בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 187 21/06/09
לגליון זה מצורף דגם להרכבה של מעבורת הדיסקברי:





כתבות

משמר הנילוס

תגיות: חילות אוויר זרים

שלושה עשורים של שלום עם ישראל לא הציבו בפני חיל–האוויר המצרי אתגרים של ממש. למרות עובדה זאת ואולי בגללה, ביצע חיל–האוויר המצרי קפיצת מדרגה במרוצת השנים הללו וכיום הוא בעל יכולות משמעותיות בתחומי שדה הקרב של המאה ה–21. על הכיוונים, היכולות והדילמות של אחד מחילות–האוויר החזקים במזרח–התיכון, בסקירה המקיפה שלפניכם

רס"ן (מיל') אילן ורשאי

השנה מלאו 30 שנה לחתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי, בבית הלבן, ב-26 במארס 1979.

כוחותיה המזוינים של מצרים ממשיכים להוות את הצבא הערבי הגדול, החזק והאיכותי ביותר ומשתווים, בקירוב, לצה"ל. הצבא המצרי מורכב מארבע זרועות: יבשה, אוויר, הגנה אווירית וים. זרוע האוויר אמנם קטנה יחסית מבחינת כוח האדם שלה (כ-30,000 חיילים מתוך כ-450,000 חיילים בצבא), אך היא כוללת מאות מטוסים וזוכה לנתח משמעותי מתקציב ההתעצמות הצבאי הגדול ממילא, חלקו בסיוע צבאי אמריקאי. מזרוע זו צמח גם נשיא מצרים, חסני מבארכ.

לפי פרסומי תעופה מקצועיים, יש כיום בחיל-האוויר המצרי כ-500 מטוסי קרב, בראשם כ-200 מטוסי F-16, כ-230 מסוקים וכ-50 מטוסי תובלה. אלה מחולקים בין כ-10 חטיבות אוויריות של מטוסי קרב וערוכים במסגרת יותר מ-20 בסיסים, רובם במרחב שבין אלכסנדריה, קהיר ותעלת סואץ.

לשם תמיכה בכמות מטוסים כה גדולה, מצליחה מצרים למצות בהצלחה את אוכלוסייתה העצומה ולהעמיד בכל שנה כ-100 אנשי צוות אוויר חדשים בעלי תואר אקדמי ובאיכות הנדרשת להפעלת כלי-הטיס המתקדמים. גם התעשייה האווירית המצרית ממשיכה לתמוך במאמץ העצמאות המצרי וכיום היא עוסקת בהרכבת מטוסי הדרכה סיניים מסוג K-8 לצד תחזוקת כלי-הטיס והמנועים אותם הרכיבה בעבר.

בהתבטאויות בתקשורת מקפידים ראשי חיל-האוויר המצרי לעמוד לא רק על עליונותו המבצעית והטכנולוגית של החיל, אלא גם על תרומתו לחברה ולכלכלה המצרית: בפיקוח על הגבולות הארוכים, איתור זיהום סביבתי, חיפוש והצלה של אזרחים במצוקה וסיוע מיוחד במקרה אסון.

מעצמה אזורית (בעיני עצמה)

מדוע ממשיכה מצרים להשקיע משאבים כה רבים בצבאה גם בעידן של שלום? כפי שביטא זאת בשעתו הנשיא גמאל עבד-אלנאצר, מצרים נמצאת בלב המעגל הערבי, בלב המעגל המוסלמי ובלב המעגל האפריקאי. היא רואה בעצמה מעצמה אזורית ושואפת להנהיג את המזרח-התיכון.

בראיית המצרית, מהווה ישראל אתגר משמעותי, שכן מצרים תופסת אותה כאיום על שאיפות ההנהגה שלה. לישראל מיוחסת עוצמה צבאית וכלכלית עדיפה, יש לה קשר חזק למעצמת העל ארה"ב ובראיית מצרים, יש לישראל גם שאיפות התפשטות (לכל הפחות מדיניות וכלכליות) לעבר העולם הערבי.

הצבא במצרים זוכה למקום מרכזי. הוא מהווה משענת למשטר, מספק תעסוקה למאות אלפי אנשים, משתתף בבניין תשתיות אזרחיות לשם תמיכה בכלכלה המצרית ומסייע למצרים להקרין עוצמה בתחרות על הנהגת העולם הערבי. הצבא המצרי משמש גם כגורם המאזן את העוצמה הצבאית המיוחסת לישראל וכגורם המרתיע, בראיית המצרים, את ישראל מהרפתקאות צבאיות עתידיות. תשומת לב רבה ניתנת לרכש נשק זהה או דומה לזה שרוכשת ישראל, כאמצעי להשגת איזון תדמיתי ואסטרטגי.

