יומן ארועים

Bookmark and Share
טילים אחרים פורסם בתאריך 10.07.2016
תגיות: ספורט
לכבוד גמר היורו חוזר אתר חיל-האוויר אל הימים בהם נבחרת החיל בכדורגל הטילה את מוראה על יריבותיה וניהלה קרבות אוויר־טנקים מרים עם נבחרת כוכבי חיל־השריון על הבכורה בצה"ל. אחד מכוכבי אותה נבחרת מתאר את הימים ההם, את המשחק ששינה את חייו ואת המאמן של נבחרת חיל־האוויר שהיה הישראלי היחיד אי פעם שהעלה נבחרת למונדיאל
נדב ברגר

בעיטת פתיחה
מאז שנת 1949 ובמשך כמה עשורים היו משחקי גביע הרמטכ"ל במה למפגשים בין נבחרות הכדורגל של הזרועות, החטיבות, הפיקודים והמערכים השונים בצה"ל. בחודשי הקיץ בהם היו הליגות הרשמיות בפגרה ולא נערכו משחקים, ניצלו בצה"ל את הזמן כדי לפשוט מדי א' או ב' ולהחליפם במדי נבחרות הכדורגל. באותם הימים היו קבוצות או נבחרות המורכבות מאנשי צבא תופעה מקובלת ומוכרת מאוד ברחבי העולם, כמו "הונבד", קבוצת הצבא ההונגרי בה שיחקו מרבית חברי "נבחרת הפלא" ההונגרית של שנות החמישים, או "צסק"א", קבוצת הספורט של "הצבא האדום" הסובייטי.
אלא שהתופעה לא הוגבלה לכדורגל והתקיימה בכלל ענפי הספורט, כפי שמספר אשר גולדברג, היסטוריון ההתאחדות לכדורגל בישראל. כך היה גם בישראל כאשר החילות והפיקודים בצה"ל החזיקו בין היתר נבחרות כדורסל, כדורעף, טניס, ריצה ואפילו שח־מט. 
"המשחקים רווחו מאוד באמצע המאה ה־20 והעיתונים היו מלאים באותם ימים בידיעות על משחקי כדורגל של נבחרות צבאיות ברחבי העולם", הוא מתאר. "המשחקים נפוצו בעיקר באירופה ודרום־אמריקה, מה שהביא לאימוץ הרעיון גם במדינת ישראל".
למעשה, עוד בטרם הקמת המדינה היו הנבחרות הצבאיות לשם דבר בארץ ישראל המנדטורית. בעת שלטון הבריטים התקיימו תחרויות ספורט רבות בין היחידות והבסיסים השונים של נציגויות הצבא הבריטי בפלסטינה־א"י, כשאחת מקבוצות הכדורגל הבולטות ביניהן היתה "מעופפים רמלה" שהורכבה מאנשי בסיס חיל־האוויר המלכותי ברמלה, בעוד שבאליפות ארץ ישראל הראשונה שמשחקיה התקיימו בשנים 1931־1932 זכתה במקום הראשון נבחרת המשטרה הבריטית.

