יומן ארועים

Bookmark and Share
ה"תלמים" נקלטים בטייסת המזל"טים
ה"תלמים", מטוסים ללא טייס להטעיית סוללות טילי קרקע-אוויר, נקלטים בטייסת המזל"טים.

בספטמבר 1971, כאשר הופל מטוס סטרטוקרוזר של חיל-האוויר מטיל SA-2 מצרי, בעת ביצוע משימה מעל התעלה, עסק כבר חיל-האוויר בפיתוח מתקדם של מל"ט (מטוס ללא טייס) להטעיית סוללות הטילים.

באותה תקופה נקלטו בחיל-האוויר מל"טי הצילום הראשונים, ה"טלדאיין-ראיין" פיירבי, שכונו בארץ מב"ט (מטוס בלי טייס), כחלק מההתמודדות עם סוללות הטילים. מל"טי התלם נועדו למשוך אליהם את טילי האויב, ולהקל על מטוסי התקיפה של חיל-האוויר לזהות את הסוללות ולהשמיד אותן. מל"טים בגודל של מיכל דלק נתיק של מטוס קרב, מצליחים בעזרת אמצעי הטעייה שונים, להיראות על מסכי המכ"ם כמו מטוסי תקיפה "אמיתיים". מל"טי התלם היו הראשונים בשורה של אמצעים שהפעיל חיל-האוויר ממלחמת ההתשה, ונועדו לסייע בחיסול סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א).

"במהלך לימוד ה'מב"ט' בארה"ב עלה הרעיון לעשות שימוש במל"טי הטעייה, לפעולה כנגד סוללות טק"א", אומר סא"ל (מיל') שלמה ניר, מי שהיה מפקד טייסת המל"טים של חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים.

"מל"טי הצילום פתרו את הבעיה של אובדן חיי אדם והשגת מודיעין, שהיה יכול לשמש גם לאיתור ותקיפה של הסוללות. מל"טי ההטעייה היוו כבר שלב אחד קדימה, כמערכת אקטיבית נגד טק"א. הרעיון היה שמל"טי ההטעייה יהיו מל"טים מתאבדים, שימשכו אליהם טילים, יעסיקו את הסוללות, ובנוסף, יקלו על מטוסי התקיפה של חיל-האוויר לזהות את מיקומן של סוללות הטק"א. היה ברור שאם האויב ישגר לעברם טילים, יהיו משגרי הטילים ריקים מטילים כאשר יגיעו אל הסוללה מטוסי התקיפה, ובסך הכל, יהיו לו פחות טילים לשגר על מטוסי התקיפה של חיל-האוויר".

כבסיס למל"ט ההטעייה נבחר מל"ט ה"נורת'רופ" צ'אקר, מל"ט מטרה ששימש את הצי האמריקני לאימון כוחות הנ"מ שלו. הצ'אקר נשלט מהקרקע באמצעות משדר רדיו, ומפעילו היה מטיס אותו במסלול מתוכנן מראש ובקשר עין, בזמן שתותחי או טילי הנ"מ היו מנסים לפגוע בו ולהפילו.

להמראה, נעזר הצ'אקר בשתי רקטות המרצה. השימוש ברקטות המרצה נועד לסייע למל"ט לפתח מהירות טיסה תוך שניות מעטות מרגע המראתו. כפי שנתגלה אחר כך בארץ, זה לא היה פתרון מושלם. "אנחנו תמיד אמרנו שהיה צריך לתת פרס למי שהצליח לתכנן דבר כזה", אומר ניר. "כשאתה רואה תלם משוגר, אתה משוכנע שאתה רואה משהו שסותר את כל חוקי האווירודינמיקה. ממהירות אפס, ממשגר נקודתי, אפילו ללא מסילת המראה, התלם נדרש להמריא ולטוס. כתוצאה, היציבות שלו בשניות הראשונות לאחר ההמראה היתה מאוד בעייתית, בגלל שהוא היה מאוד איטי באותו שלב. כל המראה מוצלחת של תלם היתה, איך אומרים, פוקס".

החוזה עם "נורת'רופ" לאספקת מל"טי הצ'אקר נחתם בפברואר 1971. שבועות מעטים אחר כך, יצא למפעלי החברה בוונטורה, קליפורניה, צוות ישראלי להכנת עיסקת הרכש. זו היתה הפעם הראשונה שנוצר קשר בין חיל-האוויר ובין חברת "נורת'רופ", שהיתה אז אחת מספקיות הנשק הגדולות ביותר של מדינות ערב השונות.

