בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 165 26/10/05

כתבות

שש אלי קרב

תא"ל (מיל') שלמה שש נחת בפעם האחרונה. הוא רצה להיות רופא, הפך לטייס שהשתתף במבצעים ומלחמות, היה בין מקימי מערך הנץ בחיל–האוויר והיום הוא מביט אחורה בסיפוק. סיפורו של אדם ומפקד

נינה מינדרול | צילום: אנסטסיה אנפילופייב

"תראי, מפקד חיל–אוויר, האלוף אליעזר שקדי, הפסיק ל'זקנים' את הטיסות. מחד אני מבין את השיקולים שלו, אבל אני חייב להגיד שאני לא מסכים. אני חושב שכל ארגון בולט או ייחודי בגלל החריגים שבו והחלטה גורפת שלא יהיו חריגים פוגעת באופי של הארגון", אומר שלמה בצער, "חוץ מזה ואני אומר את זה מתוך האינטראקציה שלי בטייסת, הצעירים רואים בנו דוגמה אישית, אז אני לא מרגיש שחבל לי על עצמי, אלא פשוט חבל לי על הארגון".

ב–29 ביולי המריא תא"ל (מיל') שלמה שש לטיסתו האחרונה. כחודש לפני כן ביצע טיסה מיוחדת אפילו יותר אשר היוותה סגירת מעגל חשוב בשירותו הצבאי. "טסתי על הסופה (F-16I). הלכתי לסגור מעגל. זה היה בטייסת 'העטלף'. אני חושב שאני היחיד שטס גם על הנץ, גם על הברק וגם על הסופה", הוא מספר בגאווה.

כאשר עמד בפני הדילמה המוכרת לגבי שירותו הצבאי העדיף תא"ל (מיל') שלמה שש דווקא את העתודה הרפואית אך ציוני הבגרות שלו לא עמדו לצידו. הוא החליט אם כך "להתפשר" על קורס–טיס, התקבל וסירב לפרוש מחשש שזה יתפרש ככישלון והבושה תהיה בלתי נסבלת. הוא המשיך לחלום על עתיד בתחום הרפואה וכשקרב מועד שחרורו מצה"ל כבר שיפר את ציוני הבגרות והיה מוכן לצאת לדרך. אולם בדיוק אז הוא קיבל הצעה מפתה ביותר ששינתה ללא הכר את מסלול החיים והעתיד שתכנן: להיות חלק מצוות ההקמה של טייסת הנץ (F-16A/B). כך המשיך תא"ל (מיל') שלמה שש לבלות שעות רבות באוויר בלי טיפת חרטה על שינוי הכיוון שלא הגיע והמשיך להקדיש עצמו מדי יום ביומו לאהבתו הגדולה - הטיסה.

תחילת הדרך

שלמה שש נולד בשנת 1954 באזור וגר שם עד שהתגייס לצבא. הוא למד בבית–הספר השבעה ולאחר מכן המשיך לגימנסיה הריאלית בראשון–לציון. "הייתי במגמה הריאלית, כמו תשעים אחוז מבוגרי הקורס עכשיו ואני חושב שזה עוזר כי מלמדים אותך להיות לוגי וממוקד מה שחשוב מאוד בקורס–טיס". מספר שש שכלל לא חשב בצעירותו על האפשרות להצטרף לקורס–טיס. הוא שיחק כדורגל בליגה לאומית לנוער בתור שוער ובליגה הלאומית בכדור–יד היה שחקן שדה. שני אחיו הגדולים היו בחיל–האוויר שניהם במערך הטכני. "הדבר היחיד שאני זוכר בתור ילד זה שאחי הבינוני, שיש לו יד טובה, צייר פעם קרב–אוויר של מטוסים ערבים וישראליים כאשר המטוסים שלנו מופלים". נזכר שלמה. "כשראיתי את זה, ישבתי ובכיתי. אפילו עכשיו אני מתרגש". אבל כשהגיע אליו הזימון היה קשה להתעלם ממנו: "מדובר בשנת 1972. אחרי מלחמת ששת–הימים ולפני מלחמת יום–כיפור. היו צריכים טייסים ובכלל להיות טייס נחשב ליוקרתי מאוד, אז הלכתי לקורס ובקורס עצמו לא נעים להכשל, למעשה, אחת הסיבות העיקריות למוטיבציה הגבוהה בקורס זה הפחד מהבושה במקרה של כשלון".

