בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 188 30/08/09

כתבות

זוכרים וממשיכים

תגיות: טייסת "המסק"ר הראשונה" , צפע (קוברה) , שואה וזיכרון

כמעט שנה חלפה מאז האסון שפקד את טייסת “המסק"ר הראשונה", אסון בו נהרגו רס"ן שי דנור ז"ל ורס"ן יובל הולצמן ז"ל, שני אנשי צוות אוויר מהטייסת. במהלך השנה התמודדו אנשי הטייסת עם השכול, קרקוע, חזרה לטיסה על המסוק הותיק והשתתפו במבצע “עופרת יצוקה". בתוך הפעילות האינטנסיבית, הם זוכרים כל הזמן את החברים ומספרים על ההתמודדות ועל הפעילות שאינה פוסקת לרגע

יובל שוהם | צילום: יונתן מור

"הדבר הראשון שחשבתי עליו, הוא מי היו על המטוס". אם יש מחשבה אחת משותפת לכל טייסי ואנשי טייסת "המסק"ר (מסוקי הקרב) הראשונה", היא זו שחלפה להם ראשונה בראש לאחר התאונה מעל שדות קיבוץ גניגר בשנה שעברה. לכולם, בלי יוצא מן הכלל.

ב-10 בספטמבר 2008, קצת לפני השעה שבע בערב, המריא מבסיס רמת דוד זוג מסוקי צפע (קוברה) מהטייסת לאימון שגרתי בצפון הארץ. זמן קצר לאחר ההמראה, התפרק הרוטור האחורי של אחד המסוקים. רס"ן שי דנור ז"ל ורס"ן יובל הולצמן ז"ל הספיקו לדווח על התקלה, אך המסוק התרסק אל הקרקע, סמוך לקיבוץ גניגר בעמק יזרעאל. שניהם נהרגו במקום.

בגלל התאונה ההיא

"הייתי יחד עם מפקד הטייסת באימון סימולאטור בארה"ב, כשלפתע קראו לנו החוצה ואמרו שהוא רוצה לדבר איתנו", נזכר סגן יניב, איש צוות-אוויר סדיר בטייסת. "בהתחלה חשבתי שמדובר בתאונת דרכים שקרתה במשלחת עצמה, אבל לא תיארתי לעצמי את גודל האסון".

"פתאום, במהלך ישיבה שערכנו בטייסת, שמעתי בכריזה שיש טלפון בשבילי", משחזר סמ"ט (סגן מפקד טייסת) א' של הטייסת, רס"ן טל, את הרגעים ההם. "עניתי לטלפון ומהצד השני דיבר המוביל של הזוג. הוא שאל אותי בלחץ אם שמעתי מה קרה. עניתי שלא. לא עבר לי שום דבר מיוחד בראש, לא היה שום דבר מקדים שהיה יכול לרמוז ואז: 'מספר שתיים התרסק', הוא אמר. מיד הלכתי להסתכל מי היו הצוותים במסוק".

התאונה והשעות שלאחריה החזירו את סרן מתן, מפקד הקא"ם (קורס אימון מתקדם) בטייסת, אל תאונה דומה שהתרחשה שנתיים קודם לכן. סרן מתן הוא איש צוות-אוויר מטייסת "הצרעה" המפעילה מסוקי "שרף" (אפאצ'י-לונגבאו). באחד מימי מלחמת לבנון השנייה, התרסק מסוק "שרף", כתוצאה מהתנתקות הרוטור הראשי. אל"ם צביקה לופט ז"ל וסרן תום פרקש ז"ל נהרגו בתאונה.

"התאונה מעל גניגר החזירה אותי מיד שנתיים אחורה", הוא מתאר. "זה היה אחד לאחד אותו דבר. השוק של האנשים בטייסת, חוסר הוודאות של מה קורה ומה עושים עכשיו ובעצם כל האירוע הזה, של איך טייסת מקבלת הודעה כזו על שני טייסים הרוגים משורותיה. אני חושב שנכנסתי למצב של טייס אוטומטי, זכרתי דברים מהאירוע במלחמת לבנון השנייה, כמו למי צריך להודיע, למי מתקשרים ומה עושים עם שאר החיילים בטייסת. זה בהחלט היה פלשבק לא נעים".

