בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 156 (257) 25/04/04

כתבות

במלחמה לעצמאות

"במלחמה לעצמאות"-ספר חדש שיצא לאור בחודש האחרון על–ידי ענף היסטוריה ומידע של חיל–האוויר. הספר מספר על הדרך הארוכה שעשה החיל בשנותיו הראשונות. הפעילות המבצעית, האנשים, השפה ואפילו ביטאון חיל–האוויר הראשון. קטעים נבחרים. כל ההתחלות קשות

רס"ן אבי כהן

"חינגת–החינגות": "שעשעו את כולם בריקודי מלחמה של שבט הזולו"
הפלת חמשת המטוסים הבריטיים ב–7 בינואר 1949 היתה אירוע יוצא דופן בכלל האירועים האוויריים שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות. לצד החשש מן הבאות — מהתגובה הבריטית שרובם הניחו כי בוא תבוא — גרם האירוע בבסיסי החיל במיוחד לתחושה גדולה של התרוממות רוח וגאווה רבה על עצם יכולתו של חיל–האוויר: אך מלאה שנה להקמתו — וכבר הצליח להפיל חמישה ממטוסיו של חיל–האוויר המלכותי הבריטי, שנחשב אז לאחד מחילות–האוויר הטובים בעולם.

תחושה זאת ריחפה במיוחד בבסיסה של טייסת 101 בחצור, אשר "רוח היחידה" בה והגיבוש בין אנשיה היו חזקים במיוחד, וכפי שדיוח שלמה שלוש, ראש מחלקת הביטחון של החיל, "אנשי טייסת 101 ממשיכים להופיע במקומות צבוריים בעיר בכובעיהם האדומים ועם סמל הטייסת", הם היו גאים על כך ש"פעולות מוצלחות רבות בוצעו ע"י טייסי הבסיס... הרוח הקרבית של הטייסים ואנשי צוות האויר גבוהה למדי. כולל את הנוצרים. כל אחד מעוניין בהצלחת הפעולות". ראש מחלקת הביטחון אף דיווח על קליטת שיחת טלפון אחת מהטייסת, שבה נמסר באנגלית על–ידי אחד הטייסים, כי "אנו הפלנו חמשה אוירונים של האויב בנגב". ראש המחלקה התייחס לכך בחומרה רבה, וציין כי העניין נמצא בחקירה רצינית. הידיעה על הפלת המטוסים התפשטה אפוא במהירות רבה, והדריכות לקראת התגובה הבריטית הלכה וגברה. מציאות זאת באה לידי ביטוי בדבריו לימים של עזר ויצמן:
"התרגשות רבתי בבסיס ובמטה החיל וגם דאגה גדולה: מה זה? חיל–האוויר הקטן שלנו מפיל חמישה מטוסים בריטיים בשעות אחדות, בקרבות אוויר ביחס מספרי נחות?! כולם בטוחים כי האריה הבריטי ישאג והשאגה שלו תישמע במרחבי המזרח–התיכון. כולם עסוקים בהערכות: כמה מטוסים ישלחו הבריטים לבצע את פעולת העונשין? הסברה המקובלת: עשרים מפציצים, מלווים עשרות מטוסי קרב, יעוטו עם ערב על השדה בחצור וימחקו אותו מתחת לשמים".

לפנות ערב בשעה 17:30 יצאו כמעט כל הטייסים למטה חיל–האוויר במלון "ירקון" שבתל–אביב על–מנת לתחקר את הטייסים אשר נטלו חלק בתקרית הפלת המטוסים. בדרך קנו "כמה בקבוקי קוניאק ואל המפקדה הגענו מתודלקים היטב". לאחר התחקור ו"ארוחת ערב פראית" נסעו לבר של מלון "פרק". שם, לדברי ויצמן, "הקדימה אותנו השמועה, שבאים החבר'ה שדפקו את חיל–האוויר הבריטי. באיזור התגלגלו סיפורים, שהמציאות והדמיון הפריחו אותם במהירות המשגעת. אזרחים ישראלים ותיירים אמריקנים וסתם שוחרי הסיפור הטוב והמשקה המחמם השתתפו אתנו בחינגת–החינגות". על אירועי אותו הלילה כתב לימים גם בוריס סניור:

כולם שתו, שרו ורקדו עד לשעות הקטנות של הלילה. הדרום–אפריקנים שעשעו את כולם בריקודי מלחמה של שבט הזולו, וכולם בילו היטב. זו הייתה דרך נאותה להשתחרר מן המתח ולהירגע מימיה האחרונים של המלחמה. גם אנשי המלון הבינו הפעם את פשר השמחה, ואיש לא נראה מוטרד מרוח העליצות של הטייסים חובשי כומתות הבייסבול האדומות.

פעולות רכש רבות נערכו בחשאיות על מנת להגדיל את כוחו של חיל–האוויר במטוסים חדשים. הברחת המטוסים לארץ נעשתה בסודי סודות ותחת סיפורי כיסוי יצירתיים. סיפור הברחת הבופייטר היה אחד מהם. "טייסי ניו–זילנד בפעולה"
הרעיון להברחתם בא לצור בדמותה של בחורה ניו–זילנדית שפגש בפריס, עת נפגש עם טאוול וטייסו ג'ון הלפורד. בחורה זו שאפה להיות שחקנית קולנוע, וסיפרה לצור על תפקיד שהוצע לה בסרט עלילתי, שהלך והתגבש על אודות חלקה של ניו–זילנד במלחמת העולם השנייה. היה זה סיפור הכיסוי שלו חיכה צור, והוא קיווה שבאמצעות שילובם של המטוסים בעלילת הסרט יוכל לקבל אישור מהשלטונות להטסת המטוסים, ובהמשך — להבריחם מאנגליה. הוא הציע אפוא לאותה בחורה למלא תפקיד מרכזי בסרט, שהוא יפיק תחת השם "טייסי ניו–זילנד בפעולה". זאת אכן התלהבה מהרעיון, וסייעה לצור בכל המידע שהיה לה על עולם הקולנוע באנגליה ועל הקשרים שכדאי היה להפעיל. צור התלבט על מי להטיל את האחריות על הפרויקט הרגיש הזה. טאוול, הלפורד והרווי היו נחוצים לו יותר מדי מכדי לסכן אותם בהסתבכות עם המשטרה הבריטית. הוא נזכר אפוא בטרי פרנפילד — אותו לא–יהודי שההמלצות להעסקתו הגיעו לישכר מדרום–אפריקה, ושכאמור סייע לצור בשליחויות שונות בין צרפת לאנגליה. אולם כיוון שהטיל ספק ביכולתו לטפל בפרויקט זה, הכולל הקמת חברת הסרטה ושכירת ציוד וצוות, הצמיד אליו את ביל טאוול, שהוביל את הפעולה בחשאי. כך הוקמה חברת ההסרטה Air Pilot Film Company בבעלות טרי פרנפילד, שהציג את עצמו כאיש קולנוע דרום–אפריקני המפיק סרט רחב–היקף. חברה זו — היא אשר רכשה רשמית את ששת מטוסי הבופייטר מחברת Fairey Aviation בתיווך חברת השכר Airtec משדה תם (Thame) שבקרבת אוקספורד. מיד החל טאוול לחפש טייסים לכל אותם קטעי הטיסה בסרט, ובחר כמובן את כל אלה שהכירו היטב את הבופייטר, מצד אחד, ומצד אחר היו אמינים דיים, כדי שאפשר יהיה לספר להם על התוכנית האמיתית המתרקמת מאחורי הקלעים.

ב–16 ביולי, מיד לאחר המראת מטוס המוסקיטו השני לאיאצ'יו שבקורסיקה, האיץ צור באנשיו להתחיל מיד בסדרת הצילומים לסרט.

