יומן ארועים

Bookmark and Share
הנווט, רון ארד, נופל בשבי. פורסם בתאריך 16.10.1986
רון ארד בשבי כבר שנים, מאז נטש את מטוסו במהלך תקיפה שגרתית בלבנון. בשנתיים הראשונות לשביו הגיע לישראל מידע ברור על מצבו, ואף התקבלו ממנו שלושה מכתבים ותמונה. ב-1989 הועבר רון ממקום שביו ומאז לא התקבלו ידיעות ודאיות על מקום הימצאו. "הנטישה שלנו והנפילה של רון בשבי היו הארועים הכי חזקים בחיים שלי, והם תמיד יישארו כאלה", אמר טייס הפאנטום רס"ן אבירם, שטס עם רון בגיחה בה נפל בשבי. "כל איש צוות אוויר מרגיש תיסכול מכך שרון עדיין נמצא בשבי, אבל אני מרגיש כאילו התיסכול שלי פי אלף חזק יותר. אני הייתי שם. אני הייתי שם וחזרתי, ודווקא הוא, שהנטיש את שנינו והציל אותנו, דווקא הוא נשאר שם. למרות שלא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו, אני לא יכול להמנע מתחושת אשם מסויימת, מהאחריות שרובצת עלי כמו אבן כבדה".

רון ארד בשבי כבר שנים, מאז נטש את מטוסו במהלך תקיפה שגרתית בלבנון. בשנתיים הראשונות לשביו הגיע לישראל מידע ברור על מצבו, ואף התקבלו ממנו שלושה מכתבים ותמונה. ב-1989 הועבר רון ממקום שביו ומאז לא התקבלו ידיעות ודאיות על מקום הימצאו. "הנטישה שלנו והנפילה של רון בשבי היו הארועים הכי חזקים בחיים שלי, והם תמיד יישארו כאלה", אמר טייס הפאנטום רס"ן אבירם, שטס עם רון בגיחה בה נפל בשבי. "כל איש צוות אוויר מרגיש תיסכול מכך שרון עדיין נמצא בשבי, אבל אני מרגיש כאילו התיסכול שלי פי אלף חזק יותר. אני הייתי שם. אני הייתי שם וחזרתי, ודווקא הוא, שהנטיש את שנינו והציל אותנו, דווקא הוא נשאר שם. למרות שלא יכולתי לעשות דבר כדי לעזור לו, אני לא יכול להמנע מתחושת אשם מסויימת, מהאחריות שרובצת עלי כמו אבן כבדה".

חזרתו של רון ארד לארץ הפכה לאינטרס לאומי. הכמיהה להחזירו הביתה באה לידי ביטוי במגוון ארועי הזדהות עם רון ועם מאבקה המתמשך של משפחתו. שירים, מכתבים, שלטי חוצות, מודעות בעיתונים, סטיקרים, כינוסים, עצרות, מטסים אירובאטיים, צעדות, מפגני צניחה ועוד שורה של ביטויי תמיכה ציבורית נערכים מעת לעת. גם בטייסת האם של רון ארד, טייסת "הפטישים", איש לא שוכח את רון. "רון ארד חי בטייסת בכל רגע וזו לא סתם סיסמה", אמר סא"ל ה' שהיה מפקד הטייסת של רון ומאוחר יותר מפקד טייסת F-16 . "השם שלו מוזכר בטייסת כמעט בכל יום ומדברים עליו כאילו הוא פה. במבנה החדש של הטייסת, מבנה שהוא לא ראה אף פעם, יש ארון שמחכה לו ועליו מופיע שמו. בכל פורום אפשרי אנחנו מזכירים אותו, בכל ארוע שקשור בו משתתפים אנשים מהטייסת. אנחנו לא באים באופן רשמי במדים, אלא כחברים של רון".

מאז נפילתו של רון ארד בשבי נערך מאבק מדיני מתמיד לשחרורו. בשנת 1987 הצוות שניהל את המגעים בעניינו היה משוכנע כי ניתן להחזיר אותו תוך זמן קצר. לאחר שנה של מגעים ואין ספור פגישות ודיונים, התגבשה עיסקה עם אירגון אמל, האירגון השיעי שהחזיק באותה תקופה את הנווט הישראלי. אמל דרש שלושה מליון דולר ואת שיחרורם של 200 אסירים לבנונים ושל 450 מחבלים פלשתינים תמורת שיחרורו של רון. לצוות היה בסיס להניח שמדובר בהסכם רציני וכי הלבנונים ימלאו את חלקם בעיסקה, אבל הדרג המדיני לא הסכים להענות לדרישות שהציגו אנשי אמל. ההוראה היתה לנסות להוריד את המחיר. אמל לא היה מוכן לקבל התמקחות נוספת, והעיסקה לשחרור רון ארד לא יצאה אל הפועל.

