בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 189 01/10/09
לגליון זה מצורף לוח שנה.

כתבות

איש המסוקים

תגיות: נחמיה דגן , ראיונות בכירים

הדבר היחיד שאי אפשר למצוא בסיפורו של תא"ל (מיל') נחמיה דגן, הוא שגרה. הוא הביא לארץ שני מסוקים חדשים, הקים שתי טייסות, יחידה ובסיס, השתתף במבצעים מיוחדים והספיק להיות שריונר וקצין חינוך הראשי. את כל זה אגב, הוא עשה אחרי שהודח מקורס–טיס

יובל שוהם | צילום: כרמל הורוביץ

מסביב לשולחן בלשכת מפקד חיל האוויר יושבים בכירי החיל: האלוף עידו נחושתן, אל"מים, תא"לים, ראשי להקים ומפקדי בסיסים. כולם הגיעו לטקס הענקת אות המופת בטיסה שנערך לפני כשלושה חודשים, המוענק לאנשי צוות-אוויר אשר הפסיקו לטוס וצברו למעלה מ-25 שנות טיסה פעילה. בשורה האחורית, צמוד לקיר ליד הדלת, יושב גם מי שרבים מהיושבים עכשיו ליד השולחן גדלו על סיפורי המורשת שהוא עצמו אחראי להם: תא"ל (מיל') נחמיה דגן.

"זה המוטו שלי"

קצת לפני תחילת הראיון, מראה תא"ל (מיל') דגן אבן גדולה בצורת קובייה, אותה קיבל כאשר סיים את תפקידו כקצין חינוך ראשי המונחת עכשיו בפינת חצרו. מספר מילים חקוקות על האבן, אבל נראה כי שתי המילים הראשונות הן המשמעותיות ביותר עבורו: "כשהתגייסה הקבוצה".

"זה המוטו שלי. כל החיים הסברתי לאנשים את המובן מאליו:היחידה לא שייכת למפקד היחידה, היא שייכת לכולם. ברגע שהם מבינים את זה, ההישג מובטח", הוא אומר. "מי שעשה את הטייסת טובה, מי שעשה את הבסיס טוב ומי שעשה את שאר הדברים טוב לא הייתי אני. אלה היו האנשים. כשאני מדבר על העשייה של נחמיה דגן אני מדבר תמיד על קבוצה של אנשים שהלכו יחד. לא הלכו יחד איתי, אלא הלכנו יחד, אנשים שנתנו לי יד כשהייתי צריך. זה, אני חושב, סוד ההצלחה".

"זה אחד הדברים שמציקים לי מאוד בצה"ל כיום", הוא ממשיך, כמי שמעולם לא חשש להביע את דעתו. "מפקדים חושבים שהיחידה שייכת להם. כשבא אליהם חייל שמשהו מציק לו, הם אומרים 'מה אתה מבלבל לי במוח עכשיו, אני עסוק בבטחון ישראל. אתה בכלל יודע מה עשו לי כשהייתי בדרגה שלך?' אז אני אומר למפקדים, למה אתם משתמשים במה שעשו לכם כצידוק לעשות את זה למישהו אחר? אולי תזכרו כמה כאב לכם כשהייתם במצב הזה? תחשבו איך אתם יכולים לעזור לחייל הזה, למנוע את הכאב שאתם כאבתם שלא בצדק. לא נולדתם תא"לים ואל"מים. התחלתם בדיוק איפה שהחייל התחיל".

"זה רק לשלוש שנים"

הוא בכלל אמור היה להיות צנחן. מי שהיה אחד מעמודי התווך של מערך המסוקים בחיל-האוויר, היה צריך לנעול נעליים אדומות ולהתהלך עם ירכית, אבל את מקומה של הירכית תפס סרבל הטיסה. כחודש לפני הגיוס לחטיבת הצנחנים, צלצלו אל דגן מחיל-האוויר וזימנו אותו למיונים לקורס-הטיס. "אמרו לי שעוד יומיים מגייסים אותי ועושים לי בדיקות בבית-הספר לטיסה", הוא משחזר. "אמרתי להם שאני לא רוצה, שזה לא מעניין אותי ושאני בכלל מתגייס עוד חודש. בסוף שכנעו אותי להגיע ולנסות".