הכנת המטוסים וההיערכות לצילומי הסרט נכנסו להילוך גבוה. אנשי קולנוע רבים, צלמים, אנשי תאורה, טכנאים, ניצבים, ובמיוחד ניצבות (למעלה מ–40), נשכרו לפעולה והתכנסו בשדות התעופה תם (Thame) וכן בהדנהם (Haddenham). כולם הבינו שמדובר בצילומים אשר "הינם חלק מסרט קולנוע רחב היקף שמופק בדרום אפריקה". בהעדר רשיונות של כשירות טיסה (airworthiness) נאלצו מפיקי הסרט לפנות לשלטונות התעופה האזרחית הבריטית לקבלת אישורים חד–פעמיים, הנחוצים להטסת המטוסים לשדה תעופה אקסטר (Exeter) שבסקוטלנד (שהרי, כאמור, קיים דמיון רב בין נופיה לבין נופי ניו–זילנד הרחוקה). משנתקבל האישור, הוחלט להבריח את המטוסים במסגרת יום הצילומים ביום שני, 2 באוגוסט.

ב–2 באוגוסט בבוקר נערכו כל הצוותים, שנטלו חלק בהפקת הסרט, לסצינת ההזנקה של המטוסים. זו כללה את התנעתם של המטוסים בידי הטייסים, אשר נמצאו כבר בתוך הקוקפיטים, הסעתם על הקרקע, ולאחר מכן ההמראה. בשעה 30:08, על–פי המתוכנן, המריאו המטוסים, המשיכו בטיסתם לאיאצ'יו, וכעבור ארבע שעות נחתו שם, משם כמובן לא חזרו יותר לסט הצילומים אלא טסו ליוגוסלביה ומשם לארץ.

בין מניחי היסודות של חיל–האוויר היו רבים מאנשי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ), עובדה שגרמה למאבק יומיומי על השפה. עברית או אנגלית: "לא חיל תעופה בלבד אלא חיל תעופה ישראלי"
בעיה זו של אי–ידיעת השפה העברית הוזכרה כבר לעיל בדבריו של מנהל משרד הגח"ל: הוא ביקש להעביר למשרדו את תרגומה האנגלי של חוקת תש"ח. באותם ימים נטען על–ידי מקצת מאנשי הגח"ל, שלא היתה די התחשבות בבעיה זו. חלקם טענו פעמים רבות כי לא הבינו את הפקודות ואת החוקים, ובמקרים אחדים אף האשימו את הישראלים כי במכוון השתמשו בשפה העברית במסמכים הרשמיים שעליהם החתימו אותם, כדי לכסות מהם דברים שונים שהיה לישראלים אינטרס להעלימם מידיעתם; גם לא סמכו על התרגום האנגלי שהוא נאמן למקור העברי.

כל זאת, כמובן, מעבר לשגרת היומיום והתחושה הקשה של אותם אנשים, שלא ידעו מילה וחצי מילה בעברית; וכשהגיעו לאחדים מהמשרדים, ישב מולם בדרך–כלל ישראלי, שלא ידע מילה וחצי מילה באנגלית. כך לא ניתן היה, כמובן, לסייע בפתרון בעיותיו ובהקלת תהליך קליטתו בחיל–האוויר, בצה"ל ובמדינה בכלל. לצד כל אלה יש להוסיף את המציאות הקשה שנוצרה כתוצאה מבעיה זו — במיוחד בעת פעילות מבצעית בכלל, או חמור מזה: בפרט בעת טיסה באותו מטוס ללא שפה משותפת. כך, למשל, כתבו דוד פליגלמן (פלג), קצין המנהלה של הלהק לתובלה אווירית, ויעקב פלדמן, שליש הלהק, כי מתוך כך שלא היתה שגורה בפיהם השפה העברית היה צורך להשתמש בבליל של לשונות על מנת להביא בפניהם איזה שהיא הוראה... לכשנשלחו לבסיסים הרחוקים בנגב לא מצאו להם תחילה אנשים שיבינו את שפתם.

