בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 175 27/06/07

כתבות

איש של אנשים

תגיות: ראיונות בכירים

אל"ם אודי בר-עוז פורש מחיל-האוויר אחרי 25 שנות שירות שהחלו במלחמת לבנון הראשונה והסתיימו במלחמת לבנון השנייה. בין המלחמות הוא הספיק להיות טייס קרב, טייס תובלה, מפקד טייסות, מפקד בסיסים ובעיקר השתדל להכיר את כל מי ששירת תחת פיקודו

ליאת בלומברגר

"היי, אל תשבי על הכיסא הזה, הוא שבור", אומר אל"ם אודי בר-עוז לענבל הצלמת בעוד אנו נערכים לצילומים. אודי מכיר היטב ובאופן אישי כל אחד מ-18 הכיסאות בחדר התדריכים העליון של טייסת "הפילים", כנראה מפני שבילה שם אלפי שעות. כשאנו ניגשים להצטלם ברחבת הקרנפים הגדולה, אודי מזהה את שני הטכנאים שמטפלים באותן דקות במטוס. הוא ניגש אליהם, לוחץ את ידיהם בחיוך ומתעקש להצטלם עמם.

 כזה הוא: מצד אחד, איש צוות אוויר ותיק ובכיר, שטיפס במעלה הדרגות אט-אט ובמסלול המקובל, כשסיפור התפתחותו של מערך התובלה כולו ב-20 השנים האחרונות שזור בסיפור שירותו הפרטי. מצד שני, מפקד לבבי ובעל גישה פיקודית מיוחדת, שמאמין שלכל חייל, אפילו הזוטר ביותר, מגיע יחס אישי וחם.


"מתאים לאופי שלי"


אל"ם אודי בר-עוז נולד בשנת 1964 והתגורר בילדותו בגני יהודה. את רוב שנות נערותו העביר כחניך ומדריך בתנועת הצופים, המקום בו גילה לראשונה את אהבת הפיקוד וההדרכה שטמונה בו. "כשהייתי ראש גדוד בצופים, חוויתי את היבטי ההפעלה, החינוך וההובלה של אנשים ואהבתי את זה מאוד", מספר אודי. "בחיל-האוויר, בשונה ממקומות אחרים בצבא, לוקח המון זמן עד שהאדם ממצה את עצמו כמפקד. הפעם הראשונה שהתנסיתי בחוויית הפיקוד בשירות הצבאי, הייתה כמעט 10 שנים לאחר שהתגייסתי וזה חסר לי מאוד".


כמו הרבה טייסים אחרים, גם אודי היה בטוח שלא יצלח את קורס-הטיס. "כנער, קורס-הטיס נראה לי כמו מקום ששייך ל...אנשים בלתי רגילים", הוא מוסיף בחיוך. "אחד משכניי היה טייס מיראז' ותיק וקברניט באל-על ותמיד חשבתי שאני לא דומה לו במאום. לכן, כאשר קיבלתי את הזימון למבדקים, החלטתי לנסות שלב-שלב. אחי היה קצין בשריון וכשהצלחנו להיפגש בבית אחת למספר חודשים, הוא תמיד שאל אותי: 'אם אתה מודח היום מהקורס, לאיזה שלב בשריון אתה מגיע?' היה לי ברור שזה יקרה מתישהו ולכן התייחסתי לשאלה הזו ברצינות. אבל ככל שעברתי שלב ועוד שלב, הבנתי שיש לי סיכוי".


אודי, שהתגייס לקורס-הטיס בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, סיים אותו כעבור שנתיים כטייס קרב. הוא שירת בטייסות "נשר הזהב" ו"מגיני הדרום", שהטיסו בזמנו מטוסי עיט (סקייהוק) ואחרי פחות משנתיים, הוחלט להסב אותו למערך אחר. "לא הייתי טייס קרב טוב אף פעם, לא בקורס-הטיס ולא לאחר מכן", הוא אומר. "יכול להיות שבקורס זיהו אצלי פוטנציאל, אבל אני ידעתי שלא הייתי טוב. כמובן שבקורס רציתי להצליח והתאמצתי לשם כך, אולם בפועל סבלתי. נהניתי מהחברה, אבל לא הצלחתי להרגיש טוב כשאני רחוק מלהיות בין המצטיינים".


