בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 130 (231) 01/12/99

זמן אוויר

תיקים באפילה

"מפעל הבואשים" בקליפורניה הוא סיפור ההצלחה הגדול ביותר בתולדות התעופה הצבאית. ב-56 שנות קיומו הדגימו אנשיו כיצד קבוצה קטנה ומלוכדת של אנשי מקצוע, משוחררים מביורוקרטיה צבאית וממשלתית, יכולים לתת חופש לדמיונם וליצור מטוסים מהפכניים ששבו את לבו של כל טייס וחובב תעופה בעולם. מה"סטארפייטר" וה-U-2 ועד ה-F-117 החמקן

עמיר רגב

ביום הרביעי למיתקפה ביוגוסלביה קרה הדבר שממנו חששו מפקדי נאט"ו וחיל-האוויר האמריקאי יותר מכל - מטוס של נאט"ו הופל, ככל הנראה מאש נ"מ של הסרבים. ככל שהתרבו הדיווחים, התברר שהמכה ליוקרתה של ארה"ב כפולה: המטוס שהופל היה לא אחר מאשר ה-F-117, מטוס הקרב החמקן הראשון בהיסטוריה, פאר היצירה של תעשיית הנשק האמריקאית. הטייס חולץ אמנם עוד באותו לילה מעומק שטח יוגוסלביה ובארה"ב יכלו לנשום לרווחה - אבל רק לארבעה ימים. ביומה העשירי של המיתקפה, בתחילת אפריל, הודיעה ממשלת יוגוסלביה שהיא מעמידה את שרידי המטוס שנפלו בשטחה לרשות ממשלת רוסיה. כך יזכו המהנדסים ואנשי האווירונאוטיקה הרוסים להצצה ראשונה לקרביו של המטוס, שנחשב לאחד המתוחכמים והסודיים בהיסטוריה של התעופה המודרנית, תוצאת עשר שנות תיכנון במעבדות "מפעל הבואשים" - חטיבת תיכנון וייצור המטוסים הסודית ביותר של "לוקהיד", הפועלת מאז שנות ה-40.
"מפעל הבואשים" הוא סיפור ההצלחה הגדול ביותר בתולדות התעופה הצבאית. מהנדסיו וטייסי הניסוי שלו אחראים למספר רב של פריצות דרך, קטנות וגדולות, בתולדות התעופה. ב-56 שנות קיומו הדגימו אנשיו כיצד קבוצה קטנה ומלוכדת של אנשי מקצוע, משוחררים מביורוקרטיה צבאית וממשלתית, יכולים לתת חופש לדמיונם וליצור מכונות מעופפות ששבו את לבו של כל טייס וחובב תעופה בעולם. מה"סטארפייטר" וה-U-2 ועד ה-F-117 - אנשי "מפעל הבואשים" תמיד היו שם. במקביל, קבע המפעל סטנדרטים חדשים בשמירה על סודיות של פרויקטים ובייצור מיתוסים, שחלקם מתנדנדים על גבול המדע הבידיוני. אולי זה לא מפתיע, כיוון שמרבית הפיתוחים במפעל נעשו עבור סוכנות הביון האמריקאית. המהנדסים למדו כבר לארח במפעל דמויות חזקות מעולם הריגול והפוליטיקה הבינלאומית, כדבר שבשיגרה. כל זאת לצד נסיונות חדירה של חובבי עב"מים למיניהם, המשוכנעים עד היום שבהאנגרים המרווחים של "איזור 51" בוחנים טייסי ניסוי אמריקאים צלחות מעופפות של חייזרים.

"זריז, שקט ובזמן"

