יומן ארועים

Bookmark and Share
הצנחה במיתלה פורסם בתאריך 29.10.1956
מטוסי דקוטה מצניחים את גדוד 890 במעברי המיתלה

דילמה קשה הקדימה את הצניחה במיתלה - השאלה הגדולה היתה "היכן לצנוח?" התיכנון המקורי היה להצניח את גדוד הצנחנים 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן (רפול) בפתח המערבי, הסמוך יותר לתעלת סואץ, של מעבר המיתלה, מתוך כוונה למנוע אפשרות של הזרמת תגבורת מצרית במהלך הקרב.

צילומי אוויר שבוצעו במעברי המיתלה גילו כמה אוהלים מצריים בפתח המערבי, אך לא היה ברור מי מאכלס את האוהלים הללו. במטכ"ל העריכו כי מדובר בצבא המצרי, שתיגבר את כוחותיו באזור.

להערכה הזו היו שוללים רבים, ביניהם מפענח תצלומי האוויר של חיל-האוויר, משה מלר, והטייס יעקב (יאק) נבו. השניים טענו, כי לא מדובר במוצב פלוגתי של הצבא המצרי (ובדיעבד אכן הסתבר, כי מדובר היה בפועלים מצריים ולא בחיילים), אך ההחלטה הסופית היתה לשנות את מקום הצניחה מהכניסה המערבית לכניסה המזרחית, ליד מצבת פארקר.

ב-29 באוקטובר 1956, בשעה 15:00, החלו 16 מטוסי דקוטה של חיל-האוויר, ערוכים בשתי שורות מקבילות, להמריא בזה אחר זה. בתוך חמש דקות נמצאו המטוסים, שנשאו בקירבם את גדוד הצנחנים 890, באוויר, כשהם מכונסים במבנים של רביעיות.

מפקד הטייסת, רס"ן יעקב אבישר, היה מוביל המבנה, ועמו היו טייסת-המשנה סגן יעל פינקלשטיין (רום), הנווט סגן אייל אחיקר (לוס) והאלחוטאי רס"ל אריה אלון. המטוסים טסו דרומה, כשכל רביעייה טסה במבנה "תיבה" מכונס, כ-500 מטר בין רביעייה לרביעייה. "חלפנו נמוכים ומרעישים מעל לשרשרות יישובי השרשרת", סיפרה פינקלשטיין את תחושתה באותם הרגעים, "ושאלתי את עצמי, אם אמנם הפעם יעלה בידינו לפטור את תושבי יישובי הספר מאימת הפדאיונים והמסתננים".

בשעה 16:30 חצו המטוסים את הגבול בגובה נמוך של 100 רגל, כדי לחמוק מן המכ"ם הירדני. הטיסה בוצעה בדממת אלחוט, תוך שמירה על קשר-עין בין מבנה למבנה. "עד לרגע שבו החלו גלגלי המטוס להתגלגל על המסלול, לא היה ברור שאנו הולכים למלחמה, ונראה היה לי שגם תכניות אלו יבוטלו ברגע האחרון", שיחזר אחיקר, הנווט במטוס המוביל. "הרגשתי אחריות רבה על כתפי, לאחר שבתדריך הבוקר אמר מפקד חיל-האוויר שהצלחת המבצע תלויה בהצלחת ההצנחה. ידענו שהצדק איתנו, שאפנו לממש את יכולתנו והיינו בטוחים בהצלחתנו".

בשעה 15:33 המריא זוג מטוסי מטאור לביום נתיב הטעיה. אחד מן המטאורים חזר לאחר זמן קצר בגלל בעית דלק, והשני המשיך במשימה לאורך הים תוך ביצוע "שבירות", אך לא הבחין בתגובה מצרית. התכנית להצניח בובות בקרבת שדה-התעופה כברית בוטלה, כשהתבררה רמת כוננותו הנמוכה של חיל-האוויר המצרי.

בשעה 16:00 המריאו מעקרון עשרה מטוסי מטאור לליווי הדקוטות. הטייסים הדביקו את מטוסי התובלה לפני חציית הגבול, וחיפו עליהם בטיסתם לאתר ההצנחה. כעבור 35 דקות המריא מבנה של שישה מטוסי אוראגן לאותה משימה. האוראגנים החליפו את מטוסי המטאור, שמכלי הדלק שלהם התרוקנו, והמשיכו בחיפוי על ההצנחה. ב-16:50, כעשר דקות לפני ההצנחה, המריאו שישה מטוסי אוראגן נוספים. הם הגיעו ליעד בחשיכה, אחרי תום ההצנחה, וחיפו על הצנחנים בהתארגנותם בשטח.

