בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 185 02/03/09
מוצגים בפניכם תקצירים משלוש הכתבות הפותחות של כל מדור. את הגיליון הקודם ניתן יהיה לקרוא בעוד כחצי שנה עם פרסום גיליונות הארכיון.

כתבות

יציאת סיני

תגיות: מורשת , היסטוריה

מעבר בסיסי חיל-האוויר מסיני אל הנגב כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, היה תהליך מרכזי בתולדות החיל. המפקדים האחרונים של בסיסי איתם ועציון, מספרים על הקשיים הגדולים של המעבר, שהיו גם פיזיים וגם נפשיים, על סיום פרק מרכזי בתולדות חיל-האוויר ופתיחת פרק חדש של יישוב והפרחת הנגב כחלק מפעילות החיל, כאשר גם בימים אלה סוגר חיל-האוויר בסיס מרכזי ועולה דרומה אל הנגב

גל גולדשטיין

בתחילה, היו בסיסי איתם ועציון לא יותר מנווה-מדבר עם מסלולים מעטים, דת"קים (דירים תת-קרקעיים) שאינם מוכנים, קצת מבני מגורים וכמה צריפים. לעומת זאת, מים, מזון, בתי שימוש ובורות אשפה היו בגדר מותרות ואותם היו צריכים אנשי הבסיסים ליצור בכוחות עצמם, כך שאין פלא שבתחילה היה חשש שמא הצבה בבסיסים הללו תיתפס כהגעה אל מושבת עונשין או גלות, אך עד מהרה, הופרכו החששות. "נתקפנו כולנו בוירוס של חלוציות", כפי שתיאר זאת אחד מאנשי בסיס עציון.

"אפשר לטוס נמוך"

תא"ל (מיל') יהודה קורן, המפקד האחרון של בסיס איתם, משחזר. "באיתם הייתה חלוציות כזו של ללכת לבסיס חדש. כאשר הגעתי, היה הבסיס בן שנתיים או שלוש, כלומר חדש יחסית. הייתה בו טייסת מיראז'ים, היו אמורות להגיע עוד טייסות וכבסיס, הוא נבנה בצורה חכמה כדי להכיל ארבע טייסות. לא היו בו מגבלות של שטח, המסלולים היו גדולים והוא אמור היה להיות הבסיס הגדול ביותר של חיל-האוויר".

תא"ל (מיל') קורן, היה ראש מחלקת הדרכה במטה, לפני שקיבל את הפיקוד על בסיס איתם. במסגרת תפקיד זה, הוא הבין את החשיבות שהייתה לסיני מבחינת אימונים. "בסיני היה מרחב ענק לביצוע מטווחים וניווטים. לא היו יישובים ולכן אפשר היה לטוס באין מפריע. היום הטייסים מוכרחים לחזור כמעט על אותם נתיבים, אין להם הפתעות ודברים חדשים. נכון שהיום מערכות הניווט במטוסים משוכללות מאוד ויש גם סימולאטורים ממוחשבים עם ראייה חיצונית, בהם אתה יכול לטוס בגובה בו אתה בוחר, לשים תמונת שטח של אזורים לא מוכרים ואתה טס כאילו אתה בגיחה שם. הסימולאטורים ברמה גבוהה מזה כמה שנים טובות, אך בזמנו הסימולאטורים היה טובים בעיקר עבור נהלי חירום.

"גם אימוני קרבות אוויר הושפעו מפינוי בסיסי סיני. מעל שטח מיושב אי אפשר לעבור את מהירות הקול ובסיני, שם לא היו יישובים, לא היינו מוגבלים במהירות ואפשר היה לטוס נמוך ולפזר בומים ללא מגבלה. עם הזמן נמצאו פתרונות, והתגברנו על המחסור בשטחי סיני, אך בשנים הראשונות הרגשנו בחוסר".