 התקופה השחורה

"קורס–טיס היה קורס קשה מאוד. אחת התקופות האפלות ביותר בחיים שלי", מפתיע אותי שלמה כשאני שואלת מה היה הכי מהנה עבורו בקורס, "אני נוהג לצחוק על זה ואומר שבשביל שאני אדע מה היה בקורס אני שואל את החבר'ה שהיו איתי כי אני לא זוכר פשוט. אז זה לא שאני לא זוכר לגמרי אבל זה היה קשה מאוד". אני עדיין לא מבינה איך זה יכול להיות שקורס מוכר כל–כך שכולם רוצים להיות בו יהיה כזה סיוט. אז שלמה מסביר: "אני לא חושב שזה בגלל הקושי עצמו, אלא בגלל ההתייחסות הכוללת של כל המערכת. זו הייתה התחייבות מלאה של 24 שעות עם הלחץ האדיר של 'תכף אני עף מכאן'. אז גם התנהגו לחניכים פחות טוב מאשר היום. עכשיו ההדרכה השתנתה ובכלל כל הצבא שינה תפיסה". הוא מספר שהיו פעמים רבות בהן ירד מטיסה עם דמעות בעיניו, אך טיסה אחת הוא זוכר טוב במיוחד: "בניווט רמת–דוד, כשטסים מחצרים לרמת–דוד ובחזרה ירדתי בוכה מהטיסה. טסנו על פוגה, מה שהיום נקרא צוקית והמדריך התנהג בצורה פשוט מחפירה לדעתי. הוא לא נתן להתבטא, לא הקשיב, צעק, כעס ואיים וכל זה במהלך הטיסה. אחר–כך זה היה מצחיק".

גם בלי הלחץ והמדריכים הנוקשים היו בקורס כמה התנסויות כלל לא פשוטות. בנוסף לכל האתגרים הרגילים של הקורס היה לשש קושי פרטי משלו: "לא הייתי גאון בקורס. היה לי אפילו די קשה בקטע הזה. ומפקד הבסיסי שלי, איתן פלד, כתב עלי: 'מתקשה בהתחלה אבל כשלומד יודע מצוין'. וזה מאפיין אותי לאורך כל הדרך, קשה לי בהתחלה עד שאני מטמיע משהו".

כמי שחווה את יום–כיפור

את חניכי קורס מספר 74 תפסה מלחמת יום–כיפור בשלב הראשוני. למרות שלא יצא לטיסות מבצעיות, הרגיש תא"ל (מיל') שש כמי שחווה את מלחמת יום–כיפור על בשרו. "כשהתחילה הסירנה הייתי בבית–הספר לטיסה וראיתי את כל המדריכים רצים בשמחה לטייסת. הענין הוא שעד אז הם היו רגילים לעשות ימי קרב נגד 'הרעים' ולהפיל בקרבות–אוויר ועכשיו הגיע הדבר האמיתי אז הם שמחו. בלילה ראיתי נטישה של פאנטום מטייסת "העטלף" שהגיע לנחיתה והתרסק לפני המסלול. עלינו על הגגות של המגורים וממש ראינו את פטריית האש מהפיצוץ. אחר–כך הסתבר שהבחור הגיע עם מנוע אחד כי השני היה מקולקל והיה עליו הרבה חימוש שהוא לא הטיל. אז מכיוון שהוא היה כל–כך כבד ורק עם מנוע אחד הוא פשוט הזדקר והתרסק. אז הבנתי שזה לא כל כך שמח כמו שזה נראה בהתחלה. הניגוד הזה של לראות את כולם רצים בשמחה ואחר כך חוזרים בדומיה עיצב אותי. אני חושב שלמרות שלא לחמתי ביום–כיפור כל ההתנהגות שלי אחר כך הייתה של איש שחווה את יום–כיפור".

במהלך המלחמה לא יצאו חניכי הקורס לטיסות אימון בגלל הלחץ על חיל–האוויר, אך זה לא מנע משלמה ללמוד ולנסות לשפר את יכולות הטיסה שלו. הוא ידע שבשלב הבא של הקורס, הבסיסי, יגיעו תרגילי האירובטיקה והחליט להתכונן אליהם בדרך מקורית: "ישבתי ודמיינתי לעצמי בראש את הטיסות. הייתי חושב על איך עושים אירובטיקה ומה בדיוק עושים עם המנוע ועם המטוס". דרך למידה זו התגלתה כמועילה מאוד כשהגיע לשלב הבסיסי וציוניו קפצו מממוצע נמוך לגבוה."רק בגלל ההשקעה והחשיבה" אומר שלמה.

