יומן ארועים

Bookmark and Share
הלך לעולמו האלוף שלמה שמיר פורסם בתאריך 19.05.2009
היום, יום שלישי, הלך לעולמו האלוף שלמה שמיר, מפקד חיל-האוויר השלישי, בגיל 94

ההלוויה תתקיים ביום חמישי, 21.5.2009, בשעה 15:30, בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב.

שלמה שמיר (רבינוביץ') היה מפקדו השלישי של חיל-האוויר. קודם-לכן היה מפקד חיל-הים ומילא שורה של תפקידי פיקוד ב'הגנה', בבריגדה ובצה"ל. הוא קיבל את המינוי בעקבות התפטרותו של אהרון רמז, וכיהן בתפקיד שמונה חודשים. במהלכם העביר את מטה החיל מיפו לרמלה והנחיל דפוסי אירגון וניהול ראשוניים.

כאשר החל שלמה שמיר (רבינוביץ') את קורס-הטיס האזרחי של חברת "אווירון" בשנת 1939, הוא לא יכול היה להעלות בדעתו, ולו בחלומותיו הפרועים ביותר, כי ביום מן הימים יתמנה למפקד חיל-האוויר של מדינת ישראל. שמיר בן ה-24, שהצטרף ל'הגנה' עוד בהיותו נער, הספיק לשמש קודם-לכן כעובד התעשייה הצבאית המחתרתית, לפקד על פלוגות השדה של ה'הגנה' (פו"ש) וחיל-השדה שלה (חי"ש) ולעמוד בראש פעולות גמול שביצעו כוחותיה בכפרים ערביים בשנים 1939-1936.

במטוסים הוא ראה כלי לחימה, שיוכלו לסייע לעם היהודי במאבקו לעצמאות, וכאיש ה'הגנה' ביקש לרכוש מיומנות גם בתחום זה. כחניך בקורס-טיס אזרחי תחת שלטון המנדט הבריטי, קיבל שמיר את כנפי הטיס וצבר כמה עשרות שעות טיסה, אך מיד לאחר-מכן התגייס לצבא הבריטי ובמקום להצטרף לר.א.פ., שירת שש שנים בבריגדה היהודית והגיע לדרגת מייג'ור.

"הטיס לא היה חלום ילדות שלי", מודה שמיר. "אני הייתי איש השדה וגדלתי כלוחם רגלי. ראיתי חשיבות רבה בשירות בבריגדה כחלק מהתהליך לקראת הקמת צבא עברי". שמיר לחם במסגרת הבריגדה במהלך מלחמת-העולם השנייה בצפון-אפריקה, איטליה וגרמניה. בשלב מסוים, התמנה למפקד הבריגדה מטעם ה'הגנה'. גם מפרק זה של חייו נטל שמיר מטען של ידע מקצועי, אשר עתיד היה לשרת אותו שנים לאחר-מכן כמפקד חיל-האוויר. במהלך מלחמת-העולם השנייה השתתף בקורס מודיעין אוויר של הצבא הבריטי. "ראיתי את שיטות הפיענוח המדוקדקות של תצלומי האוויר, שפותחו באותה תקופה על-ידי הבריטים", הוא נזכר, "וזה פקח לי את העיניים בנוגע לאפשרויות הטמונות בתחום זה. מכל מקום, לא יכולתי אז לתאר לעצמי שיום אחד אהיה מפקד חיל-האוויר".

לאחר שיחרורו מהצבא הבריטי, מונה שמיר כראש משלחת ה'הגנה' בארה"ב, תפקיד שבמסגרתו פעל במשימות הרכש של המדינה שבדרך, אשר חלק מרכזי שלהן התמקד ברכישת מטוסים. עם פרוץ מלחמת העצמאות, חזר שמיר לארץ וקיבל על עצמו לארגן את חטיבה 7, שעליה פיקד בקרבות לטרון ובקרבות על ירושלים. לאחר-מכן, מונה שמיר למפקד חזית ב' (פיקוד המרכז דאז), שהשתרעה מראש העין ועד ואדי ערה. בשנת 1949 "נשלף" שמיר ממערך היבשה ומונה לפקד על חיל-הים הצעיר של ישראל, בו ביצע מלאכה מקיפה של בנייה ואירגון.

