחמת-העולם נותרה קוריאה חצויה בין כוחות ארה"ב לכוחות ברה"מ, שחנו זה מול זה בקו הרוחב 38. הנסיונות המדיניים לאחד את שני החלקים לא עלו יפה ובקוריאה הצפונית קמה מדינה עצמאית פרו-סובייטית, שהחלה לחרחר מלחמה על הגבול. המלחמה החלה ביוני 1950, כשכוחות צפון-קוריאה פלשו לחלק הדרומי. הכוחות האמריקאיים, שהיו מוצבים בדרום, נסוגו בבהלה ורק לאחר ארבעה חודשים הצליחו, במבצע מבריק, לכופף את הצפוניים. אבל אז באו הסינים להגנתם של כוחות הצפון והמלחמה - שהתרכזה ברובה סביב אותו קו רוחב 38 - נמשכה קרוב לשלוש שנים.
מבחינת הכוח האווירי, היו האמריקאים בעליונות מוחלטת על צפון-קוריאה ועד הצטרפותה של סין למערכה, נחלו טייסי חיל-האוויר האמריקאי רק הצלחות. חיל-האוויר האמריקאי הפעיל בתחילת המלחמה מטוסי F-80 שוטינג-סטאר ו-F-82 טווין מוסטנג, שרידים אחרונים לטכנולוגיה של מלחמת-העולם השנייה. מטוסים אלה השיגו את העליונות האווירית שהיתה דרושה למפקד הכוחות האמריקאיים, הגנרל מקארתור, כדי להשיג את המפנה במערכה. אבל כל זה לא עזר בראשית נובמבר 1950, כשרביעיית מוסטנגים אמריקאית הותקפה בידי שישה מטוסי קרב כסופים בעלי כנפיים משוכות לאחור. המוסטנגים הצליחו להיחלץ, אבל בספרי ההיסטוריה נרשם אותו יום כמפנה במערכה האווירית: מיג-15, חוד החנית של הטכנולוגיה הסובייטית, הגיע לצפון קוריאה. הצטרפותם של הסינים למלחמה הכניסה מאות מטוסים כאלה לזירה.
המיג-15 היה מטוס בעל כנף משוכה לאחור, שהתבססה על אותה טכנולוגיה גרמנית, שעליה הושתתו גם המטוסים האמריקאיים בעלי הכנף המשוכה. אבל את התודה העיקרית חייבים היו הסובייטים דווקא לבריטים, שהסכימו לתת להם להשתמש במנוע ה"רולס-רויס" החדיש, מבלי להעריך כי אותו מנוע צפוי להיות חלק בלתי נפרד ממכונת המלחמה האווירית החדשה. המיג-15 נכנס לשירות ב-1948 וסופק מיד לפולין ולסין. הוא הצטיין בנסיקות וצלילות חדות ובפניות הדוקות והיה בעיקר טוב יותר מה-F-80 ומה-F-82 האמריקאיים. באופן שאינו מרמז דבר על הבאות, הסתיים קרב האוויר הסילוני הראשון של המלחמה דווקא בניצחון אמריקאי. אבל בקרבות הבאים, כשטייסי המיג צברו ביטחון, התוצאות היו שונות.