"האוריינטציה של החברה היתה מאוד פרו-ערבית, ואנשיה לא רצו בקשר ישיר עם ישראל", אומר ניר. "כך יצא שהחוזה לרכש המל"טים לא נחתם ישירות בין חיל-האוויר והחברה, אלא כחוזה עקיף, בין "נורת'רופ" לבין משרד ההגנה האמריקני. כשהגענו לארה"ב, ללמוד את המערכת ולפקח על התקנת השינויים שביקשנו, נתקלנו ביחס קר, צונן, ומאוד לא אוהד".

למרות היחס הצונן הסכימו אנשי "נורת'רופ" להכניס בצ'אקר את השינויים שביקש חיל-האוויר. השינוי הראשון נגע לאופן ההטסה של המל"ט. הוחלט אז שהמל"ט יטוס באופן עצמאי, על-פי תכנות שיותקן בו, ולא לפי הוראה מהקרקע. "אנשי 'נורת'רופ' קראו לתכנת הזה בשם המפוצץ 'מחשב לתיכנון משימה'. רק אחר כך הבנו שהוא היה בעצם טיימר של מכונת כביסה", אומר אל"מ (מיל') אלי גמזון, אז סרן, קצין המערכות של הטייסת. "התכנת הזה עבד על בסיס מד זמן. הוא היה מורכב ממספר עמודות שעליהן היו מוצבים חרוזים. ההצבה שלהם קבעה את הזמן שעובר בין ביצוע כל פקודה, בין הנמכה לפנייה, למשל. השימוש בתכנת נשען על כך שידענו את המהירות של המל"ט, ואת הנתיב שבו היינו רוצים שהוא יטוס, ועל-פי זה היינו מתכנתים אותו לטוס".

שינוי נוסף שערך חיל-האוויר בצ'אקר, בטרם הפך לתלם, היה התקנת אמצעים שהגדילו את חתימת המכ"ם שלו. מאחר ובמימדיו דמה הצ'אקר לפצצה גדולה, היה צורך להגדיל את החזר המכ"ם שלו, כך שיצטייר על מסכי המכ"ם של סוללות הטק"א כמטוס אמיתי. שני אמצעים שונים הותקנו במל"ט עבור המטרה הזאת. האמצעי הראשון היו עדשות הלונברג, שהותקנו בחרטום ובזנב הצ'אקר והגבירו את החזר המכ"ם מגוף המל"ט. המשיבים (טרנספונדרים) שהותקנו בו גם כן, נועדו לאותה מטרה, אך פעלו בתדרים אחרים. מאחר ועדשות הלונברג היו יעילות רק לגבי מכ"מים שפעלו בתדרים הגבוהים, השלימו אותם המשיבים שהיו יעילים יותר בתדרים הנמוכים, שבהם פעלו רוב מכשירי המכ"ם הרוסיים של מדינות ערב.

שמונה חודשים בלבד ארך הפיתוח של התלם, ובאוקטובר 1971 הגיעו המל"טים לארץ, לטייסת המזל"טים של חיל-האוויר, שהוקמה חודשים ספורים לפני כן. את השם תלם, אגב, בחר עבור המל"ט מחשב, בבחירה אקראית לגמרי.

יחד עם המטוסים הגיעו גם טכנאים אמריקאים, שנוספו לאלה שכבר היו בארץ וסייעו לחיל-האוויר בקליטת מל"טי המב"ט. "הצוות האמריקאי לא כל כך שלט בחומר", אומר ניר. "עשינו חלק גדול מהעבודה לבד, תוך לימוד עצמי. במקרים אחרים היינו צריכים להסביר לאמריקאים מה ללמד אותנו. התלם היה מערכת מאוד יחודית, שלא היתה קיימת אז בשום מקום אחר בעולם. הם היו שונים מאוד ממל"טי הטעייה שאמריקאים הפעילו בווייטנאם, באורח ניסיוני. המל"טים האמריקאים שוגרו מהאוויר, ופעלו בצורה מאוד קבועה וסכמטית. לכן לא יכולנו ליישם את מה שהם עשו שם, והיינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה".