בדצמבר 1950 מונה שמיר למפקד חיל-האוויר. מינויו בא בעקבות התפטרותו של המפקד הקודם, אהרון רמז, אשר סיים את תפקידו על רקע חילוקי דעות עקרוניים עם הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, בנוגע למעמדו של חיל-האוויר בתוך צה"ל. רמז טען, כי על חיל-האוויר להוות זרוע נפרדת מכוחות היבשה, המספקת לאנשיה באופן עצמאי את כל השירותים הדרושים להם, ובכך להיות במעמד שווה לכוחות היבשה. ידין, לעומת זאת, עמד על כך, שחיל-האוויר יהיה כפוף למטה הכללי ככל שאר החילות. הוויכוח בין שני המפקדים - שקיבל לאחר-מכן גם אופי אישי - הלך והעמיק, ובסופו של דבר התפטר רמז מתפקידו.

באחד מימי חודש דצמבר 1950, לפנות-ערב, התקשר ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לשמיר ושאל אותו אם לאור הנסיבות שנוצרו, יהיה מוכן לקבל על עצמו את הפיקוד על חיל-האוויר "הערב או מחר בבוקר". שמיר השיב בחיוב, ללא היסוס. "לא פנו אלי בגלל שהיה לי רשיון-טיס עם 50 שעות, וגם לא בגלל שהצלחתי בפיקוד על חיל-הים", הוא אומר. "פנו אלי משום שבאותו שלב הייתי הקצין הבכיר היחיד בארץ עם ניסיון פיקודי רחב היקף מהצבא הבריטי ומהבריגדה וכמי שהיה בוגר קורסים צבאיים רבים".

שמיר דוחה את הטענה, כי הובא לחיל-האוויר כמינוי מטעם כוחות היבשה על-מנת ליישם את גישתו של הרמטכ"ל ידין בכל הנוגע למעמדו של החיל בתוך הצבא. "אני לא הייתי האיש של יגאל ידין", הוא אומר, "אבל הייתי נאמן לקונספציה של מטה כללי אחד, שלא יהיה מיניסטריון נפרד לחיל-האוויר. באותו זמן כבר ידעתי מספיק על חיל-האוויר, כדי לגבש את הנוסחה לפיה: 'מה שמיוחד לחיל-האוויר - לחיל-האוויר; מה שקולקטיבי - למטה הכללי'. האמנתי, כי יש לערוך בחינה עניינית בשאלת שיוכו של כל תחום ותחום לחיל או למטכ"ל, ולהכפיף לחיל רק את הדברים המיוחדים לו, אשר אינם משותפים לו ולחילות האחרים".

מספר שעות לאחר מינויו, כבר נפגש שמיר עם המפקד היוצא רמז ועם צמרת חיל-האוויר במטה החיל שביפו. שמיר הכיר את חלקם מהשירות המשותף ב'הגנה' ובצה"ל. "יחד עם זאת", הוא מתאר, "כשנכנסתי עם רמז לחדר שבו המתינו לנו הקצינים הבכירים של החיל, אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. רמז היה מקצוען, אשר הנהיג את אנשיו בכוח אישיותו וראייתו הרחבה, והתפטר כתוצאה ממאבק שניהל על תפיסתו בנוגע למעמדו של החיל. חלק מהמפקדים לא יכלו לבלוע את העובדה שמחליפו הובא מחוץ לשורות החיל, ואחדים מהם אף התפטרו. בעיניהם, עניין חיל-האוויר כולו עמד למבחן, ולאיש מהם לא היה ברור בדיוק מה בכוונתי לעשות".

