בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 175 27/06/07

כתבות

פורשים כנפיים

תגיות: קורס טיס

מי שנמצא לא פעם באוויר, כמו אנשי צוות אוויר, צריך גם לדעת איך לנחות על הקרקע, עם המטוס או בלעדיו. כדי להתכונן לכל מקרה, מגיעים חניכי קורס-הטיס בשלב ה"בסיסי" אל קורס הצניחה ומקווים שהצניחה הראשונה שלהם תהיה גם האחרונה

מורן לוי | צילום: שקד סבג

"מהשלב שמחליטים לנטוש, כל מה שמסופר באגדות אכן קורה. בחלקיק השנייה שאתה מושך את ידית ההפלטה, כל החיים עוברים לך מול העיניים...הנטישה עצמה זו מכה נוראית, מעבר ממצב שבו אתה בטיסה, שולט לחלוטין בעניינים ופתאום אתה הולך אל הבלתי נודע. עכשיו אתה צריך לסמוך על הכיסא שיעבוד כמו שצריך, שהחופה תפתח, שהמצנח לא יאכזב. השנייה של הנטישה מלווה במכות וברעש, פיצוצים, טלטולים של 25 ג'י ובלק-אאוט לחלקיק שנייה ואז אתה בעולם אחר - פסטורליה, שקט, כאילו אתה לבד בעולם".


 כך סיפר אל"ם (מיל') אילן ארסטר בגיליון אוקטובר 1997 של בטאון חיל-האוויר את סיפור נטישת מטוסו בפברואר 1977. על-מנת שיוכלו לנטוש בבטחה, עוברים פרחי-הטיס קורס צניחה בבסיס מרהו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות) ומתקדמים במסע שלהם אל הכנפיים, הפעם כנפי צניחה.


"היי הופ, היי הופ"


"במשך שבוע ימים עברו פרחי-הטיס הכשרה מקיפה שבסיומה ביצעו צניחה בחוף פלמחים", מספר סמ"ר רועי סויסה, סגן מפקד קורס הצניחה. "כאשר החניכים הגיעו אל הבסיס חילקנו אותם לדבוקות, כאשר כל 12 חניכים מרכיבים דבוקה. כל דבוקה קיבלה מדריך והחלה להתאמן על המכשירים במגרש האימונים בבסיס, על-מנת שביום הצניחה כולם יהיו מוכנים לצנוח. תחילה למדו החניכים להכיר את המצנח. איך הוא נראה, לחגור ולהתאים אותו, מה הם עושים איתו בשטח וכיצד עליהם לנהוג אם יש רוחות".


עד כאן הכל נשמע פשוט למדי ולא מסוכן, אולם מסתבר שאצל מי שמשחק ב"מגרש המשחקים", יכולות לצוץ תופעות לוואי. כאבי ראש, למשל, נכללים בעסקה. הקריאה "למישהו יש אקמול?" נשמעה מספר פעמים במאהל החניכים ובנוסף לזאת קיים סיכוי להיפצע ולכן יש להשמע היטב להוראות המדריכים כאשר עולים על המתקנים. החניכים מצוידים היטב: קסדה לראשם, רתמת חגירה סביב המותן ומצנח דמה על גבם. עכשיו אפשר להתחיל להתאמן.


"כבר ביום הראשון למדנו להתגלגל על החול", מספר אמיתי, חניך בשלב "בסיסי" בקורס-טיס. "לאחר הצניחה, כאשר מגיעים אל הקרקע, צריך להתגלגל כדי לא לשבור את הרגליים. אנחנו מתאמנים על גלגולים בארגז החול. הגלגול עצמו אינו גלגול רגיל, הוא דורש קואורדינציה ועוזר לך 'לחלק' את המכה על כל הגוף כדי שלא נקבל את החבטה באזור אחד. בכל שיעור אנחנו מתקדמים ורמת הקושי עולה, בשיעור השני, למשל, למדנו איך להתגלגל לאחור ואחר כך הגענו לשלב שבו למדנו איך להתגלגל מרמפה".


"היה לנו שיעור על מטוס הקרנף (הרקולס -031C)", מספר מתן, חניך נוסף בשלב "בסיסי". "במגרש מתאמנים על החלק האחורי של הקרנף. בשיעור למדנו איך נכנסים ויוצאים מהמטוס, הפקודות שמקבלים באוויר, איך הכל מתנהל מהרגע שמגיעים לטייסת, העליה למטוס ועד לצניחה עצמה. הסבירו לנו איך קופצים החוצה מדלת המטוס: אנחנו צריכים לעמוד יציב, לדאוג שלא נתגלגל למטה ולקפוץ עם הרגל הנכונה בהתאם לדלת שממנה קופצים. בנוסף התאמנו במבנה מבטון שמדמה את הקפיצה מהמטוס.