"החליטו לתת לי צ'אנס"

ביולי 1974 החל שלמה שש את קורס האימון המבצעי בטייסת "העמק", טייסת מטוסי סקייהוק בבסיס רמת–דוד. גם הקורס הזה היה גם לא פשוט עבורו ובמהלכו אפילו כמעט ונזרק מהקורס עקב ארועי בטיחות. "הייתי טייס די פרוע. התקרבתי לפעמים יותר מדי בקרבות–אוויר ועשיתי עוד כל מיני שטויות, אבל הטעות העיקרית שחזרה על עצמה כל הזמן הייתה שהייתי מעיף מצנחים כשהיה צריך להפעיל מסיר גשם. זה בעצם מפסק שזורק אוויר חם על החופה כשיש גשם, כמו מגב במכונית. הענין הוא שהמפסק ממש קרוב למפסק המצנח אז הייתי מתבלבל". בעקבות הארועים קראו לשלמה לבירור ונאמר לו שאם זה ימשך הוא לא יוכל להשאר בקורס. כאן גילה שש בעצמו תכונה חדשה: "כששמים אותי בפינה פתאום חל שיפור". אומר שלמה וצודק, אכן חל שיפור. כעבור פרק זמן הוא אף החל להוכיח למדריכים שלו שיש בו משהו מעבר. הייתה טיסה אותה זוכר שלמה היטב בה ביצע יחד עם מדריך קרב–אוויר נגד מפקד טייסת וניצח אותו: "מיד שאלו אותי אם זה אני הייתי או המדריך אבל ראו שיש בי משהו וכנראה החליטו לתת לי צ'אנס". מספר שש. המצב היה טוב מתמיד אבל כמו כל דבר טוב, גם זה לא נמשך הרבה זמן. "אחרי שכבר הזהירו אותי והכל העפתי עוד פעם מצנח בשיטה הזאת שלי וממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. המכונאים שמו לי מהר מצנח חדש ואמרו לי 'יאללה סע!' ולא דיווחתי... אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי מדווח".

