בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 153 (254) 01/10/03

מוסף 30 שנה למלחמת יום כיפור

איפה חיל-האוויר

שלושים שנה אחרי, אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים יצחק (חקה) חופי, מנתח את שיתוף הפעולה בין פיקוד הצפון וחיל-האוויר. מה הצליח ומה לא, האם אפשר היה לפעול אחרת והשאלה הגדולה מכולן: האם הצליח חיל-האוויר לעמוד במשימותיו כפי שהוגדרו לפני ובעת המלחמה?

יעל בר וליאור אסטליין

"אחת העובדות החשובות שצריך לציין בנוגע לשיתוף הפעולה של פיקוד הצפון עם חיל-האוויר, היא שהצטבר ניסיון משותף כבר מימי מלחמת ההתשה תחת פיקודו של קודמי בתפקיד מרדכי (מוטה) גור. היו אז מה שקראו "ימי קרב" בהם הופעלו טנקים, ארטילריה וכמובן סיוע של חיל-האוויר. במסגרת ימים אלו עבדנו בחפ"ק משותף עם אנשי חיל-האוויר והיה יועץ אווירי מיוחד שתיאם את הפעלת המטוסים עם הפעלת הארטילריה וכך נוצרה טכניקה של שיתוף פעולה וחלוקת מטלות. כך פותח האלוף (מיל') יצחק חופי את שיחתנו 30 שנה אחרי המלחמה כשהוא מתבקש על ידינו לספר על שיתוף הפעולה בין חיל-האוויר לפיקוד צפון.

התפנית בכל הנוגע לפעילותו של חיל-האוויר החלה בקיץ של 1973. מכיוון שסוללות הטילים הסוריות התקרבו כך שהטווח שלהן. כיסה את כל רמת הגולן עד הירדן ושפת הכנרת, נוצר מצב בו לא יכלו מטוסי חיל-האוויר להשתתף בתרגילים של הפיקוד במרחב רמת הגולן. הוכנסו מגבלות חמורות על טיסות מסוקים ומטוסים קלים באזור. אצלי, העובדה הזו הדליקה לא אור אדום אלא פנס אדום בעיקר בשל העובדה כי צורת פריסת הכוחות שלנו אז הייתה בעייתית משתי בחינות: הבעיה הראשונה הייתה הפריסה הדלילה של כוחותינו, שכללו רק חטיבת שריון אחת, ארבע סוללות ארטילריה וקצת חי"ר במוצבים. הבעיה השנייה הייתה המרחק הקצר בין הכוחות הסוריים לכוחותינו, מרחק שלא עלה על 300-200 מטר ברוב גזרת רמת הגולן, כך שהבנתי כי במקרה של התקפת פתע מצד הסורים, הגורם היחידי שיוכל לסייע יהיה חיל-האוויר שכפי שהזכרתי נוטרל במידה רבה עוד בקיץ. 1973 בעקבות התקרבותן של הסוללות הסוריות לגבול.

פניתי למפקד חיל-האוויר בני פלד וסיכמנו על דיון חירום לבדיקת נושא הסיוע האווירי במקרה מלחמה. בדיון הבהרתי כי גם אם יגיעו מטוסי חיל-האוויר לסייע הרי שתיווצר בעיה משום שהסורים כבר יהיו בשטחנו וההתמצאות בשטח תהיה קשה הרבה יותר. סוכם כי התלים עליהם ישבו כוחותינו יסומנו בסימונים של חביות לבנות כלפי מערב, כך יוכלו הטייסים לזהות את קו כוחותינו. בתרגיל שנערך לאחר מכן לבדיקת נושא זה הוברר כי סימונים אלו אינם אפקטיביים, אך לעומת זאת ציינו הטייסים כי הבחינו בבירור בקו הגבול שהיה תחום משני צדדיו בדרכי טשטוש. כך שבעצם נוצר מצב בו לא יכלו מטוסי חיל-האוויר לתקוף מטרות בצד הישראלי של הגבול משום שנקודת הציון שלהם הייתה גדר הגבול.

היו תוכניות לתקיפת מערכי הטילים, גם המצריים וגם הסוריים אולם היה די ברור כי בפועל יהיה די קשה לבצע אותן.

למעשה זה היה המצב ביום חמישי, ה-4 באוקטובר 1973, כאשר זומנתי לדיון במטכ"ל דווקא לנושא הקשור בחיל-האוויר: ההצטיידות העתידית במטוסי F-15. הקדמתי ואמרתי כי לפני דיוני הרכש עלי לומר כמה מילים על המצב בחזית הצפון. דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) לקח אותי לחדר צדדי ושם אמרתי לו בפשטות כי אם הסורים יתחילו לנוע לא תהיה לנו אפשרות לעצור אותם. ביקשתי עוד שריון ועוד ארטילריה.

