בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 187 21/06/09
לגליון זה מצורף דגם להרכבה של מעבורת הדיסקברי:





כתבות

נצנוץ של כחלילית

תגיות: מערך הנ"מ , היסטוריה , מורשת , מערכות ואמל"ח

זו הייתה אחת היחידות הסודיות ביותר בצה"ל של שנות ה–70, יחידה שהפעילה מערכת נשק חדישה ומסווגת, שנועדה לפגוע מהקרקע במכ"ם סוללות הנ"מ של האויב. כיצד שומרים על סודיות, כשהמערכת צריכה לנוע בכבישי ישראל? כמה זמן לוקח לכוון טיל, כאשר אפילו את הצפון לא קל למצוא? ומה קורה כש"כחולים" צריכים להתנהג כמו "ירוקים"?

יובל שוהם | צילום: יונתן מור

"הטיל כופף את כנף המטוס", אמר האלוף עזר ויצמן ז"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. לא מדובר בעוד אמירה בנאלית שנאמרה על-ידי גנרל ומופיעה בספרי הציטטות וההיסטוריה. מדובר בתיאור מוחשי, הפורט באופן מובהק את המציאות הקשה באותם הימים. חיל-האוויר איבד במלחמה 102 מטוסים, מספר האבידות הגדול ביותר בכל מלחמות ישראל ולסוללות טילי הקרקע-אוויר של הסורים והמצרים, הייתה תרומה רבה למספר זה: 80 אחוז מהאבידות נגרמו בשל פעולתן. חיל-האוויר נדרש למצוא פתרון לאחד מהאיומים הכבדים ביותר על פעילות כלי-הטיס שלו וגם אז, כמו היום, היה ברור: חופש פעולה מעל שטח האויב ועליונות אווירית, יושגו רק לאחר טיהור השטח מסוללות נ"מ.

טיל נגד מכ"ם

בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים הושלמה בתעשייה האווירית פיתוחה של מערכת סודית ביותר: מערכת "פוטיפר". המערכת הייתה הכלאה, מוזרה למדי, בין זחל"מים לגרסאות קרקעיות של טילי אוויר-קרקע מסוג "שרייק" (AGM-45). הטיל פותח בארה"ב בזמן מלחמת וויטנאם ויכול היה להינעל על מכ"ם סוללות טילים לפי הקרינה המשודרת מהמכ"ם. מטרת המערכת הייתה אחת: השמדת מכ"מי סוללות הנ"מ של האויב. הרעיון הזה, של השמדת המכ"מים מהקרקע, היה חדשני. אבל אליה וקוץ בה: טווח טיל השרייק היה 11 ק"מ בלבד וצוות הפוטיפר היה צריך להתקרב באופן מסוכן אל סוללות האויב. השאיפה להשמיד סוללה סורית או מצרית מתוך שטח ישראל, לא מומשה על-ידי מערכת זו.

אבל חיל-האוויר והתעשייה האווירית לא התייאשו והחלו בשכלול המערכת. שבועות ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים הושלם פיתוח מערכת נשק חדשה: "כחלילית". הכחליליות כללו טנקי שרמן מחיל השריון עליהם הוצבו טילי השרייק. על-מנת להאריך את טווח טילי השרייק ולהעלות אותם לגובה המתאים, חוברו אליהם טילי אוויר-אוויר, ששימשו כמעין "מנועים רקטיים". הטיל שוגר לכיוון המטרה ולאחר כמה עשרות קילומטרים, נפרד המאיץ מטיל השרייק שהמשיך במעופו עד הפגיעה במטרה. כך השיגה הכחלילית טווח פעולה מרשים של 50 עד 70 קילומטרים.

אז מערכת נשק חדשנית יש, תעוזה ושאפתנות גם וכל מה שנותר הוא להקים יחידה חדשה, שתפתור את בעיית סוללות הטק"א (טילי קרקע-אוויר). אבל, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא כל מה שנראה טוב על הנייר, נראה טוב גם בשטח.

יחידה חדשה נולדה

"בשנת 1974, בגיל 32, קיבלתי צו מילואים לחודש בבסיס פלמחים", מספר סרן (מיל') ד"ר שמואל מורן. "אמרו לי 'תשמע, יש פה קורס בתנאים נוחים מאוד. כל יום תחזור הביתה', אבל לא אמרו מה נושא הקורס. ישבנו שם, חיילי מילואים בעלי מקצועות שונים ומגוונים וכל אחד היה מיועד מראש לתפקיד מסוים ביחידה. התחלנו ללמוד על כל המערכת, מה מטרתה ואיך הטילים עובדים, איך הטנק עובד ואיך בעצם מתפעלים את כל המערכת הזו".