מאחר והתלם הישראלי היה שונה במידה ניכרת מהצ'אקר האמריקאי, הוחלט לבצע בארץ טיסת ניסוי, כדי לבחון את המל"ט בטיסה. ההחלטה לבצע טיסת ניסוי בודדת היתה פשרה בין הרצון שלא לחשוף את העובדה שבידי חיל-האוויר נמצא פיתיון לטק"א, לבין הצורך לבחון את המל"ט בטיסה. גם בתוך חיל-האוויר נשמר אז קיום התלם בסוד, ורק מעטים ידעו עליו. כדי להרחיק את התלם, עד כמה שאפשר, מעיניים סקרניות, בוצעה טיסת הניסוי באל-עריש, שהיה אז בסיס נידח ושכוח אל.

"קיבלנו לצורך הניסוי מטוס פאנטום, שנועד ללוות את התלם בזמן הטיסה, ומסוק, כדי לאסוף אותו לאחריה", אומר ניר. "אחרי כמה ספירות לאחור ועיכובים שונים, התלם שוגר. הוא יצא די בסדר וטייס הפאנטום, רוני חולדאי, היה צריך לגלות יכולת גילוי ועקיבה נדירות, כדי להישאר עימו בקשר. הוא רדף אחרי גוף מאוד קטן, שטס מהר יחסית. אי אפשר היה לטוס קרוב אליו, כי חששנו שהוא עלול לבצע תנועות פתאומיות שעלולות לסכן את המטוס המלווה. במהלך הטיסה איבד חולדאי לעיתים את הקשר עם התלם, ואז הוא פשוט המשיך בטיסה לאורך הנתיב המתוכנן עד שמצא אותו. בסיום הטיסה הונצל התלם, לאחר שכיבה את מנועו ושיחרר, כמתוכנן, מצנח. הוא היה מצויד במצנח מתוך כוונה שאם יצליח לשרוד בטיסה מעל סוללות הטילים, הוא יחזור לשטחנו, יונצל, ונוכל להשתמש בו שוב. הגיחה הזאת, שנמשכה כ-20 דקות, היתה הגיחה הראשונה והאחרונה לפני מלחמת יום הכיפורים".

לאחר טיסת הניסוי גובשה גם תורת ההפעלה המבצעית של התלם. נקבע כי בזמן מלחמה ייפרסו המל"טים למספר אתרים ברחבי הארץ, כדי לקרב אותם לזירות הלחימה השונות. על אנשי הטייסת הוטל לבחור ולהכין אתרים מתאימים, ולהכשיר צוותים טכנים להפעלת המל"ט. "זה היה אומנם חיל-האוויר, אבל הלחימה המבצעית שלהם היתה בתנאי חי"ר לכל דבר", אומר ניר. "לא ידענו איך נמצא את עצמו ביום פקודה, והיינו צריכים להשתמש בהרבה דימיון כדי להתכונן למלחמה. הקמנו שלושה גפים נפרדים, כשלכל גף היו את המל"טים והאנשים שלו. היה הכרח להפריד את המל"טים של הגפים השונים, כי המל"טים של כל אחד מהגפים השונים תוכננו לפרופיל טיסה אחר, בהתאם לתוכניות תקיפת סוללות הטילים באותו איזור".

רוב אנשי גף התלם בטייסת המל"טים היו אנשי מילואים. פעמיים בשנה הם היו מגיעים לבסיס עוברים ריענון תיאורטי בנושא הפעלת התלם, ומתרגלים פריסה, באתרי תירגול בקירבת הבסיס. "כמות המשגרים שהיו לנו היתה מוגבלת, ולכן התאמנו הרבה על סבב מהיר על משגר, כדי שנוכל לשגר יותר תלמים בכמה שפחות זמן", אומר ניר. "התחלנו מחצי שעה בין שיגור לשיגור, ובסוף הגענו לשבע עד עשר דקות בלבד בין שיגור לשיגור".

בכל האימונים שקיימה הטייסת, תורגלו שוב ושוב הפריסות לשטח, והכנת התלמים לשיגור. אף אחד מאנשי הטייסת לא ידע האם התלם אכן ישיג את התוצאות המקוות. "הסיוט הכי גדול של כולנו היה שנשגר, התלמים יגיעו אל סוללות הטילים, ושום דבר לא יקרה", אומר גמזון. "אף אחד לא ידע אם התלמים אכן יצטיירו על מסכי המכ"ם כמטוסי קרב, ואם ישוגרו אכן לעברם טילים". כל הספקות הוסרו במלחמת יום הכיפורים ומאוחר יותר במלחמת שלום הגליל, במבצע לחיסול סוללות הטילים הסוריות.

מזל"ט "תלם"
מזל"ט "תלם"