בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 125 (226) 01/02/99

כתבות

מבצע יום חמישי

תגיות: היסטוריה

מבצע "יום חמישי", שנערך במרס 1944, היה המבצע הראשון בהיסטוריה, שבו נעשה שימוש רחב בכלי-טיס. במהלכו הנחיתו דאונים את ה"צ'ינדיטים" - חיילי הקומנדו הבריטים בפיקודו של אורד וינגייט - בשתי נקודות בלב הג'ונגל הבורמזי. כלי-הטיס הפגינו במבצע זה את יכולותיהם הרחבות בשורה ארוכה של משימות מגוונות - החל מתובלת לוחמים וציוד וכלה בסיוע אש קרוב ופינוי פצועים. למעשה, שימש המבצע טבילת-אש ראשונה לסוג חדש של כוח אווירי - כוח אווירי מיוחד. מאז נסללה הדרך להקמתן של יחידות חדשות בחיל-האוויר ובצבא האמריקאי, שנטלו חלק בכל המבצעים בהם השתתפה ארה"ב מאז מלחמת-העולם השנייה

נועם אופיר

מאז ומעולם שבו מבצעים מיוחדים את הלב והדמיון - שיחרור בני הערובה באנטבה, הפשיטה על שדה-התעופה בביירות, הפשיטות האמריקאיות בעומק עיראק ועוד מבצעים רבים אחרים. היכולת להחדיר קבוצה קטנה של לוחמי עילית מאומנים לעומק שטח עוין, לסייע להם בביצוע משימתם המורכבת ואז "לשלוף" אותם החוצה ולהחזיר אותם בשלום הביתה - היא ללא ספק אחת התצוגות המרשימות ביותר של עוצמה צבאית.
כניסתם של המטוסים, ובהמשך הדרך גם המסוקים, תרמה רבות להגדלת סיכויי ההצלחה של המשימות המיוחדות, ופעמים רבות הפכה משימות שהיו בחזקת "משימה בלתי אפשרית", למשימות אפשריות בהחלט. כיום, מרבית חילות-האוויר בעולם מחזיקים צי מיוחד של מטוסים ומסוקים יעודיים, שכל תפקידם הוא לסייע למבצעים המיוחדים הללו.
פיקוד הכוחות המיוחדים של ארה"ב, הזרוע האחראית על ביצוע משימות מיוחדות, כולל טייסות רבות של מטוסים ומסוקים המסייעות לכוחות המיוחדים. טייסות אלה כוללות כלי טיס ייחודיים כמו גירסת תקיפה חמושה של מטוס התובלה הרקולס, מסוקי בלק-הוק המסוגלים לטוס בגובה נמוך בכל שעות היממה, מסוקי דיפנדר, המסוגלים לשאת לוחמי קומנדו עם רובי צלפים על מינשאים חיצוניים ועוד.
המבצע שפרץ את הדרך לכל המבצעים המיוחדים שבאו אחריו, החל דווקא בג'ונגלים הנידחים של בורמה, היום מינאמר. בעוד כוחות גרמניה הנאצית שעטו ברחבי אירופה, עסקה האימפריה היפאנית במערכה דומה בדרום-מזרח אסיה. עד שנת 1941 הצליחו היפאנים לנתק באופן שיטתי את סין הגדולה משאר העולם. הדרך היחידה להעביר אספקה למדינה הענקית היתה דרך בורמה. דרך זו נמשכה מהודו, דרך בורמה ומשם לסין. ליפאנים לא נדרש זמן רב כדי להבין, שנקודת המפתח בתוכנית ההתפשטות שלהם היא בורמה. תפיסת בורמה, העריכו היפאנים בצדק, תאפשר להדק את המצור על סין ותביא לניצחון. בנוסף, תוכל בורמה לשמש כקרש קפיצה ליעד הנכסף ביותר באיזור - הודו.