עלינו לחפ"ק ביום חמישי ובאוויר הייתה תחושה כי משהו עומד לקרות, בעיקר בשל תהליך צבירת הכוחות בצד הסורי. למרות הסברי אמ"ן על המצב הייתי מאוד לא שקט ועד ערב יום כיפור קיבלנו את חטיבה 7 ועוד שבע סוללות ארטילריה ובמקביל זימנו את חפ"ק חיל-האוויר, קודם כל את החפ"ק הטכני עם כל אמצעי הקשר ביום שישי כדי שיהיה מוכן כמה שיותר מהר.

ביום שבת, בדיון מטכ"ל הודיע דדו לאלוף פיקוד הדרום שמואל גורודיש ולי כי בשעה שש בערב תפרוץ מלחמה. טסתי מיד לצפון כדי להתחיל ולארגן את חזית הגולן ובשעה 12:00 נקראתי חזרה לרמטכ"ל להערכת מצב. בעודנו יושבים ומדברים, בשעה 14:00, פרצה המלחמה בשתי החזיתות.

הפאנטומים חזרו מדמשק

טסתי חזרה לצפון אל שדה-התעופה במחניים וכאשר הגעתי כבר היה המקום תחת הפגזה כבדה ומשם עליתי מיד לחפ"ק ברמה, כאשר היועץ האווירי שלי היה מרדכי (מוטי) הוד.

ימי שבת, ראשון ושני היו הימים הקשים ביותר של המלחמה כאשר מאות טנקים סוריים חדרו לשטחנו. קיבלנו אישור לגייס מילואים ובמקביל לפנות יישובים. בימים אלה הסיוע של חיל-האוויר לא הורגש ולא סייע לעצור את השטף. אני לא יכול לומר שלא היה סיוע, אך הוא לא היה משמעותי, לא השפיע על מהלך הקרבות והכוחות הקרקעיים לא קיבלו עזרה לה היו זקוקים. הבעיה העיקרית הייתה זו אותה צפינו לפני המלחמה: נוצר מצב בו כוחות ישראליים וסוריים היו מעורבים בקרבות מגע מטווחים קצרים בתוך שטח ישראל, כך שלמטוסים היה קשה מאוד לתקוף בצורה מדויקת.

מקרה חריג קרה ביום שני, כאשר חטיבת טנקים מאוגדת מוסה פלד הגיעה למרגלות תל קודנא ונקלעה שם לקרב קשה מאוד. בדיוק אז חזרה רביעיית פאנטומים מתקיפה באזור דמשק, כאשר הם נושאים עליהם חימוש רב בו לא השתמשו. דרך מוטי הוד, היועץ האווירי, הסברנו להם את המצב ואכן הם תקפו את הכוחות שעמדו מול חטיבת השריון שלנו. למרות שכל התהליך היה מקרי, מכיוון שהם היו מיועדים לתקוף במקום אחר ומטרות אחרות, הרי שמקרה זה המחיש את האפקטיביות האדירה של סיוע אווירי למאמץ קרקעי.

ביום שלישי כבר הצלחנו לחזור אל הקו הסגול ולהדוף את הסורים מכל המקומות אליהם חדרו, למעט מוצב החרמון. מכיוון שהמחשבה האסטרטגית במטכ"ל הייתה לנסות ולהוציא את הסורים ממעגל המלחמה, ניתנה עדיפות לפעילות האווירית בפיקוד צפון ובוצע מספר גדול מאוד של גיחות עומק.

הכנו תוכנית מסודרת בשיתוף חיל-האוויר לתקיפה קרקעית גדולה בכיוון דמשק והוחלט שהגזרה בה תתבצע הפריצה היא גזרת הפעילות הצפונית - ממרגלות החרמון בכיוון דרום.

התוצאה של תוכנית זו הייתה שבפעם הראשונה במלחמה עשינו הכנה ארטילרית ואווירית של שלוש שעות ריכוך מסיבי על קווי הצבא הסורי. התקיפה התבצעה בכוח של שתי אוגדות תחת פיקודם של דן לנר ורפאל (רפול) איתן כאשר ביום חמישי היו לנו קרבות קשים עם הרבה נפגעים וביום שישי כבר התחלנו להתבסס במובלעת שכבשנו. למרות שהכוחות שלנו התפרסו על שטח רחב והיו יחסית מדוללים, הייתה כוונה ללחוץ ולהניע את הסורים לבקש הפסקת-אש שצה"ל יוכל להפנות את כל הכוח לגזרת התעלה. באותו יום, כאשר האוגדה של לנר נעה בכיוון כביש דמשק-ירדן, קיבלנו דיווחים על ענן אבק ענק שנע במאונך לתנועתו של לנר. אנו כבר ידענו כי כוח עיראקי גדול נמצא בדרכו לסייע לצבא הסורי והבנו כי הם חותרים למגע עם כוחותיו של לנר. גם כאן ביקשנו סיוע מחיל-האוויר, אולם למרות הנסיונות לא הצליחו המטוסים למנוע את הגעת הכוח העיראקי הגדול לחזית. תוך כדי תהליך זה נפגעו מטוסים וטייסים צנחו ונפלו בשבי. הגעתי למסקנה שנוכל להסתדר בשלב זה ללא חיל-האוויר משום שלסורים היה מערך צפוף ביותר של טילי נ"מ מכל הסוגים והפרופורציה בין הסיוע שקיבלנו לבין יחס הפגיעות במטוסים הייתה לא הגיונית.