בפני אודי נפרשו שלל הצעות. "היו לי הצעות טובות, כמעט כל תפקיד של איש צוות אוויר שאינו טייס קרב היה פתוח בפני. ערכתי מחקר מקומי בקרב החברים שלי מהקורס מכל המערכים ובסופו של דבר בחרתי בתובלה. רציתי להתקדם ולהיות מוביל והייתה לי תחושה ששם אני יכול להצליח. מפקדיי הופתעו אבל הסכימו. לאחר מספר שנים באתי ואמרתי להם: 'ההחלטה לעבור לתובלה הייתה שלכם וגם שלי ובדיעבד היא הדבר הכי טוב שקרה לי. יכול להיות שהייתי נשאר טייס קרב בינוני ומטה, או שהייתי הולך למערך אחר ואולי מצליח שם, אבל עובדה שכאן הצלחתי'".


ובכן, מה השוני הגדול בין שני המערכים, שגורמים לאותו בן-אדם להצליח מאוד באחד מהם ולהיכשל בשני? "ההבדל הבסיסי טמון בתכונות טיסה במערך הקרב שקשורות למימד המרחבי-אנכי, תכונות שאינן דרושות בתובלה ושאני אישית לא הייתי מספיק טוב בהן", עונה אודי. "כדי להצליח במערך התובלה, בעיקר במטוסים הגדולים והמורכבים, נדרשות יכולות שהן לא ברמה האינדיווידואלית, 'אני והסטיק והמצערת', אלא ברמה החברתית. מוכרחים להבין את המערכת המורכבת של המטוס ואת האלמנטים של עבודת הצוות. מטוסי התובלה, בעיקר הכבדים שבהם, בנויים על שיתוף פעולה בין מספר אנשים, שבונים ביחד את יכולת המטוס לבצע את משימתו. גם המשימות שונות לחלוטין: לפעמים המטרה המרכזית במטוס תובלה היא להצליח להתמיד במשימה, או לבצע את המשימה בצורה מדויקת לאורך זמן. אני, בדרך שלי, מצאתי זאת מאתגר ומהנה, וכמובן מתאים מאוד לאופי שלי".


גמל מעופף וציפור צהובה


כך, לאחר שנתיים של קורס-טיס ושנתיים נוספות כטייס קרב, הגיע אודי לקא"ם (קורס אימון מבצעי) התובלה ואחריו הוצב בטייסת "הגמל המעופף", אותה טייסת עליה הוא עתיד לפקד 11 שנים מאוחר יותר. כשנה וחצי בילה על מטוסי העגור (דורניר -82OD), עד שהוחלט על הסבתו לקרנף (הרקולס -031C). "היה ברור לי שאני לא נשאר בקריירה צבאית", הוא נזכר. "רציתי לסיים את הכשרת הקברניטאות על העגור ולהשתחרר. כשהציעו לי, לעבור הסבה לקרנף, סירבתי, אבל ב'איומים סמויים' הצליחו לשכנע אותי".


מהתקופה בה שירת כטייס צעיר בטייסת "אבירי הציפור הצהובה" זכורים לו במיוחד המבצעים להעלאת יהודי אתיופיה. "לשמחתי, למרות שהייתי צעיר יחסית, הספקתי להשתתף בארבעה מבצעים כאלו", הוא מספר. "את 'מבצע שלמה' ביצענו ממש חודשים ספורים לפני שעזבתי את הטייסת ועבורי הוא היה מעין 'פינאלה' מרגשת לאותה התקופה. היה שם שילוב בין ביצוע ברמה גבוהה מאוד, הגעה למקסימום ביכולות המטוס וכמובן הציונות שמתחברת לכל. בדרך חזרה לארץ, אחרי ההמראה, הבטתי אחורה וראיתי כ-200 עולים, שכנראה זו הפעם הראשונה בחייהם שהם רואים מטוס. כשהגענו ארצה והם ירדו מהמטוס, ראיתי איך הם אסירי תודה שעשינו זאת עבורם ושמדינת ישראל קיימת.


"לפני כחצי שנה, ביום האחרון בתפקידי כמפקד בסיס לוד, הוזמנתי לבית-הספר היסודי 'עציון' בכפר סבא. שליש מהילדים הלומדים בו הם מהעדה האתיופית. במשך כרבע שעה סיפרתי להם על ההשתתפות שלי במבצעים האלו. אני מניח שההורים של כמה מהילדים שהאזינו לי בקהל עלו יחד איתי או עם הטייסת שלי. אומנם לא סגרתי מעגל אישי ספציפי, אבל בהחלט התרגשתי לעמוד מולם ולספר להם על כך".