המבנה הטופוגרפי של בורמה היה אידיאלי לבלימת כוח פלישה. התנועה ממזרח המדינה למערבה היתה קשה מאוד, שכן ההרים, הוואדיות העמוקים והצמחייה העבותה מנעו את סלילתן של דרכים ראשיות ונוחות למעבר. לכל אורך הדרך ניתן היה להשתמש בטופוגרפיה הטבעית כדי ליצור מחסומים לכוח פלישה עתידי. הבריטים היו משוכנעים שהם יצליחו, ללא כל קושי מיוחד, לבלום את היפאניים. הם טעו.
הביטחון העצמי המופרז של הבריטים, בשילוב עם חיילים לא מיומנים ומחסור בציוד מתאים, גרמו לכך שכאשר מטוסים יפאניים החלו להפציץ את הנמל הבורמזי החשוב ברנגון ב-23 בדצמבר 1941, הקרב היה כמעט גמור.
הבריטים נדהמו מהקלות הרבה בה הצליח הצבא היפאני לחצות את כל המכשולים הטבעיים שהיו בדרכו. עיר אחרי עיר ננטשה על-ידי הכוחות הבריטיים הנסוגים. עד ל-16 במאי נסוגו הבריטים לחלוטין מבורמה ומצאו מקלט בהודו. הבריטים השאירו אחריהם אלפי אבידות, לא לפני שפוצצו מיתקנים חיוניים כדי למנוע את נפילתם בידי היפאנים.
בשעה שהבריטים ליקקו את פצעיהם בהודו וחשבו כיצד לעצור את היפאנים, התלבט קצין ארטילריה בריטי בדרגת קולונל בשאלה איך ניתן לכבוש מחדש את בורמה. לקצין קראו אורד וינגייט, אותו אדם שתרם כה רבות לשיפור יכולת הלחימה של הישוב היהודי בארץ-ישראל.
הרעיון של וינגייט היה נועז מאוד לאותה תקופה. וינגייט הציע להחדיר לבורמה צוותים מיוחדים, שיבצעו פשיטות "פגע וברח". וינגייט הגיע למסקנה, כי צורת הפעולה של הצבא היפאני, יחד עם הטופוגרפיה של בורמה, יצרו סביבה אידיאלית לפעולה של כוחות מיוחדים. העמדות היפאניות היו חזקות מכדי שניתן יהיה להסתער עליהן בצורה ישירה. אולם התקפות חוזרות ונשנות, בכל שעות היממה, העריך וינגייט, תוכלנה לפגוע בדרכי האספקה של היפאנים ולמרר את חייהם. וינגייט טען בפני מפקדיו כי די יהיה בכוח קטן יחסית, שיפעל בתוך בורמה, כדי ליצור אי-סדר גדול בתוך הצבא היפאני. הבעיה היתה כיצד להחדיר את הכוחות המיוחדים לתוך בורמה וכיצד לשלוח להם אספקה כך שיוכלו לשהות פרק זמן ארוך בשטח האויב.
הבריטים, שהיו מוכנים לאמץ כל שיטה שתוכל לפתור את הבעיה הכואבת של בורמה, קיבלו את הרעיון של וינגייט. ביוני 1942 הועלה וינגייט לדרגת בריגדיר-ג'נרל ומונה לפקד על חטיבה 77, הגוף שנועד לבצע את הפשיטות בבורמה.
הפשיטה הראשונה של הכוח של וינגייט, מבצע "כיסוי החלציים", החלה ב-8 בפברואר 1943, כאשר 3,000 חיילים בריטים חצו את נהר צ'ינדווין ונכנסו לבורמה. מטרת המבצע היתה ניתוק מסילת ברזל באיזור. אמצעי התחבורה העיקרי של הכוח היו פרדות. שתיים מתוך השיירות הבריטיות טעו בדרכן ושבו להודו. שאר השיירות הצליחו יותר ופוצצו את המסילה ב-75 מקומות. אולם, היפאנים לא התרשמו מהתעוזה הבריטית ופתחו במיתקפת-נגד. ב-27 במרס, לאחר קרבות קשים בג'ונגלים הבורמזיים, שבו פחות מ-2,200 חיילים בריטים להודו. שאר הכוח נפל קורבן ליפאנים, למחלות טרופיות ולמחסור במים ומזון.
