בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 173 (274) 27/02/07
לגליון זה מצורף פוסטר של הסופה (F-16I) הממוכשרת בעולם (צילום: ניר בן-יוסף):






ומדבקות אתר חיל-האוויר.

כתבות

שעת העטלף

תגיות: טייסת "העטלף"

אז מה היה לנו? חמישה עשורי טיסה, ארבעה עשורי צילום אווירי, הפלת המטכ"ל המצרי, תקיפת המטכ"ל הסורי ומאות מבצעים ביום ובלילה תוך נוכחות מתמדת בחזית המבצעית של חיל–האוויר. לטייסת "העטלף", שחגגה יובל במהלך המלחמה האחרונה בלבנון, הייתה זכות ראשונים בכמה תחומים כמו טיסות ה"אל–ראות", אשר הקנו לטייסת את שמה

אלעזר בן לולו | צילום: סגן טל

עטלף. בן אצולה מקולל הלוגם את דמם של בני האדם ובכך הופך אותם לערפדים, או גיבור–על המנצח כל פושע בחוברות קומיקס ובסרטים? במציאות, העטלף הוא יונק עיוור ומעופף הפועל בעיקר בלילה ובמקומות חשוכים. הוא מצויד במכ"ם מתוחכם המאפשר לו לנווט מסביב למכשולים, לגלות את טרפו ממרחק רב ולצוד אותו גם בחשיכה. זו הסיבה בגינה נבחר העטלף, סמל פופולארי בטייסות אל–ראות בעולם, כסמלה של הטייסת.

במהלך השנים רשמה טייסת "העטלף" פרקים רבים בתולדות החיל, אולם הפרק המשמעותי הקשור בהקמת הטייסת באוגוסט 1956, היה פריצת דרך אמיתית ביכולות חיל–האוויר בכל הקשור להגנת שמי המדינה בלילה ובמזג–אוויר גרוע.

"יותר מסמלי כי הגיחה הראשונה בתולדות הטייסת, שהייתה גם הגיחה המבצעית הראשונה, הסתיימה בהפלת מטוס אויב", מציין מאיר אמיתי, בספרו "ביום, בליל בערפל 2", שיצא לאור ב–11 ביולי אשתקד. משנות השישים ועד 2003 הובילה הטייסת את תחום הצילום האווירי המאויש בחיל–האוויר ומטוסיה חצו את גבולות הארץ יותר מכל טייסת אחרת בחיל. בנוסף, היתה הטייסת ראשונה לקלוט חימוש מדויק ומתקדם.

מה עושה את טייסת "העטלף" כה מיוחדת גם בקרב טייסות הקרב האחרות בחיל? האם אלו המטוסים החדישים, מטוסי הקו הראשון, המלווים את הטייסת מאז הקמתה? או אולי המשימות הידועות שביצעה במלחמות ובין המלחמות כמו תקיפת משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל–האוויר הסורי בדמשק ומעבר לכך, אין כמעט מקום ברחבי המזרח–התיכון בו לא ביקרו מטוסי הצילום של הטייסת.

"תרנגול" סודי לפני המלחמה

הטייסת הוקמה באוגוסט 1956 ובספטמבר הגיעו לישראל שלושה מטוסי קרב–לילה סילוניים ראשונים מדגם מטאור N.F/13. "סיפורה של הטייסת וייחודה כטייסת לילית החל שלוש שנים קודם לכן", מסביר אל"ם (מיל') יואש צידון (צ'אטו), מפקדה הראשון של הטייסת. "החיל התחיל לעבוד על נושא אל–ראות כבר בתחילת שנות ה–50. על–פי המודיעין, היו המצרים בשלב הצטיידות במפציצים כבדים מסוג אברו–לנקסטר, בעלי מכ"ם המאפשר הפצצת לילה בדיוק יחסי. בשנת 1955 טסתי לאנגליה יחד עם סגן אלישיב (שיבי) ברוש, שהיה נווט הקרב הראשון שלנו, על–מנת ללמוד את הפעלת המטוס והמכ"ם שלו". מפקד חיל–האוויר דאז, האלוף (מיל') דן טולקובסקי, קיבל את הצעת צ'אטו לתרגם את המונח Night/All Weather למונח העברי "קרב אל–ראות".