בשנת 1958 החל דגן את קורס-הטיס. את מדריכו, אל"ם (מיל') יוסי חנקין הוא זוכר היטב. "הוא היה בחור נהדר אבל גם חם מזג. אני הייתי יושב מקדימה והוא מאחורה וכשהייתי עושה משהו לא בסדר, הוא היה מוציא את הסטיק של ההרווארד והיה דופק לי על הראש", נזכר דגן בחיוך. "הוא היה ידוע בזה, אבל אני למדתי לאט. בסוף הוא הדיח אותי מקורס-הטיס אבל ידע לטעת בי כמה כללים של איך להיות אדם, שהשפיעו על עתידי יותר מהאפשרות שאמשיך בקורס. על כך אני מודה לו בכל שלב בקריירה שלי".

כפי שהיה נהוג באותם הימים, לאחר שהודח מהקורס, שובץ תא"ל (מיל') דגן בקורס של טייסת קלה ושם הוכשר כטייס מטוסים קלים. כנפי הטיס הישנות אותם קיבלו בעבר טייסי המטוסים הקלים, עם האות ק' במקום כוכב, לא נחשבו כמשהו להתגאות בו ודגן העדיף לפשוט את המדים.

"החלטתי שהרבה יותר ציוני לחלוב פרות ועשיתי התרת חוזה", הוא מספר על ההחלטה לחזור לכפר חיטים, מקום מגוריו, שם הפך לחקלאי: עבד ברפת, חלב פרות ונהג במשאית. אבל אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, הגיע משבר אידיאולוגי. "הדור שהקים את הכפר לא ידע להעביר לדור השני את המושכות, לא נתנו להם לצמוח. זו הייתה שכבה של אנשים שלא רצתה שמתחתיה יגדלו אנשים טובים יותר", הוא נזכר. "הודעתי לכפר שמבחינה אידיאולוגית אני לא יכול להישאר והחלטתי לעבור". כך מצא עצמו דגן ללא עבודה.

הפתרון נמצא אצל אל"ם שעייה גזית ז"ל, מפקד בית-הספר לטיסה כשדגן עוד היה חניך. גזית הציע לדגן לחזור לשירות מילואים בתנאי קבע בחיל-האוויר, עד שיימצא עבודה סדירה. "עוד יד שמישהו נתן לי והעביר אותי הלאה", אומר דגן. אבל המהפך האמיתי ואולי נקודת המפנה הגדולה ביותר בחייו של תא"ל (מיל') דגן, התרחשה כמה חודשים לאחר מכן. "אמרו לי שצריכים טייסי מסוקים, ושאלו אם אני מוכן לחתום לכמה שנים של שירות", הוא מספר. "באתי להתייעץ עם אשתי שוש ואמרתי לה: 'תשמעי, זה רק לשלוש שנים', אבל לה היה ברור שזה כבר סגור וגמור".

מסוק חדש ומלחמה

בדצמבר 1963 נשלחה משלחת של אנשי חיל-האוויר ודגן בתוכה לגרמניה, ללמוד את מסוק ה-S-58. הם נחתו במרסיי ונסעו כל היום ברכבת לצפון גרמניה, אל בסיס חיל-האוויר הגרמני. כשתא"ל (מיל') דגן מספר על כך, שטף דיבורו הקולח נפסק והוא מדבר לאט, מדגיש כל מילה ומילה:

"ירדנו לתוך לילה אירופאי טיפוסי. הלכנו לכיוון הטרמינל ואת פנינו קידם קצין מהצבא הגרמני. בלונדיני, עיניים כחולות, במדים של הלופטוואפה, חיל-האוויר הגרמני. הוא לקח אותנו לבסיס, בסיסו של הרמן גרינג, סגנו של היטלר ומפקד חיל-האוויר הגרמני רק לפני 18 שנים. למחרת נפגשתי עם מדריך הטיסה שלי, שהיה טייס מסרשמידט מטוס הקו הראשון של הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה", דגן לוקח שאיפה.