המבצע הוגדר כמוצלח יחסית, אולם לווינגייט היה ברור שיש מקום לשיפור רציני. העובדה שלא הצליחו לפנות את הפצועים ולקבל אספקה של מזון ותחמושת, פגעה קשות במוראל החיילים ובכושר לחימתם. בנוסף, התקשה הכוח להזעיק סיוע אש בשעת הצורך.
אולם, המבצע זכה לתהודה רבה ברחבי העולם, בעיקר בשל נועזותו. העיתונים הבריטיים העניקו לכוח של וינגייט את הכינוי "צ'ינדיטים", על שם החיה המיתולוגית, שחציה נשר וחציה אריה, ששמרה על-פי האגדה על הפגודות הבורמזיות.
מה שהציל את המצב עבור הצ'ינדיטים היו האמריקאים. ראש ממשלת אנגליה, וינסטון צ'רצ'יל, נפגש עם וינגייט והסכים להגדיל את מצבת כוח-האדם של הצ'ינדיטים ולשלבם בתוכנית הבריטית לכיבוש בורמה. בנוסף, ביקש צ'רצ'יל מווינגייט להתלוות אליו לוועידת פיסגה עם נשיא ארה"ב, רוזוולט, בקנדה, במטרה לשכנע את האמריקאים לסייע לצ'ינדיטים.
במהלך הפגישה עם רוזוולט ביקש וינגייט, שהאמריקאים יקצו לצ'ינדיטים 16 מטוסי תובלה מסוג C-47 דקוטה, מספר טייסות של מטוסי תקיפה לסיוע אש קרוב וטייסת של מטוסים קלים לפינוי פצועים. הנשיא האמריקאי הסכים מיד.
בתיאום עם הבריטים, הקימו האמריקאים את קבוצת הקומנדו הראשונה, הגוף שנחשב לאבי הכוח האווירי המיוחד של חיל-האוויר האמריקאי. יעודו של הכוח היה להיות הזרוע האווירית של הצ'ינדיטים. מפקדה הראשון של היחידה החדשה היה לוטננט-קולונל פיליפ קוקרן, טייס קרב בעל ניסיון רב בלחימה בשמי צפון-אפריקה.
מפקדי הצבא האמריקאי, שהיו מודעים לחשיבות הרבה של היחידה החדשה, העניקו לקוקרן יד חופשית בבחירת הצוותים והציוד. עד מהרה כללה קבוצת הקומנדו הראשונה 13 מטוסי דקוטה, מאה דאוני וואקו, המסוגלים לשאת 15 לוחמים כל אחד, 25 דאוני אימון, 12 מטוסי תובלה קלים מסוג נורסמן, ששירתו בעבר גם בחיל-האוויר הישראלי ומאה מטוסים קלים המסוגלים לשאת שניים עד שלושה פצועים על אלונקות. כוח התקיפה של היחידה כלל כ-30 מטוסי קרב מסוג P-51A מוסטנג.
אולם, החדשנות של קבוצת הקומנדו הראשונה לא הסתכמה רק בייעודה. כאשר קוקרן הקים את היחידה, הוא הצליח לשכנע את יחידת הניסויים של הצבא האמריקאי להשאיל לו מסוקי YR-4 מתוצרת "סיקורסקי". ה-YR-4 היה אחד המסוקים הראשונים בהיסטוריה, שערך באותה עת טיסות מבחן שתפקידן היה לקבוע האם ניתן למצוא יישומים צבאיים להמצאה החדשה. כך הפכה קבוצת הקומנדו הראשונה ליחידת המסוקים הראשונה בהיסטוריה. לימים עתיד המסוק להפוך הכלי העיקרי להטסת כוחות מיוחדים.