השאלה המתבקשת "מה אם זה היה קורה לי" רלוונטית במיוחד עבור רס"ן (מיל') רועי, טייס מילואים בטייסת. רס"ן יובל הולצמן ז"ל ורס"ן (מיל') רועי תפסו כוננות בשבוע של התאונה, בימים ראשון עד שלישי. יובל נשאר בכוננות ליום רביעי, יום התאונה ורס"ן שי דנור ז"ל החליף את רס"ן (מיל') רועי. "הייתי בכוננות יחד עם יובל, קיבלנו הזנקה, עלינו על מסוק והתנענו אותו", הוא מספר. "ישבנו בו אבל לא קיבלנו אישור להמריא, בגלל משהו מבצעי. כעסנו קצת, כי תמיד כשמזניקים אותך אתה רוצה להמריא גם אם בסוף מתברר שזו הזנקת שווא. אמרו לנו לדומם מנועים וירדנו מהמסוק. בפעם הבאה שהמסוק הזה המריא, שי ויובל היו עליו. הוא התרסק. זה בהחלט גרם לי לחשוב".

מי היה שם?

מי היה שם? זה מה שכולם רצו לדעת מיד. אחרי שהיה ברור ששי ויובל לא שרדו את ההתרסקות, נמהלו תחושות האי-וודאות וההלם בתחושות צער ואובדן גדול. "כשחזרתי לארץ, מיד נחתה עליי משמעות הדברים", אומר סגן יניב. "התחלתי לעכל שאני לא אראה יותר את האנשים שהייתי רגיל לראות בטייסת כמעט כל שבוע או שבועיים, אנשים שהיו חלק מהנוף כאן. גם המפגש עם המשפחות והילדים שלהם הייתה חוויה לא קלה".

"שי היה המדריך שלי בקא"ם", הוא ממשיך. "אני זוכר גיחה אחת שירדנו והוא עשה  לי שיחה שבאמת שינתה לי את החשיבה. הוא לקח בעיה שהייתה לי, ניתח אותה, עזר לי ואמר לי דברים שלקחתי אותם קדימה. זו באמת הייתה שיחה שהקפיצה אותי".

"היה לו אכפת מאוד מהחניכים ומהתקדמותם", אומר סרן מתן. "הוא התקשר אפילו בערבים לשאול על החניכים, והיה מגיע לטוס המון".

"יובל היה בנאדם ענק, תרתי משמע", מחייך רס"ן (מיל') איתי, איש מילואים בטייסת. "הוא היה גבוה מאוד ורחב מאוד, אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלו. היה לו גם כל הזמן חיוך על הפרצוף, מהרגע שהוא קם ועד שהלך לישון. באמת איש טוב לב. הוא קבור מתחת לאזורים שאנחנו טסים מעליהם הרבה. כל פעם שאני טס באזור, אני זז קילומטר או שניים, עובר מעל הקבר שלו ואומר לו שלום. אני נזכר בחיוך שלו ומחייך גם". השמירה על קשר עם המשפחות והילדים, הייתה אחד מהנושאים המרכזיים עליהם שמה הטייסת דגש לאחר התאונה. "אנחנו שומרים על קשר טוב עם המשפחות, באים לבקר אותן והן אצלנו", אומר סגן גיל, איש צוות-אוויר בטייסת וקצין הממונה על הקשר עם המשפחות השכולות. "הטייסת משקיעה הרבה מאמצים בשמירה על הקשר ואנחנו משתדלים להיות איתם כמה שיותר".

להחזיר את הבטחון

בעקבות התאונה, החליט מפקד חיל-האוויר לקרקע מיד את כל מסוקי הטייסת. הטייסת המתמחה בבט"ש ובימים רגילים היא מבצעית ביותר, מוזנקת מיד לכל אירוע ברצועת עזה או בגדה, נאלצה כעת להתמודד עם מצב אותו לא הכירה קודם: הפסקה מיידית של כל הטיסות. "אחרי תאונה שכזאת, מה שאתה רוצה זה להחזיר את הבטחון על המטוס, להרגיש שהכל בסדר, שאפשר להמשיך לטוס", אומר סגן יניב.

"עשינו כל מיני תכנים קרקעיים והקדמנו את מה שהיינו אמורים לעשות מאוחר יותר", מספר רס"ן טל. "טיפלנו במשפחות ובלוחמים הצעירים שלא חוו אירוע כזה. הייתה תחושה קשה אחרי התאונה, אבל ניצלנו את הזמן טוב ולא שקענו בדכדוך".

