בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 158 (259) 24/08/04

כתבות | עבר באוויר

אנחנו זן נדיר

בחודש ספטמבר 1972 יצא מטוס הרקולס של חיל-האוויר לאתיופיה במטרה להשיב ארצה את הערודים, חמורי בר נדירים שחיו פה בתקופת המקרא. עקשנות ויוזמה מיוחדת הביאו לנחיתת הרקולס בלב המדבר האתיופי. סיפורו של מבצע מוזר ובלתי שגרתי

דודי חורי | איור: דורית אביב

"מי שלח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פתח?" (איוב, ל"ט 5)

בשנת 1968 הוקם החי-בר ביוטבתה על-ידי האלוף (מיל') אברהם יפה ז"ל, לשעבר אלוף פיקוד הצפון. יפה האמין וקיווה בכל ליבו שיבוא יום וכל החיות שהוזכרו במקרא והקיימות היום, ישובו לביתן בישראל וישוטטו בחופשיות בשמורת הטבע. עד תחילת שנות השבעים כבר ניתן היה למצוא שם שישה פראים, ארבעה דישונים וארבעה ראמים, אך רשימת החיות החסרות הייתה עוד ארוכה.

ברשימה זו נכלל גם הערוד, סוג של חמור בר נדיר שהוזכר כמה וכמה פעמים במקרא ובתלמוד. הרעיון להביא עדר ערודים לארץ נשמע בתחילה מופרך מיסודו, מהסיבה שהגזע עצמו נמצא בסכנת הכחדה. הבודדים ששרדו נמצאו במדבר דנקיל שבאתיופיה והמידע על קיומם היה מוטל בספק באזור מוכה רעב, מחלות ומלחמות. מספר קטן של ערודים בודדים הוחזקו בשלושה גני חיות בעולם, אך אלה מעולם לא התרבו בתנאי שבי והסיכוי לקבל אחד מהם היה קלוש ביותר. יפה, שרצה להגשים את חזונו, החליט שיש להביא את הערודים לארץ בכל מחיר.
ביוני 1972 נסע יפה לארה"ב ונפגש עם ידיד ותיק בשם ג'ושוע וקסלר, מנהל גן חיות ליד ניו-יורק, ממנו שמע עדות של שני סוחרי חיות איטלקים באתיופיה שנתקלו בעדר גדול של ערודים במדבר דנקיל. בתחילה, היו אמורים האמריקאים לקנות את הערודים בסכום "סמלי" של 90 אלף דולר, אך הרשות הווטרינרית בארה"ב טירפדה את העיסקה מחשש שהערודים נושאים מחלות מסוכנות. יפה, שהבין מיד את חשיבות הידיעה, היה מוכן לקחת את הסיכון והודיע לגורמים באתיופיה שהוא מעביר את הקנייה לאגודת החי-בר בישראל.

המשימה הייתה קשה מכפי שציפה יפה. הממשלה האתיופית דרשה את הכסף במזומן וכל הניסיונות לגיוס תרומות מגופים שונים בארץ עלו בתוהו. לבסוף, ניסו יפה ואיש רשות שמורות הטבע, אדיר שפירא, לפנות לאגף התקציבים במשרד החינוך ולשכנע את הממונים לסייע להם במבצע. הם הסבירו את חשיבותה הרבה של התגלית ומדוע חייבים להציל את החמור המיוחד בשביל עם ישראל, ההיסטוריה והתנ"ך. בתחילה נתקלו השניים בסירוב, אך לאור התעקשותו של יפה, אישר להם לבסוף מנכ"ל משרד האוצר, אברהם אגמון ז"ל, את ההלוואה בסך 90 אלף דולר.
מצויד בהמחאה רשמית של מדינת ישראל, המריא כעבור מספר ימים לאתיופיה איש רשות שמורות הטבע גיורא אילני והחל בניסיון להשיג אישור ללכידת הערודים. רק כעבור חודשיים וחצי התקבל האישור המיוחד.
עדר הערודים שהה בקרבת כפר נידח בשם לוגיה, הנמצא כ-300 ק"מ מזרחית לאדיס-אבבה, בלב מדבר דנקיל, הרחק מכל ציוויליזציה. הובלת הערודים במשאיות לשדה- התעופה באדיס-אבבה נתגלתה כבלתי אפשרית מהסיבה שדרך הגישה היחידה הייתה דרך עפר עקלקלה אשר שודדים אורבים לצידה. בניסיונות לחפש דרכים אחרות להובלת הערודים, ביניהן הטסת הערודים מקניה או העמסתם על אונייה בנמל ג'יבוטי, גילו לפתע אנשי רשות שמורות הטבע מסלול עפר ששימש כמנחת מטוסים מאולתר במרחק של כשלוש שעות נסיעה מלוגיה. אנשי הרשות חיפשו אחר חברת-תעופה שתסכים לסייע להם במבצע, אך לא מצאו אף לא חברה אחת שתסכים להנחית מטוס ג'מבו על מסלול עפר באזור הנתון תחת שליטתם של מורדים פרו-ערביים בלב המדבר.