בדצמבר 1987, עם תחילת האינתיפאדה, לאחר דעיכתו של המשא ומתן עם אמל, הועבר רון ארד על ידי מוסטפא דיראני, ראש פלג ההתנגדות המאמינה, לאיראנים תמורת 300 אלף דולר. ראש הממשלה, יצחק שמיר, ושר הביטחון, יצחק רבין, הקימו ועדת היגוי לניהול המגעים לשחרורו של רון. תחילה עמד בראש הוועדה אלוף (מיל') אהרון יריב, אך לאחר ביקורת על תפקוד הוועדה, ב-1989, החליף את יריב אורי לובראני, שעמד בראש הוועדה עד 1991, אז עבר הטיפול בנושא לידי המוסד, שהקים לשם כך ועדה מיוחדת. בספטמבר 1988 אישרו גורמים בחיזבאללה שרון ארד בידיהם. ישראל הגיבה בחטיפת ארבעה שיעים מאירגון ההתנגדות המאמינה, ביניהם מפקד האירגון. בסוף שנת 1989 התגבשה עיסקה חשאית, בתיווך עורך הדין הגרמני וולפגנג פוגל. את מדינת ישראל ייצג עורך הדין אמנון זכרוני. על פי העיסקה, ישוחרר רון ארד בתמורה לשחרור שבתאי קלמנוביץ', מרקוס קלינגברג והשייח' עובייד. העיסקה נכשלה בעקבות קריסת חומות ברלין.

בשנת 1991 נוצרה הזדמנות להשיבו, כאשר נודע כי רון ארד נמצא בידי האיראנים, והתקבלו איתותים כי הם מוכנים למשא ומתן בשאלת שחרור בני הערובה המערביים שנחטפו בלבנון. גם עיסקה זו לא יצאה אל הפועל.

בספטמבר 1992, במהלך שיחות השלום בוושינגטון, פנה לובראני לראש המשלחת הלבנונית, סוהיל שאמס, ושאל מה עלה בגורל רון ארד. לאחר בירורים חזר אליו שאמס עם הודעה שרון ארד חי.

באוקטובר 1992, לאחר שגם מנהיג החזית העממית סיפר כי נפגש עם רון ארד וכי הוא חי, הוקמה עמותה ציבורית לשחרור רון ארד. באותה שנה, מנהיג החיזבאללה, עבאס מוסאווי, אשתו ובנו נהרגו בפעולת צה"ל בלבנון. ארגון שיעי הודיע בתגובה כי בעקבות המקרה הוצא רון ארד להורג. אך במאי 1994 סיפר גם מנהיג הג'יהאד האיסלאמי בסוריה כי רון ארד חי. במאי אותה שנה נחטף מוסטפא דיראני, ראש פלג ההתנגדות המאמינה, במטרה לקבל מידע על גורלו של רון ארד. לאחר המבצע המוצלח אמר מפקד חיל-האוויר, האלוף הרצל בודינגר: "על סמך המידע שאני מכיר, רון ארד חי ונמצא, כנראה, ברשות איראן. זו אחת מהנחות היסוד שעמדו מאחורי הבאתו של דיראני ארצה. אנחנו מצפים שדיראני ימסור פרטים על מצבו של רון, על הגוף המחזיק בו ועל המקום אליו הועבר". בפברואר 1995 סיפר לעיתונות איש מודיעין איראני שערק למערב, כי רון ארד נמצא בידי האיראנים.

באוקטובר 1997 הסיקו מומחים גרמנים, שסייעו במשך זמן רב לנסיונות להחזרת ארד, כי אין יסוד להערכה הישראלית לפיה טהראן מחזיקה ברון ארד, וכי יש אפשרות שהוא כבר אינו בחיים. בסוף אוקטובר אותה שנה אמר גם שר החוץ הרוסי, שלפי המידע שבידיו, רון כבר אינו בחיים. מקורות בטחוניים בארץ דחו את הטענה של שר החוץ הרוסי ואמרו כי מבחינת ישראל רון ארד עדיין חי.

"אדם לא צריך להיות מוחזק בשבי כאשר יש אפשרות אחרת", כתב רון ארד במכתב שנשלח משביו. "עם תקווה ורצון טוב, כל דבר יכול לקרות. רק אל תשחקו על זמן, תפעלו כאילו אין זמן. ותרו היכן שניתן. אנחנו (השבויים) - חיינו בידכם, ואנחנו שמים מבטחנו בכם".

ואכן, ממשלת ישראל השקיעה סכומי עתק בנסיונות להגיע לקצה חוט, בתשלומים לסוכנים תמורת מידע ובמבצעים שונים שנועדו להביא לשחרורו של הנווט השבוי. בשנים שחלפו מאז שנפל בשבי, פעלה משפחתו של רון ארד - אשתו תמי, אמו בתיה, אחיו חן ודודו - בכל דרך אפשרית להשיג מידע אודותיו. בזכות העבודה המשפחתית המאומצת הובא שמו של הנווט השבוי לתודעת המנהיגים והציבור במדינות רבות ברחבי תבל, אך גם זאת ללא הועיל.

"עם שלם מתגעגע אליך, חושב עליך ויעשה הכל כדי שתחזור", אמרה בתיה, אמו של רון. "עם שלם מתנער מהוויכוחים ומצרות היום-יום, וכשמוזכר הפרט הקטן ביותר עליך, קופץ העם את אגרופיו ומייחל... ואני כל-כך מרגישה את העם הזה בתוכי. למרות שכל העם הזה לא יכול להרגיש מה חשה אמא אחת... אמא של רון".

לאתר העמותה למען רון ארד