במשך שלוש שנים רצופות, בין השנים 1994 ל-1997, שימש אודי כסמ"ט (סגן מפקד טייסת) ב' וא' בטייסת "הגמל המעופף". "כסמ"ט הובלתי את כל הניסויים של תהליך הקליטה והמבצעיות במטוסי הצופית (ביצ'קראפט קינג-אייר)", נזכר אודי. "באותה תקופה הנחנו את היסודות לנושא החוזי במטוסי הצופית וכבר אז יצאנו למבצעים חשאיים שהשתמשו ביכולת הזו. אני ליוויתי אישית שניים מהמבצעים האלו: הראשון הוא החיסול של עבאס מוסאווי מנהיג החזבאללה, במה שהיה הסיכול הממוקד הראשון מן האוויר. במהלך כל אותו יום עקבנו אחריו מן האוויר בכפר ג'יבשית ובאותו אחר-צהריים התבצע החיסול. זו עבודה מורכבת מאוד: לקחת שם של אדם, לעקוב אחריו, לאסוף את המודיעין ולבסוף להצליח לבצע את המשימה הסופית. המבצע השני היה הבאת מוסטפה דיראני לארץ. חלק גדול מהפעילות הזו לא נחשף עד היום, אבל אני יכול לספר על המון התעסקות ושעות טיסה סביב המבצע הזה".


לאחר שנתיים של לימודים לתואר בכלכלה ולוגיסטיקה ושנה כמפקד טייסת מתקדם תובלה בבית-הספר לטיסה, חזר אודי ל"גמל המעופף", והפעם כמפקד הטייסת. "הפעילות שהעסיקה אותנו במשך השנתיים בהן פיקדתי על הטייסת, הייתה בעיקר ליווי מבצעים בלבנון", מספר אודי. "כחודש אחרי שנכנסתי לתפקיד ארע אסון השייטת באנצאריה במבצע 'שירת הצפצפה'". 12 לוחמים נהרגו וארבעה נפצעו. "זו הייתה נקודת ציון מרכזית בפעילות של צה"ל בלבנון בכלל ובהשתתפות של הטייסת במבצעים האלה בפרט. נחתנו בשש בבוקר אחרי הלילה הנורא ההוא, והרגשנו רע. רע מאוד. זה היה לילה לא מוצלח של צה"ל. במהלך הקרב וגם אחריו ניסינו לסייע לכוח הקרקעי מהאוויר באמצעות החוזי, למצוא את מי שאפשר ולכוון את צוותי החילוץ. אני חושב שהמבצע הזה נצרב בי מאז.


"פעמים רבות הרגשנו חסרי אונים במהלך ליווי המבצעים, כי איכות החוזי שהייתה אז, לא הייתה טובה כמו היום. האם אנחנו רואים כאן דמות חשודה או לא? האם מה שנמצא מתחת לסלע הוא מחבל? היינו בקשר עם הכוח וניסינו להיות העיניים שלהם ולעזור להם, אבל לא תמיד הצלחנו. פעמים רבות חזרנו לטייסת, צפינו בסרטים ובדקנו אם יכולנו לראות את מה שהסתתר שם. לפחות מבחינה מקצועית, ברוב המקרים אכן לא יכולנו לראות, אבל זה לא הפחית את התסכול".


בלב תל אביב


אודי סיים שנתיים מתישות כמפקד טייסת "הגמל המעופף" כשבאמתחתו אלפי שעות טיסה מעל אדמת לבנון ופנה ללימודי תואר שני במנהל עסקים. לאחר שנה חזר לפקד על טייסת, הפעם הייתה זו "הפילים". "בשנתיים בהן פיקדתי על טייסת הקרנפים, התעסקנו רבות במבצעים עליהם לא ניתן לפרט. זו פעילות שחייבת להישאר חשאית לפני, במהלך ואחרי המבצע. בהיבט המקצועי-טיסתי, שם הייתה גולת הכותרת של הקריירה הצבאית שלי. אלו פעילויות שמתכננים ומתאמנים עליהן במשך חודשים על גבי חודשים, עד שמגיעים לשלב הביצוע, שחייב להיות מושלם. גם אם מתרחשת תקלה, מוכרחים לדעת כיצד להתגבר עליה ולהמשיך במשימה. אם היא לא הייתה חשובה מספיק, לא היו מבצעים אותה.


