בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 156 (257) 25/04/04

כתבות

שנים וכלום עוד לא נמחק

מטוסי חיל–האוויר עברו בשמי מחנה ההשמדה אושוויץ כשהם נושאים איתם מסר של מדינה עצמאית וצבא חזק. כל אחד מן הטייסים נשא עמו גם מטען אישי של סיפורים, זכרונות ומחשבות. סיפורה של טיסה היסטורית

אסף ולדן

האסירים במחנה המוות אושוויץ–בירקנאו זוכרים היטב את התמונה של מפציצים חגים מעל המחנה. אז היו אלה מטוסי בעלות הברית שהמשיכו בטיסתם מבלי להפציץ את המחנה. בספטמבר האחרון נראו שוב מטוסי קרב מעל אושוויץ, אלא שהפעם היו אלה מטוסים של חיל– האוויר הישראלי, נושאים על כנפיהם את הזיכרון הקולקטיבי ואת דגל תקומתו של העם היהודי. "המסר שבאנו איתו", מספר אל"ם (מיל') אבי מאור, אחד מששת הטייסים והנווטים שהשתתפו במטס, "הוא שאנחנו ומדינת ישראל קיימים היום ומספיק חזקים בשביל לדאוג שדבר כזה לא יקרה שוב. דור שלם נעלם, על רבים ממנו לא היה אפילו מי שיגיד קדיש. זה חוב שאנחנו חייבים לאותם שישה מיליון שנספו שם".

הרעיון לבצע מטס מעל אושוויץ הוא הגשמת חלום אישי עבור ראש להק אוויר, תא"ל אמיר אשל. "מדובר בחלום אישי של חמש עשרה שנה", מספר אמיר. "זה הביטוי המשמעותי ביותר לתקומה של העם הזה. כחיל–אוויר אנחנו הביטוי המוחשי ביותר לעוצמה של העם ואין מישהו טוב מאיתנו לבטא את זה". הרעיון נשאר כאמור שנים רבות במגירתו של אמיר, עד היום שבו חזר מפקד חיל–האוויר, האלוף דני חלוץ, ממפגש עם מפקד חיל–האוויר הפולני וסיפר שהוזמן להשתתף בחגיגות 85 שנים לחיל–האוויר הפולני. עוד באותו היום הציג אמיר את הרעיון בפני מפקד חיל–האוויר שהגיב בהפתעה. "הרגשתי שאנחנו פשוט חייבים לנצל את ההזדמנות הזאת", מסביר אשל, "ויחד עם תא"ל עידו נחושתן (אז ראש להק–אוויר, וכיום ראש מטה החיל) תפרנו תכנית, כפי שחיל–האוויר מתכנן מבצע".

ככל שיורדים לפרטי המשימה, מגלים עד כמה הייתה מורכבת מבחינה מבצעית. כמו בכל מבצע צבאי השלב הראשון הוא הגדרת מטרה. "היו שתי שאלות מרכזיות שעסקנו בהן", מפרט אשל, "אחת, איך אנחנו מבצעים את זה מבחינה מקצועית, ושנייה-איזה אלמנטים לאומיים ורגשיים אנחנו רוצים להדגיש? היכן אנחנו רוצים לעבור? מאיזה כיוון? איך מייצרים את התמונה הטובה ביותר? איזה טקסט מלווה את האירוע? וכמובן, מי הולך לטוס שם?".
לכל אחד מששת הנווטים והטייסים שהשתתפו במשימה יש קשר אישי לשואה.

"אבי איבד שני אחים ואחות בשואה", מספר אל"ם (מיל') שמשון רוזן, "אך הקשר החזק יותר הוא דווקא מחמי, שהיה נער בזמן המלחמה ונשאר יחיד מכל משפחתו. הוא שמר על שתיקה במשך שנים רבות ודיבר על זה לראשונה רק כשנסענו ב–1994 יחד קבוצה של ניצולים וילדיהם למסע שיחזור המסלול שהם עברו החל מביתם, דרך הגטו וכלה במחנה ההשמדה. אני חושב שעצם החשיפה למקום הולדתו, בית–הספר בו למד ועד לשולחן שעליו ישב כתלמיד שיחרר אותו במידה מסוימת. לא הכל הוא סיפר ולחלק מהדברים נחשפנו רק לאחר מותו מתוך סיפורים של חבריו. חלקם לא רוצה להיזכר בזה בגלל הטראומה הנוראית שזה הותיר וחלק אחר מרגיש אשם במידה מסוימת על כך שהם נשארו בחיים ואחרים לא. אני זכרתי כל הזמן את היהודים שהושפלו והורדו על–ידי הגרמנים לדרגה של תת–אדם והעובדה שזכיתי לחזור לשם כנציג של מדינת ישראל, עם המטוסים הכי חזקים שלנו, לבוא ולטוס את המסלול שהם עשו עם הרכבות סימלה עבורי המון".

