בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 156 (257) 25/04/04

כתבות

מעביר את המס"ר

לרס"ן (מיל') דוקטור אמתי זיו, טייס קרב בחיל-האוויר וסמנכ"ל המרכז הרפואי "שיבא" תל-השומר כבר ברור הרבה זמן כי בין הסטיק לסטטוסקופ עובר סימולטור אחד. שני עולמות שנראים רחוקים זה מזה, מתגלים כבעלי מכנים משותפים רבים ומתחברים לסיפור שעוזר להציל חיים

אסף ולדן

אמתי זיו נולד בירושלים, התגייס לקורס-טיס מספר 87 וסיים במגמת קרב. הוא שובץ בטייסת "הנמר המעופף" כטייס סקייהוק, שם נשאר עד סוף שירותו. במשך שנתיים שימש כמדריך בבית הספר למדריכי טיסה בחצרים (מדר"ט). כחודשיים אחרי מלחמת לבנון השתחרר, אך המשיך לשרת במילואים עד 1996.

"המחשבות על לימודי רפואה התחילו פחות או יותר אז", מספר אמתי, "למדתי על עצמי שאני מאוד אוהב טכנולוגיה ומאוד אוהב את עולם ההדרכה. לא העליתי בדעתי את עניין הגיל המבוגר יחסית, הרגשתי דווקא יותר בשל". לאחר שטייל במזרח במשך שנה, החל בשנת 1983 את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, כאשר במקביל הוא טס בטייסת כמילואימניק. "היום הנחמד בשבוע היה יום המילואים", נזכר אמתי בחיוך בתקופה, "הייתה בזה חדווה של מנוחה מעולם הרפואה. למי שרץ בתוך בית-החולים כמו משוגע, זה היה ניקוי ראש".

בניגוד לציפיותיו של זיו, לא היה זה פשוט להיות בן 26, בתחתית ההיררכיה של מקצוע חדש, מוקף בעתודאים שהיו צעירים ממנו בשמונה שנים. "זו דיכוטומיה לא פשוטה", מסביר אמתי, "בבוקר לטוס בטייסת ולהוביל רביעייה ללבנון-שם אתה מוערך, בין הוותיקים ויודע את המקצוע ואחר כך לחזור ללימודים, שם אתה אנונימי בתחתית. היום הזה בשבוע בהחלט נתן לי טעם בחיים ועזר לי להתמודד עם הקשיים של סטודנט נאבק. הייתה תחושה של לחזור הביתה לעולם הקטן והסודי שלי". תוך כדי הלימודים החל זיו להרגיש שהוא נכנס לעולם סבוך ובעייתי. "תרבות הלמידה היא על החולים", הוא אומר, "הלמידה המעשית היא על החולה תוך סיכונו שלו ושל המתלמד. אתה רואה אוכלוסייה שנבחרה לתפקיד בעיקר על סמך יכולות קוגניטיביות ופסיכומטריות". עם תחילתה של שנת הלימודים השלישית התאבד אחד מהסטודנטים בעקבות כישלון בבחינת גמר. "הבנתי שיש פה כשל מערכתי בסיסי ביותר", מספר זיו, "אף אחד מסביב לא שם לב לתהליך והיו עוד דברים רבים שנדחקו הצידה באספקטים אישיותיים, הן בתהליך המיון ללימודי רפואה והן בהכשרה. הקשר היחיד בתהליך המיון המבוסס על פגישה פנים אל פנים הוא ראיון ניפוי, שאם לא תראה בו סממנים אישיותיים חריגים, אין סיבה שלא תעבור אותו. בעקבות זאת אתה מתחיל לגלות מערכת מרוחקת מהחולה, אדישה לעבודת צוות, דורסנית ולא אמינה. אתה רואה הרבה מודלים לחיקוי שאינם המודלים האידיאליים ובכל זאת הרבה סטודנטים מחקים אותם. בתוך כל זה מתאבד סטודנט לרפואה".