לקחי המלחמות

כשבודקים את השפעת הסכם השלום הישראלי-מצרי על התפתחותו של חיל-האוויר המצרי, יש להבין תחילה את המורשת המבצעית והארגונית של החיל עד שנת 1979.

ככלל, עוד משנות ה-40, היה חיל-האוויר המצרי המתקדם והגדול מכל מדינות ערב ובסיוע נשק סובייטי שזרם למצרים החל משנת 1955, הוא ביקש להפוך לכוח צבאי המסוגל להגן על שמי מצרים הנרחבים ולתקוף מטרות בעומק האויב, קרי ישראל. במלחמות עם ישראל, בשנים 1973-1967, הוכח כי חיל-האוויר המצרי לבדו מתקשה להגן על שמי מצרים, יכולתו לתקוף בעומק ישראל כמעט שאינה קיימת ואבידותיו הסתכמו במאות מטוסים, על הקרקע ובאוויר.

בספרים שנכתבו בידי מי שעמדו בראש הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים, בולטת הערכתם הנמוכה ליכולות התקיפה וההגנה של חיל-האוויר המצרי, עובדה שהובילה להתבססות על מערך טילי קרקע-אוויר לשם הגנת העורף ועובדה שמנעה את שילובו של חיל-האוויר המצרי בתקיפה משמעותית של מטרות מעבר לקו החזית. אגב, המודיעין הישראלי הכיר בנחיתות מצרית זו ומכאן נולדה ה"קונספציה" המודיעינית ערב מלחמת יום הכיפורים, לפיה מצרים לא תצא למלחמה עד שתקלוט מטוסים שיאפשרו לה לתקוף בעומק ישראל.

מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 מהווה את "קו פרשת המים" בהפעלתו המבצעית של חיל-האוויר המצרי. ביצועיו, מגבלותיו ויתרונותיו כפי שבאו לידי ביטוי במלחמה זו, היוו לאחריה ובמידה רבה ממשיכים להוות גם כיום, את הקווים המנחים להתעצמותו ולהצטיידותו. החתימה על הסכם השלום עם ישראל במארס 1979 לא שינתה, כאמור, את איום הייחוס לבניין הכוח של צבא מצרים, והוא נשאר מכוון כלפי ישראל.

אם כן, מטרת התעצמותו של חיל-האוויר המצרי היא להצליח בעתיד במשימות בהן נכשל בעבר: להגן באופן יעיל על שמי מצרים, להיות מסוגל לתקוף בעומק האויב ולהחזיק כמות גדולה של כלי-טיס, כפיצוי על האבדות הצפויות בלחימה.

"כמו לישראל"

כיצד ביקש חיל-האוויר המצרי לממש את שאיפות ההתעצמות האלה? כפי שתואר לעיל, מאז שנת 1955 הוא התבסס על כלי-נשק סובייטיים. תלות זו בספק נשק יחיד הוכחה כמסוכנת, ממגוון סיבות: ברית המועצות ניצלה זאת להקמת בסיסים צבאיים סובייטיים בשטח מצרים, מצרים הוגבלה רק לרכש מטוסים שברית המועצות היתה מוכנה לספק ומידת השמישות של המטוסים היתה תלויה בהמצאות מומחים סובייטיים על אדמת מצרים.

המסקנה המצרית ממגבלות אלה היתה מרחיקת לכת: מאז 1972 מעלה מצרים על נס את עקרונות העצמאות והגיוון בכל זרועות הצבא שלה ובתוך כך בחיל-האוויר. עצמאות בדמות פיתוח תעשיה צבאית מקומית, המאפשרת לייצר או לתחזק את רוב הנשק גם לאחר התקררות היחסים עם המדינה ממנה נרכש במקור. גיוון באמצעות רכש נשק ממספר רב של מדינות, באופן שיוצר אמנם סרבול לוגיסטי ותחזוקתי, שלא לומר כפילות ובזבוז כלכלי, אך מונע תלות מסוכנת בספק נשק יחיד. עקרונות הגיוון והעצמאות נועדו גם לאפשר למצרים לרכוש נשק תחת המוטו "כמו לישראל": מערכות דומות או זהות לאלו של צה"ל, חלקן מתוצרת התעשיה הצבאית המקומית.

