בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 156 (257) 25/04/04

כתבות

סיפורי חיים

תת–אלוף (מיל') ישעיהו לזרסון וסא"ל (מיל') מאיר שפר שרדו את שואת יהודי אירופה, עלו לארץ והתגייסו לחיל–האוויר. לקראת יום השואה, מביא בטאון חיל–האוויר את סיפורם המיוחד

אמרל ונקרט

ניצולי השואה היחידים שנותרו בינינו כיום, היו ילדים או נערים צעירים כאשר המלחמה ההיא פרצה. רבים מהם, ששרדו והגיעו לארץ, נאלצו להתחיל בחיים חדשים לאחר שאיבדו את כל משפחתם ונותרו לבדם בעולם. את חלקם ליוו הזכרונות בכל רגע ורגע, בצילם חיו ועל פיהם קיבלו את ההחלטות החשובות בחייהם. אחרים בחרו לנסות ולשכוח ועובדת היותם כה צעירים בתקופת השואה אפשרה להם את המפלט שבשכחה ואת האפשרות להתחיל את חייהם מחדש, עם משפחות חדשות, כשהם מניחים מאחור את ההיסטוריה, המשפחה, השפה והבית שהיו...

בין הניצולים החיים כיום מצויים גם כאלה שהמלחמה תפסה באביב חייהם, בדיוק כאשר החלו ליצור לעצמם את החיים שרצו. במקום להנות מתקופת הנעורים כאחד האדם - ללמוד, לעבוד ולהתאהב, נאלצו להתמודד עם מוות ושכול, עבודות כפייה, וחוויות קשות של נגיעה במוות. ברוב המקרים, הזכרונות אצל האנשים הללו בהירים יותר וההדחקה קשה יותר. גם הם נאלצו לשוב ולאגד את קרעי חייהם הקודמים לכדי משהו שיאפשר להם לבנות לעצמם חיים חדשים.

חלק מאותם ניצולים התגייסו לחיל–האוויר עם הגיעם ארצה. הגיוס לצבא נתן להם גם מימוש עצמי וגם את הבטחון שבהיותם אנשים חזקים, לוחמים המגנים על ארצם. הבטחון שבזכות ההגנה שהם מספקים לא יחזור עם ישראל לעולם לאותו מצב של חוסר אונים.

עם שניים מאנשי חיל–האוויר הללו, החולקים גורל משותף, נפגשנו לרגל יום הזכרון לשואה ולתקומה שחל החודש, כדי לשמוע את סיפור השואה והתקומה האישי של כל אחד מהם.

הבית שלי

תת-אלוף (מיל') ישעיהו (שעיה) לזרסון איבד את כל עולמו ומשפחתו בשואה. לאחר שעלה ארצה והשתתף במלחמת השחרור, התגייס לחיל האוויר, שם מצא בית חדש ומשפחה חדשה.

ישעיהו (שעיה) לזרסון נולד בשנת 1927 בעיר לודז', העיר השניה בגודלה בפולין. בלודז' היו אז מליון תושבים, כשליש מהם יהודים.

שעיה היה בן אחת עשרה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. לפניה היו לו בית, משפחה גדולה, ילדות מאושרת, אחריה לא נשאר לו דבר מכל אלה.

סבו שהיה מנהל בית-ספר פרטי בעיר נאלץ לברוח עם משפחתו לוורשה מפחד הנאצים מייד עם פרוץ המלחמה. שעיה נשאר עם הוריו ואחותו בלודז' וזמן קצר אחר כך כבר הוכנסו כולם לגטו. "בשנה הראשונה הגטו התנהל כמו קהילה ועוד הלכנו לבית-הספר, אבל אחר כך כבר יצאנו לעבודה. העבודה היתה תעודת החיים שם. נשארתי בגטו עד הסוף כמעט, למרות שפעם אחת ניסו לשלוח אותי להשמדה, אבל הצלחתי לברוח מהאקציה".

לבד, מול ד"ר מנגלה

"ב-1944 נשלחתי לאושוויץ. הייתי אז בן 15 והצלחתי לעבור את המיון ה"מפורסם" של ד"ר מנגלה. שלחו אותי לעבודה. אחרי שישה שבועות באושוויץ נשלחתי עם קבוצה של גברים לעיר גרליץ שבגרמניה המזרחית, שם היה מחנה ריכוז קטן יחסית ובו כ-2,500 גברים, שעבדו במפעל לייצור כלי-רכב צבאיים. בגרליץ התנסיתי בטכניקה המיוחדת שפיתחו הגרמנים בשביל להרוג בנו - מה שנקרא מצעד המוות. זה היה לקראת סוף המלחמה והצבא הרוסי התקרב. הוציאו אותנו מהמחנה ברגל, בקור של שלושים מעלות מתחת לאפס. לרבים מאיתנו לא היו הסיבולת והמזל כדי לשרוד את המצעד הזה. כשהצליחו הגרמנים לבלום את הרוסים החזירו אותנו למחנה. הרוסים שחררו אותנו משם יומיים לפני סיום המלחמה, בשישי למאי 1945. לאחר כמה חודשי החלמה בבית חולים בגרמניה שבתי ללודז', משום שלפני המלחמה נדברנו שבסופה נחזור ונפגש בפולין. כמובן שלא מצאתי אף אחד."