בסיום הקורס הגיע שש לטייסת "הנמר המעופף" בחצרים, שירת בה כשנתיים ולאחר–מכן החל קורס הסבה למטוסי הפאנטום בטייסת "הפטישים" ברמת–דוד. "סמ"ט א' שלי אמר לי שהוא לא ראה בחיים שלו פאנטום טס כמו כשאני מטיס אותו. זה גם מה שגרם להרבה ארועי בטיחות כי כשמטיסים פאנטום בצורה פרועה הוא נכנס לסחרורים והזדקרויות", מספר שלמה, "אז הייתה להם דילמה: מצד אחד גמרתי את קורס ההסבה הכי טוב וטסתי בסדר ומצד שני הייתי ידוע כטייס חם". תחילה חשבו לשבץ אותו בטייסת "האחת", טייסת פאנטומים בחצור, אבל תא"ל (מיל) רן פקר, שהיה אז מפקד תל–נוף התעקש שהוא יבוא לטוס בטייסת "העטלף", טייסת צילום שנחשבה לאחת הטובות בחיל בשל משימות הצילום החשובות שביצעה. כאן החל הרומן המיוחד של שש עם הטייסת האהובה עליו בה היה תחילה טייס ובהמשך גם מפקד גף הדרכה. "בטייסת 'העטלף' ממש עשיתי חיים. הסתובבתי בכל מיני מקומות במזרח–התיכון, צילמתי בארצות שונות ואפילו רדפו אחרי מיגים באחת הגיחות", מספר שלמה עם חיוך על פניו,"הייתה גיחה אחת מענינת בה השתתפו סמ"ט א' וסמ"ט ב' ואני הייתי בכוננות למקרה שאחד מהם לא יוכל לצאת. הענין הוא שהמטוס עם המצלמה הטובה, עליו אמור היה לטוס סמ"ט ב' התקלקל ומכיוון שלא היה לו זמן לחכות שיתקנו אותו, הוא יצא במטוס אחר. הם המריאו ובשביל לחצות את קו הגבול בזמן מסוים ועם כל הדלק התחברו למתדלק וטסו איתו כעשרים וחמש דקות עד לנקודת הניתוק". עובדה זו העניקה לשלמה עשרים דקות כדי לדאוג לתיקונו של המטוס עם המצלמה הטובה, להגיע לדקה האחרונה של הנתיב, לתדלק ולצאת לגיחה במקום סמ"ט ב'. את ההזדמנות הזו הוא לא התכוון לפספס: "הלכתי למטוס המקולקל ואמרתי למכונאים: 'שתי שמפניות עלי אם אתם מצליחים לתקן לי אותו בזמן!' הם התחילו לעבוד וברגע שאמרו לי שיש צ'אנס שיהיה בסדר הודעתי לסמ"ט א' שעוד עשר דקות אני בא. אחרי עשר דקות הוא שאל אותי אם אני מגיע, אז משכתי את זה עוד קצת ועוד קצת עד שהוא אמר לי: 'שמע, אם אתה לא בא עוד כמה דקות אנחנו יוצאים', אז את יודעת איך זה כשדוחקים אותי לפינה... עליתי על המסלול, אפילו לא הגעתי להתחלה שלו, ואז ראיתי שהוא הולך להגמר אז המראתי ככה ממש בקצה שלו, הגעתי מהר לתדלוק, הסתכלתי רגע על סמ"ט ב' ועל הנווט שלו והם ישבו שם וממש התפללו שאני לא אצליח להכנס לצינור התדלוק. אז הצלחתי ויצאנו לדרך. טסנו משהו כמו עשרים דקות ופתאום המוביל אומר לי: 'שתיים, אתה מזדהה?', אמרתי לו כן, ואז הוא אמר לי: "יופי, אתה לוקח". הלכה להם מערכת הניווט! אז מרזרבה נהייתי מוביל".

"אין טוב פוטר מטוב יותר"

תא"ל (מיל') שש נשאר בטייסת "העטלף" עד שנת 1980 ואהב כל רגע: "הפרק שלי בטייסת 'העטלף' הוא מאוד מהנה, מרשים, משאיר חוויות וחברים. זו טייסת שעד היום אני מרגיש חלק ממנה, שייך לעמותה שלה והולך לארועים שלה", הוא מספר. במהלך שירותו בטייסת הוא גם יצא לארצות–הברית לעבור קורס גובה–רב, בו למד כיצד טסים עם חליפת חלל מעל חמישים אלף רגל, שם הלחץ נמוך ומסכן את גוף האדם. "עשיתי גיחות גובה–רב לא מעטות. באחת מהן אפילו רדפו אחרינו מיגים וירו בנו", מספר שש. "היופי בגיחות האלה הוא שלא רואים שמיים כחולים כי האור של השמיים נוצר מההחזר של קרני השמש והן לא מגיעות, אז השמיים מתחילים להיות סגולים, נקיים. אז אתה מושך עוד טיפה ולאט לאט, כיוון שלמטוס אין כמעט מהירות, הם נהיים סגולים כהים ואז בגלל המחסור בחמצן המבערים נכבים ואתה לא יכול להשאר בגובה אז אתה נופל מעט, אוסף מהירות והמבערים נדלקים מחדש. אתה עושה את זה שם באווירה הפסטורלית ובשקט וממש מרגיש כמו ציפור בקטעים האלה".

בנוסף לחוויות והגיחות שהשאירו רושם עז כל כך על תא"ל (מיל') שש, היו גם שני משפטים קצרים, סיסמאות, שהיו תלויות בטייסות האחרונות שעיצבו אותו והפכו אותו למי שהוא היום: "בטייסת 'העטלף'  אני זוכר שלמדתי את המשפט 'אין טוב פוטר מטוב יותר' ובטייסת 'הפטישים': 'את הקשה אנחנו עושים מיד, הבלתי אפשרי אורך מעט יותר'. שזה נורא מצחיק אבל בעל משמעות."

בסיום תקופתו בטייסת "העטלף" עמדה בפני שש האפשרות להשתחרר וללמוד באוניברסיטה את מה שרצה עוד לפני הצבא – רפואה. הוא כבר שיפר את ציוני הבגרות שלו כשהודיעו לו שמייעדים אותו לצוות ההקמה של מטוסי הנץ. "אז אני לא רופא" אומר שש בחיוך קל, מרוצה בהחלט מהמסלול הלא צפוי שבחר לו.