"שטח הטיסה היה מעל ברגן בלזן. אני לא ניצול שואה וגם הוריי לא, אבל השילובים האלו היו פשוט מצמררים. חשבתי לעצמי: האם היהודים שנטבחו פה היו מעלים בחלום הכי פרוע שלהם, ש-18 שנה מאוחר יותר, טייס יהודי יטוס מעל האיזור וטייס גרמני יצדיע לו ויקרא לו המפקד, כי הוא גבוה ממנו בדרגה? שם גם הייתה לי עוד תובנה: שינוי דרמטי כל-כך יכול לקרות, הכל יכול לקרות. אני מאמין גדול בקיומה ועתידה של מדינת ישראל, אבל בהרצאות שאני נותן אני תמיד אומר: אל תיקחו כלום כמובן מאליו. “במלחמת ההתשה חילצתי את הנווט דוד יאיר שנטש את מטוסו מעל שטח מצרים. למרות התנאים הקשים וחוסר סיכוי כמעט מוחלט, הייתי שם בשבילו. כשהיה צריך לחלץ את יהדות אתיופיה מסודן, בני, טייס הרקולס היה שם בשבילם. בשנת 1945, בברגן בלזן, לא היה שם אף אחד. מדינת ישראל היא בית אבל יותר מכך - היא ערובה לכך שאם יהיה בעולם מישהו שצריך לחלץ אותו רק בגלל היותו יהודי אנחנו נהיה שם.

"גם מבחינה אישית, בגרמניה הייתה תקופה קשה מאוד למשפחה ולי. שלחו אותנו לשנה והמשפחות נשארו בבית מבלי יכולת לדבר איתם כי הכל היה סודי ביותר. כשעזבתי היה לי ילד בן חצי שנה שעוד לא ידע לדבר וכשחזרתי הוא לא קרא לי 'אבא'".

בשנת 1965 יצא שוב דגן מהארץ, הפעם לצרפת, להביא מסוק חדש לחיל-האוויר: הסופר פרלון. יחד עם דגן יצאו שלושה קצינים נוספים ולאחר שהחבורה חזרה לישראל, הם הקימו את טייסת "מובילי הלילה", כשאל"ם (מיל') חיים נווה מפקד הטייסת ודגן קצין המבצעים. הרבה זמן לא היה להם להתארגן. מלחמת ששת הימים פרצה ובימים בהם מערך המסוקים לא היה דבר מובן מאליו כמו היום, אסור היה לטייסת להיכשל.

"במלחמה היו הרבה חילוצים מקווי האויב הקרובים", אומר דגן. "הרבה מאוד כוחות יבשה וים חבים את חייהם למסוקים. מבצעי סער היו רק ארבעה, כשהאחרון היה כיבוש רמת הגולן, ביום האחרון למלחמה.

"ברמת הגולן הייתה אש נ"מ קטלנית. אני זוכר שבשבת התקשרתי לאשתי, שהייתה  בחודש התשיעי להריון ואמרתי לה שאני מודאג מאוד, שרמת הגולן זה עסק לא פשוט. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עומדת ללדת, אבל היא מחזיקה את זה. היא חזרה לכפר חיטים והייתה יושבת וסופרת כל פעם כמה מסוקים נכנסו לרמת הגולן, וכמה שבו. באותו לילה הסתיימה המלחמה, חזרנו בטיסה וכל הארץ הייתה מוארת אחרי עלטה של שבוע. באתי לכפר חיטים, נכנסתי הביתה, לקחתי את אשתי לבית-החולים ונולדה לי בת בשלוש בבוקר.

"במלחמה הוכחנו שלא רואים כל מסוק שעובר את הגבול, שלא כל מסוק שרואים אותו גם יורים עליו, שלא כל מה שיורים פוגעים ושלא בכל מי שפוגעים בו נופל. בפעם הראשונה הבינו שאפשר להשתמש במסוקים גם במלחמה".