קרבות אוויר בשריון
מאז החלו המשחקים להתקיים במסגרת צה"ל הם חוו תמורות כאלו ואחרות: חטיבות ויחידות שנסגרו הוחלפו בנציגויות של זרועות ופיקודים וגם מידת הפופולריות של המשחקים לא הייתה זהה בכל שנה ושנה, אך עם זאת, ברוב השנים היו המשחקים לאירוע ספורט לאומי שסוקר בהרחבה במוספי הספורט. 
"המשחקים האלו היו שיחת היום בכל מה שנגע לספורט וגם אנשים מחוץ לצבא התעניינו בהם מאוד ותמכו בחיל שהייתה להם זיקה אליו. אל המשחקים הראשונים בכל שנה היו מגיעים לרוב כ־2,000 אנשים, בעוד שאת משחקי הגמר היו פוקדים אלפים רבים: חיילים סדירים, קצינים, אזרחים ועיתונאים, כל מי שרק הצליח להכנס לאצטדיון", מספר אשר. 
מטרתם של המשחקים הייתה יצירת אווירה ספורטיבית ואורח חיים בריא בצה"ל, כמו גם עידוד החיילים והעלאת המוראל. יצחק גוזלן, מכונאי מטוסים ושחקן נבחרת החיל לשעבר שסיפורו מובא בהרחבה בהמשך הכתבה, מספר: "אי אפשר לקיים צבא שעוסק רק בעבודה במלחמה. אחרי המשחקים היינו חוזרים לבסיס עם מרץ מחודש להשקיע בעבודה".
למשחקים היה אפקט נוסף: העלאת התדמית של החילות המשתתפים בקרב הציבור. לדבריו של גולדברג, המשחקים היו חשובים לאנשי החילות השונים עד כדי כך שקציני הספורט היו מאתרים שחקני נוער מובילים העומדים בפני גיוס ומשכנעים אותם להצטרף לחיל ולמלא תפקיד זוטר, רק כדי שיוכלו לשחק במדי הנבחרת שלו. 
ולמי שחשב שמדובר במשחקי ידידות, כדאי שיחשוב שוב: המשחקים, מעיד אשר, התנהלו באווירת יריבות אמיתית. "ברגע שייצגתי את חיל־האוויר היה חשוב לי להוכיח שאנחנו לא פראיירים", מספר גוזלן. "קראו לנו ג'ובניקים וחשבו שהמטוסים טסים בעצמם בזמן שאנחנו יושבים במשרד, אבל לאנשים שבחוץ לא היה מושג עד כמה עבדנו קשה במוסכים". 
מי שהגדיל לעשות וגייס לשורותיו שחקנים מוכשרים היה חיל־השריון, יריבו המסורתי של נבחרת חיל־האוויר. "במשך כמה שנים זכתה באליפות נבחרת חיל־האוויר, עד שדדו (דוד אלעזר) ז"ל, שהיה מפקד השריון, החליט שהגיע הזמן שגם נבחרת השריון תהיה אלופת צה"ל. הוא קיווה שזה ישפיע על 'מיטב הנוער' להתגייס לשריון במקום לחיל־האוויר", מצטט הספר "אדום בנשמה" מאת יוסי גלס את שאר־ישוב (שבי) בן ברוך, אשר שיחק בנבחרת השריון ובקבוצת הפועל תל־אביב.