בעקבות התאונה, הוחלט להפסיק את קורס הקא"ם שהתבצע בטייסת באותם ימים. בקורס השתתפו כמה חניכים, חלקם שובצו כטייסי אפאצ'י ואחרים כטייסי צפע. את טייסי האפאצ'י לעתיד הוחלט לשלוח לטייסות שלהם להמשך ההסבה, אך הבעיה האמיתית הייתה מה לעשות עם הנותרים. "נוצר מצב שבו החניכים הספיקו לעבור רק חצי מהקורס וחסרו להם הרבה מאוד טיסות", אומר סרן מתן. "על-מנת להתגבר על הפער, בנתה הטייסת עבורם תוכנית הכשרה מיוחדת כדי שייקלטו בצורה טובה יותר".

אותם חניכים עומדים לגשת בקרוב למבחני הכשירות שלהם ולהפוך לטייסים מבצעיים. שנה אחרי, חוזר אחד מהם, סגן קובי, אל התקופה ההיא. "בזמן הקרקוע הכנו סרט תדמית לטייסת, שיפרנו תשתיות, התגבשנו והיה לנו יותר זמן לשבת ולהכיר".

מסירים את החלודה

אט אט החלה הטייסת לחזור לכשירות. חלקי החילוף הובאו לארץ, הצוות הטכני עבד כמעט ללא הפסקה, הסדירים והמילואימניקים החלו להתאמן ולהסיר את החלודה. "לא סתם אומרים שטיסה זה כמו אופניים", אומר סגן יניב. "בפעם הראשונה או השנייה יש לך קצת חלודה, אבל אחרי שבוע, של אימונים אינטנסיביים, ההרגשה היא כאילו מעולם לא הייתה הפסקה".

רובם מעידים כי האמון במסוק לא התערער. אחרי הכל, מדובר במסוק ותיק ביותר שמשרת שנים רבות בחיל-האוויר, כמעט ללא תאונות. לעומת זאת, רס"ן (מיל') רועי מודה כי משהו בכל זאת השתנה. "אתה מרגיש שהכלי בגד בך באופן מסויים, כל טייס שטס במסוק שלו במשך שנים ולומד לשלוט ולהכיר אותו, מגיע למצב שהוא מאמין בו בצורה עיוורת. בהתחלה עולים קצת עם הרגשה לא נוחה ומעט חוסר בטחון, אבל מהר מאוד אתה שוכח מזה. אתה עולה לאוויר ויש לך משימה ומטרה ואתה מתמקד רק בהן".

"אסור שיהיה חשש", ממשיך סגן גיל. "זה ייקח לי קשב וייפגע לי בביצוע. צריך להתעסק ולהתמקד בעיקר".

"אני לא פקפקתי בבטיחות המסוק", אומר סגן יניב. "גם כשאתה עולה לאוטו ושומע שאתמול הייתה תאונת דרכים עם הרוגים, אתה לא חושב על זה. אתה נוסע ומרגיש בטוח, זה האוטו שלך ואתה מכיר את הדרך. ככה בדיוק זה המסוק".
"יש יותר סיכוי שתהיה תאונה על הכביש מאשר במסוק", מוסיף סגן קובי. "לא פחדתי לעלות עליו חזרה".

"מרגיש חלק מהם"

אנשי הטייסת היו צריכים לחזור לפעילות מבצעית מלאה מהר מאוד, לא רק כדי להחזיר את האמון במסוק או לחזור להיות הטייסת המבצעית והבט"שית שהם הכירו, אלא כי פשוט לא הייתה להם ברירה. מבצע "עופרת יצוקה" החל והמעבר החד הורגש גם במקרה הזה. מסטטוס של טייסת מקורקעת, חזרה הטייסת מיד להשתתף בתקיפות האינטנסיביות במסגרת המבצע. למרות שהטייסת פעלה בהתחלה עם סד"כ (סדר כוחות) מצומצם יחסית, הוכשרו מסוקים רבים לפעולה תוך כדי המבצע, במאמץ גדול של הצוות הטכני.

"מי שלא טס לפני, יצרנו לו גיחות אימון תוך כדי המבצע כדי להחזירו לכשירות", מספר רס"ן טל. "בשבוע הראשון של המבצע, שהתמקד בתקיפות חיל-האוויר, הקפדנו שכולם יטוסו כדי שבתחילת השלב הקרקעי כולם יהיו בכשירות מלאה".