המיג-15 היה מהיר בכ-150 קמ"ש מה-F-80, מה שאיפשר לו, למשל, לפגוע במפציצים אמריקאיים ולהימלט לפני שה-F-80 המלווים הצליחו להתיישב עליו. גם מטוסי ה-F-84 תאנדר-ג'ט, שהאמריקאים שיגרו לזירה בבהילות, לא הצליחו לגשר על הפערים הטכנולוגיים.
אבל לארה"ב היתה הפתעה עבור כוחות הצפון: F-86 סייבר, מטוס הכנף המשוכה הראשון של חיל-האוויר האמריקאי, שנכנס לשירות מבצעי כשנה לפני המלחמה. זה היה מטוס חד-מושבי וחד-מנועי מתוצרת "נורת'-אמריקן", שהגיע למהירות 690 מייל לשעה. הסייברים הראשונים נשלחו לקוריאה בתחילת דצמבר 1950 וכעבור כשבועיים הפילו את המיג הראשון שלהם.
העליונות האווירית חזרה להיות אמריקאית ושורה של פגיעות בשדות-התעופה של הצפון, שבאה מיד לאחר-מכן, דחקה את המיגים הסיניים לבסיסים צפוניים יותר, בשטחה של סין העממית.
כדי למנוע מהסינים כל אפשרות לפגוע במטרות אמריקאיות מהאוויר, הוצבו פטרולים של מטוסי F-86 דרומית לנהר יאלו, באיזור שזכה לכינוי "סמטת המיגים" (mig alley). במשך חצי שנה הפילו שם מטוסי הסייבר האמריקאיים 44 מטוסי מיג-15 ופגעו ב-77 נוספים. טייסי המיגים, לעומתם, הפילו שישה סייבר בלבד. העובדה ש-77 מבין המיגים שנפגעו בקרבות האוויר לא הושמדו אלא רק נפגעו, מעידה על החסרון העיקרי של הסייבר: מערכת נשק שהיתה חלשה ביותר בקרבות האוויר המהירים של עידן הסילון. אגב, בחלק מקרבות האוויר שהתקיימו בסמטת המיגים הוטסו המיגים בידי טייסים רוסים ופולנים, שהובאו לצפון-קוריאה כדי לצבור קצת נסיון מבצעי.
בסתיו 1952 הוחלפו ה-F-86 הוותיקים בדגמי E ו-F של המטוס, שהיו מצוידים במכלי דלק חיצוניים להגדלת הטווח. דגמי S, שהצטרפו מאוחר יותר, צוידו ברקטות אוויריות וחלקם גם בתותח 20 מ"מ מתקדם. השיפור העצום שחל בכוח האווירי האמריקאי עם כניסתם של מטוסי הסייבר לשירות בקוריאה, בא לידי ביטוי במאזן המרשים שהשיגו מטוסים אלה בסיום המלחמה: 792 מיגים הופלו לעומת רק 78 מטוסי סייבר.