אל"ם (מיל) אבי מאור, שחלק גדול ממשפחתו הושמד בפולין, עבר תהליך שונה של התמודדות עם הנושא. "במשך זמן רב ניסו לשכנע אותי לנסוע לטיול שורשים בפולין", הוא מספר, "אני סירבתי בתוקף בטענה שאין לי מה לחפש שם, השורשים שלי פה. אני זוכר בתור ילד כשהורי דיברו יידיש הייתי מרים קול צעקה. ראיתי את זה תמיד כמו דור המדבר שהיה צריך להבדיל בין דור העבדות לדור החירות, כך היו היהדות הגלותית והיהדות בארץ". אולם כששמע על הרעיון הנרקם, החליט ללא היסוס להתנדב. "זה נתן לי את החיבור האולטימטיבי", אומר מאור, "אני לא בא לשם לחפש את השורשים שלי, לא כאורח ולא כמבקר אלא בתור ישראלי עם מסר שמייצג את מדינת ישראל".

ההכנות לקראת הנסיעה עסקו בעיקר בשאלה כיצד להביא את הצילום הטוב ביותר. "הנוכחות שם הייתה חשובה", מסביר אל"ם (מיל') שמשון רוזן, "אבל היה גם חשוב שנחזור משם עם איזושהי הנצחה, כלומר-תמונות. בניגוד לצילום על הקרקע שבו אפשר לבקש מהמצולם לזוז ימינה ושמאלה ולעשות כמה נסיונות, במקרה כזה יש לך שוט אחד בלבד, או שיש או שאין". לצורך כך נעשו בארץ מספר טיסות מקדימות בהן התאמנו הטייסים והנווטים בתמרון המטוסים מול גורם קרקעי הדומה בגודלו לשער של אושוויץ כדי לבחון זוויות צילום שונות ונעזרו אפילו בתצלומי לווין. בנוסף, תורגלו גם נחיתות עם עצירות קצרות טווח מכיוון שבשדה התעופה בפולין המסלול קצר. המטוסים עצמם נצבעו וסמלי מדינת ישראל והטייסות הוגדלו באופן משמעותי כדי שיוכלו להיראות לבאי הטקס הקרקעי. הכל היה מוכן ומזומן, פרט לנושא אחד שספק אם ניתן להתכונן אליו. "היה לי חשוב להתכונן גם ברמה האישית והמנטאלית", נזכר אבי מאור, "מה שאמר ללכת להיסטוריה המשפחתית, או מה שנשאר ממנה. עבור הורי זה אף–פעם לא היה טבעי לדבר על זה ואני מניח שהם שמו איזשהו מסך על התקופה ההיא. גם אחרי שנגמרה המלחמה ברוסיה הם לא חזרו לפולין במטרה לשקם את המשפחה או משהו כזה, אלא רק כדי לראות שהכל הרוס ולהמשיך משם לארץ ישראל". מאור ארז את הטלית של אביו, אחד השרידים היחידים מאותה תקופה ובבוקר סתווי אחד של ספטמבר ממריאים שלושה בזים מטייסות "אבירי הזנב הכפול" ו"חוד החנית" לראשונה לשמי פולין.

בזים ישראליים בשמי אושוויץ
המטס נערך בהמשך לתערוכת "ראדום אייר שואו" שציינה את חגיגות יום–ההולדת ה–85 של חיל–האוויר הפולני, שם זכה חיל–האוויר הישראלי לתשומת לב גדולה ולהערכה רבה. יש מידה גדולה של סמליות בתהפוכות שהגורל מזמן. עם שהיה בעמדה הנחותה והחלשה ביותר במקום ההוא, חוזר כעבור שישים שנה אל אותו המקום, אלא שהפעם מעצמות אירופה נושאות אליו עיניים ומתפעלות מיכולותיו ומביצועיו של חיל–האוויר שלו. "עם הימים מצאנו את עצמנו מצטרפים יותר ויותר למשלחת ה"עדים במדים", מספר אל"ם (מיל') מאור על החיבור המעניין עם המשלחת הצה"לית, "הלכנו וצברנו מראות ומקומות שחיזקו עוד ועוד את הקשר האישי לסיפור מה שטען אותנו מבחינה רגשית כל השבוע לקראת השיא שהיה הטיסה עצמה".