שמיר קיבל את כל ההתפטרויות, למעט זו של דן טולקובסקי, שעתיד היה להיות מפקדו החמישי של חיל-האוויר ועתה מונה על-ידי שמיר למפקח הכללי של החיל.
תקופת פיקודו של שמיר על חיל-האוויר נפתחה באירוע טראגי. בבוקר יומו הראשון בתפקיד, התרסק מטוס של חיל-האוויר ליד גבול רצועת עזה וכל אנשי צוותו ונוסעיו נהרגו. שמיר אומר, כי לא ישכח לעולם את הפתיחה הקודרת של תפקידו החדש. מיד לאחר שנודע על ההתרסקות, טס עם עזר ויצמן למקום נפילת המטוס. השניים נחתו על חוף הים וגילו את המנוע של המטוס שהתרסק. אנשי צוות המטוס ונוסעיו לא התגלו.

כבר בביקור הראשון שקיים במטה החיל שביפו, התרשם שמיר כי יש לבצע בו שינוי מהפכני. "המטה התפרס על פני בתים שונים ביפו והחדרים שבו היו מלאים ברכוש נטוש שכלל כסאות מעוצבים, שטיחים משובחים ושולחנות כתיבה מהודרים", מספר שמיר. "ככל שהמפקד שישב בחדר מסוים היה בכיר יותר, כך היה שולחנו גדול ומהודר יותר. בנוסף לכך, היה המטה מחולק לאינספור מחלקות ותת-מחלקות. היתה תחושה, שיותר מדי אנשים במטה היו עסוקים בלהתכתב איש עם רעהו בלא שתצמח מכך תועלת ממשית. הרגשתי, שפעילותו של המטה ביפו לא השרתה את האווירה הצבאית המתאימה שצריכה לאפיין מטה צבאי. מסקנתי היתה שיש להוציא את המטה מיפו".

שמיר, שזכר ביקור שקיים במטהו המדברי של הגנרל מונטגומרי בצפון-אפריקה לפני קרב אל-עלמיין, החליט להעביר את מטה חיל-האוויר לרמלה. האתר החדש ברמלה נבחר על-ידי שמיר בעיקר משום ששכן ליד מסלול המראה ונחיתה, שחרף גילו המתקדם (הוא נבנה עוד בתקופת מלחמת-העולם הראשונה) יכול היה לאפשר למפקדים ששירתו בכנפות ובבסיסים להגיע למטה בטיסה, במקום שייאלצו להטלטל במשך שעות רבות בנסיעה במכונית. גם העובדה שהבניין המרכזי במקום כבר נתפס על-ידי פיקוד מרכז, לא הניאה את שמיר מתוכניתו ומטה חיל-האוויר ברמלה שכן בתחילה באוהלים.

אחד הדברים שהטרידו את שמיר היתה העובדה, כי יחידותיו המבצעיות והתחזוקתיות של חיל-האוויר מרוכזות במספר מצומצם יחסית של בסיסים ושדות-תעופה. לפיכך, הוא הביא לפתיחתו של בסיס חצור, שנמסר לאחר מלחמת העצמאות לכוחות היבשה, ככנף קרבית חדשה של חיל-האוויר, אשר קלטה חלק מהיחידות ששכנו אז בשדה עקרון (לימים תל-נוף). לאירגונו מחדש של בסיס עקרון קשור גם הסיפור הבא, אשר יכול ללמד על הפילוסופיה הפיקודית שביקש שמיר להחדיר בחיל-האוויר:
שמיר חשש, כי אם יתקפו חילות-האוויר הערביים בעת מלחמה את בסיס עקרון, ייפגעו בתי-המלאכה והמחסנים הגדולים שהיו מרוכזים בו, וחיל-האוויר עלול למצוא עצמו ללא חלקי חילוף חיוניים. לפיכך, הוא שאל את גורמי הביצוע הרלוונטיים כמה זמן תארך, לדעתם, העברת בתי-המלאכה מעקרון לבסיס אחר. התשובה היתה: ארבעה חודשים. "בשלב זה", מספר שמיר, "החלטתי לעשות תרגיל. שאלתי את האנשים מה משקלם המצטבר של כל חלקי החילוף שיש להעביר, ונעניתי במספר מסוים. אמרתי: בואו נבנה ארגזים, שכל אחד מהם יכיל 20 טון ובהם יובלו חלקי החילוף לנקודה הרצויה. התשובה הראשונית היתה שזה בלתי אפשרי, אבל איש לא יכול היה להסביר לי מדוע אין זה אפשרי. לפיכך קבעתי יום לביצוע ההעברה - לפחות של חלק מהציוד - והודעתי, כי המשימה תחל בבוקר ובסיומו של היום אבוא לביקורת על-מנת לוודא שהדבר בוצע. חלק מהאנשים חשבו שיצאתי מדעתי, אבל אחר-הצהריים, כשהגעתי למקום במסוק, גיליתי שהעניין כבר הושלם. מעבר למטרת ההעברה כשלעצמה, חשוב היה לי להראות לאנשים שהכל אפשרי ושאסור להם להיות סגורים באיזושהי קונספציה לגבי נושא מסוים. ראיתי בתרגילים מסוג זה דרך למיצוי הכוח של האנשים המרכיבים את חיל-האוויר".