"פעילות נוספת שעסקנו בה הייתה מבצעים הומניטאריים. הגדול שבהם, היה הטסת משלחת של פיקוד העורף וחיל הרפואה להודו. מבחינה טיסתית המבצע היה מורכב ביותר, מכיוון שהודו היא מדינה רחוקה. כשמעמיסים את המטוס בציוד רב ניתן לקחת פחות דלק ובמקרה כזה חייבים לעצור בדרך ולתדלק. התדלוק במדינות שונות באפריקה הוא תמיד חוויה".


בחודש מאי 2002, התמנה אודי למפקד בסיס שדה דב. "הקדנציה שלי התאפיינה בעיקר בסיוע לפעילויות של צה"ל בשטחים", מתאר אודי. "כשהגעתי לבסיס, מצבו הפיזי היה בכי רע. המזל הוא שבמפקדת חיל-האוויר באותן שנים, נתנו את הדעת על כך שהבסיס צריך לקבל את המשאבים הראויים, מכיוון שנמצאים בו מטוסים ייחודיים שאין להם תחליף או טייסות אחיות במקום אחר. חלק מהמשימות של צה"ל לא יכולות להתקיים ללא תמיכת המטוסים הללו. בזכות זאת, התחלנו לבנות את מגדל הפיקוח החדש, לשפץ את המסלולים והרחבות, להקים האנגרים למטוסים ועוד. באותה תקופה גם קלטנו מטוסים חדשים מסוגים שונים, כמו הצופיות החדשות והחופיות (בוננזה -63A). כמובן שהעבודה לא מתחילה בהבאתן ארצה, אלא בהקמת צוותים מקדימים, עבודת מטה מייגעת ושאר הכנות, אבל זו בהחלט התעסקות מרתקת".


מהקלה אל הכבדה


לאחר יותר משנתיים של פיקוד על בסיס התובלה הקלה, לא היה מועמד מתאים יותר מאודי לאייש את משרת מפקד בסיס התובלה הכבדה בלוד. "זכיתי לפקד על הבסיס באחת התקופות הפורחות שלו", אומר אודי. "קלטנו את מטוסי הנחשון (גאלפסטרים): השביט (תצורת מודיעין) והעיטם (תצורת בקרה). בתקופתי רוב המטוסים כבר נחתו בארץ וחלקם כבר הספיק לעבור תהליך הסבה. את השביט הצלחנו להפוך למבצעי ועשינו זאת תוך כדי מלחמת לבנון השנייה, בתהליך מזורז שארך שלושה ימים. לשמחתנו, השביטים אספו מודיעין רב וביצעו משימות חשובות מאוד במהלך המלחמה".


בתפקידו כמפקד בסיס לוד, היה אודי חבר בגוף המבצעי שהוביל את חיל-האוויר וצה"ל לקבלת החלטות ומשאבים בנוגע לעתידם של מטוסי הראם (בואינג 707) והקרנף. "שקלנו כיצד להתמודד עם הסוגיה הזו", מספר אודי, "האם להשביח אותם או לרכוש מטוסים חדשים? הגענו לתובנה כי את מטוסי הראם לא ניתן כרגע להחליף והפתרון היחיד הוא לבצע להם השבחה. את חלק ממטוסי הקרנף, לעומת זאת, אנחנו מקווים להחליף בדגם ה-J. גילם הממוצע של הקרנפים הוא 40 ואני מקווה מאוד שיילקחו ההחלטות הנכונות בנוגע למטוסים האלו, מכיוון שאין להם אלטרנטיבה אחרת בחיל-האוויר.


"תחום מרכזי נוסף בעיסוקי כמפקד בסיס לוד הוא נושא מעבר הבסיס לנבטים. הובלת האנשים לדרום היא אירוע מורכב ומסובך, מכיוון שהאוכלוסייה חוששת ממנו. באותה תקופה היינו מצויים בשלב האפיון, שקבע כיצד ייראו המסלולים, הרחבות, הטייסות, היחידות, המבנה הארגוני ועוד".


לקראת סוף הקדנציה של אודי, פרצה מלחמת לבנון השנייה, המתויקת אצלו כאירוע המרכזי בתפקידו. "כמו כל בסיסי החיל, גם אנחנו לקחנו חלק בהיבט המבצעי-טיסתי", הוא אומר. "המשימות המרכזיות שביצענו היו אספקה בהיטס של מטוסי הקרנף, בנוסף למשימות עזר למיניהן, תדלוק ועוד".