ויטנאם: המיג-21 מפתיע

עשור שלם חלף. הטכנולוגיות הסובייטיות והאמריקאיות נקראו לקרב פעם נוספת. הזירה: ויטנאם. הרקע: תוקפנות של צפון ויטנאם הקומוניסטית נגד הדרום הפרו-אמריקאי, שהצליחה לגרור את ארה"ב למתישה והארוכה במלחמותיה. זה התחיל בשנת 1961 ובמעורבות אמריקאית מזערית בסיוע לכוחות דרום-ויטנאם, והפך תוך מספר שנים למלחמה עקובה מדם שבה מככבות שתי הפסגות של הטכנולוגיה האווירית באותה תקופה: F-4 פאנטום מול מיג-21.
העימותים האוויריים החלו בעיקר בשנת 1964, כשצבא הצפון קיבל כ-30 מטוסי מיג-15, המוכרים לחיל-האוויר האמריקאי מתקופת מלחמת קוריאה ומיג-17, מחליפו של המיג-15 שכמעט - אבל רק כמעט - הצליח לשבור את מחסום הקול. באפריל 1965 הם השיגו את ההפלות הראשונות במלחמה של מטוסים אמריקאיים. הקורבנות היו שני מטוסי F-105, מטוס קרב והפצצה שתוכנן לשאת כמות גדולה של חימוש - תכונה שבאה כמובן על חשבון זריזות ותמרון. עבור המיגים הזריזים הם היו טרף קל ושני מטוסי ה-F-105 הופלו באש תותחים. אלה היו אמנם שני המטוסים היחידים שחיל-האוויר האמריקאי איבד בשנת 1965 בקרבות אוויר - אבל המכה למורל היתה קשה וכואבת.
בערך באותה תקופה הכניסו האמריקאים לזירה נשק חדש, F-4, מטוס ששורשיו במלחמת קוריאה, אז הזמין הצי האמריקאי מחברת "מקדונל-דאגלס" מטוס קרב שנועד להמריא מנושאות מטוסים. חיל-האוויר האמריקאי, שהתלהב מהתוצאה, הזמין לעצמו דגם מקביל, שזכה לכינוי F-110A. מאוחר יותר אוחדו השמות והכינוי המוסכם היה F-4 פאנטום.
בהזמנה שהעביר חיל-האוויר האמריקאי ל"מקדונל-דאגלס", הוא דרש מטוס קרב שיוכל לתפקד בכל מיגוון המשימות, החל בהפצצה וכלה בעליונות אווירית ושיהיה ניתן לתדלוק באוויר. דגם C של הפאנטום (דגם B נועד לצי) נכנס לשירות בסוף 1963 והופיע בזירת ויטנאם כשנה לאחר-מכן. את שני המיגים הראשונים בהיסטוריה של הפאנטום הפילו טייסי הצי, שהפילו ביוני 1965 זוג מטוסי מיג-17. הטייסים הצפון-ויטנאמים הבינו שלא כדאי להם להתעסק עם הפאנטומים והעדיפו לחמוק ממגעים ישירים איתם. כדי להשיג הפלות, ניסו טייסי הפאנטום לפתות את טייסי הצפון באמצעות תרגילי הטעיה שונים: ביולי 1965 טסו הפאנטומים בגובה ובמבנה שנראה על מסכי המכ"ם כמו רביעיית F-105 והצפון-ויטנאמים אכלו את הפתיון. באותו קרב הפילו הפאנטומים שני מיגים נוספים.
הפאנטום היה ליגה אחת מעל המיגים. כושר התמרון של המיגים המהירים היה אמנם טוב יותר, אולם לא היתה להם תשובה למערכת הנשק של הפאנטום ובעיקר לטילי האוויר-אוויר. המיגים לא העזו להתקרב לפאנטומים, מה שהפך את ה-F-4 למטוס הליווי של כל גיחות ההפצצה.
כל זה נמשך עד אפריל 1966, כשבזירה הופיע שחקן חיזוק לא מוכר, מיג-21. המטוס הזה היה חוד החנית של התעשייה הסובייטית, כמו המיג-15 במלחמת קוריאה ותוכנן על בסיס לקחי המלחמה ההיא. הוא היה קל משקל (בערך שליש ממשקלו של הפאנטום) והפגין כושר תמרון וזריזות חסרי תקדים. מבחינת חימוש, היה המיג מצויד בתותח 23 מ"מ ובארבעה טילי אוויר-אוויר, תשובה סובייטית הולמת לחימוש המתקדם של הפאנטום.
המפגש הראשון בין הפאנטומים למיגים הסתיים בניצחון אמריקאי, אבל המיג החדיש הכניס שינוי אמיתי במאזן הכוחות. המיג-21 הנחיל לאמריקאים כמה מכות קשות והשגת העליונות האווירית האמריקאית בוויטנאם נמשכה זמן רב. בהקשר זה ראוי לזכור שההגנה האווירית הצפון-ויטנאמית היתה מושתתת על מערך מעולה של תותחי נ"מ וטילי קרקע-אוויר, שהיה עושה הצרות מספר אחת של האמריקאים. התבנית הזאת של קרבות אוויר בין פאנטומים למיג-21, על רקע מערך קרקע-אוויר מתקדם שמחפה על הנחיתות של המיגים, איפיינה גם את המפגשים האוויריים הבין-גושיים של המזרח התיכון, במלחמות ההתשה ויום הכיפורים. גם כאן, ידם של הפאנטומים היתה על העליונה, אבל המיגים בהחלט לא היו טרף קל.