בצר להם, פנו אנשי הרשות למפקד חיל-האוויר דאז, האלוף (מיל') מוטי הוד ז"ל. הם לא ציפו שחיל-האוויר ירתם בקלות למשימה ואכן נתקלו בסירוב. "מה פתאום ערודים? קח חמור רגיל, תצבע לו פסים על הרגליים ויש לך ערוד", אמר הוד ליפה, שהתעקש ועמד על שלו, עד אשר הצליח לקבל את מבוקשו.
כך, בספטמבר 1972, ירדה פקודת מבצע מיוחדת לטייסת הסטרטוקרוזרים, אשר זה לא מכבר קיבלה את שני מטוסי ההרקולס הראשונים בחיל-האוויר ובמקביל, באמצעות השגרירות הישראלית באתיופיה, נקבעו התאריך והשעה המדויקים להובלת הערודים: 14 בספטמבר 1972.

אילני יצא עם ג'וליו טרטאליה, סוחר החיות האיטלקי למסע לכידת הערודים בלוגיה. השניים היו מצוידים בטנדר ובציוד מיוחד ללכידת הערודים. בשבוע הראשון נחלו השניים אכזבה כאשר לא הצליחו ללכוד ולו ערוד אחד עד סוף השבוע. בסוף השבוע הצליחו לתפוס ערוד אחד לאחר מרדף מתיש. כעבור שבועיים היו ברשותם 12 ערודים, ארבעה זכרים ושמונה נקבות. נגר מקומי בנה לערודים מכלאות וכלובים מעץ ומספר לוחמים דנקיליים הוצבו לשמור על החיות הנדירות.
בתאריך 12 בספטמבר המריא מטוס ההרקולס מבסיס חיל-האוויר בלוד אל המשימה המיוחדת בפיקודו של תא"ל (מיל') יהושע (שיקי) שני, אז סגן מפקד הטייסת. כעבור ארבע וחצי שעות נחת המטוס בשדה התעופה באדיס-אבבה. היה חשש, משום שמדובר בנחיתה בשדה צבאי של מדינה לא דמוקרטית.
היום הגדול הגיע. אילני וטרטאליה נסעו בשתי משאיות עמוסות בחמורי הבר האפריקאיים אל השדה המאולתר באסאב. המקומיים לא נתנו להם לעזוב מבלי שהשאירו להם כסף ובמקביל המריא ההרקולס משדה התעופה באדיס-אבבה, עמוס באנשי צוות אוויר ובאנשי המשלחת הצבאית באתיופיה.

לאחר שעת טיסה הגיע ההרקולס לאסאב וטייסיו הבחינו בשדה נטוש שגבולותיו מסומנים במספר אבנים בלבד לצד חושה קטנה של פקח טיסה. לאחר שהתקבל אישור פקח הטיסה, הוריד ההרקולס את גלגליו ואת המדפים, חלף מספר פעמים מעל המסלול כדי לוודא שאין בו בורות או מכשולים ונחת על הקרקע המדברית. לאחר מכן, החלה ההמתנה המתוחה לאילני, טרטאליה ועדר הערודים שבדרך.

"זה היה מישור ענק בלי נפש חיה, באמצע שום מקום באפריקה. את כל ההחלטות היינו חייבים לקבל לבד והאחריות הייתה עצומה" מספר שני. "ואז, לפתע, בקצה האופק, הבחנתי בענן אבק גדול ובכמה משאיות שהתקרבו אלינו. זה היה פשוט מחזה לא ייאמן: משאיות מגיחות מלב המדבר, מאמצע השממה, כשבתוכן 12 ערודים, מין חמורים מוזרים כאלה עם פסים על הרגליים. את החמורים האלה היינו צריכים להעמיס בתא המטען ולהמריא איתם לישראל".
12 הערודים, שנכלאו בארגזי עץ, נפרקו מהמשאיות והועמסו לתוך בטן ההרקולס. המטוס המריא בקול רעש גדול והבהיל את החיות שנערו ובעטו בכלובים ללא הפסקה. במהלך הטיסה השתדלו הטייסים לתמרן את המטוס בעדינות, כדי שהערודים לא ייפגעו מדפנות הכלובים. ב-15 בספטמבר, מעט אחרי חצות, נחת ההרקולס בשלום בבסיס חיל-האוויר עציון שבסיני. הערודים הובלו להסגר בחי-בר ביטבתה ולפנות בוקר כבר שעטו במרחבי ביתם החדש והבטוח.

עוד באותו מדור

הנחת יסוד

כאשר מקימים טייסת חדשה, צריך לתכנן הכל מראש. החל ממיקום חדר-האוכל ועד ליכולות התקיפה של כלי- הטיס החדשים. צוותי ההקמה של טייסות "הנגב" ו"העטלף" (טייסות F-16I הראשונה והשנייה) טייסת ה"שרף" (אפאצ'י-לונגבאו) וראש מנהלת פר"ח (פריסות חדשות), מספרים איך זה להקים טייסת חדשה בחיל-האוויר

מסע אחר

מסע אל האדמה הרעה ההיא, אל זיכרונות שלעולם לא יימוגו ואל מראות המעבירים צמרמורת כל פעם מחדש. "עדים במדים", משלחת צה"ל לפולין, ביקרה בחודש מאי בנתיבי האימה ובמחנות המוות של השואה