בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 167 (268) 27/02/06

כתבות

אדם ומפקד

תגיות: בסיס "תל נוף" , משפח"א

הוא טס על שבעה סוגי מטוסים ואפילו לא תכנן להיות טייס. הוא מפקד בסיס שלא התכוון לחתום קבע ואדם שהפיקוד אצלו הוא לא רק מקצוע אלא תפיסת עולם. ראיון מיוחד עם תא"ל בני צוקר, מפקד בסיס תל–נוף, על האקרובטיקה של מפקד בסיס, על המלחמה הבאה ולמה הוא צריך 60 שעות ביממה

יעל בר | צילום: רובי קסטרו

מחוץ ללשכתו של מפקד בסיס תל–נוף, תא"ל בני צוקר, סיפרו לי שעבור צוקר הם מוכנים לשכב על הכביש ושיעבור שופל. אני מוכרחה להגיד שאת הדוגמא לא ממש הבנתי, אבל מה שדווקא הבנתי, זה שכאן, בתל–נוף, אוהבים את מפקד הבסיס ומוכנים לעשות בשבילו הכל. צוקר עצמו מתנדב להסביר: "זה הכל עניין של סגנון הפיקוד. אני לא מפחיד את האנשים, אני מנסה להניע אותם דרך הטמעת תחושה של שייכות למשימה. האתגר האמיתי של מפקד בעיניי, הוא יצירת מצב בו כל האנשים הנמצאים תחת אחריותו, ירגישו שהם רוצים להיות שותפים למשימות הבסיס". איך עושים את זה כאשר יש לך בסיס של אלפי אנשים? צוקר ממשיך להסביר: "על–ידי כך שאתה מדבר איתם בגובה העיניים ומתנהג אליהם כשותפים אמיתיים לביצוע המשימות ולא כקבלני ביצוע. למשל, בסיום ארוחה חגיגית, אני מחפש ומוצא את החיילים שהכינו את הסלט ואומר להם 'כל הכבוד'. בפעם הבאה הם יעשו את הסלט עוד יותר טוב. בכל מקצוע בו אתה מוביל אנשים זה נדרש ובמיוחד כמפקד - לגעת בכמה שיותר אנשים. לא תמיד אתה יכול, לא תמיד יש לך זמן, אבל אתה צריך להשתדל - לתפוס אותם בדת"ק, במטבח, בטרמפ, בבית–הכנסת ולאו דוקא בשיחות רשמיות. אתה אוסף אחד ועוד אחד, בכל גיל ובכל דרגה עד שאתה אוסף מסה קריטית של אנשים שהולכים איתך ואחריך עם תחושה של שותפות ואחריות למשימות הבסיס. חשוב להדגיש שזו לא טכניקה, זה בא מהלב, באופן טבעי, זה סגנון הפיקוד שלי".

בדרך אל האצטדיון בביירות

תא"ל בני צוקר, נולד בשנת 1959 בתל–אביב. הוריו שגדלו בבית דתי עלו לארץ מרומניה ומהונגריה והתגוררו בשיכון ה' בבני–ברק. אביו היה בחור ישיבה ושני הסבים היו רבנים. ההורים חזרו בשאלה והתחתנו, יצאו משיכון ה' ועברו לתל–אביב. בגיל 13 עזבו ההורים את הארץ לגרמניה ומאז הם שם. מספר צוקר: "למעשה, מגיל מאוד צעיר, אני לבד בארץ. הורי דוקא רצו שאני אבוא איתם, אבל לא הסכמתי. אולי מתוך ציונות, אולי רצון להוכיח בגרות ועצמאות, אבל העובדה היא שבחרתי להישאר בארץ." את השנים שלאחר מכן עשה בפנימיית "הדסים" שזכורה לו כחוויה טובה ומעצבת, שם סיים את הלימודים לפני שהתגייס לקורס–טיס.

