בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 149 (250) 01/02/03

עסקי אוויר

"בחזרה מתקיפת הכור התחבקנו דקה"

תא"ל (מיל') ישראל (רליק) שפיר היה "בן-הזוג" של אל"מ אילן רמון במשך כחצי שנה. יחד הם התאמנו לקראת תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, תוך כדי הקמת טייסת F-16 וניהול קורס הסבה לטייסים צעירים. במהלך השנים הצטלבו דרכיהם עוד כמה פעמים, ותמיד נזכרו בחיבוק שאחרי החזרה מבגדד

רוני ווינקלר

"ב-1988 אילן בא לעשות הסבה לפאנטום בטייסת שעליה פיקדתי. אני זוכר שמיניתי מישהו שיהיה אחראי על ההסבה שלו והוא הראה לי את תוכנית הטיסות. אמרתי לו 'תחתוך את התוכנית בחצי. בכל פעם שכתוב שתי גיחות - תעשה גיחה אחת. הבחור הזה - כל דבר שאתה מראה לו, הוא מיד יעשה את זה יותר טוב ממך, או ממני. חבל להראות לו יותר מפעם אחת'. אחרי שאילן גמר את ההסבה, אותו מדריך אמר לי שגם מה שהוא עשה היה מיותר, כי חלק מהדברים אילן פשוט לא היה צריך שיראו לו. הוא ממש השתלט על זה מהר, והלך להיות סמ"ט א' בטייסת פאנטומים.
"פגשתי אותו לראשונה בחודש אוגוסט 1980 בטייסת 'הסילון הראשונה'. אני הייתי במשלחת הראשונה שנסעה לארה"ב להסבה ל-F-16 והוא היה במשלחת השניה. לאחר שחזר, הוא הצטרף אלינו לטייסת. הוא היה קצין ניווט, אני הייתי אחראי על קורס ההסבה ל-12 הטייסים הצעירים ועל פיתוח תורת לחימה.
"התחלנו אז להתאמן בכל מיני סוגים של משימות, כדי להכיר את המטוס החדש. אחת המשימות היתה תקיפה ארוכת טווח. בדצמבר 1980 קרא לנו מפקד הטייסת, זאב רז, והודיע לנו שהאימונים שביצענו נועדו להכשיר אותנו לתקיפת הכור בעיראק. כבר אז נקבע ששמונת המטוסים יתחלקו לזוגות ואני אוביל את אילן בזוג. הוא היה מספר 8 במבנה, אני הייתי מספר 7. מכאן, ובמשך חצי שנה, זה מה שהיה. היינו זוג. פעם בשבועיים-שלושה ביצענו טיסת אימון וחיכינו, כמו כל שאר הצוות, ליום פקודה.
"אילן ואני היינו השניים היחידים בצוות שלא היה להם ניסיון ממלחמת יום הכיפורים. מניתוח הסיכונים ומההערכות הסתבר לנו שבין מטוס אחד לשניים יפלו בתקיפה. מיד הבנו שזה הוא ואני והתבדחנו על זה קצת. דיברנו על זה שאנחנו הכי צעירים ואפשר 'לבזבז' אותנו. אני כבר הייתי נשוי והיתה לי בת, אבל אילן עוד היה רווק.
"בסוף דצמבר עברתי לטייסת 'אבירי הצפון' לתפקיד סמ"ט ב'. בימים הראשונים, לקראת קורס הסבה של עשרה טייסים, הייתי אחראי על הכנת תוכנית הקורס. בינתיים, מילא את מקומי טייס אחר ששימש כסמ"ט ב'. ב-20 בינואר, בשעה 7:30, התחלתי את תפקידי וקבעתי שיחת פתיחה עם סמ"ט א', שכמעט ולא הכרתי עד אותו יום. זה היה רס"ן אודי בן אמיתי. ב-9:00 הוא נהרג, ב-11:00 מוניתי להיות סמ"ט א' ובאותו היום, אחר הצהריים, הבאנו את אילן, בתור הטייס השישי. הוא בעצם החליף אותי כקצין הדרכה בטייסת. שלמה שש, שהיה ממלא מקומי כסמ"ט ב', כבר נכנס לתפקיד.