לנוכח המקום המרכזי, שהחלו תופסים אנשי הגח"ל הן במטה והן ביחידות החיל, ובמיוחד באגף המבצעים של החיל, הלך והסתמן באותה עת תהליך הפוך: השפה האנגלית החלה דוחקת את מקומה של השפה העברית! מסמכים רשמיים, ובמיוחד הקשורים לפעילות המבצעית, החלו מתפרסמים יותר ויותר בשפה האנגלית בלבד. תופעה זו כה רווחה אז, עד כי ב–15 באוגוסט הורה מפקד החיל לאגף המנהלה לפרסם בפקודות–יום, כי "כל פקודות, תעודות ומסמכי חיל האויר חייבות להכתב עברית". הוא ציין שראשי האגפים והמחלקות יכולים לצרף תרגום אנגלי בשעת הצורך, אולם שב והדגיש כי "תרגום אנגלי בלבד בלי המקור העברי לא יתקבל כפקודה רשמית של החיל". בסוף ציין שעל מחלקת כוח–אדם לספק "את המנגנון הדרוש למשרדים השונים לשם ביצוע בפקודה זו". כך נוצרה בעיה אמיתית בשאלת "המנגנון הדרוש": לשם הוצאת הפקודה לפועל על–פי הנחיית מפקד החיל, היה צריך לדאוג למנגנון כפול, הכולל מתרגמים "במשרה מלאה" ומכונות כתיבה בעברית ובאנגלית.

למרות הפקודות, שהתפרסמו מפעם לפעם ביחס לחובה זו של השימוש בשפה העברית, התעלמו מפקודה זו וגם לא פעלו כמעט בשום צורה לאכיפתה. הגדילה לעשות מחלקת הקשר של החיל: היא החזירה לטייסת 101 מברקים ששלחה לה בשפה העברית בטענה שאינה יכולה להעביר אותם, כפי שהדבר מוכח מדבריו של קלמן טורין, קצין המנהלה של הטייסת. הוא שלח לקצין הקשר של החיל "את העתקי מברקים אשר נשלחו בעברית על ידי מחלקת קשר של הטייסת אל מחלקות שונות במטה חיל אויר ויחידות אחרות", שכן לדבריו "היות ובעבר נשלחו על ידינו מברקים בשפה העברית (באותיות לועזיות)", אין הוא רואה כל הצדקה בסירובו להעביר מברק הכתוב עברית, והדגיש כי ישמח "מאד באם פניתי זו תאפשר להבא משלוח מברקים בחיל האויר הישראלי בשפה העברית".

גם נחום רפפורט (אפרת), אשר החליף את משה פלד בפיקוד על טייסת הגליל, ביקש באותם ימים ממש מראש אגף המבצעים של החיל, שלא לשלוח אל הטייסת הוראות ומכתבים באנגלית: "רב טייסי יחידתינו הם ארץ ישראלים ואין לחיבם להבין אנגלית. להבא היה רצוי אם משלוחי מכתבים והוראות יכתבו בעברית". ואכן, אגף המבצעים במיוחד היה מעוז השפה האנגלית, כיוון שפרט לדן טולקובסקי ואריה רוזנבלום כמעט כל הקצינים באותו האגף נמנו למעשה עם אנשי הגח"ל, כולל ראש האגף דוד יהודה. לא ייפלא אפוא שגם קצין החימוש הראשי של חיל–האוויר כתב ב–30 בספטמבר למנהל האגף: "בהזדמנות זו אבקשך לכתוב את מכתביך בעברית או בצירוף תרגום אנגלי".

בתחום זה של אכיפת הלשון העברית בחיל–האוויר הגדיל לעשות מפקד טייסת 101. הוא כתב גם לראש המחלקה הרפואית של החיל, שמעון וינטר, בעניין המלצות ששלח לגבי צוות–אוויר, כי "טייסת זו היא יחידה של חיל האויר הישראלי ומן ההכרח הוא שמכתבים — כדוגמת מכתבך הנ"ל — יהיו כתובים בשפה העברית בצירוף תרגום לשפה האנגלית, אם ברצונכם".