כל דקוטה גררה שני דאונים

פחות מחצי שנה לאחר הקמת קבוצת הקומנדו, נשלחו אנשיה ומטוסיה להודו במטרה להיערך לפעולות מבצעיות עם הצ'ינדיטים של וינגייט. בראשית שנת 1944 הוגדר הכוח המשולב ככשיר מבצעית, ווינגייט החל לאמן את כוחותיו לקראת הפעילות המבצעית הראשונה במבנה החדש. על-פי התיכנון, אמור היה כוח מיוחד של הצ'ינדיטים לטוס לתוך בורמה בדאונים. עם הנחיתה תוכננו הצ'ינדיטים להכשיר מסלולי נחיתה מאולתרים, שיוכלו לשמש את מטוסי הדקוטה שיובילו את יתרת הכוח והציוד.
ההתחלה לא האירה פנים לווינגייט ולאנשיו. באחד האימונים הראשונים לקראת המבצע התרסק מטוס דקוטה, שגרר אחריו שני דאונים. ארבעה חיילים בריטים ושלושה אמריקאים נהרגו בתאונה. ביום המחרת, כתב מפקד הכוח הקרקעי של וינגייט מכתב עידוד ותמיכה למפקד קבוצת הקומנדו הראשונה. "אנא, היו בטוחים שנלך עם הבחורים שלך לכל מקום, בכל זמן ולאן שתרצו", נכתב במכתב. האימרה הזאת הפכה עד מהרה למוטו הרשמי של קבוצת הקומנדו הראשונה ונגזרות שלה משמשות עד היום כמוטו של כוחות האוויר המיוחדים של חיל-האוויר האמריקאי.
בערב ה-5 במרס 1944, חודש בדיוק לאחר התאונה הקטלנית, קיבלו טייסי קבוצת הקומנדו תידרוך אחרון ממפקדם לקראת מבצע "יום חמישי", המבצע הגדול והחשוב ביותר של הצ'ינדיטים.
על-פי התוכנית של מבצע "יום חמישי" אמורים היו הדאונים של קבוצת הקומנדו להנחית כוח צ'ינדיטים בשתי נקודות בלב הג'ונגל הבורמזי, שקיבלו את שמות-הקוד "ברודוויי" ו"פיקדילי".
בשעות האחרונות לפני הפלישה האווירית, ביצעו מטוסים מקבוצת הקומנדו גיחות סיור מעל נקודות הנחיתה במטרה לוודא בפעם האחרונה את מצבם. גיחות סיור אלה התגלו כחשובות מאוד, שכן התגלה כי נקודת "פיקדילי" היתה מכוסה בגזעים ולכן נחיתה בה עלולה לסכן את הדאונים והלוחמים שבתוכם. נקודת "פיקדילי" נזנחה לטובת הנחתת כל הכוח ב"ברודוויי".
רבע שעה אחרי השעה שש בערב המריאו ראשוני הדקוטות והדאונים בדרכם ל"ברודוויי". כל דקוטה גררה שני דאונים. המשקל הכבד של הדאונים היקשה על הדקוטות לטפס מעל ההרים הגבוהים שהיו בדרך. תשעה דאונים ניתקו מהמטוסים הגוררים ונחתו בנקודות שונות בלב שטח הכיבוש היפאני. בדיעבד, התגלה הדבר כתרגיל הטעיה מצוין שבילבל את היפאנים ומנע מהם לאתר מבעוד מועד את כוח הפלישה העיקרי. שבעה מתוך תשעת צוותי הדאונים הצליחו לחזור רגלית להודו. בהמשך הטיסה אבדו שמונה דאונים נוספים.
משימתו של צוות הדאון הראשון שהגיע ל"ברודוויי" היתה לטהר את השטח באמצעות מקלעים. במידה והיפאנים ישיבו אש, יהיה על מפקד הכוח, לוטננט-קולונל מייק סקוט, לירות נור תאורה אדום כדי להזהיר את שאר הדאונים לבל ינחתו בשטח. סקוט לא התכוון לירות את הנור בשום מקרה.