"את כל התו"ל (תורת הלחימה), ההדרכות, הבד"חים (בדיקות חיוניות) בנינו מהיסוד. זה היה ממש להמציא את הגלגל", אומר סא"ל (מיל') זאב שריג, כיום מנהל נתב"ג וסגן מפקד היחידה דאז. "היום, כשאתה מקבל מערכת נשק מהיצרן, אתה מקבל אותה עם כל הספרות המקצועית ועם תו"ל של שנים. אנחנו היינו צריכים לבנות הכל מאל"ף".

את שורות היחידה החדשה מילאו אנשים מכל קצוות הצבא. אנשי חיל-האוויר, שריונרים, נהגים, מכונאים, מהנדסים, טכנאים, מתמטיקאים, מטאורולוגים, כחולים וירוקים. "קבוצה צבעונית מאוד", מגדיר זאת סרן (מיל') מורן. "מצד אחד נוצרו חיכוכים והיו המון אי-הבנות, אבל מצד שני היו הרבה חברויות ונוצרו סיפורים מעניינים".

את מלחמת ששת הימים העביר סא"ל (מיל') אביהו קול בחטיבת הצנחנים, כלוחם חי"ר לכל דבר. לאחר קורס הקצינים, עבר לחיל-האוויר ושירת כקצין מבצעים בבסיס רפידים בסיני, שם למד את חיל-האוויר. מיד לאחר מלחמת יום-הכיפורים, הגיע קול לסוללת מילואים ביחידה, בתפקיד מסו"ל (מפקד סוללה). "אני לא יודע למה בחרו דווקא אותי", הוא אומר. "אולי כי הייתי גם קצין בחי"ר והיו צריכים אנשי שטח ביחידה. מעבר לכך, הייתי איש חיל-אוויר שמכיר את החיל לא רע. האנשים שהתאספו ביחידה היו בעלי מוטיבציה וכל אחד מהם היה יכול לתרום עולם ומלואו גם מהתחום האזרחי שלו וגם מהידע הצבאי שלו. זה עזר לנו מאוד להקים את הסוללות ואת היחידה".

אחד ממאפייניה של היחידה בימים ההם, הייתה הסודיות הרבה שאפפה אותה. "זו כנראה הייתה היחידה הכי מסווגת באותם ימים בחיל-האוויר", אומר סרן (מיל') מורן. "אמרו לנו לא לספר בבית שום דבר, אפילו אשתי לא ידעה מה אני עושה. עוררנו המון סקרנות, ידעו שמתבשל משהו חדש וגדול, אבל אף אחד לא ידע מה.  מוזר לי שאני יושב עכשיו ומדבר על זה בצורה גלויה", הוא מחייך. "עד כדי כך נושא הסודיות היה עמוק".

"בפלמחים יש הרבה יחידות מסווגות ומי שנמצא ביחידות האלה יודע שבארוחות, כשכולם יושבים ביחד, לא שואלים אחד את השני שאלות על מה הוא עושה", אומר סא"ל (מיל') שריג. "אם אתה נמצא ביחידה כזו, אתה יודע שאתה צריך להגיע בשקט בלילה, בלי למשוך תשומת לב, להסתדר ולהתמקם. בגלל זה רוב האימונים שלנו היו בנגב ובסיני".

למרות היותה של היחידה "כחולה" לגמרי, לא היה בה שום סממן חיל-אווירי. כדי להסוות את היחידה, היה על החיילים להמנע מללבוש בגדים או אביזרים המזוהים עם חיל-האוויר. גם הדרגות הכחולות של חיל-האוויר הוחלפו בדרגות השדה של הירוקים. "זר לא יכול היה לזהות שמדובר ביחידה חיל-אווירית", אומר סא"ל (מיל') קול. "לא עשינו שום דבר שיכול להזכיר את החיל. גם בכירים שביקרו אותנו היו מגיעים עם מדים ירוקים".

