בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 171 (272) 25/10/06

כתבות

כזה ראה וקדש

המערכה הכוללת הראשונה של צה"ל מאז מלחמת השחרור, סיפקה לחיל–האוויר כמה רגעים היסטוריים. במלאת יובל למבצע "קדש", משחזר בטאון חיל–האוויר חלק מאותם רגעים

אלעזר בן לולו

מבצע "קדש" היה "טבילת האש" המבצעית של חיל–האוויר במערכה צבאית כוללת בראשית עידן הסילון והמלחמה הראשונה בה פעל החיל על טהרת קצינים וחיילים ישראליים. בעוד שבמלחמת העצמאות התבסס מרכז הכובד של התשתית האנושית על מתנדבי חוץ לארץ, אנשי המח"ל, שהיו בעלי ניסיון מבצעי ורקע קרבי ותחזוקתי ממלחמת העולם השנייה, הרי שבמלחמת סיני התבססה הליבה האנושית של החיל על ישראלים שהוכשרו בחיל הצעיר. מרביתם היו נטולי ניסיון מבצעי רציני, אך צוותי האוויר והקרקע הוכיחו את יכולותיהם לכל אורך תקופת הלחימה.

לראשונה מאז תום מלחמת העצמאות, פעל חיל–האוויר על–פי דפוסים ארגוניים ודוקטרינות מבצעיות שפותחו על–ידי החיל והפעיל "עוצמה סילונית", שכללה למעלה מ–50 מטוסי סילון מתקדמים ולצידם כמות דומה של מטוסי בוכנה.

מגבלות מדיניות והיסוסים בדבר יכולתו של חיל–האוויר להגן על ישראל מפני מפציצים כבדים של חיל–האוויר המצרי גרמו לספקות בדבר יכולת חיל–האוויר לבצע את יעדיו, אולם ימי הלחימה ותוצאותיהם הוכיחו את יכולות החיל. במספר קרבות שהתחוללו מעל לשמי סיני, הופלו שבעה מטוסי סילון מצריים וחיל–האוויר המצרי הצליח לבצע רק תקיפות ספורות כנגד כוחות צה"ל. מטוסי הקרב של חיל–האוויר תקפו והכו קשות את עתודות השריון המצרי שניסו לחבור ולתגבר את הכוחות המצרים בסיני. במקביל הצניחו מטוסי התובלה כוחות בעומק שטח האויב, העבירו להם אספקה ופינו נפגעים. מטוסי הקישור והסיור פעלו במגוון רחב של משימות וסייעו לכוחות היבשה בהובלת מפקדים, בפינוי נפגעים ובסיורי מודיעין.         

המלחמה היתה ללא ספק שעתו הגדולה של מטוס הפייפר. אנשי מערך התובלה הקלה שהפעילו את הפייפרים, ביצעו במהלך המלחמה גיחות ומבצעים נועזים, שחלקם נשמעים היום כמעט דמיוניים. כל חמשת הצל"שים (ציון לשבח) שקיבל חיל–האוויר על פועלו במלחמה הוענקו לאנשי הטייסת הקלה שהפגינו תעוזה רבה: רס"ן (מיל') יקותיאל אלטמן, סרן (מיל') משה בוקעי, סרן בנימין כהנא ז"ל, סרן (מיל') אברהם גרינבאום וסרן (מיל') פלטיאל סירוטקין. באפריל 1973 הומרו הצל"שים לעיטורי העוז ולעיטור המופת והוענקו על–ידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד אלעזר ז"ל. זה הוא סיפורם.

