בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 180 01/04/08
לגליון זה מצורפת סימניה:





כתבות

Made In China

תגיות: חילות אוויר זרים

למרות שהוא אחד מחילות-האוויר הגדולים בעולם, נמצא חיל-האוויר הסיני בתהליכי התעצמות בלתי פוסקים. מה שהיה עד לא מכבר גוף ישן, מאובן וחסר תועלת ממשית, הופך בהדרגה לאחד מהכוחות האוויריים החזקים ביותר בעולם וכמו בתחומים אחרים, משתדלים הסינים להגיע לפסגה העולמית גם בעוצמת חיל-האוויר שלהם

נועם אופיר

התופעה הזו מוכרת ודאי לכולם. בכל פעם שפותחים אריזה של אביזר ביתי, משחק ילדים ואפילו של מכשיר החשמל הביתי המתקדם ביותר, כמעט בטוח שאם נחפש היטב, נמצא את הכיתוב "תוצרת סין". גם אם על הקופסא החיצונית יופיע שמה של מדינה אחרת, הרי שסביר להניח שבדיקה מדוקדקת של הרכיבים מהם הורכב המוצר, תגלה זיקה, כזו או אחרת, למעצמה הסינית. עבור רבים, זיהוי המדבקה "תוצרת סין", מלווה בהעוויית פנים ובתחושה שהמוצר הוא, אם נתנסח בזהירות, לא הכי משובח. התוצרת הסינית מזוהה כמיושנת, זולה, עם רמת ייצור וגימור נמוכה וזאת, חרף העובדה שלא פעם, החברה שעומדת מאחרי המוצר היא ענקית אלקטרוניקה יפאנית או אמריקאית מוכרת.

האמת היא שהתדמית הזו של המוצרים הסיניים אינה תוצר של גזענות צרופה. כוח העבודה הזול בסין, לצד היכולת המופלאה של התעשיות השונות במדינה הענקית לייצר חיקויים של מוצרים איכותיים שפותחו במדינות המתקדמות במזרח הרחוק או במערב, העניקו לסין את ההובלה העולמית בייצור פריטים זולים בכל תחומי החיים.

הקישור האוטומטי הזה בין סין לחיקויים זולים ולא-איכותיים אופייני לא רק לעיסוק של המדינה במכוניות, מקלטי טלוויזיה או צעצועים אלא גם לתחום הצבאי. ההסתכלות על הצבא הסיני, בעיקר מצד העולם המערבי וארה"ב בראשו, הייתה כאל צבא ענק מבחינת היקף כוח האדם העומד לרשותו אך כזה המצויד באסופה, כמעט אינסופית, של גרוטאות מיושנות ובתקופה בה הגישה המקובלת היא שבתחום הצבאי, כמו גם בתחומים רבים אחרים, האיכות חשובה פי כמה מהכמות, הרי שהצבא הסיני זכה להערכה נמוכה למדי.

ובאופן מפתיע משהו, אם בצבאות אחרים, גם של מדינות נכשלות טכנולוגית, חיל-האוויר זכה לסטאטוס מיוחד, שהביא לכך שדווקא בו הושקעו משאבים רבים יותר, הרי שבחיל-האוויר הסיני לא ממש שמעו על כך. למעשה, עד לאחרונה, חיל-האוויר הסיני, למרות היותו אחד הגדולים בעולם מבחינת גודלו, היה במידה רבה פיקציה. הרבה רעש. מעט תוכן.

הזמן קפא מלכת

החיל, שהוקם ב-11 בנובמבר 1949, התבסס רובו ככולו על סיוע סובייטי ועוד בשלבי הקמה ראשוניים כבר מצא עצמו במלחמה, שניתן להגדירה כמעין "מלחמת עולם קטנה". החיל הצעיר נזרק ישירות לעימות מול המעצמה הגדולה ביותר, ארה"ב, כחלק ממלחמת קוריאה. בזכות תמיכה ישירה של בריה"מ, לרבות מעורבות פעילה של טייסים סובייטים, הצליח החיל לרשום מספר הישגים מול האמריקאים, חרף מגבלותיו הרבות.