לפני מלחמת ששת הימים קיבל נחמיה דגן את עיטור המופת, על מבצע "ירגזי", פעולת מודיעין מיוחדת שפרטיה חסויים עד היום. הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, אמר בטייסת, שהמעשה שביצעה הטייסת הציל את מדינת ישראל. אבל מבחינתו, "אות המופת הזה הוא בשביל כל המבצעים".

מבצע מהסרטים

כמו תמיד במדינת ישראל, לתא"ל (מיל') דגן לא היה הרבה זמן לנוח. מלחמת ההתשה כבר עמדה בפתח ומערך המסוקים המשיך להוכיח את נחיצותו. במאי 1969, יצאו שוב ארבעה חברים לארה"ב, ללמוד ולהביא לארץ מסוק חדש: היסעור. הפעם היה דגן מפקד הרביעייה.

"זה היה מטוס שנבנה למלחמה. לא כמו הסופר פרלון, שכמו כל הדברים הצרפתיים, היה יפה אבל עדין", הוא אומר. חודש לאחר שהמסוקים החדשים הגיעו לארץ הם החלו להשתתף במבצעים מיוחדים. אחד מהם, שזכה לתואר "לקוח מעולם הסרטים" מפי הרמטכ"ל דאז, חיים בר-לב ז"ל, היה "תרנגול 53", שהתרחש בדצמבר 1969. מטרת המבצע הייתה השתלטות על תחנת מכ"ם מצרית, שכללה מכ"ם רב עוצמה שלא היה מוכר למערב באותם ימים והבאתו לישראל.

"הייתי אז מפקד גף יסעורים בטייסת 'מובילי הלילה'. יום אחד קיבלתי טלפון ממפקד הטייסת שאמר לי שהרמטכ"ל שואל אם אני יכול להרים את קרון המכ"ם", מספר דגן.   אמרו לי שהקרון שוקל 3200 קילו ואני יכול להרים רק 2900. הרמטכ"ל אמר לי:"אל תסבך אותנו עם הבעיות שלך. תגיד כן ונצא, תגיד לא ונפיץ את המכ"ם." אז אמרתי כן."
 כצפוי, גם כאן חוק מרפי לא איכזב והקרון שקל לבסוף 4200. "ריחפתי מעליו, התחברתי אליו ב'מתלה מטען' והתחלתי להרים אותו. הדבר הראשון שראיתי היה הבזקים ממצלמות של כוחות הצנחנים שהשתלטו על התחנה עוד קודם והדבר השני שראיתי זו מערכת הידראולית נופלת. למסוק יש שתי מערכות כאלה ואם אתה מאבד את שתיהן אתה מתרסק. לכן, כשאתה מאבד אחת, הדבר הראשון שאתה חייב לעשות זה לנחות מיד".

בסיפורים שנכתבו על המקרה ניתן למצוא שתי גרסאות, סותרות אחת את השנייה: באחת, דגן רוצה לזרוק את המכ"ם ולנחות, אבל הרמטכ"ל אומר לו שהוא חייב להמשיך. בשנייה, הרמטכ"ל אומר לדגן לזרוק את המכ"ם ולהציל את המסוק, אבל דגן מסרב. האמת? אף אחד במוצב הפיקוד לא דיבר עם דגן והוא החליט להמשיך. טייס המשנה מצא נתיב מקוצר יותר, הם טסו בגובה נמוך, חצו את המפרץ במסוק מקרטע והצליחו להביא את המכ"ם בשלום לישראל. "המבצע הזה עשה רעש בכל העולם", מחייך דגן. "בלוס אנג'לס טיימס פורסמו קריקטורות של יסעורים שלוקחים את הפירמידות ופסל הספינקס". עם תום מלחמת ההתשה, הקים דגן את טייסת היסעורים הראשונה בחיל-האוויר: טייסת "דורסי הלילה".

הוא פשוט שריונר

במלחמת יום הכיפורים שירת דגן כרע"ן משולבים במטה חיל-האוויר, והיה אחראי על כל פעילות הסער במסוקים במלחמה לאחר המלחמה הקים דגן את התלס"ם (תובלה, סער ומסוקים), שעל בסיסה תקום מאוחר יותר היחידה לשיתוף פעולה (היחשת"פ) והועלה לדרגת אל"ם ובמקביל המשיך לדחוף לרכש  של מסוקי קרב. מאוחר יותר הוא גם לקח החלטה יוצאת דופן: לעבור למשך שנה לחיל השריון וללמוד את רזי מכונת המלחמה המשוריינת.