כשכחול הופך לירוק

כיום ניתן לראות אותם בהמוניהם באוטובוסים וברכבות: מדי בז', כומתה אפורה, נשק מקוצר. חיילי יחידות הנ"מ, כוחות אוויר מיוחדים ויחידות נוספות מחיל-האוויר, אשר חייליהן חיים ונושמים את השטח. היום, כשיש כל-כך הרבה מהם, קשה לדמיין כי בשנות ה-70, כמעט ולא היו אנשי שטח בחיל. לא בכל יום מוקמת בחיל-האוויר יחידה חדשה לגמרי, בוודאי לא כזו המשלבת אוויר וקרקע, יחידה השוהה ומנווטת בשטח כמו כל יחידת חי"ר רגילה. בעקבות הקמת היחידה, נאלצו חלק מהחיילים שהתרגלו לבסיסים נוחים וקבועים, להתמודד עם תנאי השטח הקשים.

"באנו לאפסנאות וביקשנו נעליים גבוהות", משחזר סרן (מיל') מורן וצוחק. "רובנו הלכנו עם נעליים חצאיות בשירות בחיל-האוויר ופתאום היינו צריכים להתרגל לנעליים גבוהות. גם הקור בשדה, הוא לא קור רגיל. ממש קפאנו במדבר. ביקשנו מעילי 'דובון' שהיו מעילי השדה באותה התקופה, אבל בגלל מעטה הסודיות, לא יכולנו להגיד שאנחנו יוצאים לשטח. אף אחד לא הבין למה, לעזאזל, צריך 'דובונים' בחיל-האוויר? הרי הבסיסים מחוממים עם תנורים. לא הסכימו לתת לנו. חנות מסוימת בדרום תל-אביב, אשר מכרה 'דובונים' מעודפי הצבא, עשתה עסקים לא רעים בזכותנו.

"גם שקי שינה לא היו בהתחלה. זה לא היה בתקן, כי מה פתאום שקי שינה בחיל-האוויר? באחד האימונים היה קר מאוד, השמיכות הצבאיות הרגילות לא הספיקו ואנשים התחילו לחלות. בתגובה למברק נואש אל המפקדה, הגיעה אלינו משאית מלאה בחיקוי מוזר של שקי שינה: שתי שמיכות 'סקביאס' תפורות אחת לשנייה כמעין שק. מיותר לציין שהן לא עזרו להתגבר על הקור המדברי העז".

גם בנושא הניווטים והקשר התגלו פערים רבים. חיילי היחידה נשלחו לקורסי קשר וניווט בבסיסי ההדרכה של יחידות השדה.

"מימי הטירונות שלי עבר לא מעט זמן וכבר שכחתי מה זה נשק", מודה סרן (מיל') מורן. "להיזכר מה זה עוזי וללמוד M-16 היה עסק לא קל".

למרות הכל, אף שותף סוד בחיל-האוויר לא זלזל ביחידה. "לא הרגשנו שאנחנו נטע זר ושאנחנו לא מקבלים את האמצעים", אומר סא"ל (מיל') קול. "ההתייחסות של חיל-האוויר הייתה טובה מאוד, קיבלנו מה שרצינו ולא היו לנו בעיות לתאם אימונים. המפקדים הבכירים ביותר היו מגיעים לניסויים שלנו ובדרך-כלל קיבלנו את מה שהיינו צריכים להשגת היעדים".

"עבודה של שעות"

לאחר הקמת היחידה, היא נכנסה לשגרת אימונים, כאשר פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ נערכו אימונים גדולים. הניסויים היו נערכים בשטחי אש מוגדרים של משרד הבטחון, על-מנת למנוע בעיות של בטחון שדה. כל צוות של מערכת כחלילית כלל כ-50 איש ובכל סוללה כשלושה כלים. בפריסות של הסוללות, היו כל הצוותים על הרגליים.

טנקי שרמן הובלו אל אתרי הפריסות על-ידי מובילי טנקים, אשר כוסו בברזנטים והוסוו על-מנת לשמור על הסודיות.

כיוון שטילי השרייק בחיבור המאיצים הרקטיים היו גדולים וארוכים, הם לא הובלו ביחד עם הטנקים, אלא בתוך משאיות ריו ארוכות במיוחד. "היינו פורסים את שלושת הטנקים במעגל ומשאית עם מנוף הייתה נעה ביניהם ומעמיסה עליהם את הטילים, אחד אחד", אומר סרן (מיל') מורן. "היה צריך לעשות את זה מדויק, בצורה טובה ומיומנת כדי לא להרוס את הטיל. לא קשה לתאר כמה זמן פעולה כזו עלולה לקחת". מאוחר יותר צוידה כל משאית במנוף משלה והתלות של שלושה משגרים במנוף אחד נפסקה.