גאוותו של החיל בשנותיו הראשונות היו מטוסי המיג הסובייטים, על דגמיהם השונים. עיקר הכוח הסיני התבסס על מטוסי מיג-15 ומיג-17, ומאוחר יותר גם מיג-19. במה שיהפוך בהמשך למדיניות קבועה של הסינים, הרי שהודות להסכמה סובייטית, הם החלו בשלהי שנות ה-50 לייצר בכוחות עצמם מטוסי קרב מתכנון סובייטי. איכות הייצור הסיני לא נחשבה לגבוהה, אך המטוסים הסובייטים היו פשוטים יחסית והתוצר הסיני היה סביר וכעדות לתכונה אחרת של הצבא הסיני, יוצרו המטוסים בכמויות אדירות. בעוד שחילות-אוויר אחרים רכשו עשרות או מאות של מטוסים מדגם מסוים, הרי שהסינים הצטיידו באלפי יחידות.

ייתכן והתמונה הזו הייתה נמשכת עד היום, לולא אירוע היסטורי דרמטי. הקרע בין סין לבריה"מ בשלהי שנות ה-50 סימל, במידה רבה, את סופו של שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המדינות גם בתחום האווירי הצבאי.

לאורך ההיסטוריה סבלו מדינות רבות ממשבר ביחסיהן עם ספקי נשק עיקריים שלהן. דוגמה המוכרת לנו היטב היא האמברגו הצרפתי שהביא לאי-מסירתם של מטוסי מיראז'-5 שרכשה ישראל בצרפת. אך בעוד שישראל מצאה תחליף, בדמות ארה"ב, הרי שלסין לא הייתה אלטרנטיבה דומה. בהעדר סיוע סובייטי נותרה סין בלי יכולת לחדש את צי המטוסים שלה, כמו גם עם קשיים בתפעול ובתחזוקה של צי המטוסים הקיים שלה.

המזל של הסינים, אם ניתן לכנותו ככזה, הייתה העובדה שהם ייצרו את המטוסים בכוחות עצמם ועם הזמן למדו גם כיצד לבצע בהם התאמות ושיפורים מסוימים. אבל, הנסיון הסיני התמקד בייצור מטוסים שבשנות ה-60 כבר החלו להיחשב כמיושנים. מטוסים אלה, יש לזכור, היו ברובם מהדור שקדם להופעתם של טילי אוויר-אוויר מודרניים ומערכות מכ"ם רב-משימתי.
 
התוצאה הישירה הייתה שהזמן קפא מלכת עבור חיל-האוויר הסיני. הסינים הבינו כי עליהם להסתדר עם מה שיש והמשיכו לייצר ולהצטייד במטוסי קרב שחילות-אוויר אחרים כבר מזמן זרקו למגרש הגרוטאות. כאשר בארה"ב, באירופה, ואפילו במזרח התיכון דיברו על מטוסי קרב מדור שלישי ואפילו רביעי, מעצמה גדולה כמו סין נאלצה להסתפק במטוסים מדור ראשון ושני.

ייצור עצמי

סין לא הרימה ידיים וניסתה להתגבר על מצוקה זו בכוחות עצמה. לאורך השנים ניסתה סין לנצל את הידע שרכשה בהרכבה וייצור של תכנוני מטוסי קרב סובייטים לצורך פיתוח וייצור תכנונים מקוריים משלה. כך לדוגמה, ביולי 1969, נערכה טיסת בכורה של ה-8-J, מטוס קרב סיני שהתבסס על המיג-12, אך היה דו-מנועי. הפרויקט לא נחשב להצלחה גדולה, אך המטוסים הבודדים שיוצרו נשארו בשירות מבצעי עד לשנות ה-90 והידע שנרכש במהלך הפרויקט היה שלב נוסף בדרך לעצמאות סינית בכל הקשור לייצור מטוסי קרב.