במהלך מלחמת סיני ביצעו צ'אטו ושיבי שמונה גיחות, בשני מטוסים שמישים, אולם הסיפור המעניין יותר התרחש דווקא יום לפני פרוץ המלחמה.

"בבוקר ה–28 באוקטובר 1956 קיבלתי טלפון ממפקדת החיל ובו הוראה להגיע מיידית למטה עם ציוד הטיסה שלי", נזכר צ'אטו ומוסיף כי "הבהילות היתה גדולה כל–כך, עד כי שלחו פייפר לקחת אותי למרחק שדרש כ–20 דקות נסיעה בכביש".

במטה הוטל על הטייסת לבצע את "מבצע תרנגול", שמשימתו היתה יירוט מטוס המטכ"ל המצרי והפלתו. הביצוע התבסס על ידיעה מודיעינית לפיה בכירי המטכ"ל המצרי יטוסו מדמשק לקהיר בלילה שלפני פרוץ הקרבות, "כך שהפלתם תתרום למאמץ המלחמה", מסביר צ'אטו. "אלא שבאנגליה לימדו אותי כי מבצע כזה אינו אפשרי משום שמטוס המטכ"ל המצרי, מסוג איל–14, היה מטוס בוכנה שטס במהירות הנחותה מזו של המטאור. מכ"ם היירוט של שלהי מלחמת העולם השנייה היה אמור להביא את המיירט לטווח ראיה של צינורות הפלטה של מנועי המיורט, כ–70 או 100 מטר. המיירט היה חייב לסנכרן מהירות ולירות בכינון רגיל. זו היתה בעיה רצינית".

המטכ"ל המצרי נעלם

תוכנית היירוט השגרתית תואמה בין הצוות למכ"ם הבקרה שהיה אז על הר הכרמל. כחצי שעה לאחר שהמריא המטוס המצרי מדמשק היה על צ'אטו ושיבי להמריא ולבצע את היירוט מעל הים. אולם התוכנית הפשוטה, כביכול, הלכה והסתבכה מרגע לרגע. "טווח הביצוע היה גבולי", הוא נזכר, "ולאחר ההמראה התברר כי מיכלי הדלק  הנתיקים לא מעבירים דלק. המיכלים הוטלו הימה. הזיהוי הוודאי דרש דלק נוסף. סנכרון המהירות היה בעייתי מאד. בעת הפתיחה באש התברר כי יש מעצור לתותח החיצוני בכנף ימין. במהירות הנמוכה מאד למטאור, מה שגרם לסחרור בגובה 10,500 רגל. נוסף לכך, שורשרו בתחמושת כדורים נותבים אשר בלילה חשוך לחלוטין כזה סנוורו. יצאנו בגובה נמוך יחסית ועל כן איבד אותנו המכ"ם החיפאי, אלא שהבחינו אי שם למעלה בלהבה שיצאה, כפי שהתברר, מהמנוע השמאלי. ההמשך היה קשה יותר כי האיל טס במהירות נמוכה יותר, אבל יכולנו לצפות לכל מראש. ראינו את האיל הבוער מתרסק ועלינו לשיוט חסכוני בגובה 15,000 רגל. לא היה לנו מושג היכן אנחנו וגם היום אין. שמנו פעמינו מזרחה אל הארץ שהייתה תחת האפלה, עד שמכ"ם הנ"מ של בסיס חצור גילה אותנו. מפקד הסוללה, רס"ן ברמן, הפך מגמה ובמקום לכוון תותחיו אלינו, כיוון אותנו אל המסלול שהואר ברגע האחרון".

ומטוס המטכ"ל המצרי? הוא צלל בוער לים מול חוף אשדוד והמבצע הסודי שהיה למעשה הגיחה המבצעית הראשונה של הטייסת, נשמר כתעלומה במשך 32 שנים, עד שהתפרסם לראשונה בשנת 1989 בעיתון "מעריב".