הנסיעה תוכננה ליוני 1980 וכראוי לפי חוקי מרפי, נקע שלמה את רגלו במשחק כדורסל בדיוק חמישה שבועות לפני היציאה אך גם זה לא עיכב את שלמה, הגבס הורד שבוע לפני הזמן ושלמה סט לאמריקה.

בספטמבר אותה שנה חזר שלמה שש והקים יחד עם ארבעה טייסים נוספים את טייסת "אבירי הצפון" בה היה קצין מערכות נשק ובהמשך גם סמ"ט א' וב'. למרבה הצער, כעבור זמן לא רב נהרג רס"ן אהוד בן אמתי ז"ל אחד ממקימי הטייסת בתאונה אווירית. "זה היה בט"ו בשבט 1981, תרגלנו קרב–אוויר נגד שלישיית פאנטומים ובאיזשהו שלב אחד הפאנטומים ניסה לתפוס את הנץ מהבטן, לא הצליח לצאת והם התנגשו. לא הכירו אז את יכולת התמרון של הנץ, שהיא רצינית ואסור להתקרב אליו מעבר לתחום מסוים כי אם הוא משנה כיוון טיסה מי שנמצא מאוד קרוב אליו לא יספיק להסתלק. אחר כך עשו חוקים שאמרו שאסור להתקרב למרחק שהוא פחות מאלף מטר לבטן של הנץ", מספר שלמה בצער, "זה היה קשה. הוא גם אמור היה לתקוף בכור בעיראק אז נעשו שינויים ואחד מהם היה שהעבירו אלינו את אל"ם אילן רמון ז"ל".

ההפלה הראשונה

סיפור ההפלה הראשונה של תא"ל (מיל') שש מתרחש בטייסת "אבירי הצפון" ואיננו פשוט כלל. להפלה שלו קדמו מספר מקרים של 'כמעט' שחשובים לא פחות מההפלה עצמה. "רדפנו אחרי מיגים באזור לבנון. על הקרקע היו כמה סוללות קרקע–אוויר ובשמיים הרבה עננים. כשרדפנו אחריהם היה רגע בו ננעלתי על אחד מיגים אבל הוא חמק ובשלב מסוים הם נבהלו ופנו אחורה. בגלל העננים אחד מהם נכנס באדמה", מספר שש וממשיך, "אחר–כך היה לי קטע שרדפתי אחרי מיג והוא ברח לסוריה. אבל אני המשכתי. רדפתי ורדפתי עד שבאיזשהו שלב ירד לי המתח, עבר לי הדם מהעיניים, הסתכלתי, ראיתי שיש למטה כוחות נ"מ ועזבתי אותו. חזרתי לטייסת, נתתי לתחקירנים את קלטת הטיסה שלי והלכתי לדבר עם הטכנאים. בינתיים ראו התחקירנים את הקלטת וכשנכנסתי לחדר התדריכים ראיתי שהם כולם עם פרצופים של תשעה באב. שאלתי מה קרה והם אמרו לי 'רק תראה את הקלטת'. רואים שברגע שאני עוזב את המיג, הסימון של העין של הטיל שמתבייתת על המיג התחיל לנצנץ שאני בתוך מעטפת הירי. אבל זה לא מתסכל אותי, זה בסדר".

אז מגיע שלמה אל ההפלה עצמה: "במלחמת לבנון, בגיחה הראשונה שלי, הפלתי מיג". אומר שלמה וממהר לספר על החזרה לבסיס שמתגלה לא פחות מעניינת. "אז היה נהוג שמי שהפיל מטוס אויב עושה מה שנקרא 'בז' שזה מעבר נמוך מעל הבסיס, בשביל הפוזה. אז יצא שלמרות ששני טייסים נוספים מהמבנה שלי הפילו רק אני עשיתי 'בז' כי לאחד מהם הייתה תקלה והשני לא היה בטוח שהוא הפיל. אז באתי, ועשיתי כזה מעבר נמוך סביב המגדל, שהיה גם קרוב לטייסת ואז מפקד הבסיס אמר שאין יותר 'בזים'. 'מפסיקים עם זה!'"