אחרי ה-8-J, ניגשו הסיניים לפתח גרסה משופרת ה-J-8II, שהייתה במידה רבה מטוס חדש לגמרי. בעוד שהדגם המקורי היה מטוס קרב וסיור מוגבל, הרי שהדגם החדש אמור היה להיות מטוס רב-משימתי ולהוות את מטוס הקו הראשון של חיל-האוויר הסיני בשנות ה-80. ה-J-8II היה אומנם נחות בכל פרמטר ממטוסים מערביים כמו ה-16-F וה-18-F האמריקאיים, לצד מקביליהם האירופאיים והסובייטיים, אך יחסית לארסנל הנוכחי של הסינים שהתבסס על מטוסי מיג-19, הוא היה קפיצת דרך אדירה.

אבל, בעוד שלסינים היה נסיון מסוים בתכנון וייצור של מטוסי קרב, הרי שהם נעדרו כמעט לחלוטין נסיון דומה בתחום של אוויוניקה וחימוש. התכנון המקורי של ה-J-8II התבסס אמנם על מערכות מייצור מקומי, אך ביצועיהן היו כה ירודים, עד שאפילו הסינים, שהסתפקו במועט, הבינו כי יש לנסות ולחפש פיתרון במקום אחר.

מאחר והיחסים עם בריה"מ המשיכו להיות מתוחים, פנו הסינים לאמריקאים וביקשו את סיועם. ארה"ב, שראתה באותה עת בבריה"מ יריב משמעותי יותר מאשר סין, ניאותה באמצע שנת ה-80 לסייע לניסיונות הסיניים הנואשים לחדש את חיל-האוויר. מכירת מטוסי קרב ואמצעי לחימה אמריקאיים לסין לא עמדה על הפרק כלל, אך הייתה נכונות לסייע לסינים במאמציהם לפתח מטוס קרב באופן עצמאי. חברת "גרומן" האמריקאית, קיבלה אישור לסייע לסינים בשדרוג עשרות מטוסי J-8II לגרסה משודרת, בעלת מערכות אמריקאיות. אלה כללו, בין השאר, מכ"ם מתקדם, מחשב בקרת ירי, תצוגות רב-תכליתיות לתא הטייס ואפילו כסא מפלט. השילוב של המטוס הסיני עם המערכות האמריקאיות המשיך לסבול מנחיתות מבצעית וטכנית יחסית למטוסי קרב אחרים מאותה התקופה, אך היה בו שלב חשוב ביכולת הסינית לייצר מערכות נשק חדשות.

אבל, כמו בעבר, גם הפעם נסיבות פוליטיות הכשילו את תוכניות ההתחדשות של חיל-האוויר הסיני. בעקבות אירועי כיכר טיינאנמן ביוני 1989, הטיל הממשל האמריקאי אמברגו על מכירת נשק לסין. תחת הגדרה זו נכללה גם תוכנית השדרוג של מטוסי הקרב הסיניים.

בניגוד לשנות ה-50, היה מצבה של סין מעט טוב יותר. בעזרת סיוע של מדינות זרות, הצליחו הסינים לפתח גרסה מודרנית יותר של ה-J-8II שצוידה באוויוניקה חדישה יותר. הדגם החדש, שנקרא J-8C, קיים את טיסת הבכורה שלו ב-1993. אבל, כפי שהסינים עצמם נאלצו להודות, נכון לראשית שנות ה-90, המטוס החדש כבר היה לא רלוונטי. הנחיתות שלו מול מטוסים אחרים הייתה כה גבוהה שלא היה כל טעם להכניסו לשירות מבצעי.