לקראת הגיוס חשב צוקר להיות דוקא שריונר אבל הזימון לקורס–טיס הגיע. ולאחר שנתיים מצא עצמו טייס–קרב בחיל–האוויר. "סיימתי קורס–טיס במארס 1980 ולאחר קורס אימון מבצעי קצר בבסיס עציון ושירות של שנה בטייסת עיט בתל–נוף, הוצבתי להסבה למטוס כפיר בחצור. מלחמת לבנון ב–1982 תפסה אותי במהלך ההכשרה למטוס כפיר בטייסת "הקרב הראשונה" ועל–פי הנהלים לא היה ניתן לטוס משימות מבצעיות עד לסיום ההכשרה. הטייסת נלחמת, טייסים חוזרים ממשימות הפצצה מספרים סיפורי קרבות על תקיפת הסוללות ואנחנו על הקרקע. היינו כשישה טייסים בהכשרה והדבר מאוד לא מצא חן בעינינו והחלטנו להפגין. ציירנו שלטי מחאה והסתובבנו במעגלים מול חדר המבצעים.  אחרי כמה שעות של הפגנה קולנית נעתרו המפקדים ושיבצו אותנו בפעילות המבצעית. זו הייתה התקיפה המבצעית הראשונה שלי. המשימה: להפציץ מחסני נשק ששכנו מתחת לאצטדיון הכדורגל של ביירות. כל–כך סמכו עלי שנתנו לי מטרה בגודל כזה שלא יכול להיות שאני אפספס אותה", מספר צוקר בחיוך. "יצאנו למטוס עמוס הפצצות עם כל התחושות המתלוות למשימה מבצעית ראשונה, אך ברגע שאתה פותח מנוע וממריא נעלמות התחושות באחת ואתה מתרכז רק בביצוע מושלם של המשימה, זיהוי המטרה, הנתונים ביעף, הכוונון...,  תקפנו, הכל הלך חלק. פגענו בול במטרות וחזרנו לבסיס".

חיידק הפיקוד

"תכננתי לסיים חתימה ראשונה ולהשתחרר, אבל בזמן שירותי כמדריך בבית–הספר לטיסה, החליטו למנות אותי למפקד קורס בסיסי ופתאום היו לי מתחת לידיים עשרה מדריכים ועשרים ומשהו חניכים, גיליתי את העניין הזה של להיות מפקד. לפקד, להנהיג, להשפיע על אנשים שתחת אחריותך הן בהיבט המקצועי והן בהיבט האישי. והעניין הזה תפס אותי. אצלי זה היה הרגע שבו ידעתי שאני רוצה להישאר בחיל–האוויר".

צוקר יצא ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים אותם סיים בהצטיינות ובסיום התואר מונה לסמ"ט א' בטייסת ה"עקרב". "עוד לא הייתי סמ"ט ב' (הוא אומר בחיוך) אבל לא הזכרתי להם את זה", מתפקיד סמ"ט א' בטייסת "העקרב", עבר ישירות, בצעד לא שיגרתי, למשרד הסמוך, לתפקיד מפקד טייסת ה"עקרב", תפקיד אותו מילא במשך תקופה ארוכה יחסית - שלוש שנים ושלושה חודשים.

"בטייסת וזה מה שיפה בחיל–האוויר, המעמד שלך כלוחם אווירי נקבע על פי היכולת המקצועית ולא על פי הדרגה. כשיגרה, ניתן למצוא טייסים צעירים יחסית המובילים בעלי דרגה גבוהה יותר לביצוע המשימות. גם כמפקד הטייסת אתה צריך להוכיח כל יום שאתה ראוי לפקד ולהוביל, אתה המפקד אבל אתה גם אחד מהלוחמים בטייסת. מפקד טוב יהיה זה אשר פקודיו רוצים אותו כמפקדם". בזמן שפיקד על הטייסת נערכו שני מבצעים גדולים בלבנון "דין וחשבון" ו"ענבי זעם".

מבצע "ענבי זעם" נפתח בתקיפה לילית בבקעת הלבנון והמשימה הוטלה על טייסת "העקרב".