הצנחנים לא צנחו לבד

ב–29 באוקטובר 1956 החל מבצע "קדש", או מלחמת סיני. פעילות המסתננים בגבול המצרי והתעצמותה של מצרים בחסות ברית–המועצות, היו הסיבות המרכזיות מבחינת ישראל לפתיחת המערכה נגד מצרים. המבצע נערך בתיאום מדיני–צבאי עם צרפת ובריטניה, שהצטרפו ללחימה במבצע משלהם, מבצע "מוסקיטיר", במטרה להשתלט על תעלת סואץ, אותה הלאים נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל–נאצר, בניגוד להסכם הבריטי–מצרי ובכך איים על אינטרסים כלכליים של אירופה. ערב המבצע הוצבו בבסיסי חיל–האוויר ברמת–דוד ובלוד שלוש טייסות צרפתיות להגנת שמי ישראל.

המלחמה התחילה בשעות אחר–הצהרים המוקדמות, כאשר שני זוגות של מטוסי מוסטאנג מטייסת "הכנף המעופפת" ניתקו את קווי הטלפון המצריים בסיני כדי ליצור נתק בין החזית למפקדות העורפיות וכך להסתיר את שלב הפתיחה של המלחמה. בנוסף לכך, ידעו מתכנני המבצע, כי ניתוק קווי הטלפון יאלץ את המצרים להיעזר במכשירי קשר אלחוטיים, החשופים להאזנה. הטייסים השתמשו במדחפים ובכנפיים לצורך קריעת החוטים, משום שהכבלים עם המשקולות אשר נתלו על המטוסים נתלשו מהם עוד בטרם ביצוע המשימה. בצורה מסוכנת זו עלה בידי הטייסים להשלים את המשימה ולחזור בשלום לבסיסם.          

מיד לאחר מכן, הצניחו 16 מטוסי דקוטה של חיל–האוויר 395 צנחנים במעברי המיתלה תוך חיפוי ופטרול של מטוסי מטאור, אורגן ומיסטר, במבצע ההצנחה הקרבי הראשון בתולדות צה"ל, הלא הוא מבצע "מכבש". הצנחת הלוחמים במיתלה נועדה ליצור איום כלפי מצרים ולעודד אותה לפעול צבאית וכך לאפשר לצרפת ובריטניה להתערב ולהיכנס למערכה בה ישתלטו על תעלת סואץ. על גדוד 890 של הצנחנים הוטלה המשימה לצנוח במבוא המזרחי של המיתלה ולהיערך להגנה היקפית ליד מצבת פרקר (גבעת המצבה), עד לחבירה עם כוחות חטיבת הצנחנים שנעו בציר כונתילה.

בשעות הערב הגיעו מטוסי הדקוטה ליעדם. במטוס המוביל התחלפו במקומותיהם הנווט סא"ל (מיל') אייל אחיקר (לוס) וטייסת המשנה סגן יעל פינקלשטיין (רום) ז"ל, כיוון שתפקידו של אחיקר היה לזהות את המקום ולרכז את 16 המטוסים להצנחה זה לצד זה. "ראיתי היטב את הוואדי שעובר במקביל לכביש", שיחזר אחיקר, "טסתי עד שראיתי את הצטלבות הכבישים. זיהיתי שטח מישורי שעליו נתתי אור ירוק. מיד הדהדה קריאתה של יעל במכשיר הקשר, 'ירוק, ירוק, ירוק'. חופות המצנח הראשונות החלו להיפתח מאחורינו".

כל רביעיית דקוטות הצניחה כמאה צנחנים. לקראת הערב, בדמדומי השקיעה, הסתיימה הצנחתם של 395 הצנחנים. אחד מעשרת מטוסי ה"מטאור" אשר ליוו את הדקוטות, נשאר עוד מספר דקות בשטח לצורך קיום הקשר בין הצנחנים. יחד עם הכוח צנח פקח האוויר, רס"ן (מיל') יקותיאל אלטמן (אלון), שתפקידו היה לכוון את המטוסים אשר סייעו מקרוב לכוח המוצנח ולשמר על הקשר בין הצנחנים לבין המפקדה בעורף. רס"ן אלטמן הצליח למלא את תפקידו למופת ולסייע בהכוונת המטוסים למטרותיהם בהיותו תחת אש אויב. "כיוונתי את המטוסים לפי זמן, מרחק והנתונים בשטח. שיערתי איפה יכולה להמצא המטרה", נזכר רס"ן (מיל') אלטמן.

