בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 156 (257) 25/04/04

כתבות

כל המציל נפש אחת

ב-26 במרס 1945, המריא סג"ם לארי רוזנברג, מטילן במפציץ האמריקני B-24, מבסיס ליד העיר פוג'יה שבאיטליה, למשימת תקיפה של צומת מסילות ברזל בשטראסהוף שבאוסטריה. רוזנברג לא ידע כי בגיחה זו הוא עתיד להציל את חייו של צעיר יהודי אותו יפגוש לראשונה כמעט 60 שנה מאוחר יותר

אל"ם (מיל') אורי דרומי

רוזנברג היה בין הצעירים בטייסת ההפצצה 461, אבל הספיק כבר לטעום את טעמה של המלחמה: זו הייתה גיחתו ה-30. הוא לא ידע שזו תהייה הגיחה האחרונה. יעף ההפצצה עבר יחסית בשלום, אולם כאשר הפנה הקברניט את המטוס בחזרה, התברר לאנשי הצוות כי פגיעת נ"מ קלה, שאליה התייחסו בביטול בדרך הלוך, התפתחה לסכנה של ממש: מנוע אחד פסק מלפעול ובשני אחזה אש. הצוות נאלץ לבצע נחיתת אונס ליד פש שבהונגריה. מאחר שלא ידעו מי שולט באזור זה, החליטו אנשי הצוות לחבל בציוד היקר על מנת שלא ייפול בידי האויב, ורוזנברג שלף את אקדחו וירה בכוונת "נורדן" החדישה. אחר כך הגיעו חיילים שנדמו להם כאנשי אס. אס. , אבל הסתבר שאלה הם בולגרים, אשר באמת שירתו קודם ב-אס. אס. , אך עכשיו עברו לשורות הרוסים. עד מהרה הגיעו הרוסים עצמם ורוזנברג וצוותו נלקחו מזרחה. יותר מחודש הם נחשבו כנעדרים, עד שהוחזרו לידי האמריקנים.

רוזנברג השתחרר, הלך לאוניברסיטה, למד משפטים והיה לעורך דין מצליח בניו יורק. עם פרישתו התיישב בראנצ'ו סנטה פה, שליד סן דיאגו. הוא שמר על קשר עם חבריו לטייסת וכמותם קרא בהתלהבות את בטאון הטייסת, "The Liberaider". ביוני 2002 הוא נתקל בכתבה שגרמה לו להחסיר פעימה.

פול הרטל, יהודי שנולד בהונגריה וחי כעת במונטריאול, כתב באותו גיליון כי בהיותו ילד בן שמונה, שהה יחד עם אמו ואחותו הקטנה במחנה קטן ליד שטראסהוף. עם התקרבות הרוסים, החליטו הנאצים-בדחף אחרון של יצר השמדה-לשלח את שארית היהודים למחנות המוות. בסוף מארס 1945 הועמסו הרטל, אמו ואחותו על קרון בקר יחד עם אסירים נוספים, אולם אך החלה הרכבת לנוע, נשמעה צפירת האזעקה נגד תקיפה אווירית. הרטל כתב איך השתטחו כולם על רצפת הקרון, רועדים וצורחים מפחד ואיך כיסתה עליהם האם בגופה. צדו של הקרון נקרע לגזרים והם הושלכו החוצה. הרטל הקטן עוד הספיק להבחין במפציצים התוקפים. לימים למד שהיו אלה ה-B-24 "ליברייטור".

השומרים הנאציים הסתובבו עצבניים, סוקרים את ההרס שזרעו המפציצים וניכר שביטחונם העצמי הידוע נעלם. אחרי התייעצות קצרה, הם הגיעו למסקנה כי הרכבת לא תוכל להמשיך בדרכה לאושוויץ. האסירים הובלו בחזרה למחנה בשטראסהוף, שם שוחררו אחרי זמן קצר על ידי הרוסים. מי היו אלה שהצילו אותי ואת משפחתי, שאל הרטל במאמר.

רוזנברג כתב להרטל: אני וחבריי. השניים החלו להתכתב ואף שוחחו בטלפון. הסתבר כי הרטל חזר אחרי המלחמה להונגריה ואף השתתף במרד נגד הרוסים ב-1956. אחר כך ברח דרך יוגוסלביה והגיע לישראל, כאן נקרא בשם זאב, שירת בצבא ופיתח קריירה של אמן ואדריכל. ספרו "תולדות האדריכלות" הוא מספרי היסוד בעברית בנושא. בשנות השמונים עקר למונטראול, שם ייסד את המרכז לאמנות מדע וטכנולוגיה.

ב-27 במארס, 2004, נפגשו, סוף סוף, הילד ההונגרי לשעבר שהיה בדרכו לאושוויץ והמטילן שהציל את חייו. רשת הטלוויזיה "פוקס" צילמה את המפגש הנרגש, שאורגן על ידי בתו של הרטל, ענת. אחרי שהשלימו את החסר, תיקנו זה את זה והתווכחו לא מעט, הסכימו השניים על דבר אחד: לו היו בעלות הברית משקיעות יותר בתקיפת מחנות ההשמדה ומסילות הברזל שהובילו אליהם, היו עוד רבים כמו פול הרטל נותרים בחיים.

עוד באותו מדור

מלחמת מים

במשך יום וחצי הייתה טייסת מסוקי העטלף במצב של מלחמה. המסוקים הימיים של חיל–האוויר עסקו בחיפוש נעדרים בים, מרדף אחרי מחבל מג'נין, חילוץ טייסים נוטשים וכמעט טיסה לקפריסין. ביקורת כוננות וכשירות מבצעית בטייסת "מגיני המערב"

סוף הנפילה

סגן ישראל (ראלי) אורנן ז"ל נהרג בעת נטישת מטוס בתאונת אימונים בהיותו בן עשרים ואחת. לרגל יום הזיכרון, מספרים הוריו טוביה ונילי על הכאב, הזכרון והחיים שממשיכים, שלוש-עשרה שנים אחרי שהשמיים נפלו