"אנחנו צועקים 'היי-הופ, היי-הופ' כשאנחנו בתוך המטוס, הסבירו לנו שזאת מסורת, ושרק אם נצעק 'היי-הופ' המטוס ימריא, בלי זה אין תזוזה".
"המגדל מדמה את הקפיצה מהמטוס", אומר מתן. "אנחנו נמצאים בגובה של תשעה מטרים, יש אומגה שמושכת אותנו ואנחנו צריכים לדמות את סדר הפעולות באוויר מהשניה של הקפיצה. היינו ארבעה חניכים על המגדל שקפצו יחד על-מנת לדמות בצורה הטובה ביותר את הצניחה, שבה נקפוץ שמונה אנשים בבת אחת. עמדנו בצורה יציבה, ספרנו שלוש שניות בזמן שהמצנח 'נפתח' וקפצנו".


להתנהג יפה באוויר


"אחרי שאנחנו קופצים מפילים אותנו לרצפה כדי שניפול כמו שצריך", מספר מתן. "שיעור חשוב, עליו שמו דגש, הוא אימון תקלות". מה קורה באמת אם המצנח לא נפתח? "פותחים רזרבי", הוא אומר. ואם גם הרזרבי לא נפתח? "מתפללים שמע ישראל". "יש עוד תקלות חוץ מהמקרה בו המצנח לא נפתח. לפעמים, אחרי שקופצים, החבלים מסתבכים, זה נקרא פיתולים. מה שאפשר לעשות זה לבעוט באוויר עם הרגליים נגד כיוון הפיתולים עד שהפיתולים ישתחררו ואם זה לא עוזר פותחים רזרבי", מסביר אמיתי. "אם אנחנו רואים שאנחנו הולכים לנחות על כבל מתח גבוה אז אין לנו עוד הרבה סיכוי, אבל זה כבר תלוי במטוס. תקלה נוספת שעלולה להתרחש היא נפילה לתוך מים או נפילה לתוך עצים. אם נופלים לים, ברגע שנוגעים במים משחררים את הרצועות ושוחים. במקרה השני צריך להשתדל להגן על הפנים ולקוות שהרגליים לא ישברו. כאשר רואים שיש אפשרות למפגש בין צונחים באוויר, פשוט מנסים להתרחק אחד מהשני".


"ההתנהגות באוויר חשובה מאוד", מדגיש רועי. "ברגע שהחניכים יוצאים מהמטוס הם לבד. זה בעצם אחד מהמקומות היחידים בצבא שאתה מלמד משהו וכשאתה שולח את החניך לבצע אתה לא צמוד אליו ומלווה אותו בכל שלב ושלב. מהרגע שהוא מקבל את ה'קפוץ' מהמדריך, החניך יצא והוא לבד, לכן אנחנו עובדים איתם על תקלות שעלולות להתרחש בזמן הצניחה. מה קורה אם וכאשר צריך לפתוח מצנח רזרבי, איך מבצעים את זה בכל מצב ומה סוגי התקלות שהם עלולים להתקל בהם. החניכים גם צופים בסרט כדי להבין את המצב בצורה מוחשית יותר ואם, חלילה, תהיה לחניך תקלה, הוא ידע כיצד לתפעל אותה".


"חוויה שהם צריכים לעבור"


קורס מספר 19, היה הקורס הראשון בו עברו החניכים קורס צניחה. השיקול המרכזי שהביא להחלטה להכניס את קורס הצניחה לתוכנית, היה תהליך קליטת מטוסי הסילון בעלי כסאות המפלט שאפשרו נטישה ולפיכך חייבו ידע ונסיון בסיסי בנושא צניחה.


בקורס-טיס יש שישה שלבים. שלב "בסיסי" בו עוברים קורס צניחה, הוא השלב השני בקורס-הטיס והוא נמשך כחצי שנה. "בשלב הזה אין שום נגיעה בטיסה וכל השלב הוא קרקעי", מספר סגן אלון, מפקד גף "בסיסי". "החניכים מתאמנים בניווטים, מסעות, תרגיל מילוט וקורס צניחה. זה שלב עם הרבה קושי פיזי ומנטלי. זה הוא קורס הקצינים של קורס-הטיס, המחליף של בה"ד 1. בשלב בסיסי לומדים מה זה להיות קצין. החניכים מתנסים בפיקוד וגם במילוי תפקיד שנועד להכין אותם ליום בו יבצעו תפקידים קרקעיים בטייסות. החניכים לומדים המון על עצמם, על התמודדות עם קושי ואיך עובדים בצוות. יש גם עיסוק בערכים ובחינוך ובסוף אפשר לומר - עיסוק באדם.