ואכן, בד בבד הלכה וניכרה השפה העברית גם בתכתובת הרשמית שרווחה בחיל–האוויר, וב–17 באוקטובר כתב קלמן טורין, כי "עם ריבוי השימוש בלשון העברית בדו"חים רשמיים" הם עומדים על בקשתם בעניין מכונת כתיבה עברית, ש"מיום היוסדה של טייסת זו חסרונה מורגש באופן מיוחד בזמן האחרון". השפה העברית החלה אפוא תופסת יותר ויותר את מקומה אף במסמכים הרשמיים של החיל. מאוחר יותר, עם מינויו של דניאל שמשוני לראש אגף ההנדסה, הוא ביקש מראש מחלקת כוח–אדם של החיל להעביר אליו מזכירה לניהול משרדו, אשר תוכל "להדפיס יפה ומהר בעברית ואנגלית", לערוך "קצרנות בעברית ואנגלית" ו"לתרגם מעברית לאנגלית". כל אלה היו למזכירתו עד אז, ליובה גלאוברמן, ואותה ביקש לקחת עמו גם לתפקידו החדש.

עד אז כמעט לא הסתמנה כל הצלחה במאמצים הגדולים שנעשו להורות את השפה העברית לאנשי הגח"ל בחיל–האוויר. למרות זאת נמשכה הוראת השפה העברית, שכן לבד מהעובדה שהדבר נועד בעיקרו ליצור את היכולת לתקשורת טובה יותר בין כל המשרתים בחיל, נועדה הוראת השפה העברית גם למטרות ערכיות — פשוטו כמשמעו, כפי שאכן האמינו אז — לגיבושה של הזדהות טובה יותר של אותם אנשי הגח"ל עם היעדים שלשמם נמצאו אז בארץ, ליצירת קשר טוב יותר ביניהם לבין בני הארץ, ולהגברת המוטיבציה שלהם להישאר בארץ.

למרות שחלפו מעל 50 שנה, נשארו בעיות כח האדם בחיל. כך החל מערך כח האדם להתפתח מקציני כח אדם ועד להקמת להק.
"מצב כח–אדם בחיל אויר חמור ביותר"
לנוכח הגידול הרב בהיקף כוח–האדם של חיל–האוויר, סד"כ מטוסיו, יחידותיו ושאר השירותים שלו, היה ברור שלא ניתן להמשיך בשגרה שהיתה נהוגה אז. לפיה, למשל, היו מגיעים מפקדי השדות והבסיסים "לתל–אביב בעד כל דבר קטן", או פונים למפקד החיל כמעט בכל דבר. מצבת חיל–האוויר גדלה מיום ליום. נכון ל–19 ביולי, עת הסתיימו קרבות "עשרת הימים", עמדה המצבה על 3,178 איש, אך ב–23 בו עמדה כבר המצבה על 3,200 איש; ודובר על גידול צפוי "בזמן הקרוב ביותר ל–4,200 איש".

כחלק מהתוכניות לבניית חיל–האוויר על–פי ההצעות שהלכו והתגבשו עד אז, ושהועלו בדיון מטה חיל–האוויר ב–6 באוגוסט, הצביע מפקד החיל על כך שלחיל–האוויר חסרים בדחיפות "כ–90 עובדי קרקע וכ–100 טייסים לכל הפחות". את אלה היה צריך לגייס בחוץ–לארץ, ולשם כך מונתה ועדה לריכוז רשימות מפורטות של אנשים, שניתן יהיה לקבלם מארצות–הברית, קנדה ודרום–אפריקה. בהמשך לכך פנה יצחק גינר ממחלקת כוח–אדם בחיל–האוויר לראש אכ"א/מטכ"ל, והזכיר כי בתאריכים 9 ו–14 ביולי הוגשו סיכומי הדרישות המינימליות לכוח–אדם, אולם טרם קיבלו תשובה.

בינתיים נעשה מצב כח–אדם בחיל האוויר חמור ביותר ובלי אשור של תגבורת מידית לא יהיה באפשרותנו לקיים את שרותי חיל האויר כדרוש לקראת שעת חרום.

לאחר שבדק מה ניתן לקבל מהקלט, הגיע גינר למסקנה ש"הדרישות הן כה עצומות שלא נראה לעין שבימים הקרובים ביותר נוכל לקבל תגבורת מספיקה מהקלט". לפיכך הציע לבטל את ההנחיה לאסור על מחלקת כוח–האדם באגף לנייד כוח–אדם בין האגפים השונים במטה חיל–האוויר, אלא בהסכמתם המפורשת של ראשי האגפים, ובמקום זאת להסמיך את מחלקת כוח–אדם "להעביר אנשים מאגף לאגף לפי חלוקה פרופורציונלית פנימית".