ביולי 1963 תם עידן המטאור והווטור כמטוסי אל–ראות בטייסת שהתכוננה לקליטת השחק (מיראז'), מטוס מאך 2 חד–מושבי. במארס 1964 נקלטו שני מטוסי השחק הראשונים, מטוסי הצילום  מספר 98 ו–99 שכונו בטייסת "תשעימים".

בין המלחמות, לא נחה הטייסת על זרי הדפנה ועסקה באימונים ובפעילות מבצעית בלתי פוסקת, כמו גיחות צילום על פני כל המזרח–התיכון, שהתגברו מפאת הגידול במספר סוללות טילי הקרקע–אוויר SA–2. גיחות אלה שטומנות בחובן סכנות רבות, סיפקו מודיעין איכותי על הנעשה בחילות–האוויר הזרים ואפשרו את ההצלחה הגדולה במלחמת ששת הימים.

"אני לא אוהב שיורים עלי"

במלחמת ששת הימים ביצעה טייסת "העטלף" משימות יירוט, סיוע וכן משימות הפצצה. הטייסת ביצעה 346 גיחות ולא איבדה אף לוחם. 24 מטוסי אויב הופלו, מהם חמישה במהלך תקיפת שדות–התעופה ובכל קרב אוויר הופל לפחות מטוס אחד.

אחת התקיפות המורכבות אותן ביצעה הטייסת היתה תקיפת שדה–התעופה המצרי "ע'רדקה", ששימש כשדה המרכזי של חיל–האוויר המצרי להגנת מיצרי ים סוף. בבסיס זה הוצבה טייסת מיג–19 שתוגברה בשמונה מטוסי מיג–21. "מדובר בתקיפה מסובכת מאוד", נזכר תא"ל (מיל') רן פקר שפיקד על הטייסת בזמן המלחמה. "הטווח למטרה גדול ועל–מנת לחסוך בדלק טסנו בגובה רב". עם הגעת המבנה ליעד נפתחה לעברו אש נ"מ. "קשה לקבוע רמת אש נ"מ, משום שזה תלוי בניסיון המבצעי של כל אחד מהטייסים", הוא מסביר, "החלטתי להמשיך את התקיפה. לא יכולתי להפר את התורה שהחדרתי לאנשי הטייסת, לפיה אם כבר הסתכנת והגעת אל המטרה, תתעלם מהסכנה והשלם את התקיפה. אם לא תעשה זאת, אתה או חבריך תאלצו לחזור לאותו מקום".

לאחר יעף התקיפה השני הודיע מספר שלוש על מגבלת דלק. "למרות שהדבר לא היה מקובל נתתי לו הוראה לחזור הביתה לבד", נזכר פקר, "כושרו, ניסיונו והעובדה שלא התגלינו בדרך ליעד הבטיחו כי הוא יגיע הביתה בשלום". לאחר היעף השלישי "התיישב" על מטוסו של פקר מיג–19 והחל לירות. "אני לא אוהב שיורים עלי", הוא אומר. "שברתי ימינה ונכנסנו בגובה נמוך מעל הבסיס לקרב אוויר. לאחר שהתיישבתי למיג על הזנב, יריתי והוא התפרק באוויר. אני משכתי כדי לא להיפגע מהשברים".

אחרי שהפיל את המיג הראשון המשיך פקר לקרב בו נלחמו שני מיגים ושני מיראז'ים שרדפו אחד אחרי השני. אחרי שארנון הפיל את המיג הראשון שלח אותו פקר הביתה והמשיך במרדף עד שהפיל את המיג השני. לאחר שהשלימו את המשימה נחתו המטוסים בבסיס הבית בגלישה ועם מיכלים ריקים מדלק.

"הייתי בר מזל", מתוודה פקר, "העובדה שיצא לי לפקד על הטייסת שנתיים לפני המלחמה עזרה לי להכיר היטב את כל אנשי צוות האוויר, אנשי הגף הטכני, המנהלה וכמובן גם את מטוס המיראז'. נכנסתי למלחמה כשהכרתי את הטייסת באופן טוטאלי והדבר בא לידי ביטוי במבחן התוצאה".