"קורס הצניחה נערך בשלב הזה, משום שחוץ מהיותו שלב בו שמים דגש על האדם והקצין, זה שלב בו החניכים לומדים להיות לוחמים. קורס הצניחה אינו מסובך, אבל הוא דורש את האומץ והלימוד הנכון ומתקשר לשבוע המילוט שהחניכים יעברו לאחר הצניחה. על-פי הסדר הכרונולוגי, לומדים קודם לצנוח ואחרי כן למצוא מקום מבטחים, כי אם צנחנו, ככל הנראה נצטרך להימלט מפני שהגענו לשטח אויב. הקורס תורם לבניה של החניך כלוחם ונותן תחושה שבעצם אפשר לקפוץ מהמטוס ולהגיע לקרקע בשלום. זו תחושה חשובה מאוד וזו חוויה שהם צריכים לעבור".


רק פעם אחת


במהלך השבוע הגיעו המדריכים מבית-הספר לטיסה ונכחו בכל הערבים. החניכים ערכו טקסים והעבירו שיעורי מור"קים (מורשת קרב) ובשאר הזמן התאמנו במתקנים בבית-ספר לצניחה. "לא היינו עם החניכים כל הזמן על-מנת לתת להם את העצמאות וההנהגה העצמית", אומר סגן אלון. "לסמוך עליהם ולתת להם את ההרגשה שהם מנהלים את עצמם ומצליחים לעשות זאת. אנחנו נמצאים רחוק או מבקרים מדי פעם כחלק מההכשרה ומהפיתוח העצמי".


אז מה בעצם מייחד את חניכי קורס-הטיס משאר היחידות שמגיעות לבסיס? "קודם כל הקורס קטן מאוד", מסביר רועי. "בדרך כלל הקורסים שמגיעים אל הבסיס הם ענקיים. לא מפסיקים לשמוע את מאמן הנחיתה עובד, את הקפיצות ופשוט כל הזמן המגרש עובד. כשמגיעים הנה חניכים מקורס-הטיס, הרבה יותר שקט. החניכים האלה ברמה גבוהה מאוד, אנשים שמבינים עניין. אחרי שהסברת להם מה אתה רוצה מהם ומדגים בפניהם פעם אחת, הם מבצעים את הנדרש ברמה יפה מאוד".


ומה שונה מבחינת התכנים? "חניכי קורס-הטיס עוברים רק צניחה אחת. הצניחה נקראת צניחת 'פראייר', שאפשר להנות ממנה מאוד בניגוד לצניחות עם ציוד. הם היחידים שמוסמכים לצניחה אחרי צניחה אחת בלבד. הקורסים מתחלקים כך שיש קורס מבצעי וקורס בסיסי. בקורס מבצעי צונחים חמש צניחות כשביניהן צניחות עם ציוד וצניחות בלילה, ובקורס בסיסי צונחים שתי צניחות יום ללא ציוד. החניכים עוברים את הקורס הבסיסי אך צונחים צניחה אחת ונמצאים בבסיס שבוע אחד סך-הכל. הצניחה עצמה היא ביום, ללא ציוד לחימה, הם צונחים רק עם המצנח והמצנח הרזרבי. החניכים לא זקוקים ליותר מזה מכיוון שהקורס נועד רק למקרה בו יצטרכו לנטוש".


הגיע זמן קפיצה


זהו. יום שישי, השעה ארבע וחצי בבוקר, מצב הרוח מרומם למדי, מד ההתרגשות על הסף. החניכים קמים מוקדם מאוד, ספק אם ישנו טוב בלילה. לאחר שעברו שבוע מפרך שכלל שינה באוהלים, משמעת נוקשה, הליכה בשלשות, גלח"צ פעמיים ביום ואימונים מתישים מבוקר עד ערב, הנה הגיע רגע הצניחה האמיתי.


"החניכים נפגשים עם המדריכים ומגיעים למסדר צניחה בציוד בטחון בכניסה לבסיס", אומר רועי. "הם לוקחים את המצנחים ונוסעים לתוך בסיס תל-נוף משם יאסוף אותם מטוס הקרנף. הם נערכים לצניחה, בדיקות, חגירות, לראות שהציוד תקין כאשר המטוס מגיע בשש וחצי בבוקר לטייסת.