כאן הופיע לראשונה השילוב המרתק שיצר אמתי זיו בין שני העולמות, דרך פרויקט שכותרתו הייתה "הערכת עמיתים ככלי להגברת מודעות הסטודנט להתנהגותו כרופא בעתיד", או בשפה החיל-אווירית-סוציומטרי. לצורך כך גייס זיו את ניסן הדס, הסוציולוג הראשי (והמיתולוגי) של חיל-האוויר ומי שהכניס את שיטת הסוציומטרי לחיל. "חיל -האוויר היה הכתובת", מסביר אמתי, "כי הוא היה גוף שהכניס בצורה מערכתית ומסודרת את הדגש על התכונות החשובות לשני המקצועות-תעופה ורפואה. טייס מקבל ליד פלטפורמה של חמישה מיליון דולר ויושב לבד בקוקפיט. הרופא מקבל פלטפורמה יקרה הרבה יותר שהיא גופו של החולה ונמצא לבד מאחורי הווילון.

בסוף הגיבוש ממלאים שאלון סוציומטרי ואחד הכלים הכי אמינים לניבוי מי יהיה טייס הוא הערכתם של החברים שלך, שאפילו לא יודעים מה טייס צריך להיות. למה? כי מתוך המצבים הקיצוניים בעשרת הימים של הגיבוש הם מקבלים תובנה שמסתבר שיש לה עוצמה אדירה. למרות שהם עונים בצורה סובייקטיבית על שאלות של מנהיגות, אמינות, עבודת צוות, יחס לחברים, עמידה תחת לחץ ויושר הרי שאם נכמת את עשרים השאלונים נגלה שיש מידה גדולה של הסכמה ומידה לא מבוטלת של יכולת ניבוי. על טיסה אמנם הם לא יכולים להגיד כלום, אבל על רכיבים אחרים באישיות הם יכולים להגיד הרבה. חיל-האוויר גילה את זה מוקדם מאוד ואימץ את זה גם בתהליך המיון, גם בקורס וגם בטייסת. עד גיל 40 עוד המשכתי לקבל מדי שנה את תוצאות הסוציומטרי שלי על-פי הערכות חברי לטייסת. אם ניקח את הרעיון הזה וניישם אותו כמעט אחד לאחד בעולם הרפואי-הרלוונטיות היא מלאה".

זיו ועמיתיו למחקר הרכיבו שאלון שבו סטודנטים לרפואה נדרשו להעריך זה את זה בפרמטרים כגון "יחס של אכפתיות והבנה לחולה, עבודת צוות, אמינות, פתיחות לביקורת, אחריות והערכה כללית כרופא". "בחיל-האוויר", מדגים זיו, "השאלה האחרונה היא תמיד 'האם היית רוצה את האדם כשותף או כמוביל למבנה'. אצלנו היא הייתה 'האם היית רוצה את האדם הזה כרופא שלך'". כל סטודנט קיבל בסוף את סיכום ההערכות עליו, יחד עם הממוצע הכללי להשוואה. לראשונה, במהלך שנות לימודי הרפואה זכו התלמידים למשוב שאינו רק ציונים אקדמיים, אלא מתייחס גם לרכיבים אחרים באישיותם. "יש לכלי הזה מסר חינוכי ערכי כאשר המערכת אומרת: 'זה חשוב', בדיוק כמו שבחיל-האוויר מבהירים שטייס לא אמין לא יקבל את הפלטפורמה ליד. הדבר הזה הכניס אותי עמוק לעולם החינוך הרפואי".
 
רופא זה כמו טייס
במהלך התמחותו ברפואת ילדים בהדסה נוצר קשר עם ארגון בשם ECFMG, שהוא הארגון שמנפיק רשיון לכל רופא זר שרוצה לעסוק ברפואה בארה"ב. "גם הם, כמו כל עולם הרפואה", מסביר אמתי, "עסקו עד אז רק בהערכה קוגניטיבית, אלא שבתחילת שנות התשעים הם החלו להרגיש צורך בהערכה מסוג אחר. רופאים מגיעים מכל העולם כשהידע התיאורטי שלהם הוא מצוין, אך היכולת שלהם בפועל לעסוק ברפואה אינה אופטימלית. אם זה בתקשורת בין-אישית, שפה או כישורים קליניים. הם באו לישראל ויחד בנינו מבחן שיהווה מודל להערכת כישורים קליניים של רופא בטכניקה של חולים מדומים, שחקנים. זה על אותו משקל של מה שעשיתי כמדריך במדר"ט. אני, כמדריך של מדריכים לעתיד, הייתי יושב מלפנים ומשחק את החניך שלא יודע כלום. החניך היה מנסה ללמד אותי סדרה אווירובטית ואני הייתי עושה כל טעות אפשרית. זה היה פרח טיס מדומה".