נכון לראשית שנות ה-90, חיל-האוויר הסיני, היה במידה רבה וירטואלי. החיל המשיך להסתמך על מטוסי קרב ומפציצים מתכנון סובייטי של שנות ה-50. החיל נעדר, כמעט לחלוטין, מערכות שליטה ובקרה מודרניות, חימוש מתקדם ואמצעים אחרים הדרושים לשדה הקרב המודרני. כל שחיל-האוויר הסיני יכול היה לעשות, זה לספק מידה מסוימת של יכולת אוויר-אוויר קצרת טווח ויכולת אוויר-קרקע זניחה. סיכוייו של החיל להתמודד בהצלחה מול יריב מודרני היו אפסיים. די לזכור מה עלה בגורלו של חיל-האוויר הסורי במלחמת לבנון ב-1982 ובפועל, מצבו של חיל-האוויר הסורי, כמו גם יכולותיו המבצעיות, היו טובים מאלה של מקבילו הסיני באותה עת.

הענק הסיני מתעורר

מה שהביא לתחייתו של חיל-האוויר הסיני היה, במידה רבה, גם מה שסייע להקמתו מלכתחילה. בזכות שיפור מתמשך ביחסים עם רוסיה, בתקופה שלאחר התפרקות בריה"מ, הצליחה סין לרשום פריצת דרך משמעותית בדרך להקמתו של חיל-אוויר מודרני. במארס 1991ניאותה רוסיה למכור לסין 26 מטוסי סוחוי-27. מאוחר יותר רכשה סין עוד כמה עשרות מטוסים כאלה. בפעם הראשונה מאז הקמת חיל-האוויר הסיני ב-1949 הוא הצטייד בכלי-טיס שנחשבו מן המתקדמים ביותר בעולם.

הסוחוי-27 היה כל מה שהסינים חלמו עליו עד אותה עת. מטוס קרב ארוך טווח, בעל כושר תמרון טוב משל מרבית המתחרים ומצויד במערכות נשק, שגם אם לא נחשבו למתקדמות ביותר, הרי שהן היו קפיצה של כמה דורות יחסית למה שעמד לרשותו עד אז.

ההצטיידות בסוחוי-27 לוותה גם בשינוי תפיסתי בנוגע ליעדי הכוח האווירי. הסינים, שעקבו בעניין אחרי ההתפתחויות בתחום, ובעיקר אחרי ההישגים המרשימים ביותר של כוח אווירי מודרני במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, החליטו להרחיב את המשימות של חיל-האוויר שלהם. אם עד שנות ה-90 החיל היה בעל אוריינטציה הגנתית טהורה, הרי שכעת החל עיסוק בהקמת חיל שיוכל לבצע את מגוון המשימות של כוח אווירי מודרני, לרבות תקיפה ביום ובלילה באמצעות חימוש מונחה מדויק, משימות ארוכות טווח, מבצעים משולבים הדורשים אמצעי שליטה ובקרה מתקדמים ועוד.

כתוצר ישיר של שינוי גישה זו, בחרו הסינים לשנות את תוכניותיהם ולא להצטייד בכמויות גדולות של מטוסי הסוחוי-27. הסינים, שהתכוונו במקור לייצר ברשיון מאות מטוסים כאלה, תחת הסימון 11-J, הגיעו למסקנה כי המטוס, חרף איכויותיו, נעדר את התכונות המבצעיות הנדרשות על-ידם. הסוחוי-27 הוא אומנם מטוס עליונות אווירית מעולה, אך אינו רב-משימתי וכושר התקיפה שלו מוגבל ביותר. לפיכך הסתפקו הסינים בייצור של כ-100 מטוסי 11-J מהתצורה הבסיסית.