מכל משפחתו הענפה נותר שעיה שריד אחרון, מלבד שלוש אחיות של אביו שעלו ארצה לפני המלחמה. מלודז' עבר למחנה עקורים שהוקם במקומו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה. "היה שם ריכוז יהודי גדול והתארגנו במסגרת קיבוצית מאוחדת", הוא מספר, "בברגן בלזן גם עברתי אימונים במסגרת ארגון ההגנה ששלח לשם נציגים". שעיה עלה ארצה באופן לגאלי בשנת 1947 במסגרת המשלוח הראשון של 100,000 סרטיפיקטים, כאן התיישב בקיבוץ יד מרדכי.

ממלחמת העולם למלחמת השחרור

חצי שנה לאחר הגיעו לקיבוץ כבר מצא את עצמו נוטל חלק במלחמה נוספת, אך הפעם באופן פעיל. "השתתפתי במלחמת השחרור במסגרת הקיבוצית, כחבר גרעין בקיבוץ יד מרדכי ומאוחר יותר גם בקיבוץ גן שמואל. תחילה היינו יוצאים לפעולות הגנה ותגמול במסגרת הקיבוצית. אני לעולם לא אשכח את התפקיד הראשון שלי - יצאנו חבורה מהקיבוץ צפונה לכיוון כפר ברברה, שם התכוונו להניח מטען על הדרך. התפקיד שלי היה לסחוב חצי טייר ולהניח אותו בזהירות על המטען כדי שלא יזהו אותו. היינו אז מנותקים מיתר הישובים היהודים בארץ. מאיתנו ועד באר-טוביה לא היה ולו ישוב יהודי אחד וערביי הכפרים מסביבנו תקפו אותנו כל הזמן והקשו מאוד על קיום הקשר ביננו לבין הישוב היהודי."

למחרת יום הכרזת העצמאות פלשו המצרים והחלו להתקרב לכיוון הקיבוץ, שישב על הכביש המוביל צפונה, לכיוון אשדוד ותל-אביב. "תקפו אותנו עם מטוסים, תותחים וגדודי שריון ובכל זאת הצלחנו להחזיק מעמד. עד היום זה מפתיע אותי. היינו אז מעט חברי משק ואלינו צורפו 20 איש שהיוו מחלקה קטנה מאוד של הפלמ"ח ובכל זאת במשך שבוע ימים בלמנו את המצרים והם לא הצליחו לעבור. מיקשנו את הכביש, נלחמנו עם רובים איטלקיים שהקליעים היו מתנדנדים להם בתוך התרמילים וכל כדור שלישי היה עקר. אני זוכר איך חשבתי אז שלבטח כאן אני גומר את הסיפור שלי. שם גם איבדתי את חברי הטוב ביותר. שנינו עלינו ארצה לבדנו, הוא מצ'כיה ואני מפולין, שנינו היינו שרידים אחרונים של משפחותינו. הוא נהרג מפגיעה ישירה ביומה הראשון של המלחמה".

לצה"ל התגייס לזרסון לתקופה קצרה של השלמת שירות, משום שלחם במלחמת השחרור. כשהוצע לו להיות איש צוות אוויר נרתע מהחתימה על שירות הקבע, "הראש שלי היה אז בקיבוץ", הוא אומר. כאשר הוצע לו מאוחר יותר לצאת לקורס מקלעני אוויר במטוסי ה-B-17, תפקיד שלא היה כרוך בחתימה, הסכים.

בחיל-האוויר נטל חלק פעיל במבצע "קדש", "עוד הספקתי לעשות כמה גיחות מבצעיות על מטוס ה-B-17. המטוסים האלה יצאו מכלל פעולה והועברו לתעשייה האווירית כדי למכור אותם, אבל כשהחל מבצע "קדש" בשנת 1956 לא היו מספיק מטוסים, והחליטו להחזירם לשימוש. כך הספקתי לבצע עוד כמה גיחות הפצצה על המטוס - מעל עזה, רפיח, שארם א-שייח' - מעליה נפגע המטוס שלי". שעיה פותח את ספר הטיסות שלו, ה"לוג-בוק", המונח על השולחן ומעיין בו. תוך כדי קריאה ניתן לראות על פניו את הזכרונות השבים ועולים. "הפצצת עזה - פעולת אש נ"מ. הפצצת שארם א-שייח' - פעולת אש נ"מ חזקה ומדויקת. פגיעה בכנף שמאל ובמיכל דלק מעל למטרה. חזרנו מהגיחה הזאת על שלושה מנועים." הוא נזכר וצוחק.

אחרי תקופה של שירות מבצעי כמקלען אוויר ראשי בטייסת "הפטישים" יצא לזרסון לקורס קצינים ופנה לעסוק בהדרכה בבית הספר לטיס, שם היה מפקד קורס מקלענים ולאחר מכן מפקד טייסת מכין לטיס, שהיה אז שלב המיון הראשון בדרך לכנפי הטיס. לאחר תקופת ההדרכה השתתף בקורס פיקוד ומטה (פו"ם) ועשה הסבה לתפקידי מנהלה, שכללה שירות כמפקד טייסת מפקדה בבסיס רמת-דוד, אחריו מונה לתפקיד ראש מחלקת פרט. בזמן מלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס רפידים. תפקידו האחרון היה ראש מחלקת שלישות, תפקיד שבזמנו השתנה לראש להק כוח אדם, "כך שהייתי ראש מש"ל האחרון ורלכ"א הראשון", הוא אומר בחיוך.