נושא מסובך נוסף אשר סירבל את המערכת עוד יותר, היה נושא המדידות והחישובים. "היום כשהכל ממוחשב, אפשר להוציא את כל הנתונים בקלות ובמהירות", אומר סא"ל (מיל') קול. "אבל שם, ביחידה, היית צריך לעשות את כל החישובים והמדידות בשטח בעזרת ציוד לא משוכלל".

"זו הייתה עבודה של שעות", אומר סא"ל (מיל') שריג. "היא כללה היערכויות מנהלתיות ומבצעיות ותיאום עם יחידות בחיל-האוויר, שתפקידן היה לספק לנו מידע בזמן אמת".

קודם כל צריך היה למצוא את הכיוון הנכון של הטיל, כאשר GPS היא לא יותר ממילת ג'יבריש באותה התקופה. "לקחו קצין ואמרו לו 'אתה קצין מדידות'", משחזר סרן (מיל') מורן. "נתנו לו תאודוליט (מכשיר המשמש למדידת כיוונים וזוויות) והוא היה צריך לקבוע את הצפון. תאודוליט מופעל בדרך-כלל על-ידי מודד מוסמך לאחר שנים של לימוד. כל העסק היה אבסורדי לחלוטין".

גם השפעת מזג-האוויר על הטיל נלקחה בחשבון. הטיל הגיע לגובה רב והושפע מרוחות וזרמי האוויר. "היינו צריכים להעיף בלון מטאורולוגי, כמו שעשו בתותחנים, כדי לקבל נתונים על שכבות האטמוספרה הנמוכות", נזכר סרן (מיל') מורן. "את הנתונים על השכבות הגבוהות קיבלנו מהשירות המטאורולוגי, רק פעם ב-12 שעות".

לאחר שהגיעו הנתונים אל הצוות, היה צורך לרכז את כולם ולחשב את כיוון ומסלול הירי. מה שהיום עושים מחשבים במאית שנייה, עשו פעם בני-אדם במשך שעות. את התפקיד המייגע של קצין החישובים מילא סרן (מיל') מורן. תחילה נעשה החישוב בעזרת חוברת עבת כרס, אשר הוכנה לצורך חישובי הירי על-ידי מהנדסי התעשייה הצבאית. "זה היה פשוט אסון טבע", מגחך סרן (מיל') מורן. "זו חוברת טובה כשאתה יושב במשרד הממוזג ומחשב לאט ובנחת, אבל איך תעשה את זה בתפעול מבצעי, כאשר בכל רגע אתה צריך לעמוד בלוח זמנים?

"נתנו לי מחשבון מסוג 'קסיו' והייתי יושב במשך שעות מול החוברת הזו ומחשב את הנתונים. בכל גובה הייתי צריך להכניס את כל הנתונים המטאורולוגים. למזלי הטוב, הם הגיעו רק פעם ב-12 שעות".

מאוחר יותר נעשו החישובים על-ידי מחשבון מדעי עם סרט תכנות מגנטי, שהיה משוכלל ביותר באותם הימים. "זה היה מחשבון אזרחי לכל דבר והוא לא סבל חום יתר, קור עז, אבק או לחות", מספר סרן (מיל') מורן. "הבאנו לשטח גנרטור ענק על-מנת להטעין את המחשבון הקטן הזה".

אבל זה לא נגמר כאן. תהליכי ההעמסה, הבדיקה והחימוש חייבו הארה בפנסים. "הכנת הכחלילית לשיגור הייתה תצוגת אורות שמתאימה ליום העצמאות", צוחק סרן (מיל') מורן. "היו שם דברים שנגדו כל הגיון של פעילות מבצעית לילית".

קרס מחליף

למערכת הכחלילית היו שני חסרונות עיקריים. הראשון שבהם היה טמון בטיל השרייק. הטיל אמנם היה מסוגל להתביית על הקרינה שפולט מכ"ם האויב, אך אם האויב היה מכבה את המכ"ם, טיל השרייק היה "שוכח" את מיקומו ומאבד את הנעילה עליו. החסרון השני נעוץ בעובדת היותה של המערכת מסורבלת ופרימיטיבית.