בכך, לדבריו, "אפשר יהיה במידת מה להקל בהעברת כח האדם הדרוש באופן מידי ע"י צמצום באגפים שיש להם כח אדם באופן פרופורציונלי יותר" ממה שאפשר להחזיק ב"מצב כח האדם של חיל האויר". גינר היה מודע לביקורת העלולה להישמע לנוכח הצעתו, ולכן הדגיש "כי אין אנו באופן כללי מעבירים שום בעל מקצוע טכני בלי הסכמת ראשי האגפים הנוגעים בדבר". לנוכח כורח השעה סייג אפוא את הצעתו רק להאצלת הסמכות "להעביר מאגף לאגף אנשים בלתי מקצועיים, פקידים ובעלי תפקידים אדמיניסטרטיביים". ההצעה של גינר אכן מבטאת את חילוקי–הדעות בין המחלקה לבין שאר האגפים במטה, מצד אחד, ומצד שני — גם את התחושה שביחידות שונות בחיל היה כוח–אדם, שאפשר היה להעבירו ליחידות אחרות מבלי לפגוע בפעילות של אותן יחידות (דברים עולים גם מדבריו של מרגו לעיל). בדיון מטה החיל בתחילת ספטמבר צוין אומנם כי "רק מחלקת כח אדם מעבירה אנשים", אולם הודגש במקור כי "עליה לעשות זאת רק אחרי התיעצות עם מפקד האגף או המחלקה הנדונה"; ובאשר למגויסים המגיעים מהקלט בתל–ליטוינסקי נקבע, כי אלה נשלחים על–ידי מחלקת כוח–האדם "לאגפים השונים על פי PRIORTY BOORD". בכל מקרה הודגש, כי "כל העברה צריכה להיות מאושרת ומפקד שדה או בסיס אינו יכול להתנגד לה ולעבור על ההוראה".

על–מנת להבהיר את שיקולי המחלקה וליצור בסיס לשיתוף–פעולה פורה ומוסכם, נקבע הצורך לזמן פגישה של מפקדי השדות והבסיסים כדי להסביר להם את העניין. בעיה זאת שבה ועלתה על סדר–היום של מטה חיל–האוויר לנוכח המצוקה בכוח–אדם בכלל וכוח–אדם מקצועי בפרט, ולכן גם בסוף ספטמבר שבו ואשררו ש"אין להעביר אנשים מאגף, שרות, או מחלקה אל אגף, שרות או מחלקה אחרת מבלי התיעצות והסכמת מפקד האגף, השרות או המחלקה אשר אליה משתייך האדם". כן הוחלט שאין בסמכותם של "מפקדי הבסיסים" להעביר "חיל ממקצוע למקצוע", אולם כן בסמכותם "להחליט על העברת חיל בתוך הבסיס בתחום מקצועו ממחלקה למחלקה".

לצד ההיערכות המבצעית לא זנחו בחיל את התרבות. כך נולד בטאון חיל–האוויר
בהצעת אגף המנהלה של החיל בנושא דפוסי הפעולה של החיל מול אכ"א/מטכ"ל מצויה התייחסות גם לשיתוף–הפעולה בין שירות התרבות שלו, שבראשו עמד אז ד"ר אברהם שאנן, לבין שירות התרבות במסגרת אכ"א/מטכ"ל. נאמר בה כי ראש השירות של החיל יתמנה על–ידי ראש שירות התרבות של הצבא בהסכמת מפקד החיל; זה יהיה תחת פיקודו של מפקד החיל ויופיע על מצבת החיל; כל ההוראות הכלליות וכן כל ההוראות ביחס לצורכי ההסברה, המוצאות על–ידי שירות התרבות הכללי, מחייבות את חיל–האוויר; החיל יוציא "בטאון בעריכתו של מנהל שרות התרבות של החיל"; קציני התרבות יישלחו לחיל על–ידי שירות התרבות של הצבא, יופיעו על מצבת החיל, וישתתפו בקורסים ובסמינריונים של הצבא.