"באנו לעבוד בטייסת הזאת, לא לשום דבר אחר. זאת היתה תקופה מאוד מאוד אינטנסיבית. הטייסת הוקמה חודש וחצי קודם, היינו אנשים שלא הכירו אחד את השני, עם חניכי קורס הסבה שלא מכירים אחד את השני, אנחנו לא הכרנו אותם - סלט אמיתי. אבל היינו חדורי מוטיבציה והטייסת התנהלה כמו מחנה שבויים. היה סדר, ניקיון ואירגון. היינו מאוד מאוד פדנטים.
"התכנון המקורי היה שבאוגוסט 1981 אילן יעבור לטייסת 'הנגב', שקלטה מטוסי F-16 חדשים. בעצם, אחרי שחזר מההסבה בארה"ב, הוא הספיק לעבור בשלוש טייסות F-16 חדשות: 'הסילון הראשונה', 'אבירי הצפון' ו-'הנגב'. הוא היה קצת שבוז, אבל בינינו נוצרו קשרים מאוד טובים, כי מעבר לטיסות היומיומיות שהיינו עושים ביחד, היו לנו גם את האימונים המשותפים לקראת תקיפת הכור. צחקנו הרבה, היה לנו כיף, אבל היה ברור שעל מקצוענות לא מתפשרים. אילן היה מאוד מקצועי. הכל דפק אצלו כמו שעון. הוא היה בן אדם עם חוש הומור, שאהב מאוד לצחוק, אבל על מקצוענות הוא לא ויתר.
"אילן היה מסוג הטייסים שנולדו עם סטיק ביד. הוא לא היה עושה הרבה טעויות והוא לא היה חוזר על טעות פעמיים. כשהוא כן היה עושה טעות, הוא היה מאוד מחמיר עם עצמו. לא היתה בו שום דו-פרצופיות. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. כמדריך, הוא היה נוח ורך מאוד באופן יוצא דופן. החניכים אהבו לטוס איתו.
"אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הוא היה מאוד לא מאיים. יכולת לראות עליו שהוא לא מבקש ממישהו משהו שהוא לא מבקש מעצמו, והוא לא ייקח קרדיט על משהו שלא מגיע לו. להיפך, הוא חילק קרדיטים לאחרים, גם במקומות שבהם הם היו שלו. יכול לעשות את זה רק טייס כל-כך טוב, שיודע שכולם יודעים את זה.
"לקראת התקיפה בכור היינו כמובן יותר מחוברים בינינו. כולנו פחדנו, אבל אף אחד לא דיבר על זה ולא הראה את זה. יש משימה וצריך לבצע אותה. בשעות האחרונות לפני היציאה למבצע ישבנו על הפרטים הקטנים, התחלקנו לזוגות, ולא אמרנו כלום. כיוון שכבר הכרנו טוב, היינו קרובים, אז לא היה צריך לדבר הרבה.
"כשיצאנו מהתקיפה צללנו לגובה נמוך, במהירות של 600 קשר. אני זוכר שאני טסתי מאוד נמוך, ב-50 רגל, אבל אילן היה מתחתי. כשהגענו הביתה, נחתנו אחד ליד השני, ירדנו מהמטוסים והתחבקנו במשך דקה. כל מה שרציתי אז היה רק לגעת במישהו, לדעת שאני קיים. זה היה ממש חיבוק מיוחד. חצי השנה שהיינו ביחד בתור 'זוג' היתה משהו שנשאר איתנו לתמיד.
"הפעם האחרונה שדיברנו היתה במאי האחרון, בניו יורק. הייתי שם באיזו דירה והשארתי לו מפתח. בסוף השבוע הוא הגיע עם רונה. סיכמנו אז שהוא ישלח לי הזמנה לשיגור. הוא סיפר לי קצת על נאס"א, על ההתחלה שהיתה בשבילו קצת משעממת ועל ההמשך, שבו למד לממש את עצמו ולבוא לידי ביטוי גם שם. באירוע שעשינו לפני שנה וחצי, לציון 20 שנה לתקיפת הכור, הוא נתן הרצאה על נאס"א. הוא דיבר על המשמעות שהוא רואה במשימה כנציג העם היהודי וזאת היתה שעה מאוד מעניינת, שוטפת. זה היה אילן שונה מהבחור השתקן שהכרתי 20 שנה קודם לכן".