בשנת 1975 פרש מחיל האוויר. "מה שהשאיר אותי בחיל-האוויר כל הזמן הזה היתה ההרגשה הבלתי רגילה והלא מוסברת, שזה המקום שאני צריך להיות בו. חיל-האוויר היה לי כמו בית ראשון בארץ. אחרי מה שקרה לנו, לי, הרגשתי טוב על כך שאני עושה את כל מה שאפשר כדי שלא נגיע עוד פעם למצב שיוכלו להרוג בנו ככה. זה היה מימוש עצמי באופן שנראה לי החשוב ביותר. מעבר לסבל הפיסי זו היתה השפלה וההשפלה הזאת גורמת לך לרצות להיות חזק ולבנות מדינה שתהיה חזקה פיסית, אבל גם מורלית ונפשית. חיל-האוויר מממש בעיני את העקרון הזה.
מבחינת מימוש הכוח הפיסי, חיל-האוויר הוא ברמה הגבוהה ביותר. מכיוון שאנחנו לא רבים, העניין של איכות על פני כמות היה, הווה ויהיה אחד הדברים החשובים ביותר. רק באיכות אנחנו יכולים להגיע לרמה שתאפשר לנו להגן על עצמנו."

ניכר כי ההשפלה שחש שעיה בצעירותו, הכעס על העוול שנעשה לו ולאנשים הקרובים לו, היו לגורמי מפתח בעיצוב אישיותו הבוגרת ובסלילת הקריירה הצבאית שלו. במקרים רבים במהלך חייו היו התחושות שבות ועולות בו, והצורך להוכיח את עצמו היה אז מתחזק. "פעם היה נערך ביום העצמאות מצעד צבאי וזה היה אז יום מיוחד, גאווה גדולה. כשהייתי מפקד המכין לטיס בבית הספר לטיסה הייתי מפקד על פלוגת פרחי הטיס במצעד, היינו עושים אימונים מפרכים בשביל זה והחבר'ה לא אהבו את זה. הייתי צריך לעבוד הרבה בשביל לשכנע אותם להתאמן. בסופו של דבר לקחנו את המקום הראשון שלוש פעמים ברציפות. עד היום נמצא הגביע בארון בבית הספר לטיסה. כשצעדנו אני זוכר איך הלב שלי כמעט פרץ החוצה מרוב גאווה. התחושה על כך שאני צועד במדינה שלי, בצבא שלי. נזכרתי אז בשני מצעדים צבאיים שראיתי כשהייתי ילד בן אחת עשרה, כשפרצה המלחמה. המצעד הראשון היה נסיגת הצבא הפולני מלודז' והמצעד השני היה כשנכנס הצבא הגרמני. הורי אסרו עליי ללכת לצפות במצעד הכיבוש הגרמני אבל רציתי כל כך לצפות בו והם לא הצליחו לעצור אותי. ברחובות היה שקט מופתי. היה זה צבא ממונע - עם רכבים וטנקים. במקום ריח צואת הסוסים שליווה את המצעד הפולני אני זוכר את ריח המנועים החריף ועם הזכרון הזה בראשי צעדתי אני בראש פלוגת פרחי טיס. את יכולה לתאר לעצמך את ההרגשה שלי..."

שירים עד כאן

הקשר של שעיה לחיל-האוויר, שיותר מהכל היה עבורו משפחה, לא הסתיים עם פרישתו. "הייתי בין מייסדי עמותת חיל-האוויר, כאשר החלטנו לפני 10 שנים לבנות את בית חיל-האוויר. זו היתה הרפתקה בלתי רגילה. המונח "בית חיל-האוויר" כל כך נגע ללבי, מכיוון שתמיד חשתי שהמשפחתיות שיחקה תפקיד מרכזי כאן. כשהגעתי לתפקיד המטה הראשון שלי, הכרתי כמעט את כל הטייסים באופן אישי. כולם עברו אצלי בקורס. הייתי מפקד מכין במשך 20 קורסים - מקורס מספר עשרים ועד ארבעים. חיל-האוויר היה בית לכולנו ובשבילי במיוחד, מכיוון שלא הכרתי בית אחר. כשעזבתי, היה בי חשש גדול שחיל-האוויר יאבד את המשפחתיות שלו, משום שלאחר מלחמת ששת-הימים הוא גדל משמעותית.

חיל-האוויר היה אצלי פרק משמעותי בחיים. אולי בגלל הרקע שלי והסמיכות שלו להגעתי לחיל-האוויר, כאילו נולדתי רק ברגע שהתגייסתי לחיל-האוויר ושם התפתחתי, השלמתי את לימודי ובניתי קריירה. בחיל-האוויר מימשתי את עצמי באופן שרציתי, שחשבתי שנכון לנוכח העבר שלי."