לבנון: נקמת ה"אפים"

כמו דרום-מזרח אסיה, גם המזרח התיכון היה במשך כל תקופת המלחמה הקרה מוקד לחיכוכים בין גושיים, כשמאז סוף שנות ה-60 מקפידה ארה"ב לעמוד מאחורי ישראל, בעוד מדינות ערב מזוהות עם הגוש המזרחי. החל בתחילת שנות ה-70, עם סיומה של המעורבות האמריקאית בויטנאם, הפך המזרח התיכון לזירת ההתגוששות העיקרית בין הטכנולוגיות האוויריות של שני הגושים, תחילה באמצעות אותם כלי נשק של ויטנאם ומאוחר יותר במטוסים חדשים וטובים יותר.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והמעבר של מדינות ערב מתלות ביטחונית בברית-המועצות להשפעה אמריקאית - שהתאפיין בין השאר במעבר למטוסי קרב אמריקאיים, נותרה סוריה כמייצגת המובהקת של הטכנולוגיה הסובייטית באזורנו. זה היה רק עניין של זמן עד שהעימות בין הטכנולוגיות ייצא לקרב.
למלחמת לבנון הגיעה סוריה, וכמוה כל הגוש המזרחי, כשהיא מכירה בנחיתותם של מטוסי הקרב שלה, לעומת אלה של המערב. בהערכה גסה ניתן לומר, כי מאז החלו העימותים האוויריים של המלחמה הקרה, לא הצליחו הרוסים לייצר מכונת מלחמה שתשווה לטכנולוגיות המתוחכמות שיצאו ממפעלי המטוסים האמריקאיים. כדי לחפות על הנחיתות הזו, פיתחו הסובייטים מערך מעולה של נ"מ ועל כך יכול לספר כל טייס שטס בחיל-האוויר הישראלי ב-30 השנים האחרונות.
מערך מטוסי היירוט של סוריה באביב 1982, מועד תחילתה של מלחמת לבנון, היה מורכב משלושה דורות של מטוסי מיג: מיג-21 הוותיק, גיבור המפגשים האוויריים של ויאטנם ויום הכיפורים, מיג-23 החדיש יותר - שביכולת היירוט אל-ראות שלו יכול להזכיר קצת את הפאנטום וסופק לסוריה כדי לחפות על אבידותיה במלחמת יום הכיפורים - וגולת הכותרת של התעשייה האווירית הסובייטית: המיג-25.
המיג-25 הופיע לראשונה במצעד צבאי במוסקבה בשנת 1967, תחת שם הקוד E-266. במזרח התיכון הם הופיעו כבר בשנת 1971 וחדרו לחצי האי סיני מבלי שהפאנטומים של חיל-האוויר הישראלי מסוגלים לעשות משהו כדי לגרשם. היתרון העצום שלו במהירות ובגובה הטיסה, איפשר למיג-25 לבצע טיסות צילום היכן שרק רצה. החימוש המתקדם שהותקן בו והמכ"ם המודרני, הפכו אותו ליריב עדיף על הפאנטום. ארה"ב היתה צריכה להציב מולו קלף מנצח חדש.
הקלף הזה היה ה-F-15, שתוכנן כמטוס יירוט נטו, אבל התגלה גם כבעל יכולת תקיפה מעולה. מיד לאחר שהגיעו לישראל, החלה הספירה לאחור לקראת מפגש הפיסגה הבלתי נמנע בין ה-F-15 למיג-25. המיג מהיר יותר, מאיץ טוב יותר ומגיע גבוה יותר. ה-F-15 מתמרן טוב יותר ומצויד במערכת נשק חכמה יותר. באחד על אחד, הקרב הוא אפוא צמוד ביותר, ולכן מה שהכריע בסופו של דבר את המאבק בין שני המטוסים הטובים ביותר בעולם, היה המעטפת הטקטית. בפברואר 1981 הם נפגשו לראשונה. פאנטום ישראלי שנשלח למשימת סיור בשמי לבנון משך אליו מיג-25 שניסה ליירטו. ה-F-15 הישראלי יצא להגנתו של הפאנטום, הצליח ליירט את המיג ורשם הפלה ראשונה בעולם של המיג-25 המאיים. זה היה ניצחון של מטוס על מטוס, אבל מאחוריו עמד ניצחונה של תפיסה אסטרטגית רחבה יותר, שידעה להפעיל את מטוסיה בצורה מיטבית בזירת הקרב.
במלחמת לבנון, שפרצה קצת יותר משנה לאחר-מכן, רשמו ה"אפים" ניצחון בנוק-אאוט. בקרב האוויר הגדול ביותר מאז מלחמת קוריאה, שהתקיים בשמי לבנון ב-9 ביוני 1982, מיד לאחר שחיל-האוויר חיסל את מערך ההגנה האווירית של סוריה, הצליחו מטוסי חיל-האוויר להפיל לא פחות מ-22 מיגים (מדגמי 21 ו-23 בלבד; מיג-25 לא שותף באותו קרב) מבלי לספוג ולו אבידה אחת. בקרב הענק, בו הזניקו הסורים לאוויר כמאה מטוסים, עשו מטוסי ה-F-15 ככל העולה על רוחם וקצרו הפלות מטווח רחוק.
תת-אלוף (מיל') משה, שהיה מפקד טייסת ה-F-15 של חיל-האוויר באותה תקופה, תיאר זאת כך: "במלחמה הזאת הבאנו לידי ביטוי את מושג העליונות האווירית המוחלטת בכל מקום שנדרשנו לעשות זאת. חגגנו, הפלנו ממש בסיטונות. מבחינת הטייסת שלנו, המלחמה הזאת היתה פשוט מטווח". תא"ל (מיל') משה מודה, כי "יתכן שהאשם נעוץ גם בטייסים הסורים, שלא הפעילו משמעת טקטית".