עקרונות הגיוון והעצמאות החלו להתממש עוד לפני חתימת הסכם השלום עם ישראל ואפילו לפני ביקור הנשיא סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. כך, במרוצת שנות ה-70, סיפקו הצרפתים למצרים מטוסי "מיראז'-5" בעלי יכולת תקיפה בעומק (עם מטען חיצוני של כארבעה טון, כמות חסרת תקדים ביחס למטוסי התקיפה הסובייטיים) ומסוקי תקיפה מסוג "גאזל". רכש של מסוקי סער מסוג "קומנדו" ומסוקי לוחמה נגד צוללות מסוג "סי-קינג" בוצע בבריטניה ואילו מארה"ב סופקו מטוסי תובלה כבדים מסוג הרקולס והתנהלו מגעים לרכש מטוסי קרב קלים מסוג " EF-5".

בעסקאות אלה הצליחה מצרים למלא "משבצות חסרות" בתמהיל הכוח האווירי שלה, להמחיש את אי תלותה במקור אספקת נשק יחיד אגב התקרבות למערב ולאזן, במידת מה, את ההתעצמות האווירית הישראלית באותן שנים. למעשה, הפריט הישראלי היחיד לו לא מצאה מצרים מענה איכותי, היה ה-F-15, שסופק לישראל מסוף 1976. שאר הפריטים הישראליים שכללו מטוסי כפיר וסקייהוק, מסוקי קרב קוברה ומטוסי הרקולס, אוזנו ברכש כלי-טיס זהים או דומים. כל זאת, עוד לפני שמצרים החלה בתהליך השלום עם ישראל.

השפעת השלום

חתימת הסכם השלום עם ישראל במארס 1979 לא שינתה את יעדי ההתעצמות של חיל-האוויר המצרי או את עקרונות הרכש שלו, אך כעת נפתחו בפני מצרים שווקי נשק בכמות ובאיכות חסרות תקדים. ברקע לכך עומדות שתי סיבות: מצרים מצטיירת כמדינה מתונה שניתן למכור לה נשק בלא חשש מערעור היציבות באזור ואילו ארצות הברית ביקשה לתגמל את מצרים על צעדיה המדיניים באמצעות "פירות השלום".

כך, מאז תחילת שנות ה-80, מקבלת מצרים מארצות הברית מענק כספי שנתי של 1.3 מיליארד דולר, המשמש בלעדית לרכש נשק אמריקאי, כאשר רק מדינת ישראל מקבלת מארצות הברית מענק צבאי גדול יותר מדי שנה. שתי המדינות מקבלות כ-80 אחוזים מהסיוע הצבאי שמעניקה ארה"ב לכל מדינות העולם גם יחד.

מצרים מיהרה לממש את "פירות השלום" ומבחינה אווירית מדובר היה במסע רכש מרשים של מיטב התוצרת האמריקאית. כך בוטל רכש מטוסי ה-F-5 (אותם מכרה ארה"ב באותה עת לירדן ולסעודיה) ובמקומם נרכשו 35 מטוסי פאנטום. אולם, לצד הרכש מארה"ב, הקפידה מצרים להמשיך ולרכוש כלי-טיס ממדינות אחרות, חרף קשיים כלכליים שכבר החלו להסתמן: מצרפת נרכשו מטוסי מיראז' נוספים, מסוקי קרב גאזל ומטוסי תקיפה אלפא-ג'ט (שני האחרונים הורכבו בתעשייה האווירית המצרית) ומקנדה הגיעו מטוסי תובלה מסוג בפאלו. מסין נרכשו בתקופה זו עשרות מטוסי קרב מסוג F-6 (מיג-19) וגם F-7 (מיג-21) כאמצעי זול להעמדת סד"כ קרב של מאות מטוסים.