גם במשך שלוש שנות מלחמת ההתשה השתתפה הטייסת בלחימה שהלכה והתגברה מיום ליום, עם כוח אדם הולך וקטן. הטייסת הפכה לטייסת צילום ויירוט ותוך קליטה מתמדת של אמצעי לחימה חדשים, הפילה במהלך ההתשה כמעט 50 מטוסי אויב.

הצילום המודיעיני עבר מהפך, עם המעבר לצילום פעם או פעמיים ביום בחזית התעלה. לוחמי הטייסת היו הראשונים שנתקלו במגבלות על חופש הטיסה בתעלה, כתוצאה מהגידול במספר סוללות טילי קרקע–אוויר. בטייסת פותח תו"ל (תורת לחימה) לצילום באזור מוכה טילים. בשלהי מלחמת ההתשה החלה הטייסת בצילום מגובה רב כדי לא להיפגע מהטילים.

בסוף חודש אוקטובר 1970 תם עידן המיראז' והטייסת הוקמה מחדש כטייסת קורנס (פאנטום), תוך קליטת ששת המטוסים הראשונים. למרות מגוון היכולות של המטוס במשימות אוויר–קרקע, היוו גיחות אוויר–אוויר את החלק העיקרי באימונים. לאחר שהסתיימה ההסבה בטייסת, שהיתה אחת מן ההסבות המהירות של החיל, הוקדשו האימונים לשיפור הרמה המבצעית והכנה ללחימה, מהחשש שהמצרים יפתחו במלחמה.

במארס 1971 השתתפה הטייסת בגיחת צילום ותפסה שוב את מקומה כטייסת הצילום המובילה של החיל. באותה התקופה החל בטייסת עידן החימוש המדויק במשימות אוויר–קרקע והחלו אימונים עם פצצות אלקטרו–אופטיות.

מעל המטכ"ל הסורי

ב–19 ימי הלחימה של מלחמת יום הכיפורים איבדה הטייסת ארבעה לוחמים וארבעה נוספים נפלו בשבי.

השבוע הראשון ללחימה היה העמוס ביותר ו–60 אחוז מהאבדות נגרמו בארבעת הימים הראשונים.

במהלך המלחמה ביצעה הטייסת 939 גיחות בשמי סוריה, לבנון ומצרים. בגיחות אלה הופצצו סוללות טילים, מטרות עומק, ארטילריה ובוצעו משימות אוויר–אוויר. אחת הנועזות והידועות שבהם היא התקפת המטכ"ל הסורי בלב העיר דמשק. אל"ם (מיל') ארנון לבושין מתאר את הקרב: "הכרנו בחשיבות המשימה מהרגע הראשון. לא רק שתקיפת המטכ"ל תשבש את יכולת ההתנהלות של הצבא הסורי, אלא מדובר גם באיתות לירדנים ובזריקה מוראלית לצה"ל ולמדינה. חששנו מצפיפות טילי הנ"מ ומהעובדה שהמטכ"ל נמצא בלב העיר דמשק. בנוסף לכך, מזג–האוויר לא הקל על התכנון".

אחרי שבדקו את המטוסים בקפידה המריאו שמונה מטוסים עמוסים בפצצות ובדלק לכיוון צפון וטסו בגובה נמוך מעל הים במטרה לחמוק מהמכ"ם הסורי. "כשהתקרבנו למטרה מזג–האוויר הלך ונעשה גרוע, העננים והרוחות יצרו תנאי טיסה בלתי נסבלים", נזכר לבושין. "בשלב מסוים הגענו לאזור שכולו מכוסה עננים, שהפך את הניווט לבלתי אפשרי. למרות האינסטינקט הראשוני החלטתי להמשיך בתקיפה. כאשר יצאנו מהעננים גיליתי שסטינו מנתיב הטיסה. למרבה המזל הכנתי מספר אלטרנטיבות לזיהוי כך שלא היתה בעיה להמשיך במשימה. הצלחנו להגיע ליעד בהפתעה, שחררנו את הפצצות והפגיעות היו מדויקות". נגרמו כמה נזקים רציניים לבניין המטכ"ל הסורי ולמפקדת חיל–האוויר הסורי נגרם נזק רק בקומות העליונות. בדיעבד, רק אחרי המלחמה התברר שבמפקדה שהו בזמן התקיפה חמישה שבויים ישראלים, אחד מהם היה תא"ל (מיל') אבי ברבר מלוחמי הטייסת והיום מדריך במתקדם קרב. הם סיפרו שחוקריהם היו בטוחים שהתקיפה תוכננה כך שלא ייפגעו.