בזמן שירותו בטייסת "אבירי הצפון" היה תא"ל (מיל') שש טייס מחליף לתקיפה בכור בעיראק. "בכור הייתי מחליף ונשארתי מחליף, לא הצלחתי להכנס לתקיפה". מספר שלמה. "היה לי סיכוי לטוס אם משהו היה מתקלקל לפני המראה. ומשהו באמת התקלקל - לאחד המטוסים לא עבר הדלק. אז כשהקצין הטכני בא אלי וסיפר לי על זה אמרתי לו מיד 'תחתוך אותו', חשבתי שיצליח לי כמו בטייסת "העטלף" עם הענין הזה. אז הוא בא לטייס השני ואמר לו שיוותר, אז ההוא הבהיר לו: 'תשמע, אם אני לא טס אני הורג אותך', אז הוא טס. כמעט יצא לי".

בהמשך פיקד תא"ל (מיל') שש על שלב מתקדם קרב בבית–הספר לטיסה בחצרים ועל טייסת "הנמר המעופף" בבסיס תל–נוף. בשנת 1987 חזר לטייסת "אבירי הצפון", הפעם בתור מפקד והשתתף במהלך שירותו בה בקליטת מטוסי הברק (F-16C/D) ובמבצע 'כחול וחום' בו חיפו טייסי חיל–האוויר על כוחות גולני ושייטת 13 שפשטו על מערות ארגונו של אחמד ג'יבריל והסתבכו באזור נועיימה שבצפון לבנון.

ביוני 1989 יצא שש לקורס פיקוד ומטה (פו"ם) בארצות–הברית במהלכו סיים תואר במדעי– החברה באוניברסיטת אוברון באלבמה ולמד נושאים נוספים רבים: "במקביל ללימודים הצבאיים שכללו לימודי רוסיה ואסטרטגיה כללית. למדתי סטטיסטיקה, תקשורת, מבוא לפרסום וריקודי ג'ז. זו הייתה הזדמנות חד פעמית להרחיב קצת את הראש", מספר שש.

כשחזר ארצה הגיע למטה חיל–האוויר וקיבל את תפקיד רע"ן קרב במחלקת מבצעים. "חזרתי בדיוק במלחמת המפרץ, נפלתי לתוך הקלחת כשהיא כבר התחילה. זה היה מצב קשה מאוד. החפיפה שקיבלתי לא הייתה מסודרת וכך גם העבודה מול הטייסות והדרג המדיני. המטה אז ברמת התכנון והשליטה היה פחות טוב מאשר היום והיה המון בלגאן".

התפקידים האחרונים

שש נשאר בתפקיד שנתיים ואז הפך לראש מחלקת הדרכה בחיל–האוויר. בתפקיד זה הצליח להשפיע והכניס בחיל כמה שינויים מהותיים. "עשינו למשל את 'חיים בצוותא'. זו תוכנית לפיה מטוסי–קרב, תובלה ומסוקי–קרב יוכלו לטוס באותו שטח, רק בגבהים שונים". מסביר שש, "העברנו את חיל–האוויר למתכונת של חמישה ימי עבודה בשבוע. זה היה פרויקט רציני כי היה צורך להביא את אותה תוצאה רק ביום פחות".

לאחר–מכן יצא שלמה לשלוש שנים של לימודי תואר שני בחוג למנהל עסקים בשלוחה של אוניברסיטת בוסטון בבאר שבע וחזר לבסיס רמון עליו פיקד במהלך השנתיים הבאות. "זו הייתה תקופה מאוד מתגמלת. להיות בדרום זה לראות את ישראל היפה– הנוף, השלווה, השקט. זה אנשים יותר רגועים. פשוט עולם אחר", מספר שש, "בהיבט הפיקוד זה היה אתגר לא קטן. היו שם גם מסוקי אפאצ'י עליהם עשיתי הסבה ואף ביצעתי על המסוק גיחה מבצעית אחת".