פייפר בוער ורגל קשורה

ה–30 באוקטובר, יומה השני של המלחמה. המצרים מגיבים בפעילות יבשתית וזו מלווה גם בפעילות אווירית. תחילה פטרלה רביעיית "ומפיירים" מעל כוחות צה"ל באזור המיתלה ואחריה ירו זוג מטוסי מיג–15 צרורות פגזים לעבר כוחות צה"ל במקום ופגעו במטוס פייפר שחנה בשטח ובו הטייס סרן (מיל') משה בוקעי שהיה בדרכו חזרה, לאחר שפינה במטוסו את רופא הגדוד שרגלו התרסקה יום קודם לכן במהלך הצניחה. כאשר התכונן בוקעי להמריא מהמקום והריץ על המסלול החולי, ספג המטוס צרור פגזים.           

"רא"ל רפאל איתן (רפול) ז"ל, שהיה מפקד הכוח, ביקש ממני לפנות פצוע ששבר את רגלו", נזכר בוקעי, "הוצאתי את הכיסא האחורי של הפייפר ובמקומו הכנסתי את האלונקה. כדי לקבע את הרגל קשרנו אותה לרובה וסביבו כרכנו תחבושות. אני זוכר כמה קשה היה להכניס את החייל לתוך הפייפר הצר, מה גם שהוא בקושי זז". בוקעי התניע את מטוס הפייפר. "התחלתי להמריא", הוא נזכר, "ואז, באמצע הריצה, אני רואה משהו מעלי. שני מטוסי מיג–15 ירדו עלי בצלילה ודפקו עם תותחים את טנק הדלק הימני שלי. הבנזין התפוצץ, נשפך עלי דלק בוער והתחלתי להישרף. ראיתי את המטוס ורק אחרי זה שמעתי את הפיצוצים. עצרתי את המטוס הבוער כדי שלא נתהפך ואז פתחתי את הדלת וניסיתי לקפוץ החוצה, אבל לא יכולתי לזוז. שכחתי שאני קשור וניתקתי את עצמי. כל הדלק מהמיכל ממש זרם לשלולית של אש מתחת לדלת. זינקתי בקפיצת ראש כמו לבריכה בלי לראות מה יש שם. חטפתי מכה בראש מאיזה סלע והתחלתי להתגלגל ולכבות את עצמי עם הידיים. הקפתי את המטוס מצד שמאל בעוד אני מכבה את עצמי ואז שמעתי את הצעקות של הפצוע ששכב בתוך המטוס. הוא שכב שם צמוד לאלונקה, בלי יכולת תזוזה. רצתי כדי להוציא אותו דרך הדלת, אבל לא יכולתי כי הכל בער. ניגשתי לחלון הפרספקס של המטוס מצד שמאל ושברתי אותו. כיוונתי את הפצוע לכנף שמאל של הפייפר שעדיין לא הספיקה לבעור, כיוון שלמזלי הרוח נשבה לכיוון כנף ימין. משכתי ומשכתי אותו עד שחצי גופו היה בחוץ. אז נוצרה בעיה: הרובה אליו היה הפצוע קשור נתקע בגוף המטוס כך שלא יכולתי למשוך יותר".