"לא האמנתי"

הוויתור על נכסים אסטרטגיים לא היה הקושי היחיד בפינוי הבסיסים. השירות בתנאי הבסיסים המבודדים יצר קשר עמוק למקום, כפי שמספר תא"ל (מיל') מנחם שרון, שהיה המפקד האחרון של בסיס עציון. "אני הייתי מפקד טייסת בעציון במלחמת יום כיפור והייתי מפקד הבסיס בעציון בזמן הפינוי. הפינוי היה לא פחות קשה ומסובך מאשר המלחמה. הרי הבסיס היה מבודד, לא יצאנו בערבים לבתים מחוץ לבסיס, גרנו בתוכו ואנשי הקבע כמו גם החיילים נשארו בימות השבוע ובהרבה שבתות, כך שבתוך היומיום הזה, פיתחנו קשר חזק לבסיס.

חששתי שמא אנשים יתייאשו ויאבדו מוטיבציה בעת פינוי הבסיס ושלא יתפקדו. אחרי הכל היינו צריכים להקים את בסיס עובדה ולהיות מוכנים לפעילות מבצעית ובאמת מיד אחרי המעבר לעובדה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה. ניסיתי להתייעץ עם פסיכולוגים, אבל אף אחד לא ידע לומר לי מה כדאי לעשות. לבסוף החלטתי שבהדלקת נר ראשון של חנוכה, נגמור עם עציון. מרגע העברת הטייסת האחרונה לעובדה, המתנו את עציון ולמרות שמסרנו אותו רק שלושה חודשים אחר כך, היינו צריכים להתנתק מהמקום. ערכנו את האירוע והעברנו את כל שיכון המשפחות לעובדה".

תא"ל (מיל')קורן: "אז לא האמנתי שייצא מזה שלום. כשראיינו אותי אז אמרתי, שאני מקווה שלא נצטרך לחזור בגלל שהמצרים יפרו את ההסכם. אני שמח שטעיתי ולא היינו צריכים לחזור לשם. לא היו בבסיס שיחות על עצם הפינוי, האם זה בסדר או לא בסדר שהסכמנו. החלטה נלקחה ועכשיו תכננו איך לבצע אותה הכי טוב. בשיכון אתה יכול לדבר, להגיד את דעתך כאזרח, אבל לא בפורומים ובישיבות ענייניות של הבסיס. יכול להיות שהיו כאלה שחשבו שזה לא צריך להיות, אבל לא היו התנגדויות ולא היו מלחמות, גם אני ידעתי שאין מה לעשות, אם הגענו להסכם אז צריך למלאו, אפילו שלא האמנתי שזה ייגמר בשלום כזה, שלא יהיו יותר תקריות ושלא נצטרך לחזור ולהשתלט על האזור הזה ולכבוש את הבסיס".

"צריך לעזוב אחרון"

לאחר הפירוק והעברת הציוד לבסיסים אחרים ומעבר אנשי הבסיסים לרמון ועובדה, עסקו באיתם ובעציון בפיצוץ האמצעים שיכולים היו לשמש כתשתית צבאית. "היה הסכם שקבע מה עלינו להשאיר לכח הרב-לאומי, שיושב במקום מאז ועד עכשיו", מספר תא"ל (מיל') קורן. "בין השאר, השארנו את שיכון המשפחות, מסלול שמיש ומגדל משני. הרסנו את שאר המסלולים ואת הדת"קים כדי שלא יראו כיצד אנחנו בונים אותם ואת המגדל הראשי הרסנו, כדי לא לתרום להם שום ידע מבצעי. השארנו להם דברים מנהלתיים תחת הגישה: הולך להיות שלום, אז למה לא להשאיר?".

"במהלך הפינוי לכולם היו לבטים, אך מהרגע שהיו פיצוצים, הבנו שהגענו לנקודת אל-חזור", נזכר תא"ל (מיל') שרון. "כאשר פוצצנו את הדת"קים, עמדנו על גבעה רחוקה. לידי היה אחד מאנשי ההנדסה, שהיה אמור לפוצץ. הוריתי לו לחכות רגע אחד, התקשרתי למפקד חיל-האוויר דאז, האלוף )מיל'( דוד עברי ואמרתי לו: 'המפקד עכשיו מתחילים לפוצץ. זה סופי סופי סופי?'. הוא אמר לי 'כן, אין מה לעשות'. פוצצנו וההרגשה הייתה קשה מאוד".