כולם רוצים לאמריקה

קריסת הגוש הקומוניסטי הותירה את תעשיית הנשק הרוסית במשבר. מדינות הגוש המזרחי לשעבר חיפשו נתיבים לארה"ב וכיום כל מדינה שיש לה קשרים מינימליים עם ארה"ב, תעדיף לרכוש ממנה את מטוסי הקרב שלה, ולא מרוסיה. הקרב בין המיגים ל"אפים" מתרחש היום, בהיעדר עימותים אוויריים שווי-כוחות, בעיקר בתחום השיווקי, כשרוסיה מנסה ככל האפשר לשמר את הלקוחות ההיסטוריים של ברית-המועצות. גם בקרב הזה, כמו בקרבות האוויר, קיימת הכרעה ברורה לטובת האמריקאים.

עוד באותו מדור

מעשרה יוצא אחד (בקושי)

התאריך: 17 בינואר 1991, שעות בודדות לאחר שהחלה מלחמת המפרץ. בבסיס באבו-דאבי נערכים עשרה מטוסי טורנדו לגיחה הראשונה של חיל-האוויר האיטלקי במלחמה.

טיסה נעימה

אם אתם קוראים את הכתבה הזאת כשאתם יושבים במטוס, דלגו לכתבה הבאה. בעיקר אם אתם לפני המראה, או נחיתה, או סתם יושבים במחלקת תיירים. מטוס, כידוע, הוא אמצעי התחבורה המהיר והנוח ביותר. הבטוח ביותר? לא בהכרח. תאונות באוויר הן תמיד קטלניות. עכשיו, בנקודת התפר שבין המאה ה-20 למאה ה-21, לפני שבאג 2000 יטרוף את כל הקלפים, מה יותר נכון מאשר להיזכר באסונות המפורסמים, הטראגיים, המעניינים, הדרמאטיים, המשפיעים והמוזרים ביותר בתולדות התעופה. אז פליז, פסטן יור סיט-בלטס, ושתהיה לכם טיסה נעימה