וזו הרי גולת הכותרת של טייסת "המסק"ר הראשונה": שיתוף פעולה עם כוחות הקרקע ומשום כך, המבצע לא תפס אף אחד מאנשי הטייסת בהפתעה. ההכנות למבצע ולשיתוף פעולה הדוק עם כוחות הקרקע נערכו במשך זמן רב לפני תחילתו של המבצע. "למהלך הקרקעי קדמה הכנה קרקעית רבה שלנו", אומר רס"ן טל. "ישבנו עם הכוחות, עם המ"פים, המג"דים והמח"ט, כדי להבין בדיוק מה התוכניות שלהם ומה הם צריכים מאיתנו. בזמן המבצע ידענו בדיוק מה הם רוצים ואיפה אנחנו צריכים לעזור להם. ניקינו להם רחובות וצירים קדימה, ירינו על מבנים שמהם צלפו עליהם והיינו שם בשבילם".

"המטרה של הטייסת במלחמה זה להגיע לשטח, לחבור למח"ט ולמג"ד  ולהגיד להם 'שלום, אני פה לרשותך, מה אתה צריך?'", מתאר סגן יניב. "אנחנו טייסת שמשימת הדגל שלה זה השתתפות עם הכוחות".

היבט נוסף, שבלט מאוד במבצע, היה ההיכרות האישית בין הטייסים לכוחות הירוקים וכולם מסכימים, שלהיכרות אישית ומוקדמת אין תחליף. "בתרגילים שעשינו איתם לפני, הסברנו להם מה היכולות שלנו וכיצד להפעיל אותנו והם לימדו אותנו על דרך העבודה שלהם", אומר סגן יניב. "אבל ההיכרות בעיניים היא אחד הדברים הכי חשובים. אי אפשר להסביר בדיוק למה, אבל פתאום הכל הרבה יותר פשוט, סומכים אחד על השני יותר".

"בסוף, המראנו למשימה עם אותם אנשים שעשינו איתם המון אימונים", אומר רס"ן (מיל') איתי. "הכרת אותם אישית, ידעת איך הם נראים. אתה עולה בקשר מול בנאדם שחודש לפני ישבת איתו בחדר תדריכים ולמדת להבין איך זה נראה מהצד שלו".

ויש לו גם דוגמא טובה. באחד מלילות המבצע, היה הכוח הקרקעי צריך לפרוץ חומה של בניין שמחבלים התבצרו בו. לולא השתתפות מסוקי הקרב, היה המג"ד נאלץ לשלוח חוליית חבלה שתחצה את השטח, תניח מטענים ותפוצץ את החומה. במצב מסוכן שכזה, הסבירות לפגיעה בכוח הקרקעי היא גבוהה ביותר. אבל למג"ד היה רעיון אחר. "הוא נתן לנו נ.צ ואמר: 'ברגע שאני נותן פקודת הסתערות, אתם יורים שני טילים לנקודה בחומה, פורצים אותה. איך שהיא נפרצת אתם פותחים באש מקלעים על הבניין והכוחות שלי פורצים פנימה", הוא מספר. "זה היה מדהים. אתה שומע בקשר את היריות, שומע אותם רצים ומתנשפים וממש מרגיש חלק מהם".

הכוחות פרצו פנימה ונתקלו בהתנגדות קלה ביותר. רוב המחבלים נמלטו. בתחקיר שלאחר מכן, אמר המג"ד כי בלעדי הטייסת, האירוע יכול היה להיגמר עם הרוגים.

אחד השינויים הבולטים והייחודים של המבצע, הייתה העובדה כי לכל חטיבה יבשתית לוחמת צורפה טייסת מסק"ר שתלווה אותה ותהיה עימה בכל עת. חטיבת הצנחנים היא זו שזכתה בטייסת "המסק"ר הראשונה". מפקד גדוד של החטיבה האדומה, סא"ל אבי בלוט, מספר כי נציגים של הטייסת דיברו עם הקש"א (קצין שליטה אווירית) בכל יום לקראת המבצע הבא. ולמדו את התוכניות ליום הבא. "סגרנו יחד שמות של מטרות והיה תיאום מלא", הוא מספר. "באחד הערבים היו לנו שלושה פצועים מירי צלפים והיינו צריכים לחלץ אותם. שמה בפירוש עשיתי הכוונת מסק"ר אל קבוצת מבנים שירו מהם עלינו".

כמו בלבנון?