הדאון הראשון נחת בהצלחה, ולמרבה המזל התגלה השטח כנקי מכוחות אויב. בזה אחר זה נחתו במינחת דאונים נוספים. הבעיה היתה, שמישטח הנחיתה התגלה כפחות שטוח ממה שהוערך על סמך גיחות הסיור. חלק מהדאונים ריסקו את כני הנסע שלהם במהלך הנחיתה, ולכן לא ניתן היה לגרור אותם מהשטח. התוצאה היתה מספר התנגשויות עזות בין דאונים נוחתים לדאונים שכבר נחתו. אי-הסדר באיזור הנחיתה היה גדול. שני דאונים התנגשו במהלך הנחיתה וכל יושביהם נהרגו. נוסעי דאונים אחרים ניצלו בנס מהתנגשות ומהתרסקות.
בשעה שהדאונים המשיכו לנחות, החלו הצ'ינדיטים בהכשרת מסלולי נחיתה למטוסי הדקוטה. מאחר והיה צורך לפנות את שברי הדאונים המרוסקים מהשטח קודם להגעת מטוסי התובלה, שודרה מלת-קוד מוסכמת לווינגייט שהמתין בהודו, כדי שיורה על עיכוב המשך הפעולה. אולם, כמו שקרה לא פעם במהלך ההיסטוריה, מכשיר הקשר התקלקל והכוח ב"ברודוויי" לא יכול היה להודיע לווינגייט כאשר הושלמה הכשרת המסלול. חלפו מספר שעות עד לתיקון הרדיו וקבלת האישור להמשיך במבצע.
מתוך 54 הדאונים שהיו אמורים לנחות ב"ברודוויי", על-פי תוכנית מבצע "יום חמישי", הצליחו להגיע בשלום 37 בלבד. 30 איש נהרגו ו-33 נפצעו בנחיתות ריסוק. מרבית הדאונים יצאו מכלל שימוש. אולם, 539 אנשים הונחתו בשלום בלב שטח האויב, כשעימם 15 טונות ציוד ותחמושת. עד שעות הצהריים הכשירו הצוותים ב"ברודוויי" מסלול נחיתה מאולתר באורך של למעלה מקילומטר. כבר באותו לילה החלו לנחות בבסיס הראשונים מבין 62 מטוסי הדקוטה שנטלו חלק במבצע. ביום המחרת החל השלב השני במבצע, שכלל הכשרת מסלול נוסף בשם "צ'וורינגי", על שם רחוב מפורסם בהודו.
עד ה-11 במרס נחתו למעלה מ-9,000 לוחמים, מאות קילומטרים בתוך שטח הכיבוש היפאני - הישג חסר תקדים. מלבד הלוחמים הוטסו לשטח 500 אלף טונות ציוד וכן 1,200 פרדות ו-175 סוסי פוני, שנועדו לשמש כאמצעי הובלת המטען של הכוח. עם השלמת מבצע הנחיתה חולקו הצ'ינדיטים למספר קבוצות שהתפזרו בשטח והחלו במסע ההרס מאחורי הקווים היפאניים. בימים הבאים הוטסו לבורמה עוד כ-3,000 לוחמים נוספים במטרה לתגבר את הצ'ינדיטים.
כאשר הוחלט לנטוש את מינחת "צ'וורינגי", חיפשו הבריטים דרך לחלץ מהשטח את הדאונים שנותרו שלמים. הפיתרון היה מקורי מאוד. בחלק האחורי של כמה מטוסי תובלה הותקן וו מיוחד, שחובר לחבל אלסטי. המטוס טס בגובה נמוך מעל הדאון ובאמצעות הוו תפס אותו, הרים אותו לאוויר והחל לגרור אותו מאחוריו. לימים עתידים האמריקאים לשכלל את השיטה הזאת ולצייד מטוסי הרקולס מיוחדים במערכת דומה המאפשרת לחלץ לוחמים משטח עוין מבלי צורך לנחות. היתה זו תרומה נוספת של קבוצת הקומנדו הראשונה להתפתחות העתידית של כוחות האוויר המיוחדים של ארה"ב.