הרופא והחובש שהיו במטוס נפצעו גם הם מהפגזים ושכבו לא רחוק. "צעקתי לכיוון הרופא שיבוא לעזור לי", מספר בוקעי. "רציתי שיקטע לפצוע את הרגל משום שחשבתי שעדיף להוציא פצוע בלי רגל מאשר להשאיר אותו שם להישרף. באותו זמן, הפצוע צעק והרופא ניסה להתקרב אלי, אבל לא הצליח. היתה לי סכין קומנדו וניסיתי להחזיקה ביד אבל לא יכולתי כי הידיים שלי נכוו. המשכתי להחזיק את הפצוע עד שהאש שרפה את התחבושת שקשרה לו את הרגל לרובה. ואז הרובה נפל והתחלתי למשוך אותו למעלה. בינתיים המיכל השני התפוצץ. בדיוק אז חילצתי אותו החוצה". מטוס חילוץ פינה את בוקעי ושאר הפצועים לבית–החולים לקבלת טיפול.

שומר למעלה בשמיים

במהלך אותו היום, בעוד גדוד 890 הודף את נסיונות הצבא המצרי להסתער על מצבת פרקר, היה גדוד 202 של הצנחנים בתנועה יבשתית לכיוון המיתלה. נקודת הריכוז היתה בעין בוקק שעל כביש הערבה וממנה החלה החטיבה לנוע בציר כונתילה תמד–נח'ל, שאורכו כ–200  ק"מ.          

עם שחר נפתחה הפעילות האווירית בתקיפה של שני זוגות מטוסי מיג–15 מצריים שהופיעו וצלפו על הכוחות בתמד, אך לא גרמו לנפגעים. ששת הזוגות של מטוסי המיסטר, שפטרלו ברציפות באזור המיתלה, כבר סיימו את פעילותם שעה שהופיעו המיגים הראשונים.                    

באותה שעה סייר סרן בנימין כהנא ז"ל, טייס הפייפר של מפקדת מרחב אילת, מעל לפלוגת הסיור של מפקדת המרחב. מכשיר הקשר של הפלוגה התקלקל והקשר בינה לבין המפקדה התנהל באמצעות כהנא ז"ל. בשעה 10:00 בדיוק הותקף מטוסו של כהנא ז"ל על–ידי שני מטוסי מיג–15 מצריים, כחמישה קילומטרים מדרום לכונתילה. הוא משך את המיגים אחריו בתמרוני התחמקות שנמשכו כרבע שעה ובכך הסיח את מטוסי האויב ממטרתם וסיכל את תוכניתם המקורית לתקיפת כוחותינו. לבסוף, הופל הפייפר באש תותחי המיגים. סרן בנימין כהנא ז"ל היה אחד מששת החניכים שסיימו את קורס–הטיס הראשון מטעם האצ"ל באפריל 1939.

בלי מגן דוד כחול

בלילה שבין ה–31 באוקטובר ל–1 בנובמבר נערכו הכוחות מחדש בגזרת אבו–עגיילה. חטיבות השריון 7 ו–37 הוכפפו ישירות לפיקוד הדרום ותחת פיקוד האוגדה נותרו חטיבה 10, המתוגברת בפלוגת טנקים מחטיבה 37, וגדוד חיל–רגלים משוריין של חטיבה 7.

ב–1 בנובמבר, לקראת הערב, החלו הכוחות המצריים לסגת ממתחמי אום–כתף ואום–שיחאן. בבוקר למחרת, הדבר טרם היה ידוע לכוחותינו בשטח. באותה שעה החזיקה האוגדה במחצית האחת של טבעת הכיתור ואילו צוות גדודי משוריין מחטיבה 7 החזיק במחציתה השנייה של הטבעת. הכוחות, שלא היו בקיאים במתרחש, המשיכו אותה שעה להיערך לחסימה אפשרית של הבקעה מצרית, מבלי לדעת שהמצרים נטשו את המקום מבעוד לילה. כך הופיעה בצהרים פלוגת הטנקים מחטיבה 37 לפני הטנקים של הצוות המשוריין, ללא סימני זיהוי.