התוצאה: פרויקט שכלל עשרה שחקנים אשר היוו פלטפורמת בחינה בעזרתה נבחנו הכישורים הקליניים של כל בוגרי בתי-הספר לרפואה באוניברסיטאות באר-שבע וחיפה באותה השנה. הארגון האמריקאי המשיך לפתח מודל לבחינה שתהווה מרכיב בקבלת הרישוי שהם מעניקים, צעד שנתפס בקהילה הרפואית הבינלאומית כמהפכני ביותר. "התוצאה החשובה ביותר של מהלך זה", מסביר זיו, "היא הגברה בכל העולם של המודעות לחשיבות של תקשורת עם חולה, אמפתיה, סבלנות ורגישות".

הצוות של ECFMG בהשתתפות זיו הקים מרכז גדול של סימולציות ופיתחו בחינה, אשר הפכה ביולי 1998 לתנאי לקבלת רישיון עבודה כרופא בארה"ב. נכון להיום נבחנו כבר למעלה מ-40,000 רופאים זרים שהגיעו לארה"ב. החל מסוף שנת 2004 יידרשו כל בוגרי בתי-הספר לרפואה בארה"ב לעבור את הבחינה כתנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה. "זה הישג ענק", מסכם זיו, "ותחילתה של מהפכה. הצבת סטנדרטים בלתי מתפשרים של יחס לחולה בארה"ב תחייב מהר מאוד גם את שאר העולם ליישר איתם קו".

טרם חזרתו לארץ היה אמתי זיו שותף במשך תקופה של שנתיים בחברה אשר נקראה MEDSIM (Medical Simulations), שמקימיה היו רובם ככולם טייסים יוצאי חיל-האוויר. "מדסים" הוקמה תחילה כחברה לסימולציות תעופתיות שעשתה הסבה לעולם הסימולציה הרפואית. הם חברו לפרופ' רוני טפר, גם הוא טייס לשעבר ופיתחו סימולטור אולטרסאונד, שהיה המילה האחרונה בתחום. "אנחנו נלחמנו בבועה", מתאר זיו את ימי מהפכת ההיי-טק העליזים, "אבל היה לנו חזון מוסרי ואיכותי. מהר מאוד למדנו שלא ננצח את עולם ההיי-טק מפלטפורמה אחת הפונה לפלח שוק מצומצם. כשאני הצטרפתי התחלנו לעסוק בנושא של הדרכה סימולטיבית בהיבט של מניעת טעויות ושיפור מיומנויות".

ל"מדסים" היו שלוש מטרות עיקריות: לייצר סימולטורים ולשווקם, להקים מרכזים שירכזו אותם ולספק שירותי הדרכה. הם התחילו לבנות את המודל העסקי ולגייס משקיעים, כשבמקביל רכשו חברה אמריקאית (תוצר של התעשייה האווירית הקנדית) שייצרה סימולטור של בובה רב-תכליתית. "התחלנו ליזום הקמת מרכזים", מספר אמתי, "וטענו טענה ברורה שמתישהו כל עולם הרפואה ישתמש בסימולטורים כחלק אינטגראלי מההדרכה ואנחנו רוצים להיות ממוקמים בקידמה כשהאסימון הזה נופל, להיות שם כמובילי התחום".

הרעיון והיוזמה צברו תנופה, אבל גיוס הכספים הפך לבעייתי. "לא יכולנו להבטיח תוצאות מהירות לקרנות הון הסיכון", מסביר זיו, "ויש גם תהליך ארוך ואיטי של חינוך השוק. ידענו שזה יקח כמה שנים טובות. בתקופת התנופה של ענף ההיי-טק למשקיעים לא הייתה הסבלנות הדרושה ומי שרצה לעשות כסף ידע לעשות את זה בדרכים יותר אלגנטיות וזריזות".

כתוצאה מכך עזבו בהדרגה חברי הנהלה את החברה, עד שזיו נותר לבדו עם געגועים לארץ הקודש. לשאלה האם הוא רואה בקריסת החברה פרק שלילי בקורות חייו משיב אמתי בחיוך: "כל כישלון הוא טוב כל עוד הוא מלמד. סגרתי את סיפור "מדסים" עם הידיעה שהיינו חכמים ונבואיים בטרם עת. לי לא היה ספק שהמודל היה נכון, אבל טעינו בעיתוי וכמובן שהייתה גם לא מעט נאיביות. למרות הכל אני יודע ש"מדסים" תרמה בדיעבד תרומה חשובה לתחום הסימולציות הרפואיות".