לאחר פיצוץ התשתיות המבצעיות, כל שנותר היה לעזוב. "הרגשתי שאני הקברניט של האונייה ושאני צריך לעזוב אחרון", מספר תא"ל (מיל') שרון. "ביום האחרון, כשהיינו צריכים למסור את הבסיס, הזמנו את המפקדים של עציון. הטקסים הגדולים של הורדת הדגל נערכו קודם לכן, אבל בשלב ההוא הייתה העזיבה עצמה. הורדנו את הדגל ובעוד המצרים עומדים בשער הכניסה, דאגתי שכולם ייצאו ואני האחרון שעוזב. לאחר מכן נסענו לאילת, ההרגשה הייתה של ריקנות".

גם לתא"ל (מיל') קורן היה חשוב לעזוב את איתם אחרון. "אחרי המסדר והמסיבה, נשארתי אחרון. עשיתי סיבוב במטוס הצסנה מסביב לבסיס ובפתחת רפיח ובעוד אני ממריא, נחת שם הרקולס מצרי עם דגל מצרי והבסיס עבר לידיהם".

"לרדת לנגב"

כחלק מההסכם שנחתם, התחייבו האמריקאים להקים שני בסיסים שיחליפו את איתם ועציון. כרמ"ח תוא"ר (ראש מחלקת תכנון וארגון), היה תא"ל (מיל') שרון שותף לבחירת מיקומי הבסיסים החדשים.

"ראינו במשימה הזו הזדמנות לרדת לנגב ולפתח אותו. חוץ מהשיקול הזה, בחרנו במיקומים של נבטים, רמון ועובדה בגלל כמה סיבות: פני השטח, שחייבים להיות כמה שיותר שטוחים, כיוון הרוח השולטת שהוא כיוון המסלול, מרחק מהגבול, איומים בפניהם האזור עומד, שטחי אימונים, קרבה לנתיבים אזרחיים ועוד. החלטנו שנראה לאמריקאים שלושה מקומות ונבנה שניים. רצינו את נבטים ואת אחד מהבסיסים הדרומיים. לאחר שבחרנו את המקומות הגיעה המשלחת האמריקאית וצוות שלנו טס איתם במסוק. תחילה לקחנו אותם לעובדה, שם לא היה דבר מלבד תחנה מטאורולוגית. לאחר שעלינו על גבעה והאמריקאים הביטו באזור, טסנו לרמון. שוב נחתנו והראינו להם ומשם טסנו לנבטים, שכבר הייתה מגודרת. מיד כשנחתנו רצו לעברנו הרבה בדואים. האמריקאים הסתכלו עליהם, אמרו לנו שלום ונכנסו חזרה למסוק. הם הבינו שבזמנים שהוכתבו, אי אפשר יהיה לפנות את הבדואים. נבטים נפלה מהתוכנית האמריקאית, נשארו הבסיסים רמון ועובדה ואותם בנינו".

המעבר לרמון ולעובדה היה פרויקט לוגיסטי מורכב, כפי שמתאר תא"ל (מיל') שרון. "הבאנו לבסיס כמות גדולה של מכולות, מכיוון שאותן ניתן להרים ולקחת. העברנו את כל חלקי החילוף, אפילו את המעבדות למכולות האלו ובעצם ככה הטייסות עבדו, כאשר מפעילים אותן מתוך מכולות ובינתיים מפרקים את המבנים. גם כשעברנו לעובדה, לא הכל היה מוכן ולמעשה עברנו בשלב בו נותרה עוד שנה לעבוד בבסיס עד שהושלם. המעבדות והמוסכים לא היו גמורים ועוד פעם הגענו למכולות. עבדנו מתוך המכולות ורק כעבור שנה גמרו את המבנים הסופיים, כאשר בינתיים יש מלחמה מסביב ולמרות הקשיים, שמרנו על מבצעיות כל הזמן".