מלבנון עד לבנון

ב–15 במארס 1978, חמש שנים לאחר מלחמת יום–הכיפורים חדרו כוחות צה"ל ללבנון במסגרת מבצע ליטאני. במהלך המבצע, שמטרתו היתה טיהור וביעור קיני המחבלים בדרום לבנון, ביצעה טייסת "העטלף" למעלה מ–50 גיחות תקיפה, רובן נגד טנקים וארטילריה, פטרולי יירוט וגיחות וצילום. זו היתה הפעילות האווירית הגדולה ביותר מאז חודשי ההתשה בשנת 1974. מכאן ואילך, הפכו הזירה הלבנונית והכוחות הסורים שבלבנון למטרות העיקריות לאיסוף ותקיפה.

למלחמת לבנון הראשונה הצטרפה הטייסת בשבת, ה–5 ביוני 1982, יום השנה ה–15 למלחמת ששת הימים. מטוסי הצילום החלו ברצף צילומים, בגיחות קצרות מהרגיל. במלחמה זו בוצעו על ידי הטייסת למעלה מ–600 גיחות שכללו יירוט, צילום, סיוע, פטרול וגיחות לוחמה אלקטרונית.

אחרי מלחמת לבנון המשיכה הטייסת להשתתף במבצעים רבים. בין השאר תקיפות של סוללות טילים, קני מחבלים, ארטילריה וכן צילום.

בשלהי יולי 1993 יצא צה"ל למבצע "דין וחשבון" או בשמו הצבאי, "צירוף מקרים 2". היה זה המבצע הגדול הראשון בו לא הובילה הטייסת את התקיפות בלבנון, אלא לחמה לצד שאר הטייסות בחיל כטייסת המצוידת בחימוש מדויק. במהלך המבצע ביצעה הטייסת מעל 50 גיחות.

אולם הפעילות המבצעית המקיפה ביותר בלבנון מאז אוגוסט 1982, כולל תקיפת מטרות בביירות לראשונה מאז מלחמת לבנון, התרחשה במבצע "ענבי זעם" (11–27 באפריל 1996). הטייסת השתתפה בתקיפות רבות והטילה פצצות רבות, בד בבד עם ביצוע גיחות לשיתוף פעולה עם כוחות הקרקע.

בשנת 2000 עברה הטייסת ביקורת כשירות אל–ראות. המעגל שנפתח עם מטוסי המטאור בשנות ה–50, נסגר עם תחילת המאה ה–21. ב–28 באפריל 2000, בעקבות תקרית אש עם חיזבאללה, בוצעה תקיפת אל–ראות ראשונה בזוגות בשני יעפים, כאשר בכל יעף מטיל כל מטוס פצצה אחת.

עד היציאה מלבנון השתתפה הטייסת בשתי תקיפות, אך היציאה מלבנון חייבה היערכות חדשה של מערך הצילום.

חטיפת שלושת חיילי גדוד ההנדסה בגזרת הר–דב, החזירה את המטוסים לפעילות בשמי לבנון. גם באינתיפאדה השנייה השתתפו מטוסי הטייסת, למרות שהלחימה האווירית בשטח אורבאני שייכת בעיקר למסוקי הקרב. התקיפה הראשונה בוצעה בשכם ב–18 במאי 2001 על–ידי זוג מהטייסת וזוג מטוסי ברק. ב–1 ביולי נטלה הטייסת חלק במבצע "כפיר אדום" לתקיפת שני מכ"מים סוריים בתגובה לירי פצצות מרגמה וטילי נ"ט על–ידי החיזבאללה לעבר מוצבי צה"ל.