"מדריכי הצניחה מתחלקים כך שחלקם נמצא בליין הטייסת, חלק במטוס והשאר על הקרקע, בשטח הצניחה. המטוס מגיע לשטח כאשר יש הרבה מאוד נתונים שהוא צריך להתחשב בהם, על-מנת לדעת היכן להצניח את החניכים, איפה מתחילים להצניח, מה אורך השטח, רוח בגובה, בקרקע, עוצמה וכיוון. המדריכים מגיעים לשטח קודם לכן לבדוק את הנתונים ולדווח לטייסת".
"מהרגע שהגיע המטוס לליין היה המון רעש", מספרת רעות, החניכה היחידה בשלב "בסיסי" בקורס-הטיס. "הכינו אותנו לפני כן לכל הדברים שצריך לעשות, עלינו למטוס בצורה מאורגנת ואז התחילה ההתרגשות. הסתדרנו בתוך המטוס, צעקנו 'היי-הופ' לקראת ההמראה כמו שלימדו אותנו והמראנו".


השעה שבע בבוקר, הגיע הזמן לצנוח. מטוס הקרנף נמצא מעל חוף פלמחים והחניכים קופצים משתי הדלתות, כאשר מכל דלת יוצאים בין שמונה לעשרה חניכים. "הגענו לשטח", היא ממשיכה לספר, "זורקים תחילה גולם, משקולת קטנה עם מצנח שאמורה לתת לנו אינדיקציה לגבי הרוח. התחילו להצניח את החניכים. אני הייתי הראשונה בדבוקה השלישית וברגע שפתחו את הדלת ההתרגשות רק גברה. הסתכלתי החוצה, זה לא נראה גבוה כמו שזה נשמע, ראיתי הכל מלמעלה, החולות נראו כמו שטיח ורק רציתי לקפוץ. המשכתי להסתכל וראיתי את הים, עמדתי על הדלת כאשר המדריכה הייתה מאחורי והחזיקה אותי שלא אפול. נתנו לי 'צ'פחה' על הכתף, אמרו לי תקפצי וקפצתי.


"כל המתקנים בבסיס כואבים ולא נעימים משום שיש את הבלימה של המתקן וכאשר קפצתי מהמטוס הכל הלך חלק, בלי בלימות, בצורה נקיה. אחרי הקפיצה היה שקט, הסתכלתי על החופה, וזה לקח בערך חמישים שניות עד שהגעתי לקרקע, קצר מאוד. התמונה הכי יפה הייתה כשהסתכלתי אחורה וקלטתי את כל המצנחים בגובה שלי נופלים אחד אחד והמטוס מאחריהם. צעקנו אחד אל השני ואז ראיתי שיש שביל קשה שלא כדאי לנחות עליו, כאשר מסביב יש את החולות שעליהם אמורים לנחות. ראיתי שאני מתקרבת לכיוון השביל ולימדו אותנו שיטה לגלוש הצידה במקרים כאלה והשתמשתי בה. בסוף צנחתי איזה שני מטר מהשביל והכל היה בסדר. עשיתי את הגלגול על החול כמו שצריך, עמדתי, נשכבתי על החול ושוב קמתי חזרה, היו לי הרבה מאוד אנרגיות, צעקתי 'איזה כיף!' וחזרתי לפגוש את כל החבר'ה".


בסיום הצניחה בדקו החניכים שאף אחד לא נעלם, סידרו את הציוד והלכו לפגוש את ההורים שצפו בהם בזמן הצניחה. "היו לנו עשר דקות לדבר עם המשפחות", אומרת רעות, "אחר כך עלינו לאוטובוסים חזרה לבית-ספר לצניחה. הזדכינו על הציוד ונערך מסדר כנפי צניחה". לסיכום, אם יזדמן לכם להגיע לקורס הצניחה, כדאי שתביאו באמתחתכם כדורי אקמול ואל תתפלאו אם יכאבו לכם הרגליים כבר ביום הראשון, צניחה נעימה.

עוד באותו מדור

איש של אנשים

אל"ם אודי בר-עוז פורש מחיל-האוויר אחרי 25 שנות שירות שהחלו במלחמת לבנון הראשונה והסתיימו במלחמת לבנון השנייה. בין המלחמות הוא הספיק להיות טייס קרב, טייס תובלה, מפקד טייסות, מפקד בסיסים ובעיקר השתדל להכיר את כל מי ששירת תחת פיקודו
לוחמי הנ"מ מתכוננים למעצר

גם פעילות קרקעית

הם רגילים להביט אל השמיים ולחפש איומים על שמי המדינה, אבל במשך כמה חודשים בשנה, מורידים קציני וחיילי גדוד "רם" של מערך הנ"מ את העיניים מהשמיים ומחליפים את טילי הברקן שלהם בשכפ"צים קרמיים ובפעילות מבצעית של סיורים, מעצרים וביקורים ליליים בכפרים פלשתינאיים