כוחות הצ'ינדיטים הקרקעיים המשיכו להתקדם לתוך השטח היפאני והקימו מינחתים נוספים, ששימשו להטסת תיגבורות של אנשים וציוד. במקביל, הציבו הצ'ינדיטים מחסומים ומארבים לכוחות היפאניים באיזור ופוצצו מיתקנים וציוד. עד לשבוע השלישי של חודש מרס הקימו הצ'ינדיטים ארבעה בסיסים בתוך בורמה, ואלה שימשו כבסיסי יציאה למארבים ופשיטות.
בעוד הכוחות הקרקעיים מטרידים את היפאנים, המשיכו מטוסי הדקוטה של קבוצת הקומנדו הראשונה להנחית ולהצניח ציוד ואספקה. מה שתרם להעלאת המורל של הלוחמים היתה הידיעה, שבמידה וייפצעו - יפנו אותם המטוסים מהשטח במהירות האפשרית.
כל העת הפציצו מטוסי הקרב והמפציצים של קבוצת הקומנדו הראשונה את היפאנים וסייעו לכוחות הצ'ינדיטים, שנקלעו למארב של האויב. גם במקרה זה גילו הטייסים יכולת אילתור גבוהה. אחת הדוגמאות לאילתור זה היתה ניתוק קווי טלפון וטלגרף של האויב. בעוד מטוסי המוסטנג של חיל-האוויר הישראלי עתידים לנתק את קווי הטלפון המצריים ערב מבצע קדש באמצעות הפרופלורים שלהם, כלל הפיתרון האמריקאי קשירת כבל באורך כמאה מטר למינשאי החימוש של המוסטנג. בקצה הכבל הותקנה משקולת כבדה, כשהרעיון הוא שברגע המתאים יצלול המטוס לעבר קו הטלפון, כך שהכבל שקשור אליו ייכרך סביבו וינתק אותו ללא הפרעה להמשך טיסתו של המטוס. שיטה זו התגלתה כמוצלחת מאוד.
מבצע "יום חמישי" היה, כאמור, הפעולה המבצעית הראשונה בהיסטוריה בה נעשה שימוש במסוקים. אולם, התוצאות של הניסוי החדשני היו מעורבות. קבוצת הקומנדו הראשונה קיבלה שישה מסוקים, שרק אחד מהם נטל חלק בקרבות. החרטום של המסוק הראשון הגיע להודו, אך מטוס התובלה שהוביל את שאר חלקיו התרסק בקהיר. שני חלקים מהמסוק השני הגיעו להודו, אך הלכו לאיבוד. המסוק השלישי הורכב בהצלחה, אך בטיסתו הראשונה פגע בחוטי טלפון והתרסק. ההתרסקות השמידה את המסוק והרגה אחד משני אנשי צוותו. המסוק הרביעי הורכב בהצלחה וביצע שש משימות חילוץ. המסוקים החמישי והשישי ביצעו מספר טיסות בהודו, אך לא נטלו חלק בפעילות מבצעית של ממש.
ב-24 במרס ספגו הצ'ינדיטים מכה כואבת מאוד. באותו יום עזב גנרל וינגייט את מינחת "ברודווי" לאחר ששוחח עם פקודיו על המשך הפעילות בבורמה. מטוס ה-B-25 שלו עשה את דרכו לכיוון הודו ומסיבה לא ברורה פגע בגבעה והתרסק. וינגייט ושאר הנוסעים במטוס נהרגו מיד.