סיפורו של "מפעל הבואשים" הוא סיפורו של איש אחד - קלרנס "קלי" ג'ונסון, המהנדס הראשי של חברת "לוקהיד", שהקים את המפעל ב-1934. ג'ונסון כבר היה חתום אז על תיכנונם של שניים ממטוסי הנוסעים המפורסמים ביותר בתקופתם - ה"אלקטרה" וה"קונסטליישן". הוא גם השתתף בתיכנונו של ה-P-38 "לייטנינג", אחד ממטוסי הקרב האמריקאיים החשובים במלחמת-העולם השנייה. הרעיון היה להקים מפעל שבו יבצעו פריצות דרך בתחום התעופה הצבאית, בזמן קצר ובעלות זולה יחסית ותוך הימנעות מביורוקרטיה מיותרת. "תהיה זריז, תהיה שקט, והכי חשוב - תהיה בזמן", היתה הסיסמה שהנחיל ג'ונסון לאנשיו, שנאספו ממפעלי "לוקהיד" השונים והיוו את עילית המהנדסים ואנשי האווירונאוטיקה של התקופה. עובדה זו חייבה אמון מוחלט של ראשי "לוקהיד" וחיל-האוויר האמריקאי בג'ונסון, כיוון שרוב הזמן לא היה להם מושג מה מתרחש במפעל. פעמים רבות הם גילו איך נראה מטוס הקרב החדש שהזמינו רק בטקס הגלילה שלו.
במהלך השנים הפך המפעל לנחשב ביותר בתעשיית המטוסים האמריקאית. צוות העובדים שלו, בנסיון מודע לייצא אווירה של נבחרת מצומצמת, מעולם לא עלה על 150 ומשפחת "מפעל הבואשים" הפכה לאחד הארגונים החשאיים והסודיים ביותר באמריקה הצפונית. מטרתם המוצהרת היתה ליצור את המטוסים המהירים ביותר, החדשניים ביותר והסודיים ביותר, למשימות החשאיות והמורכבות ביותר. עד כדי כך יצא שם המפעל ואנשיו לפניו, שהפיקוד העליון הרוסי הכליל את המפעל בתור אחת המטרות הראשונות שלו במקרה של מלחמה גרעינית. וחשוב מזה - ראשי "מקדונל דאגלס" המתחרים הודו לא אחת כי משרת מנהל "מפעל הבואשים" היא החשובה ביותר בתעשיית התעופה האמריקאית. במשך יותר מחצי מאה ייצר המפעל כמה מהמטוסים המפורסמים ביותר בעולם- SR-71, F-80, F-104, U-2 וכמובן, ה-F-117. לקוחותיו העיקריים היו חיל-האוויר האמריקאי, עמו פיתח ג'ונסון יחסי אהבה-שנאה עזים, בעיקר בגלל הסלידה שלו מביורוקרטיה וסוכנות הביון האמריקאית, הסי.איי.אי., שעבורה ייצר המפעל את מטוסי הריגול המפורסמים ביותר בעולם.
מקור השם "מפעל הבואשים" (SKUNK WORKS)נלקח מטור קומיקס, שהתפרסם בשנות ה-40 באחד מעיתוני ארה"ב. הטור תיאר מפעל פלסטיק שפלט ריחות לא נעימים לתוך סביבת העבודה של מהנדסי מפעל המטוסים, ששכן בחודשים הראשונים באוהל גדול שנשכר מבעלי קרקס מקומי בקליפורניה. עד מהרה עבר הצוות להאנגרים מרווחים, וחשוב מכך - סודיים, בקליפורניה. הפרויקט הראשון הגדול בו התעסק המפעל היה ייצור ה-F-80, מטוס הקרב הסילוני הראשון של חיל-האוויר האמריקאי, וה-T-33, מטוס האימון הסילוני הראשון שהתבסס עליו. תיכנונו של המטוס הושלם בשלהי מלחמת-העולם השנייה, שבועיים לפני כניעת יפן וגרם לכך שחיל-האוויר האמריקאי קיצץ בהרבה את ההזמנה המקורית של המטוס. אבל גם כך, חילות-אוויר רבים בעולם עדיין משתמשים ב-T-33 כמטוס האימון הבסיסי שלהם.
הפרויקט המרכזי הבא שקיבל עליו המפעל היה ה-F-104 סטארפייטר, עליו אמר טוני לה-באר, טייס הניסוי הראשי של המפעל במשך שנים רבות, כי "בלי המטוס הזה וה-U-2 היתה פורצת מלחמת-עולם שלישית". הדרישה לסטארפייטר התעוררה כבר בתחילת מלחמת קוריאה, כשהתברר שמטוסי המיג-15 הרוסיים שסופקו לצפון-קוריאה משתווים ברמתם ל-F-86 סייבר, מטוס הקרב של חיל-האוויר האמריקאי במלחמה. מהנדסי "מפעל הבואשים", תחת הנהגתו של קלי ג'ונסון, חיפשו עיצוב למטוס קרב שיהיה מהפכני, מהיר ועם זאת קל לייצור ופשוט מבחינה טכנית. חיפשו - ומצאו. ב-5 במרס 1954 ביצע הסטארפייטר את טיסת הבכורה שלו. בכירי חיל-האוויר האמריקאי נדהמו לראות מטוס מאורך, כסוף, דמוי-טיל, עם כנפיים קצרות ומוטות כלפי מטה.