הסימולציה תשנה את העולם 
באחד מביקוריו בארץ לקראת החזרה נפגש אמתי זיו עם מנהלי המרכז הרפואי "שיבא" בתל-השומר והציג בפניהם את חשיבותו של מרכז סימולציה בארץ, שישלב את רעיון החולה המדומה שהכיר היטב מאז ECFMG, יחד עם סימולציות היי-טק בהתבסס על הרעיונות של "מדסים" שלא זכו להתממש. "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?", נשאל אמתי בשיחה שפתחה עבורו דלת להגשמת חלום. תשובתו הייתה: "אני רוצה להחדיר תרבות אחרת לעולם הרפואה, ולהשתמש בסימולציה ככלי שישפר תרבויות דיווח, תחקור, למידה מטעויות ואימון, דרך שימוש במצבי קיצון-בדומה לעולם התעופה". הוצע לו להקים מרכז לסימולציות רפואיות בתוך בית-החולים ולשמש כסמנכ"ל "שיבא" לענייני ניהול סיכונים ובקרת איכות, או כמו שאמתי מגדיר זאת-"המבק"א של שיבא". מבק"א היא מינהלת בטיחות וביקורת איכות של חיל-האוויר, הגוף האמון, בין השאר, על חקר התאונות האוויריות המתרחשות בחיל והגדרת נהלי הבטיחות. "אני רואה כאן חיבור חזק", מסביר זיו, "כי במשרד הזה אנו עוסקים באירועים שכבר קרו או כמעט קרו במערכת. מרכז הסימולציה לוקח את המצבים האלה, מייצר לאנשים הזדמנות להתנסות בהם ומכריח אותם לעשות את כל הטעויות האפשריות, בתקווה ליצור את מה שאני מכנה, גם בתעופה, "אפקט הדז'ה וו". אם אתה נמצא בסיטואציות הקיצוניות ויכול להיזכר שהיית שם, אתה מתפקד הרבה יותר טוב. אני מעולם לא נטשתי מטוס, אבל נטשתי עשרות פעמים בסימולטור. אנשים מספרים על נטישה, אש באוויר ומצבים קיצוניים נוספים בהם התפקוד שלהם היה הרבה יותר מדויק בזכות הניסיון שרכשו בסימולטור". אמתי נכנס לנעליים הגדולות, כשלנגד עיניו ניצב חזון חינוכי ותרבותי שעתיד להשפיע משמעותית על עולם ההכשרה הרפואית.

מציאות מדומה
אמתי זיו חזר ארצה בשנת 2000 ויחד עם צוות נלהב של אחיות, רופאים, אנשי מחשבים ושחקנים הוקם המרכז הארצי לסימולציה רפואית, או במילה אחת-מס"ר. כשעולים לקומה העליונה בבניין ההדרכה בתל-השומר, נכנסים לעולם שבו האמיתי והמדומה חיים בדו-קיום יוצא דופן. אמתי מוביל אותי למסדרון צר ונעצר ליד חלון המציץ אל תוך מה שנראה כמו חדר מגורים לכל דבר, כולל ריהוט ותפאורה מלאים. דרך מראה חד-צדדית אנחנו מביטים ברופא צעיר הנאלץ להתמודד עם אישה מבוגרת הצורחת מכאבים ופצע מזעזע על רגלה. בעלה של האישה מאיים לתקוף את הרופא אם יעשה טעות בטיפול. לאלה מכם שנבהלו-האישה היא שחקנית, הפצע הוא איפור ובעניין הבעל האלים ניתן רק לקוות שהכל נגמר בשלום. אמתי לוקח אותי אל החדר הסמוך, שם התרחש לפני מספר דקות "פיגוע רב נפגעים". קבוצה של חובשים ופרמדיקים מנסים להשתלט על המצב. "הם נראים לי ישנים", אומר אמתי לבקר, "תן להם קצת אקשן". בלחיצת כפתור צונח לחץ הדם של אחד הפצועים וזה שלידו מתחיל לדמם ללא הפסקה. לחיצת כפתור נוספת ממלאת את החדר בעשן ורעש יריות מחריש אוזניים, "זה בשביל האווירה", מחייך אמתי. "היופי במס"ר", הוא מסביר לי, "שהוא מתאים את עצמו לצרכי השעה. אותה הסביבה יכולה לדמות ביום אחד פיגוע אב"כ ולמחרת תאונת דרכים".  