בשנות ה-80 כבר מוסדו הקשרים הבטחוניים בין מצרים וארה"ב, תוך יצירת זיקה בין אספקת נשק מתקדם לבין המשך מדיניות השלום. כך, בשנת 1981, היתה מצרים המדינה השניה במזרח-התיכון שרכשה מטוסי F-16, כשנתיים לאחר ישראל. ב-1986 נרכשו מטוסי בקרה והתרעה מסוג הוקאיי, במה שנחשב להשוואת יתרון השליטה והבקרה הישראלי ובהמשך נקלטו מטוסים ללוחמה אלקטרונית מסוג ביצ'קראפט וכלי- טיס בלתי מאוישים מסוג "טלדיין ראיין 324", למשימות מודיעין. גם הקשרים עם צרפת נמשכו ומצרים היתה הלקוח הזר הראשון של "מיראז'- 2000", כאשר רכשה 20 מטוסים בשנת 1986 עם אופציה ל-20 נוספים.

שיאים וקשיים

בשלב זה מוצתה היכולת הכלכלית המצרית לתמוך ברכש פלטפורמות מתוך "כספים לאומיים" (להבדיל מפלטפורמות הנרכשות בכספי המענק הצבאי מארה"ב) והיא נאלצה לצמצם משמעותית את ההצטיידות ממקורות לא אמריקאיים, בראש ובראשונה את הרכש האווירי היקר. כמו כן בוטל הפרויקט להסבה מקומית של מטוסי בואינג-707 למטוסי תדלוק, מרכיב מרכזי בכל "זרוע ארוכה".

הגידול הכמותי של זרוע האוויר המצרית הגיע לשיאו בסוף שנות ה-80. עד שלב זה הצליחה מצרים "לאחוז במקל" בשני קצותיו: לצד השקעה ניכרת במערכי איכות כמו מטוסים לתקיפת עומק, מיירטים מתקדמים ומסוקי קרב, הוגדל גם סד"כ מטוסי "קו שני". אילוצים כלכליים שינו זאת, כך שההשקעה ברכש כלי-טיס התמקדה במרכיבי איכות בלבד, תוך צמצום הרכש שאינו אמריקאי ופליטת מטוסים סובייטיים ישנים מאוד שנקלטו עוד בשנות ה-50 כגון מיג-17 ואיליושין-28.

יודגש, כי אפילו תחת מגבלות תקציב אלה, נמנע חיל-האוויר המצרי מהסתמכות בלעדית על ארה"ב והמשיך לגוון את מקורות כלי-הטיס לפי היתרון היחסי של יצרניהם: במערכי היירוט ותקיפת העומק ניכר יתרון אמריקאי וצרפתי, בעוד למשימות הגנת העורף, בעיקר יירוט קו שני המצריך כמויות גדולות יותר על חשבון איכות, נשמרו מטוסים מזרחיים מתוצרת רוסיה וסין. מערך המסוקים נותר מעורב, עם מסוקי קרב מערביים ומסוקי סער מזרחיים, מערך התובלה התמערב כולו ואילו מערך ההדרכה המשיך להתבסס על מטוסים מזרחיים זולים.

העשור האחרון

התעצמות חיל-האוויר המצרי מאז שנות ה-90 הלמה את הקווים המנחים שפורטו לעיל: נשמר סד"כ גדול יחסית, חלקו מורכב ממטוסים ישנים ונרכשו כלי-טיס מתקדמים לצורך יישור קו עם חזית הטכנולוגיה העולמית או לשם מילוי פערים מבצעיים נקודתיים. סביר, כי עיקר הרכש בשנים אלה נבע גם מהאופן בו נתפסה הפעלת הכוח האווירי האמריקאי במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991.

כך רכשו מצרים וישראל, במקביל, כמות גדולה של מטוסי F-16 "בלוק 40", לתקיפת עומק ליליות באמצעות חימוש מונחה מדויק. המטוסים המצריים מתקדמים במעט מאלו שרכשה ישראל ובין השאר מסוגלים לשגר טילי אוויר-אוויר מונחי מכ"ם. בכך הצטיידה מצרים במערכת נשק דומה לזו של ה-F-15 הישראלי, אך בכמחצית ממחירו של האחרון, בעוד אימונים משותפים עם מטוסי F-15 סעודיים, מאפשרים למצרים לעמוד על נקודות התורפה של מטוס זה.

עם הצטיידות זרוע הים המצרית בפריגאטות אמריקאיות, נרכשו גם 10 מסוקים ימיים מסוג SH-2G "סיספרייט", גם הם מתקדמים במעט מהמסוקים הימיים שרכשה ישראל באותה עת, בעיקר בהיבטי לוחמה נגד צוללות ויש לזכור, כי למעט מצרים, ישראל היא המדינה היחידה המפעילה צוללות במרחב. להשלמת יכולת הלוחמה בכלי-שיט, התקינה מצרים במטוסי ה-F-16 טילי אוויר-ים מסוג "הארפון".