שעיה כותב למגירה כבר שנים, בעיקר פרוזה. כמעט תמיד עוסקים הסיפורים שלו בילדותו או בחייו לאחר העלייה ארצה, אף פעם לא כתב על התקופה המפרידה בין שני חלקים אלה - תקופת השואה. רק בעשור האחרון החל לכתוב שירה ועם שינוי הז'אנר חל שינוי מהותי בנושאי הכתיבה. "השירה לכדה אותי חזק מאוד, אני כותב בצורה מאוד מינימליסטית, בכתיבה שלי למדתי בעיקר למחוק. בפרוזה הכתיבה היא גלויה, ובשירה יש מטאפורות, דו-משמעויות. אפשר להסתיר יותר, לא לחשוף את עצמך לחלוטין. יכול להיות שהשירה אפשרה לי לבטא את עצמי ופתאום להתחיל לגעת בחוויות המלחמה". על ספר השירים שלו עבד שעיה חמש שנים. היום, לאחר שנים של בהן שמר את החוויות הקשות שעבר לעצמו, מתחיל שעיה להעלות את זכרונותיו, את סיפור השואה האישי שלו. "לא מדובר פה בבחירה מודעת. יש אנשים שחיו את השואה עד יומם האחרון והיו אומללים מאוד בשל כך. לאורך חיי המעטתי מאוד לדבר על נושא השואה, עד כדי כך שאפילו משפחתי לא ידעה את הסיפור שלי. הם ידעו שאבדתי את משפחתי וזהו. מחקתי את זה, אולי לא באופן מתוכנן אבל בחרתי, כנראה באופן תת-מודע, להתעסק בעתיד ולא בעבר. לא הצטרפתי למשל למשלחות לפולין ולגרמניה. לא רציתי להביא את עצמי למקומות בהם חוויתי את החוויות הקשות של חיי".

לפני שאנחנו נפרדים מבקש שעיה להקריא אחד מהשירים שבספרו -
" נולדתי בעיר ההיא
 כן משום מה
 נולדתי דווקא בה
 וכשנלקחתי ממנה
 הותרתי שם
 כל אשר היה לי...

חזרתי לעיר הזו
ולא שבתי אליה
תהיתי:
מניין חזרתי
לאן ולמי שבתי

עזבתי את העיר ההיא
לא הבטתי אחור"
"זה מסכם את כל העניין בכמה משפטים, לא?"
 

שעון החיים

סגן-אלוף (מיל') מאיר שפר חב את חייו למקצוע השענות אותו התעקש אביו שילמד. סיפורו של מי שנולד בהרי הקרפטים בצ'כיה, עבר את התופת הנאצית והקים את בית הספר לטיסה של צבא סינגפור מסמל את נצחון הרוח על הרוע.

סיפור חייו של סגן-אלוף (מיל') מאיר שפר התחיל בשנת 1922 בכפר קטן ונידח באזור הקרפטים בצ'כיה. "הכפר הזה היה אז בעיני סוף העולם", הוא מספר, "בלי מים, חשמל, טלפון, כבישים סלולים או רופא. היינו שמונה אחים ואני האמצעי. אבי, שהיה שען במקצועו נעדר מן הבית יותר משנמצא. כמעט ולא הכרתי אותו עד גיל 11, אז עברנו לעיירה שם עבד. למרות שהייתי תלמיד מצטיין, סרב אבי לאפשר לי לימודים גבוהים. היינו מאוד דתיים והוא פחד שהלימודים ירחיקו אותי מהדת, אבל בעיקר רצה שאלמד את מקצוע השענות. תמיד טען שמקצוע זה עשוי יום אחד להציל את חיי. הוא לא ידע עד כמה צדק... בגיל שלוש עשרה התחלתי ללמוד מאבי את מקצוע השענות."

באחד במרץ 1939 סופח אזור הקרפטים להונגריה, כך שבשנת 1943, כשהיה מאיר שפר בן 21, היה עליו להתגייס לצבא ההונגרי. בשל היותו יהודי גויס לעבודות כפייה ולא לתפקיד צבאי. "כשגייסו אותי הייתי בבודפשט, בחור עובד, עצמאי. הועברנו, גדוד של יהודים מגויסים, לעיירה "וורפולוטה" לעבודה במכרה פחם. עבדנו שם קשה מאוד, בעומק מאה מטרים מתחת לאדמה, עבודה שהיתה גם מסוכנת מאוד, מחשש המפולות והמחנק. מרגע שהגעתי לשם חיפשתי כיצד לצאת. יום אחד ניגשתי לאחראי, שהיה מאוד אנטישמי, וכששאלתי אותו מה השעה הוא ענה לי ששעונו לא מדייק. זו היתה בדיוק ההזדמנות לה חיכיתי. מייד אמרתי לו שאני שען במקצועי והצעתי לתקן את שעונו. עוד באותו הערב התארחתי בביתו לארוחה גדולה, ולאחריה תיקנתי את שעונו ואת שעוני כל השכנים, שניצלו את הגעתו הנדירה של שען לאזור. יום לאחר מכן העביר אותי האחראי למקום עבודה טוב יותר. הנבואה של אבי כבר החלה להתגשם."

מחפשים יהודים

"שישה חודשים מאוחר יותר נשלחנו לפולין. ההונגרים שיתפו פעולה עם הגרמנים וכוח העבודה שלנו היה אמור לשרת את מאמץ המלחמה הגרמני. תפקידנו היה לנקות שלג מהכבישים כדי לאפשר לצבא לעבור ולחפור שוחות ובונקרים.