כל חדר מצויד במספר מצלמות המחוברות למחשב ומתעדות בכל רגע נתון את המתרחש ב"אירוע" מכל זווית אפשרית. בחדר הבקרה ישנו קיר עמוס מסכים המאפשר לצפות בכל המתרחש. בתום התירגול מתקבל תקליטור ובו כל האירועים מצולמים. במערכת הכריזה של מס"ר ניתן לשמוע אחת לכמה דקות משפט שישמע מוכר לכל טייס בחיל-האוויר: "נא להיכנס לתחקיר". "זה לא קיים ברפואה", אומר אמתי, "במס"ר יודעים שטעויות זה הדבר הכי מלמד בעולם, אז בוא נדבר על הטעות עד הסוף. כך עושים בתעופה אם לא נמתחת לסף הטעות שלך ביום אימונים בסימולטור אז הוחמצה הזדמנות. אנחנו דוחקים את המתאמנים לפינות הכי קשות ומאפשרים להם להפיק מההתנסות את המקסימום".  

לא בכדי אחד הפרויקטים הראשונים שעבדו עליו במס"ר היה טראומה בתחום הצבאי. שנת הקמתה של מס"ר הייתה גם השנה בה נסחפה ישראל לשטף אירועי האינתיפאדה. "ישראל הייתה עמוק בתוך הביצה של מזרח-תיכון ישן, לא חדש", נזכר אמתי, "החזון האמיתי של מס"ר היה הקמת מרכז מזרח-תיכוני, על כל המשתמע מזה", הוא מספר ומוסיף בחיוך אופטימי, "ואני חולם ומקווה שגם אותו נגשים".

בין מס"ר לענף טראומה במיפקדת קצין רפואה ראשי (קרפ"ר) התפתחו קשרי עבודה פוריים ובהמשך נוצר החיבור הטבעי עם קצין רפואה ראשי של חיל-האוויר ועם יחידת החילוץ והפינוי בהיטס של החיל (669). "בנינו מהר מאוד תוכנית אימונים המדמה מצבי טראומה בשטח", מסביר אמתי, "במיתאר חיל-אווירי של תרחיש, תיעוד ותחקיר". ביומו הראשון של כל גיוס מילואים הגיעו רופאים וחובשים של יחידת 669 למס"ר, לאימון הכולל הדמיה מלאה של זירת טראומה. חשוב להסביר שחלקם עובדים ביומיום כפסיכיאטרים או גניקולוגים ועבר זמן מה מאז נתקלו בזירת טראומה.

"בעוד זה קורה", ממשיך אמתי את הכרונולוגיה, "החל להתקרב מבצע 'חומת מגן'". קרפ"ר דאז, תא"ל גיורא מרטינוביץ', פנה למס"ר בבקשה להשתמש בשירותיהם. במהלך עשרה ימים אינטנסיביים ביותר, אומנו עשרות צוותים רפואיים לקראת ההתמודדות הקשה שציפתה להם במבצע. "בהמשך זה הפך להיות סטנדרט שרופא וצוותו, שלמחרת יוצאים לג'נין, מגיעים לאימון מסודר ביחד", מוסיף זיו, "בעקבות מקרים כמו הפיגוע במלון פארק בליל-הסדר בנינו גם אימון לחדרי מיון שלמים שבאים להתאמן במיתאר של פיגוע המוני, דבר שאינם רגילים לעשות בשגרה ולא מנוסים בו".

"אנקדוטה חיל-אווירית מעניינת", מוסיף אמתי, "יחידה 669 לא הסתפקה בימי האימון שקיבלה. הצורך שלהם באימונים מהסוג הזה הפך להיות כה חזק עד כדי כך שהם קנו סימולטור והציבו אותו בתוך מסוק בבסיס תל-נוף, כתוצאה מהמפגש שלהם עם מס"ר. סיפור ההצלחה פה הוא שמיתאר אשר עד לפני כמה שנים היה זר לכולם בארץ, הפך להיות חלק אינטגרלי מאימון שוטף". מגיפת הסימולציה ממשיכה להתפשט ובימים אלה בונה חיל-הרפואה מרכז להדרכה ואימון סימולטיביים בבה"ד 10 בצריפין. "מס"ר חצתה היום את קו ה-10,000 מתאמנים בשנתיים", מסכם אמתי את פעילות מס"ר עד כה. "לממדים כאלה אין אח ורע במונחים של אימון לאומי". לאחרונה החל פרויקט מס"ר לקטוף את פירות עמלו עת זכה בשני פרסים חשובים: פרס הצוות המעולה של נציבות שירות המדינה ופרס הצוות המצטיין של משרד הבריאות לשנת 2003. 