למותו של וינגייט היתה השפעה רבה על פעילות הצ'ינדיטים. מחליפו של וינגייט היה נועז פחות והעדיף לפעול בדרכים קונבנציונליות יותר. בניגוד לווינגייט, הוא לא העריך את העובדה שהצ'ינדיטים פועלים בקבוצות קטנות במבצעי "פגע וברח" והעדיף לארגנם בקבוצות גדולות בדומה לכוחות רגילים. כתוצאה מכך, ספגו הצ'ינדיטים אבידות כבדות.
כאשר היפאנים החלו בתוכנית הפלישה להודו, הפסיקו מרבית משימות הסיוע לצ'ינדיטים. אלה נותרו מפוזרים בלב בורמה, כשהם נאבקים על חייהם. האבידות הכבדות, המחלות והמחסור בציוד הפכו את הצ'ינדיטים לכוח לחימה בלתי יעיל, הטרוד אך ורק במאמצי הישרדות. בקשתם של הצ'ינדיטים לסגת נדחתה על-ידי הפיקוד הבריטי והם נאלצו להישאר בשטח עד סוף חודש יוני, זמן רב לאחר המועד המקורי בו היו אמורים להתפנות.
בראשית חודש יולי נסוגו שארית הצ'ינדיטים להודו ופעילותם בבורמה הגיעה לסופה. היחידה פורקה ואנשיה הוצבו ביחידות לוחמות בעלות אופי קונבנציונלי יותר. קבוצת הקומנדו הראשונה המשיכה לפעול באיזור עוד תקופה קצרה עד לשובה לארה"ב עם סיום המלחמה. בינתיים הספיקו הבריטים להדוף את המיתקפה היפאנית על הודו ולכבוש את בורמה מחדש.
על אף סיומו הבעייתי, נחשב מבצע "יום חמישי" לפעולה מוצלחת מאוד. למרות נחיתותם המספרית הצליחו הצ'ינדיטים לפגוע שוב ושוב ביפאנים ולשבש את תוכנית הפלישה שלהם להודו ובכך תרמו לכישלונה. אחת העדויות הטובות להצלחתו של המבצע טמונה בדבריו של מפקד הכוחות היפאניים באיזור: "הקושי שנתקלנו בו כתוצאה מהעיסוק בכוחות המוטסים האלה, היה מקור קבוע לדאגה לכל אנשי המיפקדה של הצבא היפאני ותרם באופן מעשי לכישלון היפאני".
גם הנתונים המספריים בנוגע לפעילות קבוצת הקומנדו הראשונה במהלך מבצע "יום חמישי" מרשימים מאוד. מטוסי הדקוטה הטיסו במהלך חודש מרס למעלה מ-200 אלף טון ציוד והדאונים הטיסו עוד 150 אלף טון. למעלה מ-1,500 פצועים פונו ו-50 מטוסי אויב הושמדו.
למבצע "יום חמישי" מקום של כבוד בהיסטוריה של הפעולות המיוחדות. זו היתה הפעם הראשונה בה נעשה שימוש בקנה-מידה רחב בכלי-טיס כאמצעי חיוני בפעולה מבצעית. כלי-הטיס הדגימו שוב ושוב את יכולותיהם בבצעם שורה רחבה של
משימות - החל מתובלת לוחמים וציוד וכלה בסיוע אש קרוב ופינוי פצועים. הפתרונות המקוריים של וינגייט ואנשיו, האילתורים הרבים ושיטות הלחימה שנבחנו במבצע "יום חמישי", תרמו במידה רבה להצלחתם של מבצעים מיוחדים בעתיד.
חשובה לא פחות העובדה, שהמבצע היווה טבילת-אש ראשונה לסוג חדש של כוח אווירי - כוח אווירי מיוחד. קבוצת הקומנדו הראשונה סללה את הדרך להקמת יחידות חדשות בחיל-האוויר ובצבא האמריקאי, יחידות שנטלו חלק בכל המבצעים הצבאיים בהם השתתפה ארה"ב מאז מלחמת-העולם השנייה. גם היום הן מהוות נדבך חשוב ביכולת ההרתעה של ארה"ב.