"עשיתי הסבה מלאה, כולל כל הקורסים. היו לי כמה סיבות: דבר ראשון, עמדתי להקים את כוח מסוקי הקרב, כלים שנלחמים נגד טנקים וגם משתפים פעולה עם טנקים ורציתי לדעת איך טנק עובד ולא מסיפורים. דבר שני, יש כאלה שאומרים 'צה"ל וחיל-האוויר', על דרך השלילה. כבר כשבחור בן 18 מתגייס הוא מבין שיש שווים יותר ושווים פחות. אני חושב שהמסר הוא רע ורציתי להראות שגם טייס יכול לעשות הסבה מלאה לשריון", הוא מספר. "לקחתי תמיד את הגריזר הכי בעייתי ושעות הייתי מגרז ומנקה את המצברים. אמנם הייתי אל"ם, אבל הייתי חייל לכל דבר. שמעתי את התלונות של שאר החיילים, הרגשתי מה שהם הרגישו".

בשנת 1979 קיבל דגן את הפיקוד על בסיס פלמחים המחודש, שכלל קודם לכן יחידות מעטות, אך גדל, התרחב והוקמו בו טייסות מסוקי הקרב של החיל. "הבסיס הזה נבנה באהבה, כי אמרתי לחבר'ה: זה שלכם, לא רק שלי. הם הרגישו שותפים לעשייה", חוזר דגן אל הדברים שאמר בתחילת הראיון. "יום אחד באתי לאחד מבנייני הטייסות החדשות, וראיתי את הקבלן הראשי עושה שפכטל ומנקה את החלונות. אמרתי לו 'עציוני, אתה בן 70, הקבלן הראשי. בשביל מה לך לעשות את זה?' הוא אמר לי 'נחמיה, מה שאני מרגיש לבסיס הזה, לא הרגשתי לשום מקום אחר שבניתי ואגב, אני בן 80. היום יש לי יום-הולדת'".

התפקיד החשוב בצה"ל

לאחר ארבע שנות פיקוד על הבסיס, הועלה דגן לדרגת תא"ל והקים את היחידה לשיתוף פעולה, על בסיס תלס"ם. לאחר מכן, בשנת 1985 מונה לקצין החינוך הראשי (קח"ר).

"כשהייתי מפקד טייסת, רציתי להיות רמ"ח שלישות בחיל-האוויר כשאעלה לדרגת אל"ם", הוא מגלה. "את התפקיד מילאו אז רק אנשי מנהלה וזה נחשב פחיתות כבוד לטייס להשתבץ לתפקיד. אמרתי אז למפקד חיל-האוויר, שלדעתי מדובר בתפקיד הכי חשוב בחיל, כי הוא מטפל באנשים. מאוחר יותר, כשהייתי מפקד היחשת"פ, שאלו אותי: 'למה אתה רוצה להיות קח"ר? הרי אתה כבר תא"ל'. אמרתי שאני רוצה להיות קח"ר לא בגלל הדרגה, אלא כי זה התפקיד הכי חשוב בצה"ל".

"היה פעם קח"ר אחד, שעשה מפגש היכרות עם כל אנשי המילואים שלו, שהם ברובם פרופסורים, אנשי אקדמיה, חינוך ותרבות. אספו את כולם להיכל התרבות והרס"ר אמר שכאשר קח"ר נכנס הוא אומר 'הקשב' וכולם עומדים. פרץ שם צחוק גדול באולם. כשמוניתי בעצמי לתפקיד, זכרתי את הסיפור הזה, וגם אני ארגנתי כנס פגישה עם אנשי המילואים. עליתי על הבמה, אמרתי 'שלום, אני נחמיה דגן, טייס ואני יודע יותר טוב מכולכם...'. ראיתי את כולם אומרים 'אוי אוי אוי, עוד אחד כזה'. אבל אז המשכתי 'יודע יותר טוב מכולכם לטוס על מסוקים'. כולם צחקו ואמרתי להם 'חבר'ה, אני טייס, אתם אנשי חינוך, אתם יודעים יותר טוב ממני מה צריך, איך אני יכול להתחרות איתכם? בואו נעשה את זה יחד'".