בטיחות לפני הכל
אמתי זיו חובש, כאמור, כובע נוסף במרכז הרפואי "שיבא", כסמנכ"ל ומנהל המשרד לניהול סיכונים ובקרת איכות. משרד זה מטפל בכל הקשור לתביעות משפטיות כנגד בית-החולים, לרבות תביעות בגין רשלנות רפואית ואחראי על הגדרת נהלי הבטיחות בכל הקשור לטיפול בחולים. גם בתחום הזה מתגלה קשר ודמיון רב לעולם התעופה בכלל ולבטיחות אווירית בפרט. "אם אתה רוצה לעשות שינוי עמוק בעולם הבטיחות", מסביר זיו, "אתה חייב להבין שבטיחות זה דבר מערכתי. גם בחיל-האוויר לא מדברים על בטיחות רק עם טייסים, אלא גם עם פקחים, טכנאים-כולם. הרי אין תאונה של טייס בלבד. תאונות קורות כשטייס נשלח למשימה מורכבת מדי לגילו וניסיונו, בדיוק כשיש מזג- אוויר קשה, בדיוק כשהפקח לא שם לב למשהו, בדיוק כשיש תקלה טכנית שולית ואז המטוס מתרסק באדמה. "זה תמיד מערכתי", שב אמתי ומדגיש. כדוגמה הוא מביא מקרה של רופא שהורשע לא מזמן בהריגה ברשלנות: "איש כזה היה מקורקע בחיל-האוויר הרבה לפני שהוא קורקע ברפואה".

"עולם הסימולציות עבר את נקודת האל-חזור", אומר זיו, "משום שעולם הבטיחות פרץ לקידמת התודעה הציבורית במידה כזאת שהציבור כצרכנים רפואיים דורש דרישות בסיסיות שלא נדרשו בעבר. הוא ישאל מנתח: 'עשית את זה פעם או לא?'. כשאתה עולה על מטוס של 'אל-על' אתה לא שואל את הטייס אם הוא יודע להנחית מטוס, כי אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא כבר עשה את זה. הרבה כירורגים עושים את הניתוח הראשון שלהם בחיים על חולים. הצרכנים יודעים שגם אנחנו עושים טעויות ושואלים: 'איך אתם לומדים? מהי ההכשרה שאתם עוברים?'".

אמתי שולף ספר שכותרתו היא "לטעות זה אנושי", ספר שיצא לפני כארבע שנים בארה"ב ומאגד בתוכו את כל הנתונים בנושא תאונות וטעויות רפואיות. בספר מופיע בין השאר נתון מדהים, האומר כי בארה"ב בלבד מתים מדי שנה בין ארבעים אלף למאה אלף אנשים כתוצאה מטעויות רפואיות. "אם נשליך את המספר הזה לעולם התעופה", מדגים אמתי, "תארו לכם שבכל יום במשך שנה היה מתרסק מטוס בואינג-747 על 270 נוסעיו, הרי זה בלתי נתפס. בתעופה הבינו את זה מאוד מוקדם ועשו שינוי דרמטי בכמות התאונות האוויריות. אני זוכר ימים שהחברים שלי היו משתעשעים בפעלולים אוויריים מסוכנים, עד שהתחילה להופיע בשאלון הסוציומטרי השאלה: "לוקח סיכונים שלא לצורך?", מה שנתן לחיל-האוויר כלי לקרקע טייסים פזיזים ולא זהירים. אם נפל 16-F אי-אפשר להתעלם מזה. זה הביא את העולם התעופתי לקבלת החלטות הרבה יותר מהירה בענייני בטיחות, הדרכה, דיווח והתבוננות בתהליך. ברפואה לעומת זאת ה- 16-F הוא החולה. הגוף האנושי הרבה יותר סלחן", ממשיך אמתי את האנלוגיה, "וזו סיבה נוספת שלקח לנו כל-כך הרבה שנים לתפוס איפה אנחנו טועים ומזיקים. למרות כל-כך הרבה טעויות ואירועים שקרו כל יום שלא דווחו ולא זכו לתשומת הלב הראויה. אנחנו יכולים לתת תרופה במינון גבוה פי שלושה מהרצוי, אך הגוף לא פעם יצליח לפצות על זה והאדם לא ימות למחרת בבוקר. בתעופה, למרות שהשלמת את המשימה יש מה לדבר על מה קרה בדרך: 'השלמתי את המשימה, פגעתי במטרה, אבל בדרך ירדתי מהגובה המותר שלוש פעמים וכמעט התרסקתי פעמיים'-ובזה יעסקו בתחקיר". כך גם ברפואה, יש משמעות רבה לתיחקור התהליך כולו ולא רק העיסוק בתוצאה.