כמטוס רב-משימתי משלים לסוחוי-27 ול-11-J, רכשו הסינים מרוסיה עשרות מטוסי סוחוי-30, דגם דו-מושבי רב-משימתי של המטוס. הסוחוי-30 במהדורתו הסינית נמנה עם מטוסי הקרב המתקדמים ביותר המצויים כיום בשירות מבצעי. למטוס טווח ארוך, גם ללא תדלוק אווירי והוא מסוגל לשאת כמות נכבדה של חימוש, לרבות חימוש מונחה מדויק. בפעם הראשונה יש לסין מטוס, שמסוגל לבצע משימות תקיפה מורכבות כנגד מגוון רחב של יעדים באזור, שאינו נחות ואולי אף עולה על מטוסים אחרים הנמצאים בזירה.

לצד ה-11-J, הצטייד חיל-האוויר הסיני, במטוס קרב מתקדם מתכנון עצמי, המסומן 10-J. תוכנית ה-10-J, שהחלה באמצע שנות ה-80, נועדה להביא לפיתוח מקבילה סינית למטוסים כמו ה-16-F האמריקאי והמיג-29 הסובייטי/רוסי. תוך הסתייעות במדינות זרות וכן בידע ונסיון שנצבר מייצור ברשיון של טכנולוגיה בסין עצמה, הצליחה התעשייה הסינית לפתח מטוס קרב רב-משימתי מתקדם. המטוס, שערך את טיסת הבכורה שלו ב-1998, החל להיקלט בחיל-האוויר הסיני בשנת 2003 והכוונה הסינית היא להצטייד בכמה מאות כדוגמתו, מה שיהפוך אותו לכלי המרכזי של החיל.

סוג שלישי של מטוס קרב מתקדם המופעל על-ידי חיל-האוויר הסיני הוא ה-JH-7, שכמו ה-10-J, גם הוא מתכנון עצמי. למרות שהוא נחות בביצועיו מהסוחוי-30, הרי שנראה כי המטוס הסיני הוא מטוס תקיפה כלל לא רע בין משימותיו המרכזיות ניתן לציין תקיפת ספינות באמצעות טילים ארוכי טווח.

לצד ההצטיידות במטוסי הקרב המתקדמים, רכשו הסינים מרוסיה מגוון רחב של חימוש מתקדם ובמקביל המשיכו להצטייד בחימוש שפותח על ידם באופן עצמאי, תוך הסתמכות על ידע ונסיון שנרכש על-ידי תפעול של אמצעי נשק שנרכשו בחו"ל. כיום מצויד חיל-האוויר הסיני בארסנל איכותי ביותר של חימוש מתקדם, לרבות טילים נגד ספינות היעילים לטווחים של מאות קילומטרים וכן טילי אוויר-אוויר מהדורות המתקדמים ביותר.

השילוב של ה-10-J וה-11-J, והחימוש שנרכש ופותח בעבורם, מעניק לחיל-האוויר הסיני יכולות מבצעיות מרשימות, שלא בכדי מציבות אתגר למדינות שכנות.

במשך שנים, היו מפציצים מדגם 6-H אחד מהסמלים המובהקים ביותר לאופיו הארכאי של חיל-האוויר הסיני. מפציצים אלה, המתבססים על הטופולב-16, נראים כמו דינוזאורים מעופפים ולא בכדי. מאז שנות ה-60, מפעיל חיל-האוויר הסיני כמות גדולה של מפציצים כאלה למגוון רחב של משימות, לרבות הפצצה ארוכת טווח, סיור ולוחמה אלקטרונית.

ניתן היה להעריך, שהמהפכה שעובר חיל-האוויר הסיני בשנים האחרונות תביא, באיחור ניכר, להוצאתו משירות של ה-6-H, אך נראה שהסינים אינם ממהרים לוותר על הפלטפורמה המיושנת. בשנת 2007 נערכה טיסת בכורה לדגם משופר של המפציץ שצויד במנועים חדשים ובתא טייס מודרני. לא ברור האם חיל-האוויר הסיני מתכוון להצטייד במפציץ החדש, אך נראה שקיימת החלטה להמשיך להשתמש ב-6-H, בין השאר, כפלטפורמת שיגור לטילי שיוט ארוכי טווח.