בשנת 1999 הוחלט לרכוש את מטוס הסופה (F–16I) המצויד במערכות ישראליות ייחודיות המאפשרות לו לפעול בכל תנאי מזג–אוויר ולהגשים את סיסמתה של הטייסת: "ביום, בלילה ובערפל". בדצמבר 2004 הצטרפו מטוסי הסופה לטייסת.

בקיץ 2006, בעקבות חטיפת גלעד שליט בגזרת עזה וחטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב בגזרת לבנון, יצא צה"ל למבצעי "גשמי קיץ" ו"שינוי כיוון".

מאז תחילת הלחימה פעלה הטייסת מסביב לשעון. לזכותה נרשמו מאות הפצצות עם כל סוגי החימוש.

עד 119 שנה

סא"ל ד', אחד ממפקדי הטייסת לשעבר, מסכם ומסביר מה שומר את הטייסת בחזית המבצעית של חיל–האוויר: "מצד אחד, החזון 'ביום, בלילה, בערפל' מדבר על התמצית המבצעית של הטייסת, להיות מסוגלים לבצע את המשימות בכל זמן, בכל מזג–אוויר ובכל קושי. כך חזה בשנת 1956 מפקד הטייסת הראשון צ'אטו בראייה ארוכת טווח את המכ"ם כקפיצה הטכנולוגית המשמעותית ביותר במטוסי הקרב במאה ה–20, לאחר המצאת מנוע הסילון. אותו מכשיר, שינתק את התלות המוחלטת של מערכת הירי של המטוס מכושר הראייה של הטייס ומהשאלה האם הוא רואה או לא רואה את היריב. חזון זה שנראה דמיוני בשנות ה–50 של המאה ה–20, בא לידי מימוש מושלם במערך מטוסי הסופה, מטוס בעל מכ"ם מתקדם שיוכל לזהות מטרות אוויר–אוויר ומטרות אוויר–קרקע בטווחים של מאות קילומטרים".

אך מעבר לתחום הטכנולוגי, הוא טוען כי החזון משקף את התכונות ה"אנושיות" של הטייסת. "סוג של אופי משפחתי, שמייחד את הטייסת מאז תקופת ההקמה. המוטו שלנו מדבר בעיני על הנכונות של אנשי הטייסת, לאורך הדורות, להתגייס לטובת היחידה ולעזור אחד לשני בכל תנאי, בשדה קרב ובחיי היום–יום, רק עקב ההשתייכות המשותפת לאותה משפחה - משפחת העטלף".

הכתבה והתמונות בה, למעט הציטוטים מהראיונות, מתבססת על מחקרו של מאיר אמיתי, "ביום, בליל בערפל 2", יולי 2006.

עוד באותו מדור

זמן משיח

הוא חילץ הרחק מחופי ישראל, אסף שברי מסוקים סוריים בלבנון והשתתף בעשרות מבצעים שרובם נותר חסוי עד היום. תא"ל (מיל') שלמה משיח פרש לאחרונה מטיסה מבצעית ועבר להנחיל ידע בבית–הספר לטיסה של חיל–האוויר. בראיון עמו הוא מספר על חלק קטן מעשרות שנות השירות שלו בחיל–האוויר
מסוק צפע (קוברה). צילום: עופר צידון

לרוטור שלי ארבע פינות

לטוס גבוה, לטוס נמוך, לטוס לבד, לטוס בלילה, לנחות נחיתת אונס, לנחות בואדי ועל פסגת הר - את כל המתארים האלה ועוד רבים אחרים עברו חניכי טייסות הראשוני, מתקדם מסע"ר (מסוקי סער) ומתקדם מסק"ר (מסוקי קרב), בפריסה בבסיס עובדה