כפי שניתן לראות, רואה זיו בעולם התעופה מודל לחיקוי גם בתחום הבטיחות, אך גם בתחום התרנגולת שמטילה את הביצה הזאת-תהליך ההכשרה. "כרגע אנחנו בוחנים אפשרות להכניס למס"ר מערך מיון חדש למועמדים ללימודי רפואה", אומר אמתי וממהר להדגים, "במקום שתגיד שאתה אמפטי, תראה איך אתה מתמודד עם חולה סובל, צעיר אגרסיבי, או ויכוח שצריך להגיע בסופו לקונצנזוס. נכון להיום בית הספר לרפואה יכול להרחיק משורותיו סטודנט בשל כישלון בבחינה, אך מתקשה להדיח על רקע אישיות. הרעיון פה הוא מהפכני ואני חייב להודות שלא שיערתי שנגיע לזה כל-כך מהר. פראמדיקים ומרדימים עושים היום בחינת רישוי במס"ר. אלה דברים סטנדרטיים בחיל-האוויר ורק עושים להם אפליקציה לרפואה".

בעודי משוחח עם אמתי נערך במס"ר קורס לסטאז'רים, שאמור לחשוף אותם לשלל מצבי קיצון, או בעברית פשוטה הסיוט של כל רופא. "גם פה לקחנו מודל חיל-אווירי", מסביר אמתי, "בחיל-האוויר יש קורס אימון מבצעי (קא"ם), כלומר, גם אחרי שסיימת את הקורס אתה עדיין לא טייס מבצעי, אלא ממשיך ללמוד ומתרגל לחיי הטייסת. ברפואה אתה מסיים את לימודי הרפואה ולמחרת אתה מוצב לתורנות לילה במחלקה בבית-חולים. הרעיון לבנות סדנת מעבר שכזאת לקוח מחיל-האוויר".

בתור מי שמכיר גם את כוחו של הסטיק וגם את כוחה של היד המרפאת, נשאל אמתי אם יש משהו באמירה ש"הכוח משכר". "אני בהחלט חושב ככה", הוא עונה, "אני חושב שלמרות שטיסה נתפסת לפעמים כדבר מאצ'ואיסטי ושחצני, היא עשתה שינוי מהותי בתרבות שלה והפנימה עד כמה קל לטעות, גם לטייס הגיבור. הרפואה, כאמור, לומדת את זה בדרך הקשה ומפנימה שיהירות היא אם כל רע. טייס שגאה בעצמו, אך ניסיונו לא מגבה את זה, נכנס לפינות שהמנוסה לא היה נכנס אליהן. למה? כי האגו נכנס לפעולה".

אחת ממילות המפתח שמנסה אמתי זיו להחדיר דרך מס"ר היא צניעות. "הטעות היא אנושית ואולי המטרה הנשגבת ביותר שמס"ר מנסה לקדם היא: תבואו-ותצאו יותר צנועים. תבינו שהטעות מחכה לכם מעבר לפינה כמו שטייס מבין שההתרסקות מחכה לו מעבר לפינה. תבינו שהמרחק בין התרסקות לצל"ש הוא קטן מאוד ותבינו את הקלות הבלתי נסבלת של הטעות".

מחכים לרון

עבור אמתי זיו, זכרונות מקורס-הטיס מהולים בעצב רב כשהוא נזכר באחד מחבריו לקורס-רון ארד. "היינו יחד בגיבוש וזכינו במסע אלונקות", נזכר אמתי ברון, או "צ'וקו" כפי שקראו לו חבריו. "מכולנו הוא היה הכי צנום ורזה, אבל הוא זה שהריץ אותנו ודחף קדימה. הוא בלט באומץ ומקוריות, היה תמיד שמח וחיובי ומאוד מאוד אהבנו אותו".