ואכן, באותה שעה שבה נכתבו הדברים, היה שאנן שרוי בעיצומו של מאמץ קדחתני להוצאת בטאון חיל האויר הראשון. אנשיו פנו בקריאה לכל יחידות החיל לבוא וליטול חלק בכתיבת המאמרים לביטאון זה — אולם ללא הצלחה, ולכן נאלצו לכתוב הם עצמם את רוב המאמרים. כפי שכתב שאנן ב–31 באוגוסט למפקד החיל:
"איש מאנשי המטה לא רצה להגיש לנו אפילו את העזרה המינימאלית! לא ע"י כתיבת המאמרים שהובטחו לנו ולא ע"י מתן חומר מתאים. למרות כן התגברנו על הקשיים. יצרנו בעצמנו מאמרים, אספנו בעמל תמונות והגשנו אחרי תלאות את החומר לאישור המודיעין".

באגף המודיעין של החיל בדקה חנה לייבוביץ את המאמרים, ואז, לדבריו, "רוב רובו של החומר על תמונותיו נפסלו!!", לדבריו, אינו יודע מהי "השכלתה הצבאית או העתונאית של חנה העובדת במודיעין ושראתה את עצמה מיופת–כוח לפסול כל מה שפגע בטעמה". עם זאת ציין, שכעיתונאי הוא מרשה לעצמו להטיל ספק רציני בכושרה של אותה חנה לפסול או לאשר מאמרים וצילומים. לשם הדגמה תמונות שנפסלו ע"י מודיעין ח. א. הופיעו השבוע ב"דבר השבוע"! מאמר שנפסל (על חדר הפעולות) הופיעו זה מזמן באחד מעתוני–ערב!

שאנן ביקש אפוא ממפקד החיל להתערב ולהסב את תשומת–לבם של עובדי אגף המודיעין, כי "הבטאון בא לשרת את חיל–האויר לעזור בהוצאתו ככל האפשר. על כל פנים במקום שהעזרה אינה מוגשת, אין גם להרפות את ידי העובדים על ידי פסילת חומר כה מרובה". ואכן, מפקד החיל התערב וביקש מקצין התרבות והסעד "להכין הצעה בכתב בענין העתון", וכן להעביר אליו "את החומר לעתון הראשון". בדברי המבוא שלו לבטאון חיל האויר הראשון כתב מפקד החיל, בין השאר: "עתה כאות לבגרות ועצוב רוחו ודמותו של החיל — הננו מקדמים בברכה את החוברת הראשונה והמודפסת של בטאון חיל האויר, תשמש זו מבטא להגיגינו והדי המלחמה בטוי לכוחנו".

לצד הפעילות סביב הביטאון נערכו על–ידי שירות התרבות גם פעולות רבות אחרות, המנויות במסגרת הצעת חיל–האוויר. כך, למשל, דאג להופעות בידור שונות בבסיסים ולהקמת חדרי–תרבות בבסיסים, שיהיו מקושטים ב"תמונות של אישים, כרזות וסיסמאות, סמלים מצוירים", ותהיה בהם "לאנשי המחנה ישיבה נוחה במקום שקט בו מרוכזת הספריה וחומר קריאה כגון עתונים, כתבי עת וכו'". כן היה השירות אחראי להפעלתה של תזמורת חיל–האוויר בפיקודו של אריך טייך, אשר נסעה מבסיס לבסיס וניגנה במסגרת ערבי הווי של היחידות. היא הופיעה ברפרטואר של יצירות לתזמורת בת עשרה עד 15 נגנים וכמלווה של אמנים–זמרים וזמרות אזרחיים.

וכל השאר רבותיי, זה היסטוריה

אבי כהן נולד במרוקו בשנת 1956. בשנת 1962 עלה עם משפחתו לישראל. התגייס ב–1974 לחיל הקשר שם שירת בגדוד קשר ארצי עד שנת 1977.

אהבתו להיסטוריה הובילה אותו לאוניברסיטת בן–גוריון ללימודי היסטוריה ומקרא. לאחר 6 שנים באקדמיה שם שימש בין השאר כעוזר מחקר של פרופסור בונפיל, החליט לחפש כיוון אחר.