"השערתי הראשונה היתה שאלה כוחות שלנו מהעבר השני", העיד מפקד האוגדה, אל"ם (מיל') יהודה ואלך. "התקשרתי מיד עם ראש המטה של האוגדה וביקשתי להשיג קשר עם הכוחות ולוודא הפסקת אש, במקרה והשערתי מתאמתת". במקביל, הורה מפקד האוגדה ליצור קשר עם זוג מטוסי מטאור שחג אותה שעה מעל לכוחות ולהיעזר בהם להפרדת הכוחות במידת הצורך.            
כעבור זמן לא רב, הגיעה פלוגת הטנקים מחטיבה 37 לאמצע הדרך שבין אום–שיחאן לסכר רועייפה. מטווח של כ–600  מטר בלבד נפתחה לעברם אש מטנקי הצוות הגדודי המשוריין 82, שנמשכה כחמש דקות, במהלכן הוצאו מכלל שימוש שמונה מתוך תשעת הטנקים של הפלוגה.             

היועץ האווירי, רס"ן (מיל') ישראל (טיבי) בן שחר, תקשר במערכת הקס"א (קצין סיוע אווירי) עם טייסי המטאורים ואלו נכנסו לפעולה. "יצרו איתנו קשר", סיפרו, "עשינו פס על התוקפים וירדנו על–מנת להיכנס ליעף ירי. באמצע היעף ביקשתי שנעשה עוד יעף. נראה לי מוזר שהחיילים מנפנפים לעברנו. עשיתי עוד יעף וזיהינו את הכוחות שלנו. כדי שיפסיקו לירות עשינו 'באז' מעל הכוח המותקף".

טייס הפייפר, סרן (מיל') פלטיאל סירוטקין, קיבל הוראה ממפקדת האוגדה להמריא ולהפסיק מיד את האש שבין שתי פלוגות השריון. לאור דחיפות המשימה המריא סירוטקין במטוס לא מסומן בסימני הזיהוי של כוחותינו. "נחתתי על כביש צר בתוך ואדי ליד הכוח התוקף", מספר סירוטקין. "נעצרתי עם המטוס והוריתי למפקד הכוח התוקף להפסיק מיד את האש". לאחר מכן המריא שוב, טס בין שני הכוחות ודיווח להם על התקרבותם אחד לשני עד אשר נפגשו ובכך מנע אבדות מיותרות לכוחותינו.                

להציל את בני

ב–2 בנובמבר, בשעות הצהרים, הוזנקו מטוסי חיל–האוויר לתקיפות אוויריות מרוכזות, על–מנת לרכך את הכוחות המצריים לקראת התקפה של חטיבה 9 שיצאה במסעה דרומה לכיוון שארם א–שייח. על המטוסים נורתה אש נ"מ מצרית בעוצמה חזקה, שפגעה בשלושה מטוסים. אחד מהם היה מטוס המיסטר של האלוף בני פלד ז"ל, אז מפקד טייסת צעיר בדרגת רס"ן ולימים מפקד חיל–האוויר.

סיפור חילוצו של האלוף פלד ז"ל שנאלץ לנטוש את מטוסו ולצנוח, לאחר שאש נ"מ פגעה בו, הוא אחד הסיפורים הידועים ביותר מהמלחמה. "צללתי על המטרה ושחררתי את המטען מעל מחנה האויב", נזכר פלד. "לפתע הרגשתי אש צורבת אותי. האש גברה וחרכה את גבות עיני וזרועי, לא נשארה לי כל ברירה אלא לקפוץ". פלד צנח בסמוך למחנה צבא מצרי. הוא ידע כי כוחות צה"ל נמצאים כ–50  ק"מ מדרום לאילת, בדרכם לראס נצראני והחליט להסתתר בין הצוקים ממערב למקום הצניחה.                  