"להעלות את הממוצע"

כצפוי, עם המעבר לבסיסים, התעוררו גם קשיים מנהלתיים, מלבד הקשיים הרגשיים, כפי שמתאר תא"ל (מיל') שרון: "עברנו לעובדה בחנוכה ולא רצינו להעביר את הילדים באמצע השנה. לכן, מתחילת שנת הלימודים, החלטנו שילמדו בבית-הספר ביטבתה. הנסיעה מעציון ליטבתה הייתה ארוכה והבדלי הטמפרטורות הקשו על ההתארגנות. בבוקר שלחנו את הילדים עם סוודרים ובסיום יום הלימודים היו חוזרים לחום של הערבה. מי שלא רצה ללמוד ביטבתה יכול היה ללמוד באילת וכשעברנו לעובדה, הנסיעה לאילת נהייתה ארוכה.
 
בעיה נוספת הייתה מקומות עבודה לנשים. כמו בכל מקום בחיל-האוויר, הנשים הן אלה שהקריבו יותר מהגברים. הגברים היו בסביבת העבודה, שזה תמיד המקום בו נמצאת הטייסת, בעוד שהנשים היו צריכות להתמודד עם פיתוח קריירה. כל פעם שהן עוברות, הן מתחילות מחדש. היו שמצאו עבודה בתוך הבסיס, היו שעבדו באילת ובודדות עבדו במועצה האזורית ביטבתה, אבל חלק מהנשים לא מצאו מקום עבודה והיו צריכות להישאר בבית".

הרבה מהקשיים היו משותפים גם לעוזבי איתם, כפי שמספר תא"ל (מיל') קורן: "התקיימו ויכוחים בנוגע לבתי-הספר בהם ילמדו הילדים. החלטנו לשלוח את הילדים ללמוד במצפה-רמון כדי לחזק את היישוב. הדרך הייתה ארוכה יותר מהדרך לבתי-הספר הקיבוציים באזור, היה שם וואדי שבחורף גרם לשטפונות ולסגירת הכביש והילדים לפעמים לא יכלו לחזור או לצאת ללימודים. למרות כל זאת, אני חושב שזו הייתה הדרך הנכונה. ההורים, בעיקר האמהות, לא רצו לשלוח את ילדיהם לדרכים ארוכות יותר ולבתי-ספר ברמה נמוכה יותר, התעקשנו כדי לא לשלוח מסר שלילי למצפה-רמון. זו העיר הגדולה ביותר באזור ואם היישוב צריך היה חיזוק בזמנו, אז מוטל היה עלינו לבוא לשם ולסייע ולא ללכת למקום בו הציונים היו גבוהים ממילא.

קושי אחר היה תעסוקתי. במצפה-רמון היו בעיות של תעסוקה, לכן ארגנו נסיעות ממצפה-רמון ומהבסיס לבאר שבע, שם היו יותר מקומות עבודה ואפשרות ללמוד באוניברסיטה. אני לא מעריך שנמצאו עבודות לכל הנשים. היו נשים שגם לא חיפשו אבל היו יותר שחיפשו מאשר כאלה שמצאו.

מאמץ נוסף נדרש כדי לשכנע את האנשים שכדאי לעבור לשם. עם צוות אוויר לא הייתה בעיה גדולה, אבל אנשי הצוות הטכני שהתגוררו בצפון, היו צריכים להסכים לעבור דרומה לרמון. היה צריך לעבוד קשה על-מנת לשכנע אותם ליישב את היישוב הקטן. מלבד מאמצי השכנוע, גם צריך היה למצוא מגורים לאנשי הבסיס. שיכון המשפחות עדיין לא היה בנוי וצריך היה למצוא מגורים לתקופת הביניים, מה גם שלא כולם גרו בשיכון משפחות. במצפה-רמון התחילו לרכוש דירות ישנות ולבנות אזור חדש למגורי אנשי הקבע".

"בונים את הנגב"

למרות הקשיים שהיו כרוכים בעזיבת הבסיסים, שמחו באיתם על המעבר לרמון. תא"ל (מיל') קורן: "אנשי הבסיס היו מאוד קואופרטיביים ומשתפי פעולה, אני לא זוכר כאלה שלא רצו לעבור לרמון, חוץ מכאלה שהיו להם קשיים משפחתיים. מזג-האוויר שם היה מצוין ורמון עמד היה להיות בסיס חדש, מבצעי וצעיר ואתה בין הראשונים שנכנסים לשם. מייצר בידיים שלך איך זה ייראה ואיך זה ייעשה. הייתה הרגשה של שליחות, חלוציות, וציונות. אני זוכר את הבטאון שיצא ביום שעזבנו את איתם והמסר בו היה חלוציות, 'בונים את הנגב' ובאמת, המעבר היווה הובלת מהלך החזרה לנגב, בו כל צה"ל מעורב כרגע וזה התחיל אז בשני הבסיסים.