מעבר לכל אלו, עסק אודי רבות בפעילות מבצעית שוטפת, אימונים ומשימות כחלק מהכשירות המבצעית של הטייסות. "תחום התדלוק האווירי בטייסת "הבינלאומית" תפס נפח רב מעבודתי, למשל, במבצעי הובלת מטוסי קרב לארצות-הברית תוך כדי מספר תדלוקים בדרך, או טיסת קרנפים ישירה לאמריקה באמצעות תדלוק מעל אירלנד".


האומץ להקשיב


כאשר אודי נשאל מה היה התפקיד האהוב עליו מכולם, הוא מתלבט שעה ארוכה ולבסוף מחליט שלא להחליט. "כשאני מביט אחורנית, התפקיד שאתגר אותי יותר ומיצה את יכולותיי במידה המקסימאלית הוא מפקד בסיס. ביום עבודה אחד, מהבוקר ועד הלילה, מפקד הבסיס יכול לעסוק בשבעה או שמונה עניינים שונים לחלוטין, חלקם הנושאים המהותיים ביותר לקיומה של מדינת ישראל. אבל אני זיהיתי בעצמי את הצורך לעבוד עם אנשים וכמפקד טייסת נמצאתי איתם כל היום. טייסת זו יחידה קטנה יחסית ולכן פיקוד עליה כולל עבודה וטיסה באופן צמוד עם הצוות המצומצם שלך. כל הזמן להיות איתם זה חלק מהחוויה. אומנם גם מפקד בסיס נפגש עם אנשים רבים, אבל עבודת צוות האוויר עצמה רחוקה ממנו. אחת לשבוע הוא נפגש עם קפ"ק (קבוצת פיקוד קדמית) של מפקדי יחידות והאינטרס שלהם, אינו חופף תמיד את האינטרס שלו. כל אחד מהם דואג כמובן ליחידה שלו, ולפעמים מפקד הבסיס עוסק בפוליטיקה הפנימית, לפשר, לגשר ולבסוף גם לקבל החלטות בניגוד לדעתם של מפקדים, אבל לטובת הבסיס. לטייסת יש משימה אחת: למצות למקסימום את היכולות המבצעיות שלה ולכן יותר נעים לפקד על יחידה בה כולם עובדים למען מטרה משותפת. למרות זאת, פיקוד על בסיס היא עבודה מאתגרת יותר, שבסופה חשתי סיפוק גדול יותר בזמן הצלחה. כך שאין תשובה חד משמעית".


אחת התכונות שמאפיינות במיוחד את אודי, היא היכולת להעניק יחס אישי לכל אחד מהאנשים המשרתים תחת פיקודו. "גם כמפקד בסיס דרשתי מפקודיי שהם מפקדים, להתייחס לחיילי החובה ולחיילים הזוטרים בבסיס, קודם כל כבני אדם", הוא מספר. "חייל חובה הוא לא רק מישהו שלובש מדים עם דרגות על הזרוע, או בלי דרגות בכלל, אלא ראשית כל - הוא אדם. הוא יכול להיות חייל מעצבן, מזלזל או עושה צרות, אבל למרות זאת, חייבים לנסות ולמצות ממנו את המקסימום בדרכי נועם. כשהייתי מפקד בסיס הגיעו אלי לפעמים חיילים בעייתיים ללשכה ושאלתי אותם: 'מה מציק לכם? למה אתם מתנהגים ככה?', ולפתע הם סיפרו. מסתבר שבדרך הם שידרו אותות מצוקה, אבל איש לא היה מספיק קשוב אליהם על-מנת להבין זאת. לא מעט חיילים הצלחנו למצות בסופו של דבר וביום השחרור הם באו לומר לי תודה על כך שהיה לי האומץ להקשיב להם".


לא תמיד חלקו שאר מפקדי היחידות בבסיס עם אודי את משנתו בנוגע להתנהגות חביבה אל החיילים. "אני לא יודע אם הם אמרו לי זאת כביקורת או כמחמאה, אבל שאר המפקדים נדהמו מכמות הסבלנות שהייתה לי לשבת ולדבר עם חייל. לבסוף, אני משוכנע שהצלחתי להשפיע עליהם בעניין הזה. הם לא הרגישו נוח להגיע אלי לדיון בעניינו של חייל לפני שהם באופן אישי השקיעו לפחות את אותה כמות הזמן שאני הולך להשקיע. אבל זה משהו שמחלחל לאט לאט, לא ביום אחד".