המסוק שהוביל את שמיר לביקורת המתוארת, היה באותה תקופה המסוק היחיד שטס בחיל-האוויר, ושמיר הורה להשתמש בו לצרכים מבצעיים בלבד ואסר לבצע בו תובלות של קצינים. כדי לאכוף כלל זה ביתר יעילות, אסר שמיר על המסוק לנחות במטה החיל. כשבא המסוק לקחת את שמיר מן המטה לביקורת הנזכרת בשדה עקרון, הוא הסכים להתגמש. על המסוק נאסר להניח את מגלשיו על קרקע המטה שברמלה, אך שמיר הסכים כי הוא ירחף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, כך שהוא עצמו יוכל לזנק לתוכו ולטוס למחוז חפצו מבלי שהמסוק ינחת בפועל במטה.

בצד המשמעת הקפדנית ושיטות הפיקוד הבלתי שגרתיות, דאג שמיר להיות קשוב לצרכי פקודיו. הוא נהג לסייר בכל הבסיסים והכנפות של החיל ולברר את צרכיהן של היחידות, כשהוא מלווה במספר קצינים שריכזו את המשאלות השונות על גבי פתקאות קטנות. שמיר גם שקד על גיבושן וניסוחן של פקודות המטה הראשי, שהסדירו בין היתר את יחסי הגומלין בין חיל-האוויר לבין המטכ"ל. "בתחילת הדרך", אומר שמיר, "היו קצינים בחיל שלא כל-כך סמכו עלי בכל הנוגע למאבקים אפשריים עם קציני המטה הכללי. המעבר החד של המטה מיפו לרמלה גרם לחשש אצל כמה מהם, שחיל-האוויר עומד להפוך לחיל רגלי. לי, בכל אופן, היה ברור שחיל-האוויר ישאר חיל-האוויר, ושאני אגן עליו. בשונה מאחרים בחיל, שלא הכירו את הקצינים שבאו מכוחות היבשה, אני הכרתי אותם היטב ולא הרגשתי צורך להתבטל בפני מישהו מהם. כאשר הם היו מקבלים החלטה שנגעה לחיל-האוויר, הייתי מדבר איתם, מברר מה הם רוצים להשיג ומסביר להם את הצרכים הייחודיים של חיל-האוויר".

הפעילות המבצעית של חיל-האוויר בתקופתו של שמיר לא היתה רבה והאירועים הבולטים בה היו: תקיפת העמדות הסוריות באל-חמה על-ידי ספיטפיירים ומוסטנגים בתגובה על הרג שבעה שוטרים ישראלים מן המארב, והיעפים הנמוכים שביצעו ספיטפיירים של חיל-האוויר ואשר הבריחו את הכוחות הסוריים מתל-מוטילה שליד שפך הירדן בצפון הכנרת. בתקופתו של שמיר גם הועברו גדודי הנ"מ לפיקוד חיל-האוויר ונפרסה רשת של מכשירי מכ"ם ברחבי הארץ. אמצעי חדש נוסף שנקלט אז בחיל-האוויר היו ה"לינקים", הלא הם הסימולאטורים הראשונים.