"המשימה היתה מורכבת, לילה חשוך, אזור יחסית מאוים, תקיפה ראשונה בחיל–אוויר בנתונים אלה עם פצצות מונחות לייזר. טסנו  עם ז'ורנלים (אמצעי ראיית לילה) מעל הים עד ביירות. הראות היתה קשה, הגענו למצב תקיפה והנווטים מזהים את המטרות הקשות במערכות הנשק. יש תחושת הקלה, שחררנו את הפצצות והפסקנו לנשום למשך מספר שניות עד לזיהוי פגיעת הפצצות במטרות (הרי בשביל זה באנו), הפצצות פוגעות בול ואני שם לב שהשמיים מוארים בעשרות פיצוצים של פגזי נ"מ המכוונים לעברנו, פונים חריף מערבה ומתרחקים בשלום. משימות כאלה מביאות לשיא את תחושת המיצוי העצמי שלך כטייס".

בין הבסיס והמשפחה

בסיום הפיקוד על טייסת ה"עקרב" מונה צוקר לתפקיד ראש ענף אימוני קרב במחלקת הדרכה ולאחר מכן הועלה לדרגת אל"ם. "יותר מכל חרוט בזכרוני מאותה תקופה ליל ה –24 במאי 2000, הלילה שבו יצאנו מלבנון. באותו לילה, הייתי המפקד הבכיר, מתחילת היציאה ועד שעזב אחרון חיילינו את אדמת לבנון. היה חשש אמיתי לפגיעה בכוחות צה"ל במהלך היציאה וחיל–האוויר נערך לסייע במלוא עוצמתו. היה זה להערכתי, הלילה שבו הוטלו כמויות החימוש הגדולות ביותר בכל תקופת לבנון, כל המשימות בוצעו בשלמות, כוחות צה"ל יצאו ללא נפגעים, המהלך הושלם עם תחושה חזקה של שותפות במהלך היסטורי".

תקופת לבנון היתה עסוקה ופעילה ופתאום, בבוקר שאחרי היציאה השתרר שקט, אבל לא לזמן רב. ארבעה חודשים לאחר–מכן, בספטמבר 2000, התחילה האינתיפאדה וצוקר מוצא עצמו מפקד על פעילות אינטנסיבית של מטוסי ומסוקי חיל–האוויר בעזה וביריחו. קצת אחר–כך התרחש אסון התאומים אשר תרם להגברת המודעות לטרור האווירי. "טרור מן האוויר אינו איום חדש מבחינת חיל–האוויר והחיל נערך אליו כבר שנים רבות, אך אין ספק שאירוע זה, בעיקר בשל מימדי ההרס ואובדן החיים, המחיש לנו את הצורך המתמיד בבניית האמצעים ותורת הלחימה למניעתו" ואכן, במהלך השנתיים האחרונות הושם דגש מיוחד על הנושא בחיל–האוויר באמצעות סדנאות רבות לאימון מבצעי במתארים מגוונים הכוללים התמודדויות שונות, ממטוסים מסחריים ועד גלשונים.

"זה יכול לקרות אצלנו?" אני שואלת וצוקר משיב: "אי אפשר להבטיח ב–100% שזה לא יקרה אצלנו, אבל אני יכול להבטיח שחיל–האוויר עושה את כל מה שהוא יכול בכל הגזרות ובכל האמצעים על–מנת לוודא שהסיכויים שזה יקרה מזעריים".

מפקד טוב מוכן תמיד

באוקטובר 2001 התמנה תא"ל צוקר למפקד בסיס חצור ומשם עבר לפקד על בסיס תל–נוף, הבסיס הגדול ביותר של חיל–האוויר. כיצד, אם כן, נראה יום של מפקד בסיס גדול בחיל–האוויר?

"בעיקר אקרובטיקה של ניהול זמן. אם הייתי עושה את כל מה שאני רוצה לעשות הייתי צריך 60 שעות ביממה. בנוסף, צריך לוודא שישאר מספיק זמן גם למשפחה. אני תמיד אומר שבסוף כל תקופה אתה צריך לקבל ארבע חוות דעת - מהמפקד שלך, מפקודיך, מהמשפחה ומעצמך. אתה לא יכול לקבל בחוות דעת אחת 10 ובשאר 2. אתה צריך לדאוג שהעסק הזה יהיה מאוזן פחות או יותר".