בדרך לשינוי?

המהפכה שעובר חיל-האוויר הסיני בשנים האחרונות לא מסתכמת רק בתחום של מטוסי הקרב. הסינים הבינו, לאור נסיון המלחמות במפרץ ובבלקן, כי תפעול כוח אווירי מודרני דורש יכולות נוספות, בכדי להביא למיצוי גבוה של אמצעי התקיפה והיירוט.

כך למשל, משקיעה סין משאבים רבים בפיתוח מטוסי התראה מוקדמת. לצד נסיונות לרכוש מערכות זרות, עוסקים הסינים בפיתוח עצמאי של מטוסי התראה מוקדמת על בסיס מטוס התובלה הרוסי איליושין-76. הסינים מגדירים את היכולת הזו, בצדק, כיכולת חיונית ליכולתם להוציא אל הפועל מבצעים משולבים.

כן עוסקים הסינים בחיזוק היכולת שלהם לתדלק מטוסים באוויר. גודלה הגיאוגרפי של המדינה, כמו גם הצורך ביכולת איום על יעדים בטווחים רחוקים, מחייבים את הסינים לפתח יכולת אסטרטגית, התלויה, לא מעט, ביכולת תדלוק אווירי. בשלב זה מתבססים הסינים, בעיקר, על מטוסי תדלוק מתוצרת רוסיה אך לאור ניסיון העבר ניתן להניח שהם ינסו לשפר את יכולתם העצמאית גם בתחום זה.

בעוד הדגש מתמקד, באופן טבעי, במטוסי קרב ותקיפה, הרי שחיל-האוויר הסיני משקיע מאמצים גם בשיפור תחומים מבצעיים אחרים, דוגמת כושר התובלה האסטרטגי שלו ומערך האימון וההכשרה. גם בתחומים אלה מתבססים הסינים, בשלב זה, בעיקר על מטוסים שנרכשו ברוסיה אך התעשיות האוויריות שלהן שוקדות על פיתוח חלופות מקומיות.

חיל-האוויר הסיני כבר מזמן אינו בגדר של "נמר של נייר". נכון להיום החיל, המונה קרוב לרבע מיליון איש, מתבסס על מאות מטוסי קרב ותקיפה מתקדמים ועל מספר גדל והולך של אמצעי שליטה ובקרה, מודיעין, תדלוק ותובלה. כמו חילות-אוויר אחרים, גם חיל-האוויר הסיני הפנים שהאיכות חשובה מהכמות ולכן הוא מוציא בהדרגה משירות מבצעי מאות מטוסים מיושנים, שכבר לפני 20 שנה היו צריכים להיות מוצג מוזיאוני.

קל ללגלג על הסינים ולהגיד שכל מה שהם עושים הוא רכש זכויות ייצור של מערכות נשק זרות ואז להעתיקן ולייצר תחליפים זולים ונחותים. אך הצגה זו של הדברים תעשה עוול לחיל-האוויר הסיני כמו גם ליצרניות הנשק במדינה.

שנים של ייצור מקומי של תכנונים זרים, יצרו בהדרגה מצב בו התפתחה בסין תעשייה תעופתית איכותית. נכון הוא שהסינים רכשו ידע לא מבוטל באמצעות "הנדסה הפוכה" של תכנונים זרים וכי בראשית הדרך התוצרים שלהם היו נחותים מהמוצרים המקוריים, אך כיום המוצרים הסיניים נמצאים ברמה שונה. אפילו הרוסים נאלצו להודות כי מטוסים מתכנונם, המיוצרים בסין, לא רק שאינם נופלים באיכות הייצור שלהם מאלה המיוצרים ברוסיה, אלא אף עולים עליהם. הציניקנים יאמרו שלא חוכמה להתעלות על האיכות הרוסיות, אך לא כך הדבר.