טייסים רבים שראו את המטוס בפעם הראשונה הביעו ספק אם המטוס החדש יוכל בכלל לטוס, שלא לדבר על תמרונים מהירים בקרב אוויר, אבל הסטארפייטר הפתיע את כולם ושבר שיאי מהירות ללא הפסקה. שנה לאחר טיסת הבכורה שלו, הגיע המטוס בטיסת ניסוי למהירות של 1.79 מאך - שיא למטוסי קרב באותה תקופה. במשך השנים יוצרו 2,578 מטוסי F-104, רובם עבור חיל-האוויר האמריקאי וחלקם עבור מספר חילות-אוויר של נאט"ו. חיל-האוויר האחרון שקירקע את מטוסי הסטארפייטר שלו היה חיל-האוויר האיטלקי, שעשה זאת לפני שנים ספורות.
הפרויקט הגדול הבא ואולי המפורסם ביותר של "מפעל הבואשים", הוא ה-U-2 "דראגון ליידי". אב-הטיפוס של מטוס הריגול המפורסם הזה, שהוזמן על-ידי הסי.איי.אי., טס גיחות ארוכות מעל רוסיה בשיאה של המלחמה הקרה והיה מעורב באחת מהתקריות הבין-גושיות המפורסמות ביותר, ב-1955. בבואו לתכנן את ה-U-2, עמדו לפני ג'ונסון אתגרים רבים. הוא ביקש לבנות מטוס ריגול קל ופשוט לייצור, שיוכל לשייט בגובה של 20 ק"מ - גובה שנחשב חסר-תקדים בשנות ה-50. הוא היה משוכנע שטיסה בגובה כזה תהפוך את מטוס הריגול שלו לחסין לחלוטין מפני מטוסי היירוט הסובייטיים ומפני טילי הקרקע-אוויר, שהיו חרדת טייסי המערב. בנוסף, היה צריך המטוס החדש לשאת כמויות עצומות של דלק, למשימות שיארכו שעות ארוכות. התיכנון הסופי הציג מטוס קטן, דמוי דאון, בעל גוף סיגרי מאורך, עם זוג כנפיים ארוכות ודקות. מהנדסי "לוקהיד" עשו את המקסימום כדי להקל את משקלו של המטוס החדש - כולל ציודו בזוג כני נסע חד-פעמיים, ששימשו להמראות בלבד.
לאחר שהוסכם על תיכנון המטוס, נשאר רק לבחור את אתר הפיתוח של הפרויקט הסודי. המקום שנבחר, ערוץ נחל יבש באמצע המדבר הקליפורני, נחשב עד היום לבסיס הסודי בעולם. שמו הרשמי הוא "גרום לייק", אבל מאז הודבקו לו כינויים רבים - "איזור 51", "ארץ החלומות" ו"האנגר העב"מים" הם השלושה המוכרים ביותר. עם הזמן, התרבו השמועות על ניסויי טיסה בצלחות מעופפות שנתפסו לכאורה על-ידי צבא ארה"ב ואפילו על שימוש בטכנולוגיה חייזרית במטוסי "מפעל הבואשים" והמקום הפך לאתר קבוע לעלייה לרגל של שוחרי עב"מים תמהונים. האמת היא שסביב הבסיס נפרש מעטה סודיות כה כבד, כבר בתחילת פרויקט ה-U-2, שכיום כבר אי אפשר להפריד בין המיתוס לעובדות.
ביוני 1956 החל הסי.איי.אי. לפרוס את מטוסי הביון החדשים שלו בבסיסים ברחבי העולם, הממוקמים בנקודות שיאפשרו להם גישה נוחה למרחב האווירי של ברה"מ. ב-1 במאי 1960 היה המטוס מעורב בתקרית בינלאומית קשה, כאשר U-2 שהוטס בידי גארי פאווארס הופל במארב טילי קרקע-אוויר מתוכנן היטב של הצבא הסובייטי. פאווארס נלקח בשבי ושוחרר מאוחר יותר; קהיליית המודיעין האמריקאית ספגה מכה קשה ליוקרתה. ב-1962 ערך מטוס U-2 את אחת מגיחות המודיעין החשובות בהיסטוריה, מעל צי הספינות הסובייטיות שהוביל לקובה את הטילים הגרעיניים והוביל למשבר הקשה ביותר בהיסטוריה בין ארה"ב לברה"מ. מטוסי ה-U-2 ממשיכים לטוס גם היום, כמעט 50 שנה מאז תיכנונם. גם במהלך מלחמת המפרץ החזיר חיל-האוויר האמריקאי את המטוס לשירותו, לאחר שמחליפו, "הציפור השחורה", שתוכנן גם הוא ב"מפעל הבואשים", פרש משירות. גם נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, משתמשת במטוס בשורת משימות.