12 מטוסי מיסטר, שהמריאו בשעה 16:35, פיטרלו במהלך ההצנחה ולאחריה מעל שדה-התעופה כברית. ההוראות שניתנו לטייסים היו קפדניות: לא לתקוף כל עוד אין מטוסים מצריים ממריאים. סרן דני שפירא, שהוביל את הרביעיה השלישית, תיאר את המראה שנגלה לו מעל כברית: "המצרים התעוררו, החלו לירות בתותחי נ"מ ויחד עם זאת החלו גם לפזר את מטוסי המיג-15, שעד אז עמדו בשורה אחת, וללא קושי ניתן היה להשמידם בשני יעפים". בשעות הערב הגיעו מטוסי הדקוטה ליעד. במטוס המוביל התחלפו במקומותיהם הנווט, אייל אחיקר (לוס), וטייסת המשנה, יעל פינקלשטיין (רום), כיוון שתפקידו של אחיקר - לזהות את המקום ולרכז את 16 המטוסים להצנחה זה לצד זה - היה משמעותי מאד. "ראיתי היטב את הוואדי שעובר במקביל לכביש", שיחזר אחיקר, "טסתי עד שראיתי את הצטלבות הכבישים. זיהיתי שטח מישורי שעליו נתתי אור ירוק. מיד הדהדה קריאתה של יעל במכשיר-הקשר, 'ירוק, ירוק, ירוק'. חופות המצנח הראשונות החלו להפתח מאחורינו".

הדקוטות התרוממו לגובה הצנחה, עברו לשורה עורפית במרחק של קילומטר בין מבנה למבנה ונערכו להצנחה במדורג ומאותו מקום. כל רביעייה הצניחה 100 צנחנים כדבוקה אחת. בשעה 16:59, בדמדומי השקיעה, הסתיימה הצנחת 395 הצנחנים. המטוסים שבו לנחיתה, אך לצנחנים עוד נכונה עבודה רבה. אחרי הליכה מאומצת, שנמשכה שעתיים הם הגיעו ליעדם בסמוך למצבת פארקר. 13 צנחנים שנפגעו קלות בעת הצניחה ננשאו על-ידי השאר. אותה שעה היו שאר כוחות חטיבה 202 בדרכם למיתלה בתנועה יבשתית.

לאחר המלחמה התעורר ויכוח בין הצנחנים לבין חיל-האוויר על מידת הדיוק בהצנחה. המג"ד, רס"ן רפאל איתן, טען שהיתה סטיה של שבעה ק"מ מזרחה מן המקום המתוכנן. דעה דומה השמיע קצין המבצעים הגדודי, סגן משה לוי, והביא ראיה לדבריו - הצנחנים התכוונו לצעוד ליעד רק שעה אחת, ובפועל הלכו שעתיים. לעומתם, טענו בתוקף מפקד הטייסת, רס"ן יעקב אבישר, והנווט הראשי, סגן אחיקר אייל, כי הנקודה שבה הוצנח הכוח היתה זו שנקבעה בתדריך.

על-פי בדיקה שנערכה הסתבר, כי אכן היתה סטייה בנקודת ההצנחה. מפקד חיל-האוויר, דן טולקובסקי, כתב בדו"ח המסכם על מלחמת סיני, כי "במציאות הוצנח גדוד 890 בטעות כארבעה ק"מ מזרחה משטח הצניחה המתוכנן". אולם לטעות זו לא היתה משמעות שלילית כלשהי, למעט שעת ההליכה המיותרת שצעדו הצנחנים.

בשעה 21:00 הופיע מטוס דקוטה מעל כוח הצנחנים והצניח שתי מרגמות 120 מ"מ. לאחר מכן, החלה רכבת אווירית של שלושה מטוסי נורד ושני מטוסי דקוטה, להצנחת אנשים נוספים וציוד. מספר שעות מאוחר יותר הופיעו ארבעה מטוסי נורד צרפתיים, שיצאו מקפריסין והחלו להצניח ציוד נוסף. לצוותים הצרפתיים, שהיו חסרי-נסיון ולא כשירים לביצוע המשימה בתנאי השטח הקשים, צורפו בבסיס עקרון (תל-נוף כיום) נווטים מטייסת התובלה.

11 מטוסי פייפר - מהם שמונה לפינוי נפגעים והשאר לקישור ולסיור - הוקצו לחטיבה 202, על-פי תוכנית "מכבש". בשעה 15:45 המריא מאילת סמ"ר משה אבן במטוס פייפר, והמשיך לעבר העיר פורט-תאופיק, כדי לאתר מגובה 800 רגל תנועת כוחות אפשרית של המצרים. התאורה בעיר היתה מלאה, הטייס לא הבחין בכוחות מצריים, ומכיוון שמלאי הדלק שלו הדלדל, החל בדרכו חזרה לאילת. במהלך הטיסה קלט בקשר טייס פייפר אחר, סמל אמנון לולב, שהמריא אף הוא מאילת בדרכו למיתלה, אך תעה בדרכו, נחת נחיתת חירום בשטח מצרים ולמחרת בבוקר המריא ונחת בסמוך לכוחות צה"ל. לבקשת החטיבה נחת סמ"ר אבן בכונתילה, פינה פצוע והעבירו לעורף.

בישראל שררה באותה השעה האפלה מוחלטת. דובר צה"ל הסביר כי פעולת צה"ל "באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים". הודעה זו היתה חלק מהונאה כוללת, שנועדה ליצור אצל המצרים את הרושם המוטעה, כי מדובר בפעולת תגמול בלבד.

צנחן במיתלה
צנחן במיתלה