יריב ראוי

הסינים עדיין מפגרים אחרי המערב בייצור סוגים מסוימים של אוויוניקה מתקדמת וחימוש וניתן להניח שהם סובלים גם מנחיתות בפיתוח מטוסי קרב מדור רביעי וחמישי. יחד עם זאת, הסינים אינם קופאים על שמריהם. כך למשל, למרות שהפרויקט עטוף במסך כבד של חשאיות, ישנם דיווחים במערב על תוכנית סינית לפתח מטוס קרב מהדור החמישי שישלב גם אלמנטים של חמקנות. ספק אם היכולות הנוכחיות של סין מספיקות בכדי להשלים פרויקט כזה, המוכר בכינוי J-XX, באופן עצמאי לחלוטין. ניתן להעריך כי יצרניות נשק רוסיות ואחרות יצטרכו לסייע בכדי שהוא יבשיל לכדי מטוס של ממש. אבל, נראה שהסינים נחושים להתקדם, ונסיון העבר מוכיח כי הם לרוב משיגים את יעדיהם, גם אם זה לוקח יותר זמן מהמקובל.

חיל-האוויר הסיני צריך לחגוג פעמיים את היווסדו. בפעם הראשונה לרגל מועד הקמתו הרשמי ב-1949. אבל, כפי שראינו, החיל חדל להתקיים, במידה רבה, בשלהי שנות ה-50. המועד השני להיווסדות החיל נמצא בראשית שנות ה-90, עם תחילת ההצטיידות במטוסי קרב מתקדמים. אם בעבר חייבו אילוצים פוליטיים את סין להסתפק בחיל-האוויר מדרג נחות, הרי שנראה כי העצמאות הגדלה והולכת של סין בתחום פיתוח היכולות האוויריות שלה, מבטיחה את עתידו של חיל-האוויר הסיני גם במקרה של שינויים וזעזועים פוליטיים.

במשך שנים, מדינות האזור, דוגמת יפאן ואוסטרליה, לא חששו יתר על המידה מחיל-האוויר הסיני. אבל, העובדה שהיום הן מתכננות את בניין הכוח שלהן תוך שימת דגש רב על היכולת הנוכחית והעתידית של חיל-האוויר הסיני לפגוע בשטחן, מעידה, אולי יותר מכול, על המהפכה האדירה שעבר החיל בתוך פרק זמן קצר להפליא. מסתבר שגם "תוצרת סין" זה כבר לא מה שהיה פעם.

עוד באותו מדור

איור: גילי בלכר

המרכיב הסודי של הרוטב

בסדרת מבצעים נועזים שיצאו אל הפועל בשנים 1966-1964, פעל חיל-האוויר הישראלי בעומק תימן. מבצעי "רוטב" שהפכו מאוחר יותר למבצעי "דורבן", כללו הצנחת אספקה של כלי-נשק, תחמושת, מזון, תרופות וציוד אחר למורדים המלוכניים שפעלו נגד הצבא המצרי בתימן. כעת, לראשונה, מספרים אנשי חיל-האוויר שהשתתפו במבצעים על הסוד הגדול, האימונים המכינים, הטיסות הארוכות, הציוד הישן, הדרכונים המזויפים, מטבעות הזהב ועל חוויה של פעם בחיים

ל"א רואים, ל"א שומעים

לא רואים אותם, לא שומעים אותם אבל השפעתם על שדה הקרב המודרני אדירה. אנשי יחידת הל"א (לוחמה אלקטרונית) של חיל-האוויר משתתפים בפעילות המבצעית השוטפת של החיל, כמו גם במלחמות ובמבצעים מיוחדים. תהליך ההכשרה האינטנסיבי והארוך ביחידה, מאפשר את הישגיה המיוחדים ואת תרומתה הגדולה לפעולות חיל-האוויר. חשיפה