שיאו של המסע היה טקס שנערך בסמוך למשרפות במחנה אושוויץ, לב ליבה של מכונת ההשמדה הנאצית. "אתם עומדים פה במקום המחריד ביותר בעולם", אמר אז שגריר ישראל בפולין, שבח וויס, "ומעל המקום הנורא הזה שבו משלה ממשלת הלילה, יעברו הנכדים ויצדיעו לאפר הסבים והסבתות שלהם". משימתם של הטייסים והנווטים הפכה קשה פי כמה כשהתעוררו בבוקר הטיסה למזג אוויר קשה במיוחד, שהגיע ללא התראה מוקדמת אחרי שלושה ימים של שמיים כחולים ונטולי עננים. בתדריך שקדם לטיסה, ונערך בבטן מטוס ההרקולס, מספרים הטייסים שגם המספר הרב של השמיכות שהתעטפו בהן לא הועיל כנגד הקור העז של אותו יום. "התיכנון היה שנעבור עשר שניות אחרי הנחת הזר", מסביר תא"ל אשל את הקושי המקצועי, "אבל את הדקות שקדמו למעבר בילינו בתוך עננים". חשוב לציין, כי טיסה בתוך עננים מחייבת "שבירה" של המבנה מחשש להתנגשות. "על הקרקע היה אדם שהיה אמור לתת לנו התראה של שתי דקות", מספר אל"ם (מיל') שמשון רוזן, "בעודנו טסים בתוך העננים במרחק של כמה קילומטרים זה מזה, אנחנו מקבלים בקשר את ההודעה "שתי דקות למעבר". היות ותנאי מזג האוויר היו קשים עשינו את המקסימום כדי להתיישר. כנראה שאלוהים בכל זאת היה איתנו באותו יום כי הוא דאג שיהיה רווח מספיק גדול בין העננים לקרקע בשביל שנוכל לזהות את המקום ולחזור למבנה".

"יומיים לפני כן הגעתי למחנה טרבלינקה", נזכר מאור, "שם הושמדה משפחתי והתמלאתי בתחושה הקשה שמדובר במשפחה. זה סבתא וסבא, זה דודים. זה מגמד את כל הדברים האחרים והצרכים הקטנים שלך באותו רגע ולכן לא היה לי ספק שנבצע את המשימה, קשה ככל שתהיה". "זה היה כחוט השערה", מסכם מוביל המבנה אמיר אשל.
שני הצוותים האחוריים במבנה היו עסוקים בשמירה על רווח של כמה מטרים בינם לבין המוביל ועם צאתם מהעננים גילו שהם במקום הנכון רק כששמעו יחד עם נוכחי הטקס הקרקעי את קולו של המוביל תא"ל אשל: "אנו, טייסי חיל–האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו-ישראל".

על–אף המורכבות המקצועית של המשימה, משחזרים הטייסים מה עבר בראשם כשחלפו מעל האדמה המקוללת. "מתא הטייס נשקפה לי דמותו של גיהנום", כותב אמיר אשל בספר הזכרונות של המסע, "מתא הטייס נראתה עוצמתו של העם היהודי עמידה בכל מבחן". שמשון רוזן מספר לעומת זאת כי בראשו עמדה התמונה של חמו עומד ומרצה ליד המשרפות בסיור שערכו כמה שנים קודם לכן. "נזכרתי גם במילות השיר שכתב בני במהלך המסע שלו בפולין", הוא מוסיף, "אך מעבר לכך עברה בראשי המחשבה שמטוסים כמו שלנו עם קצת חימוש היו יכולים לעצור את ההשמדה. מספיקה פצצה אחת בשביל להרוס משרפה".

"יושב עליך משהו שאתה לא יכול לפספס", נזכר אבי מאור, "זה לא שכל הטייסת יושבת מאחוריך ולא כל המשפחה שלך, אלא מאחורי המטוס יושב מטען של שישה מיליונים שדוחף אותך קדימה ואתה פשוט חייב להגיע". ואילו סרן ש', הצעיר שבמשתתפים סיכם במשפט אחד: "זה הוכחה שהצלחנו".

יחד עם אמיר והנווט ש', היו בתא הטייס גם שמותיהם של 21 יהודים שמצאו את מותם ב–1943. 9. 4, בדיוק שישים שנה קודם לכן. יהודים מצרפת, אלג'יריה, טורקיה, יוון ופולין שזכותם לחיות נשדדה מהם, זכו לנחמה ששמותיהם וזיכרונם ישובו אל אושוויץ, עטופים בעוצמתה של מדינת ישראל העצמאית והחזקה מתמיד. על הקרקע שירת "התקווה" מתחזקת ומתאחדת עם קולות המטוסים ומאות עיניים דומעות נישאות אל השמיים. שלושת הצוותים במטוסים נושמים לרווחה-מעגל נסגר. אנחנו סגרנו אותו.