מלבד תחושת השליחות שהפכה את המעבר לאירוע חיובי, שני הבסיסים נבנו מצוין. המבנים היו גדולים מספיק, מוצב הפיקוד של הבסיס היה גדול. המפי"כ המשני שלנו היה גדול יותר ומרווח מהראשי של הבסיסים הותיקים. האיכות הגבוהה הושגה בזכות התקציב שקיבלנו מהאמריקאים. בגלל בעיות תקציביות, באיתם בנינו 'בקטן' ותכננו להרחיב כשנוכל. תכנון המבנים ברמון היה כמו באיתם, אבל בתקציב אמריקאי גדול יותר".

בעציון, שהיה ותיק יותר מאיתם, התקבל המעבר בקושי גדול יותר. "ניסינו לחזק את הקשר לעובדה, חגגנו אירועים בבסיס", נזכר תא"ל (מיל'( שרון. "אחד מהאירועים שזכורים לי הוא ט"ו בשבט, אליו הגיע מפקד חיל-האוויר דאז, אלוף (מיל') דוד עברי ויחד נטענו עצים ב'חורשת המייסדים', שקיימת עד היום. למרות הפעילויות הללו, לחלק מהאנשים היה הפינוי כמו טראומה שהתקשו להתאושש ממנה. הם התנהגו כ'דור המדבר' ונהגו לומר על כל בעיה שהתעוררה בעובדה שבעציון היה טוב יותר. הם התקשו להיקשר מחדש וכל הזמן השוו בין הבסיסים. למרות הקושי, לעובדה היו את האטרקציות, הכל היה חדש, חדיש ומודרני ופעלנו כדי ליצור רמת חיים טובה, אווירה נעימה ואהבה למקום כמו שהייתה בעציון".

"המגרעות כביכול של המיקום, דווקא יצרו משהו יפה מאוד ברמון", מסכם תא"ל (מיל') יהודה קורן. "לא היו באזור מקומות בילוי, יוצאים מהבסיס ויש שדה בוקר ושדה בוקר. אפילו בית קפה לא היה במצפה-רמון. אתה רוצה ממש? סע לבאר שבע במשך שעה, שעה ורבע. בבסיסים אחרים יכלו החיילים לצאת ל'אפטר' ולחזור. לעומת זאת, 'אפטר' במצפה-רמון אין מה לעשות איתו. לכן בדרך כלל הסתגרו בבסיס וכך נוצרו היכרויות, אורגנו פעילויות ונוצר הווי שמח, טוב ובריא בתוך הבסיס. בעוד באיתם, במשך תקופה ארוכה, הייתה עצבות של 'רגל בחוץ, רגל בפנים', עכשיו הייתה שוב הרגשה אחרת, הרגשה של בסיס חדש, של בסיס רמון".

עוד באותו מדור

לא רק מפקד

במשך 27 שנים שירת תא"ל (מיל') גבי שחור בחיל–האוויר. בשנים אלה הוא לקח חלק בכמה תהליכים משמעותיים וציוני דרך בהיסטוריה של חיל–האוויר, אולם לצד הפעילות המבצעית, הוא מצא גם את הזמן להקים פרוייקט השם את הדגש על האדם שבתוך המדים
הילה שטרית. פונתה תוך 32 דקות מרגע התאונה לבית-חולים רמב"ם

מושיטים יד

חילוץ מוסק של נפגעים משדה הקרב, מזירות של תאונות ופיגועים, הוא נחלתו של מערך המסוקים של חיל-האוויר, אולם עכשיו נמצאים באוויר מסוקי פינוי רפואי מוסק, הפועלים ממנחת בצפון הארץ