בלשכת תעסוקת האקדמאים הופנה אבי כהן אל ענף היסטוריה של חיל האוויר. הוא לא ידע אז כי זהו המקום בו הוא עתיד לבלות את שני העשורים הבאים.

"באתי לענף ללא ידיעה מה זה חיל–האוויר" מספר כהן. בענף כבר החל אז מחקר גדול על שורשי חיל–האוויר ועל כהן הוטלה משימת חקירת הקמתו של להק תובלה–אווירית.

"לא ידעתי מה זה להק, מה זה תובלה ומה זה אווירית" מחייך כהן. אולם כאן החל לבוא לידי ביטוי מה שיהפוך במהלך השנים לסמלו המסחרי-פרפקציוניזם.

ימים כלילות שקד כהן על המסמכים שעסקו בלהק תובלה–אווירית ובנה לעצמו שיטת איסוף ומחקר ייחודית, המשמשת כיום כשיטת העבודה הרשמית של ענף היסטוריה.

את הטיוטה לספר כתב בכתב יד, לאחר שעבר במשך חודשים רבים על אלפי תיקים ומסמכים. בענף כבר למדו להכיר אותו ואת יכולותיו וכך צורף כהן לצוות העריכה של המחקר הגדול על שורשי חיל–האוויר, למרות שלא היה חלק מצוות ההקמה וההיגוי. בשנת 1988 יצא לאור הספר "שורשי חיל–האוויר", בעריכת עדו אמבר, אלי אייל ואבי כהן.

לאחר יציאת הספר החליף סא"ל (מיל') זאב לכיש את סא"ל (מיל') עדו אמבר בתפקיד רע"ן היסטוריה. בתקופה זו הופנה המאמץ לחקר התקופה שבין מבצע "קדש" ומלחמת ששת–הימים. הנושאים חולקו בין מספר חוקרים ותוצאות המחקר פורסמו בספר "עשור לא שקט" שיצא לאור בשנת 1996 כאשר כהן מסייע בעריכתו. נושא המחקר עליו אמור היה לעבוד כהן בספר הייתה תקרית דן בתאריך 13 בנובמבר 1964. מה שהיה אמור להסתכם במאמר של 20 עמודים הפך לספר "ההגנה על מקורות המים".

בשנת 1993 התמנה אבי כהן לתפקיד רמ"ד מחקר. מייד לאחר כניסתו לתפקיד קיבל כהן את ההחלטה לחזור ולעסוק במלחמת העצמאות. עבודת איסוף המסמכים והמקורות הייתה רבה. צוות החוקרים, בהנחייתו של כהן, עבר על עשרות אלפי תיקים ומסמכים בארכיונים רבים. במקביל יצא לאור ספרו של אבי כהן העוסק בלהק תובלה–אווירית – "גשר אווירי לעצמאות".

בימים אלה, לאחר שמונה שנים של עבודה מאומצת, יצאו לאור שלושת הכרכים של הספר "במלחמה לעצמאות". יותר מ–2000 עמודים של מחקר מקיף ומעמיק על פעילותו של חיל–האוויר במלחמת העצמאות. "אני מאוד מרוצה מהתוצאה" אומר כהן, "זה מחקר שאין שני לו בנושא מלחמת העצמאות ולא רק בנושא חיל–האוויר. חיל–האוויר יוצא דופן בעיקר בשל תרבותו ורצינותו גם בתחום המחקר ההיסטורי".

עם שחרורו, אומר כהן בסיפוק "יש לי שלושה ילדים ושישה ספרים".

עוד באותו מדור

אז מה היה לנו?

אחרי כל הסיכומים, הניתוחים והמספרים הגיע שלב הפקת הלקחים. חמש תובנות בולטות מהפעלת הכוח האווירי במלחמת המפרץ השנייה במלאת שנה למלחמה

צניחה חופשית

והפעם יצא צוות המדור לבדוק מה גורם לאנשים מן היישוב לטפס לגובה של 12,000 רגל רק בכדי ליפול את כל הדרך חזרה, ועוד לשלם על זה. כל מה שרציתם לדעת על צניחה חופשית ופחדתם לנסות בעצמכם...