בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 160 (261) 27/12/04

כתבות | עבר באוויר

מלכודת מעל קציעות

הטור ההיסטורי עוסק הפעם בהפלה הראשונה של מיג-17 מצרי על-ידי חיל-האוויר הישראלי. בימים בהם היו מטוסי אויב חודרים לשמי מדינת ישראל, הוכיחו עזר ויצמן, יאק נבו ואחרים, בפעולה אחת, מי באמת שולט בשמי המזרח התיכון

דודי חורי | איור: דורית אביב

דצמבר 1958. הימים הם ימי השקט היחסי שלאחר מבצע "קדש", שנערך כשנתיים קודם-לכן, באוקטובר 1956. תחושת האופוריה שאפפה רבים מתושבי ישראל בעקבות הניצחון במבצע "קדש" לא האריכה ימים. ישראל נאלצה לסגת במארס 1957 מסיני על רקע האיום האמריקאי בסנקציות, האיום הסובייטי בהפעלת כוחות צבאיים והאמברגו על משלוח אמצעי לחימה, שהוטל דווקא על-ידי בריטניה, בעלת-בריתה של ישראל במערכה נגד מצרים. המעצמה היחידה ששמרה על קשרים הדוקים עם ישראל ונענתה לבקשת הרכש שלה הייתה צרפת, שהבטיחה לישראל סיוע עוד לפני פינוי סיני.

על רקע ריבוי האויבים והגברת עוצמתם של הצבאות הערביים הייתה ההערכה במערכת הביטחון בישראל כי הסיכוי שמדינות העולם ייחלצו לסייע לישראל בעת מצוקה הינו קלוש ביותר. למעשה, היה ברור במערכת הביטחון שהמעצמות יעשו הכל על מנת למנוע מישראל להביס את מדינות ערב וכי אם ישראל תפתח ראשונה במערכה, היא תוכרז כתוקפנית.

מצרים וסוריה ידעו לנצל היטב את המצב בו הייתה ישראל ולא הפסיקו למעשה להתגרות בה ולשמור על המתח בגבולות. בעקבות תקריות אש בגבול ישראל-סוריה בדצמבר 1958, גברה המתיחות גם בגבול ישראל עם מצרים. המצרים והסורים הרבו להזניק מטוסים לפטרולים ולסיורים לאורך הגבול ואף חדרו לתוך שטח ישראל, בין היתר גם בגיחות צילום ליליות לעומק השטח. במהלך החודש עתיר החדירות אף הגיעו מטוסי חיל-האוויר הסורי עד צפת. ישראל, שהייתה שרויה במצב בו הוכרחה לשקול היטב את תגובתה, נאלצה לא פעם להזניק את מטוסי המיסטר של חיל-האוויר אל הנתיבים האוויריים שסיפחו לעצמם המצרים והסורים. מפקד החיל, האלוף (מיל') עזר ויצמן, חשש שאם קצב ההזנקות יימשך, הן יכלו במהירות את תקציב הדלק השנתי של החיל ותוכנית האימונים תשתבש. עם זאת, לא הייתה כל ברירה, מהחשש שהימנעות מתגובה עלולה להפוך את החדירות לישראל למעשה שגרה.

למרות הניצחון במבצע "קדש" ואולי דווקא בשל השלכותיו, התגברו הספקות אם יוכל חיל-האוויר לעמוד נגד התעצמות הכוחות הערביים ומערכי הנ"מ החזקים שלהם. כמו כן הצטייד חיל-האוויר המצרי באותן שנים בכמויות גדולות של מטוסי מיג-17. מטוס זה, מתוצרת ברית-המועצות, עמד אז בחזית הטכנולוגיה הקרבית האווירית והשתתף רק כמה שנים קודם לכן במלחמת קוריאה. במלחמה זו צבר המיג-17 הפלות של מטוסים אמריקאיים ועשה לעצמו שם בקרב חילות-האוויר המערביים. עוד אחת הסיבות לחששות שהתגברו, הייתה שיפור מיומנותם של הטייסים המצרים, שבאותה עת לחמו בתימן כנגד הכוחות המלוכניים והחשש כי מיומנויות אלו יופנו בסופו של דבר כנגד מדינת ישראל. האלוף (מיל') ויצמן היה בין היחידים שהיו בטוחים במאת האחוזים בעליונות האווירית של חיל-האוויר הישראלי במערכה נגד המצרים. "לשאלת ממדי ההתעצמות של חילות-האוויר הערביים לא הרפיתי מטענתי, כי כמויות של מטוסים בעלי איכות ושדות-תעופה ומכ"מים ועזרי לחימה שונים ומגוונים, המצויים בידי האויב בשפע, עדיין אינם בונים חיל-אוויר טוב וכי אפילו יתרחב הפער הכמותי בינם לבינינו - איכות הלוחם הישראלי וטיב הפיקוד הם שיכריעו את גורל המלחמה. לעיתים נאלץ המפקד, המאמין מאוד בכוחו של החיל שלו, לספק הוכחה אחת כדי לחזק את טיעוניו", מספר ויצמן בספרו "לך שמיים לך ארץ".