 "נתתם לי כוח וסיבה לחיות"
לאחר המעבר פנו הצוותים בלב כבד אל הדרך הביתה. איש איש שקוע במחשבותיו, ושקט לא אופייני שרר בתאי–הטייס. "כל הכובד הזה נפל עלינו ברגע אחד", מתאר אבי מאור, "הבנו שביצענו פה משהו עם משמעות היסטורית, לאומית, משפחתית ואישית שונה מכל דבר אחר שהכרנו". המטס עורר הדים רבים בקהילות היהודיות ברחבי העולם, כפי שניתן היה לראות באתרי האינטרנט ובעיתונות, אך כמה מהתגובות האישיות שקיבלו הטייסים ממחישות את המושג 'סגירת מעגל'. אל"ם (מיל') שמשון רוזן חבר לידידיו של חמו מאיגוד ניצולי גטו לודג' שבכו מהתרגשות. תא"ל עידו נחושתן, מפקד המשלחת הקרקעית סיפר כי כשעברו המטוסים מעל שער המחנה שלח אחד הניצולים את ידיו למעלה, ולאחר הטקס ניגש אליו ואמר כי באותו היום נולד מחדש. "כשהגעתי לארץ", מוסיף תא"ל אשל, "היו לי שתי הודעות על המשיבון הסלולרי מאנשים שהיו שם בטקס, שהשאירו הודעות כשהם בוכים: "עברתם לפני כמה דקות... אני לא מסוגל לדבר...".

אולם המרגשת שבתגובות היא של ניצול שהצטרף למשלחת בשם יצחק כהן. "הכרנו ביום שנסעתי לטרבלינקה", נזכר מאור, "והוא סיפר לי את סיפורו האישי. כשחזרתי ארצה, הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר למישהו במשלחת ולבקש לדבר איתו. הוא אמר לי משפט שלא עוזב אותי עד היום: "נתתם לי כוח וסיבה לחיות. "

בימים אלו מפסיק אל"ם (מיל') שמשון רוזן את טיסותיו המבצעיות. כמי שצבר שלושים שנות ותק וכמות טיסות מבצעיות מהגבוהות בחיל, אפילו הוא מודה שלטיסה הזו היה טעם אחר. "זו התרגשות של פעם בחיים", הוא אומר, "זה היה מבחינתי אקורד סיום מדהים לשלושים שנותי בחיל".

אבי מאור מדבר על נקודה כאובה: "דווקא בארץ לא היה לאירוע כיסוי תקשורתי הולם. לאותם אנשים ששרדו זה עשוי היה לתת איזשהו אור וחבל שלא כל ניצולי המחנות בעולם זכו לראות את זה. יומיים אחרי כן ביקשו ממני לבוא ולספר על האירוע בערוץ 10 ובדיוק קרה איזשהו סקנדל תורן והעניין נשכח ונדחק. מחרידה אותי המחשבה שבעוד כמה שנים יתייחסו לנושא הזה כמו למשהו שקרה לפני אלפי שנים, זה טבעי אבל זה רע".

תא"ל אמיר אשל מביט בתמונה שתלויה על הקיר בלשכתו, ובה נראים מטוסי הבז הישראליים טסים מעל מחנה ההשמדה אשוויץ. "התמונה הזאת", הוא אומר ביראה של כבוד, "מתמצתת את מה שהעם הזה עבר בשישים שנה. מהאין הנורא והאפס המוחלט ועד לעוצמה שכזאת, יכולת וחוסן. זה מראה באמת מה העם הזה מסוגל לעבור".

עוד באותו מדור

תא"ל (מיל') ישעיהו לזרסון

סיפורי חיים

תת–אלוף (מיל') ישעיהו לזרסון וסא"ל (מיל') מאיר שפר שרדו את שואת יהודי אירופה, עלו לארץ והתגייסו לחיל–האוויר. לקראת יום השואה, מביא בטאון חיל–האוויר את סיפורם המיוחד
סג"ם לארי רוזנברג

כל המציל נפש אחת

ב-26 במרס 1945, המריא סג"ם לארי רוזנברג, מטילן במפציץ האמריקני B-24, מבסיס ליד העיר פוג'יה שבאיטליה, למשימת תקיפה של צומת מסילות ברזל בשטראסהוף שבאוסטריה. רוזנברג לא ידע כי בגיחה זו הוא עתיד להציל את חייו של צעיר יהודי אותו יפגוש לראשונה כמעט 60 שנה מאוחר יותר