"הפעם השנייה שנזדמן לי להציל את עצמי בעזרת מקצוע השענות הגיעה כאשר נענו עם הגדוד מפולין לכיוון אוסטרו-הונגריה. ראש הקבוצה שפיקח עלינו היה הונגרי ובדרך החליט להעביר את הגדוד דרך עיירת הולדתו. לפני שנכנסנו לעיירה תדרך אותנו בסיפור הכיסוי שלנו - "הסיפור הוא כזה", אמר, "אנחנו חיילים הונגרים שחוזרים מהחזית, לאחר שהוחלפנו על ידי גדוד אחר, את הנשק השארנו למחליפים שלנו". את השפה ידענו כך שלא היתה אמורה להיות כל בעיה. התפזרנו בעיירה וחברי הטוב מיקי ואני דפקנו על דלת אחד מבתי האיכרים. סיפרנו את הסיפור לאשת האיכר שפתחה לו את הדלת והיא הסכימה לשכן אותנו באורווה ללילה. כאשר הגיע בעלה הביתה בערב סיפרה לו עלינו והוא נזף בה על שהעזה לשכן חיילים הונגרים באורווה. מייד הוכנסו לבית וקיבלנו אוכל. שוב סיפרתי שאני שען, ושוב התחיל אותו סיפור - תיקנתי את השעונים שלהם ושל כל השכנים. שלושה ימים ישבתי ורק תיקנתי שעונים. בצהרי היום השלישי חזרה האישה מהכפר וסיפרה לבעלה ששמעה כי שפיצר - הוא היה האחראי שלנו - חזר לכפר ועימו קבוצת יהודים. אני ישבתי ותיקנתי שעונים וכששמעתי זאת החלו ידיי לרעוד, אבל התאפקתי כדי לא להגיב ובכך להסגיר את עצמי. בחמש בבוקר דפקו בדלת אנשי ה- S.S ההונגרי, שהיו דרך אגב לא פחות נבלות מהגרמנים ודרשו לדעת אם יש בבית יהודים. בעל הבית ענה שכן ופתח את הדלת. שני בריונים נכנסו, תפסו אותי ואת חברי והחלו לבעוט ולהכות בנו מכות נמרצות ואחר כך לקחו אותנו למקום ריכוז יהודים בעיירה. לפני שהלכתי עוד הספקתי להושיט את ידי לבעל הבית ולהודות לו על האירוח. אני זוכר שחשבתי אז שזה הסוף שלי. כשחיכינו באורווה הגדולה בעיירה, שם ריכזו את כל היהודים, נפתחה פתאום הדלת ובעל הבית נכנס ובסתר הגניב לי סל מלא אוכל. בינתיים כבר אימצתי את הרעיון וכך לאורך הדרך בכל מקום שאליו הגענו ניסיתי לתקן שעונים בתמורה למזון.

"לאחר מכן נלקחנו לאזור קרוב מאוד לחזית הרוסית, שם העבידו אותנו בחפירת בונקרים. זה היה בשנת 1944, הצבא הרוסי התקדם והגרמנים היו בתהליך נסיגה. עבדנו שם במשמרות. יום אחד החליף אותי חבר בעמדה וחמש דקות לאחר מכן הוא חטף כדור בצוואר.

"כשהיינו שם ניסו הרוסים לשכנע אותנו ואת החיילים ההונגרים לערוק לשורותיהם עם הנשק. הם השמיעו מוזיקה הונגרית ללא הפסקה וקראו לנו להצטרף אליהם. ערב אחד בא חייל שהיה ראש הקבוצה, עבר בין השוחות והודיע שהלילה עורקים אל הרוסים מכיוון שהחיילים ההונגרים שנמצאים בעמדה הקדמית מתכננים לערוק גם. בשעה אחת באו לאסוף אותי אבל לא רציתי להצטרף חרף כל נסיונות השכנוע שלהם. כעבור כשעתיים שמענו פיצוצים. האזור כולו היה ממוקש. בבוקר מצאנו את הגוויות פזורות בשטח שבין שני הצבאות.

בדרך למטהאוזן

"כמה זמן מאוחר יותר הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו מרחק עשרה קילומטר משם לשטח ירוק, שם היה בית של חקלאי. חיפשנו תפוחי אדמה והתחלנו לבשל שם, היינו רעבים מאוד כי אוכל הרי לא נתנו לנו. העשן עורר את הרוסים שהחלו לטווח עלינו מרגמות. אחד מהאנשים בגדוד אמר לי שראה בונקר בוואדי הסמוך וקרא לי לבוא להתחבא איתו שם, אבל אני הרגשתי בטוח יותר להתחבא בשטח הפתוח, מתחת לעץ. הבונקר הזה קיבל פגיעה ישירה.

"יום אחד לקה חברי הטוב מיקי בטיפוס מעיים, שהיתה מחלה איומה במיוחד, עם חום גבוה. טיפלתי בו למרות שהיתה זו מחלה מאוד מדבקת. הוא היה החבר הכי טוב שלי, אז מה יכולתי לעשות? הורדתי את החום שלו עם שלג. בסופו של דבר הוא הבריא ואני חליתי, אבל המחלה שיגעה אותו והוא החל לגנוב מזון מהחברים האחרים בעודו טוען בתוקף שהמזון הגנוב הוא בעצם חבילות מזון ששלחה לו אימו וכך המשיך עד שיום אחד פשוט נעלם.