ויצמן חיפש דרך שתשכנע, בעיקר את המצרים, להפסיק את הטיסות ואת הציבור הישראלי והעולם הערבי שכוחו של חיל-האוויר הישראלי עדיין במותניו. הוא הורה לפיקודיו לדווח לו אישית על כל נתיב חשוד שמתגלה והחליט ליזום פיתוי שימשוך מטוסי אויב לקרב. ההזדמנות הגיעה מוקדם מן הצפוי. בשעות הצהריים של יום שבת ה-20 בדצמבר 1958 קיבל ויצמן הודעה על גילוי חדירה מצרית נוספת. סא"ל (מיל') שלמה בית-און וסא"ל (מיל') דן סבר מ"טייסת הקרב הראשונה" מבסיס חיל-האוויר בחצור, הוזנקו מיד וכעבור זמן קצר הוזנק זוג מטוסים נוסף, אותו איישו מפקד הכנף, האלוף (מיל') מוטי הוד ז"ל ומפקד הטייסת אל"ם (מיל') אהרון יואלי. המצרים לא ידעו באותה עת כי ויצמן בישל להם מלכודת והמשיכו לטוס באין מפריע מעל לשטח מדינת ישראל.

באיזור קציעות זיהה בית-און זוג מטוסי מיג-17 אשר טסו בגובה נמוך. ויצמן הורה ליואלי ולהוד "לחתוך" את דרכם של המיגים ולהמתין להם בשובם מעל אל-עריש, שדה- התעופה ששימש כשדה הקדמי של חיל-האוויר המצרי לפעולות נגד ישראל. בית-און איבד את קשר העין עם המיגים, בעוד יואלי מגלה זוג נוסף בגובה 10,000 רגל, זוג שככל הנראה עמד לנחות באל-עריש. ויצמן הורה לזוג לנסות ולמשוך אותם לקרב. הזוג הנמיך מיד ל-8,000 רגל ודלק אחרי המיגים במרחק של קילומטר וחצי מהם. הבקר, שלא עודכן בסוד כוונותיו של מפקד החיל, אבל הכיר את הפקודות לפיהן אסור לפתוח באש מעל שטח אויב, לא אישר לפתוח באש.

יואלי והוד התקרבו לרפיח ואז גילו שני מיגים נוספים אך לא הצליחו לקרבם לגבול ישראל. בשלב זה הוזנקו אל"ם (מיל') יעקב ("יאק") נבו ואלוף (מיל') עמוס לפידות, שהיו בכוננות מיידית בטייסת "הקרב הראשונה", על מנת להחליף את הזוג הראשון שנאלץ לחזור מחוסר דלק. שני הזוגות שהיו כעת באוויר נפגשו וחברו לרביעייה. הזוג הראשון טס בגובה של 36,000 רגל והזוג השני טס מעט נמוך יותר. רגע לפני שהחליטו הוד ויואלי לחזור עקב מחסור בדלק, דיווח הבקר על מטוס אויב הנמצא באזורם.

נבו ולפידות נכנסו לקרב. בעוד הם שוברים, חלף ביניהם זוג מיגים שהגיע בהפתעה מגובה נמוך והתייצב ממש לפני נבו. נבו פתח בירי מטווח 500 מטר וראה פגיעה. לאחר- מכן פנה לעבר מספר שתיים המצרי ופתח באש מטווח קרוב יותר של פחות מ-300 מטר. להבה פרצה מגוף המטוס, והטייס המצרי נטש. "קרב קטן כזה, שאלה תוצאותיו, מחדיר ביטחון ללבבות יותר מאלף דיבורים" כפי שמציין ויצמן בספרו. חיל-האוויר רשם לעצמו הפלה היסטורית ראשונה של מיג-17, אחת מני רבות שעוד יבואו בהמשך וההנחה כי חיל-האוויר המצרי יכול לעשות כרצונו בשמי הנגב וסיני התפוגגה לה בשמיים שמעל קציעות.

עוד באותו מדור

סמל גיא, מטיס חוץ ביחידת המזל"טים, בעמדתו על המסלול

נלחמים על כל מטוס

המטוס מאבד מנוע, או שנגמר לו הדלק, או שהטייס האוטומטי התקלקל ואתה חייב להציל אותו - אבל מהקרקע. אוסף סיפורים, חלקם מדהימים, על חוויותיהם של מפעילי הכטב"ם (כלי-טיס בלתי מאוישים) של חיל-האוויר. מתברר שגם למטוסים קטנים יש סיפורים גדולים
"זה נראה לי אחד הפלאים הכי מדהימים שהבן-אדם המציא. כל חתיכת הברזל הזו שמזנקת לשמיים" פורטיס מתכונן להמראה

כשהטיסה מנסרת את הלילה

מי מסתתר מאחורי המסכה? רוקר פרוע או טייס (חובב) רגוע? הזמר רמי פורטיס מספר לכתב הבטאון על אחת האהבות הגדולות והסודיות שלו - טיסה בסימולטור ממוחשב. למרות שזהו פן פחות מוכר של הזמר הנערץ, הרי שלפי הגדרתו, הוא אחד מהקרובים אליו ביותר.
ניצוצות. של טיסה