הנגיף מהמאדים


נראה שאחרי שהפחד מיצורים ירוקים בעלי שיניים מחודדות, קרני לייזר וטלפיים עבר, בא תורו של פחד חדש, נורא יותר - הפחד מהסכנה הבלתי נראית. למרות שישנם כאלה שיגחכו למשמע הרעיון של התקפת נגיפים תוקפניים מהמאדים, המדענים לוקחים את העניין ברצינות ולו רק כדי להרגיע את הציבור. אחד הסיוטים הגרועים ביותר של מנהלי נאס"א הוא שמשימה להחזרת דגימות מהמאדים תתבטל בגלל פאניקה ציבורית.
בכל מה שקשור לתחום האקסוביולוגיה, או חיים מחוץ לכדור-הארץ, החוקים מאוד ברורים. הוועדה לחקר החלל של האו"ם קבעה סטנדרטים נוקשים בכל הנוגע לשליחת חלליות לפלנטות אחרות והחזרת דגימות לכדור-הארץ. כל החלליות שנחתו על המאדים או על הירח עד שנות השמונים עברו עיקור כדי לא לזהם את פני השטח של גופים שמיימיים אלה בחיידקים מכדור-הארץ. בימינו כבר לא מעקרים חלליות מחקר, אבל כל נחתת שעתידה לגעת בפני המאדים מנוקה על-פי פרוטוקולים נוקשים. על-פי "תו התקן" החללי, שנקרא "דרישות הגנה פלאנטריות - תקן 4A", אסור שעל משטח הנחתת יהיו יותר ממאה נבגים לסנטימטר מרובע.
בכל הקשור להחזרת דגימות מגופים אחרים בחלל, הנושא מסתבך מעט. קבלת הפנים שחיכתה לבני-האנוש הראשונים שהילכו על הירח עם סיום משימת "אפולו 11", כללה בידוד של כמה ימים. כל בדיקה אפשרית נעשתה על האסטרונאוטים המסכנים, כדי לוודא שלא החזירו עימם איזה חיידק מהירח - ורק אז הם שוחררו.
לאבנים שהאסטרונאוטים הביאו עימם התייחסו בחשדנות גבוהה יותר. בתקופה הארוכה שבה נחקרו האבנים הן הוחזקו במעין מעבדת כספת. המדענים נגעו באבנים רק עם כפפות עבות במיוחד שהיו מחוברות לתא אטום ומשוריין עשוי פלדה וזכוכית עבה. לאחר שנרגעו הרוחות, נגוז מנהג בידוד האסטרונאוטים והאבנים הועברו למוזיאונים ולמוסדות מחקר אזרחיים.
נאס"א החליטה שיש למצוא פתרון איחסון הולם לדגימות שיוחזרו, עוד לפני שמשימת 2005 המאוישת תמריא בדרכה למאדים. מספר מוסדות מחקר הציעו לנאס"א את שירותיהם. ככל הנראה, ביתם החדש של האבנים מהמאדים יהיה מיתקן לבידוד ביולוגי בתקן הבטיחות הגבוה ביותר - "ביו-האזרד 4". אם השם נשמע מוכר זה כנראה מכיוון ששמעתם את המושג בסרטים כמו "התפרצות" או "תיקים באפילה". מדובר בסביבה המאובטחת שבה נשמרים החיידקים והנגיפים המסוכנים ביותר, שאין להם תרופה ידועה.
בין אותם יצורים לא נעימים אפשר למנות את האבולה, האיידס, האבעבועות השחורות ודומיהם. מן הסתם לנאס"א לא נוח עם הרעיון והיא שוקלת לבנות מיתקן זהה שיוקדש למטרת שמירת הדגימות בלבד, חרף העלות הגבוהה. בכל מקרה, נאס"א מודעת היטב להלך הרוח הציבורי. אם חיידקים טורפים מהמאדים מדאיגים את הציבור, היא תעשה הכל כדי להסיר את הדאגה הזו - גם במחיר של כמה מיליוני דולרים.

עוד באותו מדור

מה איכפת לציפור

אורניתופטר הוא כלי-טיס שעף באמצעות נפנוף כנפיו מעלה ומטה ומחקה בכך את טכניקת התעופה של הציפורים. מאז ראשית ימי התעופה ראו המדענים בטבע מודל לחיקוי וניסו לשחזר את טכניקת התעופה של בעלי הכנף. בדיעבד הסתבר, כי יותר פשוט לתכנן מטוס עם כנף קבועה ומנוע, מאשר לחקות את מעוף הציפורים. אולם, האורניתופטרים לא נעלמו מהאופק. בשנים האחרונות הם אף הצליחו להגדיל את טווח הטיסה שלהם

דרך המלך

שנים רבות ניהל המלך חוסיין קשרים הדוקים וחסויים עם ראשי מדינת ישראל. במהלכן ביקר פעמים רבות בישראל, תחת מעטה כבד של חשאיות. במשך שש שנים, במחצית הראשונה של שנות ה-70, נשא סא"ל (מיל') יובל את התואר הבלתי רשמי "הטייס הישראלי של המלך חוסיין". באותן שנים היה הטייס היחיד, שהטיס את המלך הירדני לפגישותיו החשאיות עם אישים ישראלים. יובל היה אז מפקד טייסת יסעורים, אך גם כאשר סיים את תפקידו ויצא ללימודים, היה מוזנק מדי פעם לטייסת, כדי להטיס את המלך. "תמיד קיבלנו את המלך בדום מתוח", אומר יובל, בעל עיטור המופת, כיום קברניט ב"אל-על". "הוא נהג לשבת בתא האחורי של המסוק, ורק בטיסה אחת, מעל ירושלים, נכנס לקוקפיט". מותו של המלך חוסיין, מעיד יובל, מילא אותו עצב עמוק. "חוסיין היה מלך נערץ וטייס מצוין, אבל יותר מכל הוא היה בן-אדם"