החמקן על השולחן

מטוס ביון נוסף, שתוכנן על-ידי ג'ונסון וצוות המהנדסים שלו, הוא כאמור ה-SR-71, הציפור השחורה. המטוס היה כה מתקדם לזמנו, שעד היום כלי הטיס היחידים שטסו במהירות גבוהה יותר ממנו הם מטוס הניסוי של נאס"א, ה-X-15 ומעבורת החלל האמריקאית. הציפור השחורה שאבה את המבנה הייחודי שלה מה-A-12 הקטן יותר. מטרתו הייעודית של ה-SR-71 היתה צילום של מיתקנים סובייטיים לאחר הגל הראשון של מיתקפה גרעינית עתידית. בנוסף, הוא היה מסוגל כמובן לבצע טיסות ביון רגילות בגובה רב ובמהירות מדהימה - 3.5 מאך. בנוסף, המטוס יכול להגיע לגובה טיסה של 80 אלף רגל. הציפור השחורה יצאה משירות בשנת 1990 וחזרה שוב לשורות חיל-האוויר האמריקאי ב-1997.
באמצע שנות ה-70 החל "מפעל הבואשים" בעבודה על פרויקט הדור הבא של מטוסי חיל-האוויר האמריקאי - מטוסי החמקן. בן ריץ', מנהל "מפעל הבואשים" שהחליף את קלי ג'ונסון, אמר פעם כי "צבענו את ה-F-117 בשחור בגלל שראש פיקוד האוויר הטאקטי של חיל-האוויר האמריקאי ביקש מטוס שחור. 'מפעל הבואשים' תמיד ציית לחוק הזהב - מי שיש לו את הכסף, קובע את החוקים. אם הגנרל היה מבקש מטוס ורוד, היינו צובעים אותו בוורוד בשבילו".
ורוד או שחור, החמקן עורר מהפכה בעולם התעופה הצבאית כאשר נחשף ב-1988 וכאשר ביצע גיחות תקיפה רבות מעל עירק במלחמת המפרץ. כוח האוויר החמקני הפך מאז לנדבך מרכזי באסטרטגיית שמירת השלום העולמי של ארה"ב ושיגור טייסת "חמקן" לאיזור מתיחות מהווה כיום איתות ברור של המימשל האמריקאי לכל ממשלה בעייתית - מעין "פוליטיקה של ספינת תותחים" מודרנית.
הדור הבא של מטוסי העתיד, שגם לו יכולת חמקנות מסוימת, הוא ה-F-22. גם מטוסים אלו, שיחליפו את מטוסי ה-F-15 של חיל-האוויר האמריקאי כמטוסי היירוט המובילים בשנת 2004, תוכננו ונבנו בהאנגרים של "מפעל הבואשים". ניתן להניח, במידה רבה של ודאות, שגם באלף הבא ימשיך המפעל הזה להדהים בייצור טכנולוגיית טיסה שתהיה המתקדמת בעולם.

עוד באותו מדור

ה"אפים" נגד המיגים

שרשרת העימותים בין מטוסי הקרב האמריקאיים למטוסי הקרב הסובייטיים החלה בקוריאה, נמשכה בוויטנאם, בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים, והסתיימה בקרב הגדול בין מטוסי F-15 למיג-21 ו-23 במלחמת לבנון. אחרי קריסת הגוש המזרחי, עבר המאבק לשדה השיווק והמכירות. גם בו, ידם של האמריקאים על העליונה

מעשרה יוצא אחד (בקושי)

התאריך: 17 בינואר 1991, שעות בודדות לאחר שהחלה מלחמת המפרץ. בבסיס באבו-דאבי נערכים עשרה מטוסי טורנדו לגיחה הראשונה של חיל-האוויר האיטלקי במלחמה.