"אצלי גרמה מחלה לכאבי תופת ברגליים והייתי חולה מאוד, עם 39 מעלות חום. באותו זמן המתנו עם הגדוד בצריף באזור החזית הרוסית, מחכים שיחליטו לאן לקחת אותנו. יום אחד נכנס חייל הונגרי והודיע שבעוד שעה עוזבים את המקום. "מי שיכול יקום ויתלבש ויבוא איתנו, ומי שלא - נירה בו", איים. חרף מחלתי קמתי והתלבשתי, הרי לא היתה ברירה. התחלנו לצעוד ואני שלא היה לי כוח נכנעתי מהר מאוד והתיישבתי בצד הדרך, עד שבאו חברי ושכנעו אותי לקום חרף הקושי ולהמשיך איתם. איני יודע באילו כוחות עשיתי זאת, אבל באותו יום צעדתי מרחק של עשרים וחמישה קילומטר. תחנתנו הבאה היתה מחצבה ששימשה מקום ריכוז ליהודים שתוכננו להשלח למחנות העבודה. הייתי במצב קשה מאוד, עדיין חולה וכל גופי מכוסה פצעים מהמחלה. במחצבה ההיא פגשתי את אחי שלא ראיתי שלוש שנים, גם הוא היה בתקופה הזאת במחנה עבודה. מהמחצבה צעדנו שלושה לילות בדרך למחנה הריכוז מטהאוזן.

"במטהאוזן ביצענו כל מיני עבודות קשות, נוראיות, עד שיום אחד הודיעו לנו שעוזבים. הסיבה לכך היתה שהרוסים התקדמו כל הזמן בכיוון המחנה. הריצו אותנו בחמישיות בנקיק מתחת למסילת רכבת, כשעל המסילה שוטט איש S.S. ופיקח עלינו. אני רצתי מהר ככל יכולתי כדי להשיג את האנשים שהיו לפניי, מכיוון שכל מי שפיגר נורה על ידי איש ה-S.S. בלי שאלות מיותרות. האדם שהיה מאחורי נורה לפתע בפניו ובכוחותיו האחרונים עוד נתלה בי ותפס בצווארי, אך מהר מאוד נתפס בידי איש ה- S.S וחוסל סופית.

"זה היה בפברואר 1945, שלושה לילות הלכנו בדרך למחנה הריכוז קורסקנכן. הפעם היה זה מחנה השמדה. לא השתמשו שם בגזים, פשוט לא נתנו לנו לאכול. שישה עשר איש התקיימו על כיכר לחם אחת לחמישה ימים והמים שנתנו לנו לשתות היו מזוהמים, כך שאנשים מתו בהמוניהם מדיזנטריה. היינו שלושת אלפים איש בצריף שתוכנן להכיל מאה איש, היתה צפיפות נוראית, יכולנו רק לשבת מכווצים ולהרוג כינים. כאשר היה לנו כוח היינו קוברים את המתים אבל מאוחר יותר כבר לא היה כוח והיו כל כך הרבה מתים, שהיינו תופסים את הגוויות בידים וברגלים ומשליכים אותם החוצה שם נערמה ערימה ענקית של גוויות. היינו יודעים מתי אדם עומד למות, מי שלא היה יכול לקום יומיים ביום השלישי כבר היה מת. יום אחד הגיע גם תורי. פתאום לא יכולתי לקום וידעתי שנשארו לי יומיים. באותו ערב היתה המולה. ראינו שקרה משהו ולא ידענו מה, עד שמישהו נכנס ואמר שה-S.S. נעלמו. היה שם מחסן מזון ענקי של הגרמנים ומייד כל מי שהיה לו כוח התנפל על האוכל. אני לא יכולתי לזוז אבל חבר שלי הלך וסחב משם חתיכת דלעת ואכלנו אותה בשקט שאף אחד לא ישמע. בבוקר הגיע הצבא האמריקאי ושחרר אותנו משם. זה היה בחמישי במאי 1945.

"האמריקאים הביאו איתם אוכל והאנשים החלו לאכול ורבים מתו מזה. לי לא היה עוד כוח לזוז, אז כנראה שהביאו לי אוכל. איכשהו שרדתי. אחרי כמה ימים הגיעה משאית אמריקאית שלקחה אותנו לעיר וולס שבאוסטריה. אנשים לא רצו לעלות על המשאית משום שהיה שם אוכל והפחד הזה שלא יהיה יותר, היו צריכים לאיים עלינו בנשק כדי שנעלה למשאית. בעיר וולס שטפו אותנו ומילאו אותנו באבקות חיטוי ותרופות. היינו שם חודשיים, שקלתי אז 39 קילו. יום אחד חיפשתי אוכל והגעתי לשדה התעופה של הצבא האמריקאי לשם הגיעו מטוסי האספקה לחיילים. נכנסתי לאחד המטוסים בחיפוש אחר שאריות אוכל. זה היה המפגש הראשון שלי עם עולם התעופה", הוא אומר בחיוך. "ביולי 1945 הועברנו לבודפשט, למחנה עקורים שהקים שם הג'וינט, לשם הגיעו ניצולי השואה לחפש את משפחותיהם. יום אחד הגיע ידיעה על טרנספורט של ילדים שמגיע ואיתם זקן אחד. רצתי החוצה לראות אם אוכל למצוא ביניהם קרובים, ולהפתעתי הזקן היה אבא שלי. עד אז לא ידעתי דבר בקשר למשפחתי, כשהתחילה המלחמה הייתי בבודפשט והם בעיירה. לקחו אותם במאי 1944 ואני הייתי אז כבר במחנה עבודה בפולין. אבי ואחיי הגיעו לאושוויץ, שם ניצלו גם הם בזכות היותם שענים. לאמי ולשתיים מאחיותי לא היה מזל כזה והן נשלחו למשרפות.