תא"ל (מיל') שש התמודד במהלך פיקודו על בסיס רמון עם מבצע 'ענבי זעם' ועם מותו של אחד הקצינים בבסיס, אך מה שלטענתו הכי קשה כמפקד היה דווקא משהו אחר לגמרי: "הכי קשה זה להפסיק לאנשים את הטיסות. כמפקד אתה מרגיש שיש לטייס בעיית בטיחות והוא מסכן את עצמו, אבל הוא לא רואה את זה. לשני האנשים שהפסקתי את הטיסות נתתי צ'אנס להמשיך קצת מעבר ולשניהם קרה אחר כך ארוע שהבהיר להם שהם צריכים להפסיק לטוס. לשמחתי אף אחד לא נהרג אבל אחד מהם התהפך בנחיתה, נסע הפוך על המסלול והוא סיפר לי אחר כך שהוא הרגיש את הקסדה שלו משתפשפת במסלול".

התפקיד האחרון של תא"ל שש בחיל–האוויר היה פיקוד על היחידה לשיתוף–פעולה (יחשת"פ). "זה תפקיד שאחראי על מיסוד האימונים המשותפים בין האוויר ליבשה מרמת חטיבה ומעלה ובמלחמה האנשים שלי מפעילים את הכח". מסביר שלמה, "כשהתחילה האינתיפאדה השניה, האנשים שלי הלכו לאוגדות בשומרון וניהלו את הכח האווירי. אז יצא שגם בתפקיד הזה, שבזמן רגיעה ממוקד
בעיקר באימונים, טעמתי פעילות מבצעית".

כיום הוא לומד תואר שני במשפטים ומתלבט האם ללכת לכיוון עסקי או כדבריו למשהו "פחות תובעני" כמו  להיות טייס באל–על. בינתיים יש לו זמן למשפחה.

"אנחנו מכירים מגיל שנתיים". מספר שש על אישתו צביה, מדריכת מחשבים. הם מתגוררים כיום ביבנה נשואים 29 שנים. ב' בנם הבכור בן ה–26, לומד כיום כלכלה ויחסים בינלאומיים בירושלים ואת שירותו הצבאי, אשר כלל גם קצונה ושנתיים קבע, עשה בתור מטיס כטב"מים. הבת אלדמע בת 23 לומדת מדעי המח, פסיכולוגיה וביולוגיה גם כן בירושלים. "היא הייתה מדריכה בסימולאטור פאנטום ומאוד לא רצתה שיגלו שאני אבא שלה", מספר שלמה כשחיוך על פניו, "בסוף כמה מהחבר'ה הזקנים שהכירו אותי שמו לב והיו קטעים אבל הצעירים לא ידעו". הבן השלישי יהיה בן 21 בנובמבר והוא קצין בפלס"ר שריון. ממשיך ומספר על ילדיו, "והאחרון, גונן בן ה–17 עולה לכיתה י"ב, תלמיד מצוין ובינתיים מודיעין שמו עליו עין אבל נראה מה יהיה".

את חשיבות משפחתו בחייו מדגיש שש. הוא מספר על התמיכה וההזדהות שאפשרו לו להמשיך ולהצליח ועל כל המעברים בין הבסיסים בהם נשארו בני משפחתו יחד איתו. "המשפחה תמיד הייתה איתי וזה לא משהו מובן מאליו היום. אנחנו פשוט משפחת חיל–אוויר". לסיכום הוא אומר שלא היה משנה שום דבר ואילו יכול, היה חוזר על הכל עוד פעם: "זו הייתה חוויה בלתי רגילה: לטוס, לתרום ולעצב דור. זו הייתה בעצם ההוויה העיקרית של חיי".

עוד באותו מדור

על הדבש ועל העוקץ

טייסת "הצרעה", כיום טייסת השרף (אפאצ'י–לונגבאו בתצורה ישראלית), חוגגת יובל להקמתה. הטייסת אשר הוקמה בתור טייסת הסילון השנייה עם אוראגנים, עברה דרך הנשר והכפיר, התקדמה עם השנים אל עלית מסוקי הקרב, הפתן והשרף ולזכותה נרשמו מאות תקיפות ועשרות הפלות

למרות הכל

עד לפני שנה וחצי היה קשה להאמין שרב"ט רועי והבה יתגייס לצה"ל. בשל מחלתו הקשה, ניוון שרירים, הוא מרותק לכסא גלגלים כבר מגיל 13, אבל כיום, בגיל 20, הוא משרת בחיל–האוויר. רועי שלמד במשך חייו במסגרות רגילות והתנדב לצה"ל למרות כל המכשולים, נחוש בדעתו לעמוד גם באתגר הבא - יציאה לקורס–קצינים