למרות שנקע את רגלו בעת החבטה בקרקע, החל לרוץ כשהפחד מפני הנפילה בשבי דוחק הצידה את כאביו. למזלו, נסחף מצנחו ברוח ושני החיילים המצריים שהחלו לרוץ אחריו לא הדביקו אותו. אחרי ריצה של כשישה קילומטר, הגיע פלד למרגלות גבעה, והסתתר בין הסלעים. בעודו מסתתר, הגיעו שני המצרים שרדפו אחריו אל הרכס והתקרבו אליו עד למרחק של 20 מטר. בדרך נס, חלפו על פניו מבלי שהבחינו בו.

כל אותה עת צפו חבריו מן האוויר במתרחש וחגו סביבו כדי להגן עליו. מספר רגעים לפני שאזל מלאי הדלק שברשותם, ראו שיירה של שלוש מכוניות המתקרבות לאזור. השיירה, שהיתה ככל הנראה במרדף אחרי פלד, הותקפה מן האוויר ברקטות ובצליפה והושמדה.             

עם קבלת הידיעה על הנטישה של פלד, נשלח מטוס פייפר כדי לחלצו. סרן (מיל') אברהם גרינבאום קיבל את הפקודה להצטרף לחיפושים אחר פלד. גרינבאום משחזר את הרגעים: "באותו היום הייתי מעל חטיבה 9 ועזרתי להם לפלס את הדרך. ליוויתי את החטיבה בסיני ושימשתי לה מעין 'עיניים קדמיות' לכוחות בשטח. דרך הוואדיות וההרים חיפשתי מקומות בהם תוכל החטיבה לעבור וכאשר נכנסו הכוחות לקרבות הובלתי פצועים לאילת".                  

לאחר שעתיים של טיסה קיבל גרינבאום במכשיר הקשר הוראה להמשיך לראס–נצראני, בניסיון לחלץ שני טייסים שצנחו וכן נאמר לו להיזהר מאש נ"מ. "ראיתי שיש לי די דלק בשני המכלים שהספיק לשש שעות טיסה", הוא מספר, "מיד לקחתי כיוון דרומה והתחלתי לטפס עד לגובה של 10,000  רגל שהוא כאמור הגובה המקסימאלי עבור מטוס הפייפר. בגובה רב זה לא יכולתי לראות הרבה, אך עשיתי זאת כדי שאוכל 'לראות ולא להיראות', כלומר לתצפת על האזור ולחפש את הטייסים הנוטשים מבלי שכוחות האויב יבחינו בי. תוך דקות התחלתי לבצע סיבובי הנמכה לעבר הקרקע. ביקשתי מסייר האוויר שישב לצידי להסתכל טוב על הקרקע ולנסות לחפש עצמים זזים".        

בשלב מסוים, לאחר חיפושים של למעלה משעה, הבחין לפתע גרינבאום בשתי דמויות נעות. "קיוויתי לגלות את טייסי הקרב שחיפשתי", הוא מספר, "אבל כשהתקרבתי יותר, ראיתי שאלה שני חיילים מצרים לבושים במדים ובידם רובה גדול מדגם 'קרל גוסטב' שהיה אז בשימוש הצבא המצרי". גרינבאום טס בגובה נמוך מאוד עד שהחליט לקחת את הסיכון ולצלול לעברם לתוך הוואדי. "התכוננתי לזה שיירו עלי, אבל כשצללתי, שניהם נלחצו והשתטחו על הרצפה. נכנסתי לכיוון הוואדי ואז ראיתי אדם שוכב במרחק 300  מטר מהחיילים ומנופף עם ממחטה לבנה. לא הייתי בטוח, חשבתי שטומנים לי מלכודת. עשיתי כמה סיבובים מעל לדמות ולא הצלחתי לזהותה. רק בסיבוב השלישי ראיתי את הפרצוף של פלד והצלחתי לזהותו".                 