שען שהפך לטייס

אחרי המלחמה הגיע שפר לפראג, קיבל אזרחות צ'כית ודירה מהמדינה והחל לעבוד כשען. במאי 1948 הוזמן על-ידי מכר להרצאה של שליח שהגיע מפלשתינה. עד אז לא עלה כלל בדעתו רעיון העלייה ארצה. בפראג היו לו עבודה, כסף, דירה ומשפחה והוא לא חש כל רצון לעזוב. בכל זאת נעתר לבוא ולשמוע את ההרצאה, שהתבררה בדיעבד כנקודת מפנה משמעותית בחייו. "היה זה מייד לאחר הכרזת העצמאות והשליח דיבר על המלחמה ועל המחסור בכוח אדם בצבא. הוא אמר שבישראל זקוקים בדחיפות ללוחמים, צנחנים וטייסים. כששמעתי 'טייסים' חשבתי שזה יכול להיות מקצוע מעניין. הסיבה לכך היא שזכרתי שבמטוסים יש הרבה שעונים. לא היה לי מושג אז מה זה ואיך זה להיות טייס. כאשר הסתיימה ההרצאה והשליח שאל מי מתנדב, הייתי הראשון להרים את היד". לאחר חודש קיבל זימון למבדקים של חיל-האוויר הצ'כי וחודש לאחר מכן קיבל צו התייצבות לקורס טייס בפראג. "הכל היה חשאי מאוד. העלו אותי על רכבת בלי לומר לי לאן אני נוסע, הייתי אמור לפגוש על הרכבת איש קשר שיודיע לי היכן לרדת. באמצע הלילה דפק אדם זר על כתפי ואמר לי שעליי לרדת בתחנה הבאה ומשם לעלות על רכבת נוספת עד לתחנה האחרונה. "שם כבר יחכו לך", אמר. בתחנה הסופית המתין לי מפקד בית הספר הצ'כי לטיסה, שבאותה תקופה הועמד לרשות קבוצת המתנדבים היהודיים, שמנתה שלושים ושניים בחורים. אחרי שבוע של תרגילי סדר ואף לא שיעור אחד העוסק בתורת התעופה העלו אותנו לאוויר בפעם הראשונה. אני זוכר שבטיסה הראשונה הזאת לא היה לי בכלל מושג מה מחזיק את המטוס באוויר, כל מה שעניין אותי היו השעונים...

רק שניים עשר מהמתנדבים עלו לשלב המתקדם, לטיסה על מטוס 'אראדו', שהיה עם גלגלים מתקפלים ועם מכונת ירייה. בארץ היינו מיועדים להטיס מסרשמיטים ו-B17 ולכן למדנו מבנה הפצצות וצליפות לילה. שלושה מהמתנדבים נהרגו במהלך הקורס הזה.

"יום אחד החליטו הצ'כים להפסיק את הקורס, ללא הודעה מוקדמת, מבלי שסיימנו את החומר ולפני שהספקנו להטיס מסרשמיט. נשלחנו הביתה, להמתין לעלייה ארצה. בעשרים ושישה לפברואר 1949 הגענו לנמל חיפה אחרי שלושה ימים באונייה, משם נלקחנו ישירות למחנה הצבאי בית-ליד ומייד חוילנו ונשלחנו לבסיס חיל-האוויר תל-נוף. היינו אמורים להתחיל בפעילות מבצעית באופן מיידי אך היה חוסר במטוסים ובמשך שנה לא ידעו מה לעשות איתנו. בינואר 1950, כשנפתח בית הספר לטיסה בכפר סירקין, איישו החברה מצ'כיה את קורס מספר אחת. בגלל שהייתי אז בן עשרים ושמונה, זקן מדיי בשביל להיות טייס קרב, הועברתי לקורס מספר שתיים, ללמוד על מטוס ה'קונסול' הדו-מנועי. משם נשלחתי לקורס מדריכים על מטוס ה'הארוורד' והפכתי מדריך בראשוני, על סטירמן. הקורס הראשון שהדרכתי היה קורס מספר חמש."

משם המשיך שפר לקריירה ענפה של הדרכה ופיקוד בחיל-האוויר.