הפתרון, כמעט כמו תמיד, היה אצל האמריקאים. בשנת 1977 יצאו לשם 11 מאנשי היחידה במטרה לבחון מערכת חדשה שפותחה עבור חיל-האוויר הישראלי עוד בסוף שנת 1976. כינוייה של המערכת החדשה היה "קרס". מערכת הקרס הייתה דומה במהותה למערכת ה"כחלילית": את טנקי השרמן החליפו משאיות "ריו" גדולות ועליהם טילי "אגרוף סגול" (AGM-78 standard ARM) מתקדמים שהחליפו את טילי השרייק.

המערכת היוותה קפיצת מדרגה דרסטית בכל הנוגע לדיכוי נ"מ מהקרקע והייתה עדיפה בהרבה ממערכת הכחלילית. מלבד העובדה שלטילי האגרוף סגול היה טווח גדול משל טילי השרייק, הם גם היו מסוגלים "לזכור" היכן נמצא מכ"ם האויב, גם אם כובה. בנוסף, השתפרה ניידות המערכת בצורה משמעותית בהשוואה לכחלילית. טילי האגרוף הסגול אוחסנו בתוך שלושה מיכלי טילים, שהיו מחוברים למשאיות ה"ריו". כמו כן, לא היה צורך במובילים ייעודים כדי להניע את המשאיות ממקום למקום. ההכנות הארוכות, המסובכות והמסורבלות לפני כל שימוש במערכת הכחלילית, נחסכו ברובן במקרה של הקרס.

מלחמה ראשונה ואחרונה

עד שנת 1979 נקלטו כל מערכות הקרס ביחידה והיה ברור כי תם זמנה של מערכת הכחלילית. למרות זאת, הספיקה הכחלילית להשתתף בפעילות מבצעית לפני שהוצאה מהשירות: במסגרת מלחמת לבנון הראשונה, במבצע "ערצב 19" להשמדת סוללות הנ"מ הסוריות בבקעת לבנון, ב-9 ביוני 1982. הייתה זו ההפעלה המבצעית הראשונה והיחידה של מערכת הכחלילית. היחידה הצליחה לפגוע במכ"ם סורי ברמת-הגולן, אך הפגיעה נזקפה לזכותה של מערכת הקרס. מערכת הכחלילית לא הצליחה להביא לידי מימוש את התקוות שנתלו בה.

קשה להגדיר את השפעתה של מערכת הכחלילית. נעשה בה שימוש מבצעי אחד וגם בו התרומה של המערכת הייתה שולית. למרות זאת, סא"ל (מיל') קול לא מגדיר את המערכת ככשלון. "זה שהיא בקושי נבחנה מבצעית, לא אומר שהיא כשלון", הוא אומר. "היו למערכת את היתרונות שלה. היא לא הספיקה להוכיח את עצמה כי לא היה צורך וטוב שכך. יש יחידות ששנים על גבי שנים מחממות את עצמן על אש קטנה ולא מגיעות למיצוי, אבל זה מה שיש. התו"ל של הקרס הסתמך על התו"ל של הכחלילית והקליטה שלו הייתה פשוטה יותר. בסך-הכל זה היה פיתוח ישראלי עם רעיון טוב ובהחלט תקופה יפה ומיוחדת".

עוד באותו מדור

הקצינים החדשים

בין קצינות וקציני חיל–האוויר, נמצאים גם נציגי מגזרים שלא היו עד השנים האחרונות כר גידול טבעי לקצונה. הפתיחות, ההשתדלות ומתן המענה הפרטני, הביאו לכך כי כיום מגיעים אל שורות הקצונה בחיל גם מתנדבים, חרדים ובני העדה האתיופית
סא"ל (מיל') אריה עוז, מפקדה הראשון של הטייסת הבינלאומית

לא על הסמל לבדו

מאחרי סמלי הטייסות המעטרים את זנבות כלי–הטיס בחיל–האוויר, מסתתרים סיפורים מרתקים. כמה מהסיפורים מרחיקים עשרות שנים אחורה אל ימי מלחמת העצמאות ועל מקורותיהם של סמלים אחרים ניטש עד היום ויכוח. מה שבטוח הוא שהסיפורים מעניינים ועל חלקם תוכלו לקרוא בכתבה שלפניכם, כתבה שנייה בסדרה