מערך מסוקי הקרב המצרי תוגבר משמעותית לאחר רכש 36 מסוקי אפאצ'י מאז 1994, כמות דומה לזו שרכשה ישראל באותה עת. מסוקים אלה הושבחו לדגם D, במקביל להשבחה דומה שעברו מסוקי האפאצ'י של ישראל ואילו בית-הספר לטיסה של חיל-האוויר המצרי החליף את מטוסיו המזרחיים במטוסים בעלי טכנולוגיה מערבית.

מה השתנה?

כפי שהומחש, חיל-האוויר המצרי השיג את עיקר היעדים שהציב לעצמו בעקבות מלחמת יום הכיפורים והסכם השלום עם ישראל סייע לו רבות בתהליך התעצמותו המרשים. כך שמר החיל לאורך שנים על סד"כ גדול, שאמנם הוקטן מאז שנות ה-80, אך עדיין משתווה לנתונים הפומביים אודות חיל-האוויר הישראלי, הצטייד במרכיבי איכות תפורים לצרכיו, תוך מילוי פערים מבצעיים בתחומי תקיפת עומק, הגנה עצמאית על שמי המדינה, השמדת טנקים וכלי-שיט כולל צוללות, איסוף מודיעין וניהול לוחמה אלקטרונית, השיג עצמאות תחזוקתית רבה, בעיקר במטוסים שאינם אמריקאיים וגיוון משמעותית את מקורות הרכש שלו.

בראיית מצרים, כל זאת הושג מול איום הייחוס האווירי שמציבה ישראל ומולו נוצר איזון כמעט מלא, בעיקר תוך רכש מערכות זהות או דומות. ישראל ומצרים הן כיום שני הלקוחות הזרים הגדולים ביותר של ה-F-16, לשתיהן מסוקי קרב מסוג, כמות ואיכות דומים, שתיהן רכשו מטוסי התרעה ובקרה, בשתיהן מסוקים המיועדים לפעול מספינות זרוע הים כמכפיל כוח ולשתיהן מערך כלי-טיס בלתי מאוישים למשימות מודיעין. הדמיון, כפי שכבר הוזכר, אינו מקרי.

אם כן, חיל-האוויר המצרי נבנה בשלושת העשורים האחרונים מתוך תפיסה הגנתית בעיקרה, המבקשת לתמוך ביעדי העל של יציבות ושלום. הוא מסוגל לספק כיום הגנה מצוינת לשמי מצרים ולנקודות התורפה האזרחיות, הכלכליות והגיאוגרפיות שלה, תוך תיאום ושילוב מבצעי עם זרוע ההגנה האווירית הגדולה והמתקדמת גם היא.

חיל-האוויר המצרי מסוגל להציב גם איום התקפי משמעותי והוא תורם לכלכלה ולחברה המצרית באמצעות העסקת עשרות אלפי אנשים במערך תמיכה טכני כפול ומסורבל, הנובע מריבוי מקורות הרכש. כלל היכולות האוויריות מאפשרות למצרים לאזן באופן כמעט מלא את מרכיב המחץ העיקרי של צה"ל ובכך מסייעות לה לתבוע מקום בכיר בין מדינות ערב. מתוך איזון צבאי זה, מסוגלת מצרים גם לטעון לכתר הבכורה בתחומים כלכליים ומדיניים ולקדם את עקרון היציבות המנחה אותה מזה 30 שנה.

עוד באותו מדור

לימודים גבוהים

הם מגיעים ממקומות שונים. חלקם מקורס–טיס, חלקם מהשדות בהם הטיסו טיסנים ולמרות הרקע השונה, כאן כולם לומדים להטיס כלי–טיס בהם עדיין לא פגשו. ברוכים הבאים לבית–הספר לכטב"ם של חיל–האוויר, מקום בו מכשירים את אנשי אחד המערכים הגדולים והחשובים בחיל
סופה ובזים ממריאים מאותו מסלול טיסה

חניתות ואבירים

האחד גדול וחזק, השני קטן וזריז. לכל אחד מהם יתרונות אותם הוא מנסה להביא לדקות הבודדות בהם הם נפגשים גבוה בשמיים. באימון שנערך לא מכבר, טסו בזים וסופות אלה מול אלה ודימו מתארים שונים של קרבות אוויר. רוצים לדעת מי ניצח?