אחת הפעולות מהן נהנה אודי כמפקד בסיס, הייתה מעבר בין היחידות ושיחות עם החיילים. "פחות אהבתי לשבת בדיונים או לעבוד במשרד. קרץ לי יותר לפנות שעה או שעתיים בלוח הזמנים ולהסתובב בבסיס: ללכת למטבח ולדבר עם הטבחים, לגשת למעבדה ולשוחח עם הטכנאים או להיכנס לאחת הטייסות ולדסקס עם החיילים. מהמשובים הרבים שקיבלתי, סיבוב כזה עושה לאנשים המון".


זמן תחקיר


החל מחודש נובמבר 2006, ריכז אודי את התחקיר החיילי של מלחמת לבנון השנייה. ממפקד בשדה שחווה את המלחמה על בשרו, הפך אודי לקצין הפרויקט שהיה אמון על עבודת האיסוף, הריכוז וההצגה של הנושא. "בחודש אוקטובר התחלנו את בניית התחקיר הכללי", מספר אודי. "עד אז היו תחקירים בטייסות ובבסיסים, שיח לוחמים עם ראש להק אוויר ועם מפקד החיל, אבל הם לא היו תחקיר חיילי. באותה תקופה נורתה יריית הפתיחה.


"ראשית, היינו צריכים להחליט אילו נושאים לתחקר ומי יהיה הפורום שישתתף בתחקיר. ההחלטה הייתה להתמקד בנושאים המרכזיים ולהרחיב את הפורום על-מנת לכלול בו מייצגים מכל החיל. המטכ"ל קבע שעד סוף השנה האזרחית יש לסיים את התחקירים בכל החילות ולכן קיימנו ארבעה ימי תחקיר מלאים. בכל נושא הגענו בערך לחמש נקודות עיקריות בהן רוצים לטפל ומכאן בניתי תוכנית עבודה. במקביל לתחקיר החיילי, פעלו תשעה צוותים מטכ"ליים, בכל אחד מהם היה ייצוג לחיל-האוויר.


"הבנו שיש צורך לשווק ולהפיץ את התחקיר החיילי ואת תובנותיו לאוכלוסיות רחבות בחיל ולכן ערכנו כנס מילואים אליו זימנו מאות אנשים מהחיל. חשוב מאוד שאנשי החיל יכירו את התהליך שבוצע, כי לעיתים אלו שלא מחוברים ניזונים מהתקשורת, שיכולה להטעות. למעשה, רוב התחקיר של חיל-האוויר לא פורסם בתקשורת ולכן עד שהשתתפו בכנס, חלק מהמילואימניקים לא ידעו אם מתבצע תחקיר או לא".


אחרי רבע מאה של שירות בחיל-האוויר, עוזב אודי את הקוקפיט החמים והלשכות מלאות לובשי המדים והולך לחפש את דרכו בעולם האזרחי. "בחיל-האוויר אני ממשיך כמילואימניק בטייסת "הפילים", האחרונה עליה פיקדתי וכמפקד תא שליטה בחירום", מספר אודי. "החלטתי שלא לעבור לתעופה האזרחית, למרות שזה הוא צעד יחסית מקובל. אני מעוניין להשתלב בעולם העסקי האזרחי בתחום הניהול, בעזרת הניסיון שצברתי כמפקד טייסות ובסיסים". מה שבטוח, תהיה זו כל עבודה שתהיה, העיקר שתשלב בה אנשים, אנשים, ועוד אנשים.

 

עוד באותו מדור

לוחמי הנ"מ מתכוננים למעצר

גם פעילות קרקעית

הם רגילים להביט אל השמיים ולחפש איומים על שמי המדינה, אבל במשך כמה חודשים בשנה, מורידים קציני וחיילי גדוד "רם" של מערך הנ"מ את העיניים מהשמיים ומחליפים את טילי הברקן שלהם בשכפ"צים קרמיים ובפעילות מבצעית של סיורים, מעצרים וביקורים ליליים בכפרים פלשתינאיים

צבע הכסף

מיליוני דולרים ומיליארדי שקלים עוברים להם מתחת לידיים והם אלה שאמורים להחליט איך לחלק את הכסף בתוך
חיל–האוויר. המשימה המסובכת הופכת קשה יותר ויותר, כאשר ברקע קיצוץ תקציב הבטחון, דרישות בטחוניות גבוהות, מלחמה שהיתה וחס וחלילה עוד אחת שתהיה