"כשהוא נפל בשבי אמרנו לעצמנו שהוא יהיה בסדר ושבקרוב הוא יחזור. כל אחד מאיתנו חטא, גם אני, בחטא ה'מובן מאליו שהמדינה תעשה הכל' ומי אנחנו שנאשים האשמות ונפעיל לחצים. הייתה פה איזושהי הרדמות בשמירה, כי היה ברור שאדם שנשלח למשימה בשם המדינה לא יוזנח על-ידי המערכת. אני לא טוען שהייתה פה הזנחה במובן הנפשע של המילה, אבל לכולנו הייתה תחושה קשה בעיסקת השבויים, שנחצו קווים אדומים".

ערב העיסקה, הרגיש רונן, אחד מבוגרי קורס 87', כי חבריו של רון לקורס לא עשו די כדי להשמיע את קולם ויצא ביוזמה לצאת למסע בן ארבעה ימים מרמת-דוד ועד לבית הנשיא בבירה תחת הכותרת "שבע עשרה שנים בלי רון-לא מפקירים חבר בשטח". מתוך עשרות בוגרי הקורס-רובם ככולם נענו. "עד אז כל אחד עשה משהו בדרכו שלו", אומר אמתי, "אחד היה בהפגנה ואחר הדביק סטיקר ואחד החתים עצומה. לא עשינו את הדברים בעוצמה של קורס שלם שמתגייס. "לכאורה יש בעיסקה מס שפתיים בעניין של רון", אומר אמתי. "אני חושב שחלק משרי הממשלה הרגישו שזו הדרך שלהם להקל על עצמם את הגלולה המרה של אישור עיסקה בלי רון. אני אהיה מאושר אם נופתע לטובה, אבל התחושה שלנו היא מאוד קשה. ייתכן שהקו האדום היה צריך להיות מוצב נמוך יותר".

אמתי זיו מייצג תחושות קשות שעברו על לא מעט ממכריו של רון בעת הדיון הציבורי סביב עיסקת השבויים. "הביקורת היא אמיתית והיא מסויגת כי אנחנו תוצר של החברה הישראלית שנותנת למערכת הביטחונית הילה שמרגילה אותנו לומר 'קטונתי'. אני לא יודע מה אנשי השב"כ או המוסד יודעים שאני לא יודע, אבל אט אט גוברת התחושה שמדובר בבועה גדולה ומנופחת שלא בטוח שיש מאחוריה הרבה ואולי אתה, האזרח הקטן, שהיה חבר של רון בקורס, לא יודע פחות מהם, רק שהם מתקשים להודות בכך שיש ידע מועט מהמודיעין שכשל. אנחנו כציבור כשלנו בתובנה הזאת שהמערכת שלנו נכשלה בגדול. שבע-עשרה שנים ויש חבר שלנו בשבי ולא עשינו כלום. עשינו המון-אבל לא עשינו כלום".

אמתי מקפיד לסייג את דבריו בזהירות, אך שאלת האמון במערכת מטרידה אותו בכל זאת. "יובל, בתו של רון, עכשיו בצבא ורבים מאיתנו עומדים לשלוח את ילדינו לצבא. אתה שואל את עצמך: מיהי המערכת שבידיה אתה מפקיד את ילדיך? מה ממדי האמון שיש לך בה? צר לי להגיד שתמו הימים של אמון בלתי מסויג. אני לא חייב לקבל את מה שמוכרים לי כבר שבע-עשרה שנים באפס תוצאות ולצערי אני לא קונה את זה שעוד חודשיים יהיה מידע חדש על רון. אני אהיה מאושר אם נופתע לטובה ואני יודע שאילו הוא היה פה עכשיו, הוא היה חבר, הוא היה אבא לילדים מאושרים, הוא היה מהנדס. הוא היה רון".

עוד באותו מדור

F-15 השם "בומרנג" הוחלף ל"עפרוני" בשל משמעותו השלילית

טוב שם משמן טוב

למספר של מטוסים בחיל-האוויר יש שמות. מאחרי השמות מסתתרים סיפורים מעניינים השופכים אור על פרקים בהיסטוריה של חיל האוויר. בטאון חיל-האוויר אסף כמה מסיפורים אלו המובאים כאן לראשונה

הארץ של אילן

בחודש מארס האחרון ביקרו בישראל בני משפחותיהם של האסטרונאוטים שנספו באסון ה"קולומביה". יחד עם בני משפחתו של אל"ם אילן רמון ז"ל הם טיילו בארץ, הכירו אותה והתאהבו בה