על רקע המינון הנמוך יחסית של פעילות מבצעית באותה תקופה, ראה שמיר את משימתו העיקרית בבניית חיל-האוויר והכנתו לקראת המלחמה הבאה. בנוסף להרחבת מספר השדות המבצעיים ודאגה להכשרתם והשמשתם של מסלולי חירום במקומות שונים מחוץ לבסיסים, התנהלה בתקופתו פעילות רכש עניפה, שבמסגרתה הובאו לארץ בדרכים עקלקלות מטוסי ספיטפייר, מוסטנג ומוסקיטו, וזאת חרף הגבלות שהטילו מדינות שונות על מכירתם לישראל.

במשך כל תקופת כהונתו, בחן שמיר את מצבו של החיל לאורן של שלוש שאלות מנחות: האחת, האם וכיצד ממצה החיל את מלוא היכולת העצומה שגלומה בו, במטרה לשרת את תכליתו העיקרית - שמירה על הישרדותה הצבאית של האומה; השנייה, באיזו מידה יש בחיל "מחלות" של ארגון גדול וכיצד יש להיאבק בהן; והשלישית, באיזו מידה ניתן לשמר את המתח המבצעי והכוננות האינטנסיבית המתחייבים בחיל-האוויר, על אף נסיבות החיים החיצוניות. שמיר מעיד על עצמו, כי כל תוכניותיו והחלטותיו כמפקד חיל-האוויר נבעו משאיפה להשיב תשובות אופטימליות לשאלות אלה.

כעבור שמונה חודשים של עבודה אינטנסיבית כמפקד חיל-האוויר, הגיע שמיר למצב של אפיסת כוחות ונפל למשכב. הימים והלילות שעשה במשך מספר שנים בבנייתן ועיצובן של שלוש זרועות הלחימה של צה"ל, נתנו בו את אותותיהן. היה אף חשש - שהתבדה לאחר-מכן - שאחת מריאותיו נפגעה. שמיר נשלח אפוא לאיטליה לחופשת החלמה בת חודש. לממלא מקומו מונה חיים לסקוב, אף הוא איש חי"ר, שלימים מונה לרמטכ"ל. משהחלים שמיר ושב לארץ, ראה כי לסקוב מרוצה בתפקידו.

"הוא לא ביקש להישאר, אך גם לא ביקש לעזוב", משחזר שמיר. "בכלל, ראיתי שהוא מצא שפה משותפת עם דן טולקובסקי ועם עזר ויצמן ושהוא מסתדר יפה בחיל. הלכתי אפוא לבן-גוריון ואמרתי לו: החיל מסתדר, אתה כבר לא צריך אותי. בן-גוריון הסכים שהעניין ראוי לניסיון וביקש למנות אותי לתפקיד ראש אכ"א או ראש אג"א. דובר גם על אפשרות שאתמנה בעתיד לרמטכ"ל לאור הניסיון שצברתי בכל אחת משלוש הזרועות. אך אני, באותו שלב, כבר החלטתי להשתחרר מהצבא ולהשתלב בתעשיית הפוספטים, שהחלה להתפתח אז בנגב.

"עזבתי את החיל בתחושה שהוא מוכן וערוך כראוי למשימות שיוטלו עליו. בסך-הכל, ידעתי שהיו קצינים בחיל שלא העריצו אותי, אך בסופו של דבר הם היו צריכים להתמודד איתי ולהשיב על שאלות ואתגרים שהצבתי בפניהם. אני יודע, שבמשך שנים רבות התקשו רבים בחיל לקבל את העובדה, שאדם חיצוני נבחר לפקד עליהם ולהובילם. בבעיה דומה נתקלתי גם בחיל-הים. יחד עם זאת, אחרי 40-30 שנה התחלתי לשמוע קולות שידעו להעריך את תרומתי לחיל".