בבוקר שלמחרת הושמדה רוב החטיבה העיראקית על-ידי כוחותיו של לנר ואנו המשכנו עד למרחק של 40 קילומטר מדמשק - טווח של ארטילריה. הכוונה הייתה לתת לסורים להבין כי אנו קרובים מאוד לבירה ושכדאי להם לצאת ממעגל הלחימה. אני יכול לומר כי בשלב הזה הצלחנו להסתדר בעזרת הארטילריה והכוחות המשוריינים ללא עזרת חיל-האוויר.

חיל-האוויר השתתף באופן פעיל במבצע האחרון של המלחמה בחזית הצפון - כיבוש מוצב החרמון. מסוקים העבירו כוחות צנחנים אל מעל מוצב החרמון ומטוסים סייעו בתקיפת הכוחות הסוריים במוצב החרמון הסורי והחרמון הישראלי הכבוש.

בדיונים שהתנהלו לאחר המלחמה, בהם עסקנו ביחד עם אנשי חיל-האוויר בשאלת האפקטיביות של הסיוע האווירי, עלתה המסקנה כי הסיוע היעיל ביותר הוא אמנעה, כלומר לא סיוע מיידי וקרוב לכוחות הנלחמים, אלא פעולה כנגד תנועת הכוחות של האויב. מסקנה זו נבעה ממהלכם של ימי הקרבות הראשונים וחוסר היכולת של חיל-האוויר לסייע לכוחות הקרקעיים. ראינו שכאשר הכוחות היו סטאטיים, ערב החדירה אל מובלעת דמשק, נוצר קו חזית ברור וכך יכלו מטוסינו לפעול בצורה יעילה ביותר.

לי אישית היה ברור עוד לפני המלחמה שאם לא יטופלו סוללות הנ"מ באקט הראשון של המלחמה, תיווצר בעיה רצינית מאוד בשאלת הסיוע של חיל-האוויר. בשיחה עם מפקד חיל-האוויר בנושא הוא קבע כי תתבצע תוכנית "דוגמן 5" שנועדה להשמיד את סוללות הנ"מ הסוריות, אך בפועל תוכנית זו לא התבצעה. למרות שידעתי שחיל-האוויר יבוא לסייע באש ובמים, לא היו לי אשליות שחיל-האוויר יוכל לעצור לבדו את התנועה הסורית, בעיקר בשל מערך הנ"מ האדיר שנוצר ברמת הגולן לפני המלחמה.

האם חיל-האוויר איכזב במלחמה? אני יכול לומר שהסיוע האווירי לכוחות הקרקע בשלושת הימים הראשונים היה לא אפקטיבי. צריך לזכור שחוץ משאר המשימות שלו, חיל-האוויר היה מופקד גם על שמירת המרחב האווירי של אזור הלחימה כמרחב נקי ובכל זאת הצליחו לחדור מסוקים סוריים עם אנשי קומנדו. מכיוון שהסיוע האווירי לא הורגש, כל הזמן צעקו "איפה חיל-האוויר" וזה אולי חלק מהתדמית שנוצרה לגבי תפקוד החיל במלחמה.

אלא שאני רוצה להזכיר שני דברים: החל מהיום החמישי למלחמה החל סיוע אווירי מתוכנן שסייע לנו בהתקפה לכיוון דמשק. שנית, יש להזכיר את תקיפות העומק שהשפיעו על הסורים לא מעט. תקיפות אלה התבצעו במקומות רחוקים משדה הקרב, כך שגם אם לא כל הלוחמים ראו את המטוסים, הרי שבפועל הם גרמו ליצירת אפקט שהשפיע מאוד על הסורים, כך שהאלמנט הזה הוא חלק מהסיוע של חיל-האוויר לפיקוד צפון במלחמה.

עוד באותו מדור

להציל בכל מחיר

שמה של 669, יחידת החילוץ של חיל-האוויר, הוא שם נרדף למקצוענות חסרת פשרות. לעומת זאת, תחילת דרכה של היחידה הייתה שונה בתכלית והיא תולדה של אחת השעות הקשות אותן עבר צה"ל - מלחמת יום הכיפורים. ד"ר אוריאל ולד, ממניחי היסודות של היחידה, מספר את הסיפור מההתחלה

דבר המפקד

בתום שמונה עשר ימי לחימה פרסם מפקד חיל-האוויר דאז האלוף בני פלד פקודת יום אשר סיכמה את פעילותו של החיל וציינה את תרומתו המשמעותית של הכח האווירי במלחמה. מן הדברים עולים גם ניצניו של השינוי שהוא עתיד לעשות בחיל. האלוף (מיל') בני פלד נפטר לפני כשנה
Feedback Form