גרינבאום העדיף שלא לנחות מיד בגלל תנאי השטח הלקויים. הוא איתר גבעה שתתאים לנחיתה בטוחה יותר. "חשבתי שאצליח לנחות עליה לכיוון מעלה ולהמריא ממנה כלפי מטה. מסלול הנחיתה עבר בתוך שפך של נחל ונזהרתי מאוד לא להיתקע בחלוקי נחל. כאשר נחתתי ביקשתי מהסייר לרדת למטה ולנסות לגרור את פלד למטוס. ראיתי שהוא לא מצליח לגרור אותו והלכתי לסייע לו. גררנו אותו יחד, זה היה מחזה לא יאומן. יד אחד של פלד על כתפי, יד אחרת על כתפו. המטוס היה כבד מאוד ורק אחרי כמה ניסיונות הצלחנו להתרומם".

רק במחצית הדרך הצליח גרינבאום ליצור קשר ולהודיע שחילץ את פלד. הוא ביקש מהשדה להכין לו אמבולנס ואכן, כאשר נחתו, כבר המתינה דקוטה שלקחה אותו לבית–החולים.

"הכפלת חיל–האוויר"

במלחמת סיני לא הופעל חיל–האוויר במלוא יכולתו. החיל הוכיח את יכולתו במשימות הגנה אווירית על כוחות צה"ל ואספקה אווירית, קישור וסיור וגם חילוץ והצלה. זו הייתה הוכחה חותכת לחשיבותה של העוצמה האווירית ולכושרו של חיל–האוויר למלא את משימותיו, על אף שלא בא לידי מיצוי מלא. במהלך המלחמה נרכש ניסיון מבצעי ונצבר ביטחון ברמת הפרט וברמה המערכתית של דרגי הפיקוד בניהול כולל של הכוח האווירי בלחימה על כל המשמעויות הכרוכות בו, החל מהתמודדות עם דילמות מבצעיות שדורשות מענה בזמן אמת ועד השילוב בין כוחות האוויר, היבשה והים שנועד למצות את כלל הכוחות בזירה בצורה מיטבית.

עבור חיל–האוויר שימשה המערכה בסיני כזירת לחימה בה באו לכלל ביטוי חלק מהתפיסות המבצעיות ותורות הלחימה שגובשו במהלך שבע השנים שלאחר קום המדינה וזאת לצד הפעלת אמצעי לחימה חדשים שנקלטו באותן שנים. לאחר המלחמה, חל בקרב הצמרת הביטחונית של ישראל מהפך תודעתי בהכרת מקומו של הכוח האווירי כמרכיב דומיננטי להכרעה מהירה במלחמה.                  

"עבור חיל–האוויר היתה מלחמת סיני בבחינת הדגמה, הלכה למעשה, של תורה שגובשה על–ידי החיל", מסכם האלוף (מיל') דן טולקובסקי.

רא"ל משה דיין ז"ל, הרמטכ"ל בזמן המלחמה, סיכם ב–4 בנובמבר 1956 את המלחמה ואמר: "עכשיו אין צה"ל עומד לפני מלחמה, אלא זקוק לארגון יסודי. כדאי לגשת לזה בראייה חדשה, ליטול משימות כגון הכפלת חיל–האוויר וארגון המילואים מחדש. מוטב שיזרע מי שיקצור".

עוד באותו מדור

עיני פקוחות אל השמים

היב"א (יחידת בקרה אווירית) הצפונית בת 40. זו הזדמנות טובה להציץ אל המקום ממנו שולטים על התעבורה האווירית של כל כלי–טיס, צבאי או אזרחי, בחלק הצפוני של מדינת ישראל. התקפות החיזבאללה האחרונות על היחידה לא מונעות מקציני וחיילי היחידה להמשיך במשימתם גם כאשר הרקטות נופלות ממש עליהם

רק בגלל הרוח

רב"ט קרן יצחק היא מש"קית שליטה בגף מרכז אחזקה בטייסת תחזוקה בבסיס חצור. קרן חולה במחלה נדירה, אולם למרות זאת התנדבה לחיל–האוויר וכיום היא חיילת מצטיינת בטייסת בה היא מרגישה כמו בבית