שתי מטרות עיקריות הציב לעצמו דגן כשנכנס לתפקיד: הראשונה, היא לתת למפקדים כלים בחינוך חייליהם. דגן מאמין כי האדם שמשפיע יותר מכל על החייל, הוא מפקדו הישיר. באים אל המפקדים ילדים ועוזבים אותם אנשים מבוגרים, האחריות על כתפיהם עצומה. "המפקד אחראי על ההתבגרות של הילדים שלנו, של כל החברה הישראלית", אומר דגן. "התפקיד שלי כקח"ר הוא לתת לו את הכלים לעשות את זה".

המטרה השנייה ששם לעצמו, היא לקבל אזרחים לצבא ושיעזבו את הצבא גם כאזרחים. לא חיילים-אזרחים, הוא מדגיש. "אני מאמין שעתידה של מדינת ישראל תלוי בסופו של דבר באיכותה של החברה. במלחמות כנראה ננצח, אבל השאלה היא מה תהיה דמותה של החברה", אומר דגן. "לאט לאט אנחנו מאבדים את עצמנו, את הערכים שלנו, את הכינוי 'עם הספר', כי אנחנו כל הזמן במלחמות ואינתיפאדות. זה דבר מסוכן מאוד למדינה". דגן לא רק שם לעצמו מטרה, אלא גם חתר אליה: שני פרויקטים שיזם, מוכרים היום בצה"ל לכל חייל, מהזוטר ביותר ועד הבכיר. הראשון שבהם הוא תרבות יום א' והשני הוא אפשרות של שירות מיוחד למוזיקאים מצטיינים.

את תפקידו כקח"ר סיים דגן בשנת 1988. "באתי לרמטכ"ל דאז, דן שומרון ז"ל ואמרתי לו 'דן, אני רוצה לעשות איתך פגישה פעם בשלושה חודשים. לא נעשה כלום, אני אכנס אליך ללשכה, נסגור את הדלת, כל אחד מאיתנו יתפנה לעיסוקיו ואחרי חצי שעה אני אצא. אבל שכל צה"ל יידע שהרמטכ"ל פוגש פעם בשלושה חודשים את הקח"ר'. הוא לא הסכים והחלטתי לפרוש".

בשנת 1995 טס דגן את טיסתו האחרונה, אבל הוא ממשיך לשמור על קשר קרוב מאוד עם חיל-האוויר ולהרצות בו. כיום הוא עובד בחברת תיירות, שמביאה יהודים מארה"ב לסיורים בישראל ויחד עם אשתו ממשיך לתמוך במוזיקאים המצטיינים. "אני לא יודע לנגן בעצמי", הוא מחייך.

עוד באותו מדור

יהיה עשר

המבצעים של טייסת 10 מתרחשים כולם בתחומי מדינת ישראל, אבל חשיבותם הגדולה אינה מתבטאת במספר הפצצות או הגיחות. אנשי הטייסת פועלים למען בני נוער בסיכון ומקדישים את זמנם ומרצם להעברת תכני תעופה לנערים שכמעט כולם כבר ויתרו עליהם
מערכת החץ אמונה על הגנת השכבה העליונה במערך ההגנה האקטיבית

אתגר הטילים

מאז מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1990, מותקפת מדינת ישראל בנשק תלול מסלול כמעט בכל עימות בו היא מעורבת. הקסאם, הסקאד, הגראד, הפאג’ר ועוד אורחים לא רצויים, ביקרו כאן כבר יותר מפעם אחת והביאו להיווצרות תפיסת הגנה אקטיבית ייחודית בשני העשורים אחרונים. לפניכם סקירת האיומים המרכזיים בתחום הבליסטי והתפתחות ההגנה האקטיבית אותה מפעיל חיל–האוויר מולם