לאחר שעבר קורס אימון מתקדם על מטוסי ה'ספיטפייר' מונה למפקד טייסת ראשוני בבית הספר לטיס. כשהועבר בית הספר לטיס לבסיס תל-נוף מונה למדריך טיס ראשי. במבצע "קדש" פיקד על טייסת מילואים 147 'סטירמנים' בבסיס רמלה ובגמר המלחמה הועלה לדרגת רב-סרן. לאחר תקופה של הדרכה הועבר לתפקיד מטה בלהק הדרכה והיה הממונה מטעם המטה על בית הספר לטיסה ועל טייסת 177. בשנת 1961 התמנה למפקד טייסת "הגמל המעופף" ולאחר חצי שנה הפך למפקד בסיס שדה דב, שם קיבל דרגת סגן-אלוף. במלחמת ששת הימים גויס כמפקד טייסת תעופה בבסיס אל-עריש ושבוע לאחר מכן מונה למפקד הבסיס. תפקידו הבא היה מפקד יחידת שט"ל, שהיתה אז אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל ועסקה בצילום ופענוח תצלומי אוויר. לאחר מכן עבר למינהל תעופה אזרחית לתפקיד מנהל מחלקת תעופה, האחראי על רישוי צוות אוויר אזרחי. "זה היה התפקיד הקשה ביותר", הוא אומר.

טייס ישראלי בסינגפור

אבל רשימת התפקידים הענפה הזאת היתה רק הכנה לתפקיד אותו מגדיר שפר כ"פסגת הקריירה התעופתית שלי". בשנת 1968, לאחר שהשתחרר מחיל-האוויר, קבל הצעה מחברו אדם ציוני, שהיה היועץ לשר הבטחון הסינגפורי, לבוא לסינגפור, להקים את בית הספר לטיסה של חיל-האוויר הסינגפורי ולפקד עליו. "התלבטתי אם לקבל את ההצעה ולעבור לסינגפור, אך זו היתה הרפתקה ולכן קבלתי אותה. חיילו אותי מחדש ובינואר 1969 הגעתי לסינגפור כשליח חיל-האוויר הישראלי. בסינגפור הייתי צריך לכתוב תכנית הלימודים מהתחלה תוך שאני נעזר במבנה ובתוכן השיעורים בבית הספר לטיסה של חיל-האוויר הישראלי. ביוני 1969 נפתח קורס הטיס הראשון בסינגפור, על פי תכנית הלימודים של מאיר שפר. בסינגפור גם הדרכתי והקפדתי לטוס עם כל חניך." בשנת 1971 חזר עם משפחתו לארץ והוצע לו תפקיד במרכז ההדרכה של חברת ארקיע, אך שפר רצה לחדש את קריירת הטיס שלו, שלצערו נפסקה סופית זמן קצר לאחר מכן. "בשנת 1973 חליתי לפתע בלחץ דם גבוה מאוד, שלא איפשר לי להמשיך לטוס. הטיסה חסרה לי מאוד ובמשך תקופה ארוכה המטוסים שהיו חולפים מעל ביתי בדרכם לשדה דב היו מעוררים בי געגועים עזים לתחושה הנפלאה של הטיסה. לאחר שחליתי קבלתי בלית ברירה את תפקיד ההקמה של מרכז ההדרכה בחברת ארקיע שהוצע לי זה מכבר". מאז הספיק שפר לבצע תפקידים רבים בחברה בה הוא עובד גם היום, בגיל שמונים ושתיים.

מאז עלייתו ארצה חזר מאיר שפר מספר פעמים לאוסטריה, לבקר במחנה הריכוז בו היה כלוא במלחמת העולם השנייה. הוא מראה לנו תמונות שלו עומד, מחייך, על רקע מחנה הריכוז, ליד מצבות ואנדרטאות לקורבנות שכמעט והיה אחד מהם, בכפר הולדתו. למרות החוויות הקשות שעבר הוא מוכן תמיד לספר, להזכר, להדרש שוב ושוב לפרטים הקטנים ביותר המרכיבים את מסע ההיחלצות שלו מציפורני הרוצחים הנאציים. נדמה כי המקרים הרבים של כמעט-נגיעה במוות שעבר בחייו לא הצליחו לדבוק בו והוא מספר אותם כאנקדוטות יוצאות דופן לכל היותר, לא מתוך כעס או תחושת עוולה, אלא מתוך הידיעה הברורה שלאורך כל שנות המלחמה ההיא היה המזל לצידו.

עוד באותו מדור

סג"ם לארי רוזנברג

כל המציל נפש אחת

ב-26 במרס 1945, המריא סג"ם לארי רוזנברג, מטילן במפציץ האמריקני B-24, מבסיס ליד העיר פוג'יה שבאיטליה, למשימת תקיפה של צומת מסילות ברזל בשטראסהוף שבאוסטריה. רוזנברג לא ידע כי בגיחה זו הוא עתיד להציל את חייו של צעיר יהודי אותו יפגוש לראשונה כמעט 60 שנה מאוחר יותר

מלחמת מים

במשך יום וחצי הייתה טייסת מסוקי העטלף במצב של מלחמה. המסוקים הימיים של חיל–האוויר עסקו בחיפוש נעדרים בים, מרדף אחרי מחבל מג'נין, חילוץ טייסים נוטשים וכמעט טיסה לקפריסין. ביקורת כוננות וכשירות מבצעית בטייסת "מגיני המערב"