כנראה שאי-אפשר להתייחס לשיתוף פעולה ב"עופרת יצוקה" מבלי להזכיר את מלחמת לבנון השנייה, שפרצה לפני כשלוש שנים, ב-12 ליולי 2006. על השאלה האם המלחמה הייתה הצלחה או כשלון, אין תמימות דעים. בפרספקטיבה של שלוש שנים, יש פרשנים הטוענים כי למרות הכל, המלחמה הייתה הצלחה: עובדה, חזבאללה משתדל לשמור על שקט. מנגד טוענים המקטרגים, כי חזבאללה ממשיך להתחמש וסיבוב נוסף הוא בלתי נמנע. טייסי "המסק"ר הראשונה" מודים כי שיתוף הפעולה בלבנון לקה בחסר. היכרות מוקדמת עם הכוחות הייתה אמנם, אך לא ברמה אישית וטובה כמו לפני מבצע "עופרת יצוקה".

"במהלך המלחמה, נתנו לכוחות הקרקע סיוע צמוד מאוד ודילגנו איתם מנקודה לנקודה", אומר רס"ן (מיל') איתי. "אבל ההכנה הייתה פחות טובה ממה שראינו ב'עופרת יצוקה'. היו כוחות קרקע שלא הבינו מה לעשות איתנו, איך להכווין אותנו ולדבר איתנו. ב'עופרת יצוקה' עלינו מול הכוחות והם ישר ידעו מה להגיד לנו, מה עיקר ומה תפל. זה רק מוכיח שאין תחליף להיכרות איתם".

"אחרי מלחמת לבנון השנייה, האמון של כוחות הקרקע במסוקי הקרב נפגע", אומר רס"ן (מיל') רועי. "זה לא קביל מבחינתנו. בעזה החזרנו את האמון הזה".

מכונה היא רק מכונה

מסוק הקוברה משרת בחיל-האוויר משנת 1975. לצבא ארה"ב הוא נכנס בשנת 1967. אמנם פלטפורמה ישנה, אבל הביטוי "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", לא יכול היה להיות מתאים יותר. מערכות שליטה ובקרה, אוויוניקה מתקדמת ועוד מערכות נשק, נמצאות כולן במסוק הותיק. "המארינס באו לפה והתרשמו מהמון דברים", אומר סגן יניב. "יש לו גם מערכות מתקדמות מאוד שאין למסוקי האפאצ'י החדשים".

אבל, כנראה, שיתרונו הגדול של המסוק נעוץ בפשטותו. "המסוק פשוט מאוד ואמין", מעיד רס"ן (מיל') איתי. "כמעט ולא מתרחשות בו תקלות. אין קשר בין התאונה לבין גיל המסוק. גם פלטפורמות חדשות, שהרגע יצאו מהניילונים, התרסקו לצערנו הרב. זה מסוק שלא מפסיק להוכיח את עצמו".

ולמרות הכל, כמו תמיד, מכונה היא רק מכונה. בלי האדם מאחוריה היא לא שווה כלום. שנה עמוסה ולא קלה עברה על הטייסת, ומספיק רק ביקור קצר בה כדי להבין שהביטוי "משפחת חיל-האוויר" הוא לא קלישאה. "שאלת אותי מה מייחד את המסוק שלנו", אומר רס"ן (מיל') רועי. "אני אגיד לך גם מה מייחד את הטייסת שלנו: האנשים שלה, אנשי 'המסק"ר הראשונה'".

עוד באותו מדור

סוגר מעגל

דרכו של תא"ל דניאל מילוא במערך הנ"מ החלה בשלהי מלחמת לבנון הראשונה והסתיימה אחרי מבצע "עופרת יצוקה". בשנים שחלפו הוא טיפס במעלה הדרגות והתפקידים והיה שותף להפיכתו של מערך הנ"מ למערך חשוב ובעל תפקיד משמעותי. עכשיו, כשהוא עוזב את כסא מפקד כוחות הנ"מ, הוא מסכם

המפענחים

הצלחה במלחמה נשענת בין היתר על היכולת לראות, לפענח ולהבין בזמן קצר מה מתרחש בחזית. חלק מהיכולת הזו מסופקת לחיל–האוויר ולשאר זרועות צה"ל על–ידי יחידה השוכנת באחד מבסיסי החיל. הצצה אל ועל יכולות היחידה והחשיבות העצומה שהיא תופסת בשדה הקרב המודרני, בחיל–האוויר ובצה"ל של המאה ה–21