מוסיף צוקר, "אני מאמין בהאצלת סמכויות נרחבת למפקדי היחידות שכפופים לי. למזלי יש לי מפקדים מצוינים המאפשרים זאת. האצלת סמכויות טובה פעמיים: פעם אחת  לך - מפנה זמן יקר ומאפשר ניהול זמן איכותי יותר ופעם שנייה עבור המפקד. אני מאמין שמפקד המקבל סמכויות שוות ערך למידת האחריות המוטלת עליו  יבצע את תפקידו טוב יותר ויביא תוצאות טובות יותר, תפקידי העיקרי הוא לחבר בין היחידות השונות בבסיס וליצור את הסינרגיה שתביא למוכנות וכשירות מקסימאלית של הבסיס ויחידותיו לשעת מבחן".

תא"ל צוקר נשוי לדפנה, דוברת הבנק הבינלאומי ולהם ארבעה ילדים: אסף  בן 16, גיל בת 12.5 גיא בן 8.5 ויולי בת שנתיים וחצי. את הבוקר של הראיון  איתי הוא מתחיל בהשכמה של ארבעת ילדיו מכיוון שאישתו נמצאת בכנס. אין לו בעיה להודות שעבורו קל יותר לפקד על בסיס תל נוף מאשר לארגן ארבעה ילדים בבוקר...

בכוננות תמידית

"המשימה העיקרית שלי כמפקד בסיס היא לוודא שהבסיס ויחידותיו יהיו מוכנים היטב לאותה מלחמה שכולם מקווים שלא תגיע, מלחמה או כל איום אחר המהווה סיכון קיומי למדינת–ישראל. צה"ל ככלל וחיל–האוויר בפרט מהווים במידה מסוימת את "חברת הביטוח" של המדינה. כאזרחים אנחנו שואפים ומקווים לשלום אמת עם שכנינו, כחיילים אנחנו חייבים לוודא שיש לנו את היכולת להסיר כל איום קיומי על מדינת–ישראל במידה ויתממש, אין לנו את הפריווילגיה שיש למדינות אחרות - להפסיד, אפילו לא פעם אחת. בנוסף, אנחנו מנסים להתאים את עצמנו ולהיות רלוונטיים ככל האפשר ובסך הכל בהצלחה לא מבוטלת לאיומים המלווים אותנו בשוטף דוגמת הטרור מצד הפלשתינאים והחיזבאללה".

ואיך נערך בסיס תל–נוף לעתיד? צוקר מחייך ואומר כי "בתל–נוף מכינים את הדת"קים למטוס הקרב העתידי ה–JSF". "יש החלטה שהוא יגיע לכאן?", אני ממהרת לשאול. "לא", מחייך צוקר, "אבל אצלנו בתל–נוף תמיד מוכנים".

לקראת סיום אני שואלת אותו מה הכי קשה למפקד בסיס תל–נוף? הוא ממהר לענות: "לא קשה", ובכל זאת יש עומס אני אומרת. צוקר מוכן לשתף אותי עוד קצת: "את שואלת אם אני עובד הרבה שעות? כן. אם הפעילות אינטנסיבית עד כדי–כך שאני כמעט אף–פעם לא אוכל ארוחות צהריים? כן. אם האחריות כבדה? כן, כבדה מאוד. יחד עם זאת אני קם בבוקר עם חיוך ונהנה מכל רגע".

עוד באותו מדור

קו ההגנה

ההגנה הקרקעית על בסיסי חיל–האוויר הייתה משימה מורכבת מיום הקמת החיל. בעקבות התגברות נפח האיומים על בסיסי החיל בשנים האחרונות, עבר מערך ההגנה הקרקעית שידרוג מקיף אשר מטרתו האחת והיחידה היא חסימה הרמטית של כל הפרצות הקוראות ולא רק לגנבים

נצחון הרוח של ספי

רס"ל ספי עודי, ראש צוות אחזקה בסימולאטור החדש בבסיס חצור, נפגע בצורה קשה ביותר בתאונת דרכים לפני כשנה. למרות שרופאיו לא העניקו לו סיכויים רבים, הפך סיפור שיקומו לסיפור הצלחה וכיום הוא כבר מתנדב מחדש בגף בחצור. בסיפור שלפניכם תמצאו הרבה תקווה, הומור ובעיקר הרבה כוח רצון