ממריא מהדשא
רובם המוחלט של השחקנים, כאמור, היו כאלו שאותרו מראש כספורטאים מצטיינים וגויסו בזכות כישוריהם, אך עם זאת, חלקם הקטן הגיעו למשחקים בדרכים שונות. כזה היה יצחק גוזלן, אשר בתחילת שנות ה־60 שיחק בהפועל אופקים מליגה ב', הליגה השלישית באותם ימים. 
לאחר שסיים את לימודיו כשוחר בבית־הספר הטכני בחיפה הוא גוייס כמכונאי מטוסי אורגאן לטייסת "הצרעה" שישבה אז בבסיס חצור. בבסיס הכירו כולם את גוזלן ככדורגלן מוכשר, אך לא היה די בכך כדי להתקבל לנבחרת חיל־האוויר אותה אימן בשנת 1964 עמנואל שפר ז"ל שלימים יצעיד את נבחרת ישראל להשתתפותה היחידה במשחקי המונדיאל שנערכו במקסיקו בשנת 1970.
"כשחקן חובבן בליגה השלישית בכלל לא רצו לשמוע עלי בנבחרת", מספר גוזלן. "רק לאחר שקצין הספורט בבסיס לחץ על שפר, זומנתי בסופו של דבר למבדקים והתקבלתי לנבחרת בשנת 1964". בשנה זו הגיע גוזלן יחד עם הנבחרת עד למעמד הגמר, אך אנשי החיל ספגו הפסד 0:1 לכומתות השחורות מהשריון. גוזלן הפגין יכולת גבוהה ונחשב לאחת מתגליות הטורניר, אך המשיך לשחק במדי הפועל אופקים הצנועה ורק שנה לאחר מכן השלים את הפריצה המיוחלת. 
"חלוץ אלמוני הרקיע שחקים", זעקה הכותרת בעיתון "חדשות הספורט" מיום 13 ביולי 1965. "שחקן נמוך קומה ואלמוני הקנה לנבחרתו האוויראית, ממש בשניות האחרונות, את כרטיס הכניסה לשלבים הגבוהים של משחקי גביע הרמטכ"ל", תיאר יעקב בר־און, כתב העיתון. גוזלן הצטיין לאורך כל המשחק ובדקת הסיום ביצע מהלך מבריק שהקנה לנבחרת חיל־האוויר נצחון בתוצאה 1:2 על נבחרת הפיקוד וההדרכה.
מאז אותו יום השתנה מסלול חייו של גוזלן שהפך לכוכב הטורניר על אף שדרכה של נבחרת החיל נקטעה באותה השנה בשלב הבתים והיא לא הצליחה להעפיל למשחקי חצי הגמר. 
"משחק הגמר כבר מאחורינו, רבים היו המבצעים המרהיבים, אבל הכל עדיין משיחים במבצעו של גוזלן, חלוצה המהיר של חיל־האוויר", כתב יעקב בר־און לאחר תום המשחקים. חודשים ספורים לאחר מכן כבר לבש גוזלן את מדי הפועל באר שבע שגילתה בו עניין בעקבות הופעותיו במדי חיל־האוויר ו"הנחיתה" אותו בליגה הלאומית, הליגה הראשונה באותם ימים. משם, המשיך גוזלן למשחקים במדי נבחרת ישראל ומכבי תל אביב בשורותיה זכה באליפות המדינה לעונת 1972/73. חמישה עשורים לאחר שקיבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו, גוזלן לא שוכח כיצד הכל התחיל. "אם לא חיל־האוויר, יתכן מאוד שהייתי נשאר לשחק בליגה ב'. למעשה, כל מסלול החיים שלי השתנה בעקבות המשחקים בנבחרת החיל".

תוקפים מעבר לים
מסתבר כי נבחרת חיל־האוויר לא הצטיינה רק במשחקים מול עמיתיה מצה"ל. לקראת הטורניר ובמועדים מיוחדים היו נערכים משחקי ראווה בין נבחרת החיל לקבוצות שונות כגון נבחרת המשטרה, קבוצות מקצועניות מהליגה הבכירה, נבחרת אל־על ואף נבחרות המורכבות מחיילי צבאות זרים. כך למשל, בחודש אוקטובר 1965, נחת בקפריסין מטוס חיל־האוויר הישראלי. הוא לא הגיע לשם על־מנת לקיים מבצע סודי או לתרגל שיתוף פעולה רב־לאומי ובבטנו לא היו לוחמי יחידות העילית של צה"ל, אלא שחקני נבחרת חיל־האוויר שהגיעו להתמודד מול הצבא הבריטי. 
במשחק הראשון הפגינו הישראלים עליונות אווירית וניצחו את נבחרת חיל־האוויר המלכותי הבריטי בתוצאה 0:6 אך במשחק השני נוצחו 0:2 בידי נבחרת הצבא הבריטי. 
ניתן להניח כי במידה לא מבוטלת הצליחו המשחקים לרתק את הצופים בעקבות הפערים התקשורתיים והתחבורתיים שאפיינו את מחציתה הראשונה של המאה ה־20 בהשוואה למחציתה השנייה. עם השנים השתכללו אמצעי המדיה ואפשרו לחובבי הספורט לצפות במשחקים מהליגות המקצועניות בארץ ובחו"ל וגם אמצעי התחבורה התפתחו ואפשרו להגיע ביתר קלות למשחקים בכל קצוות הארץ, אז גם הלך ופחת מעמדם של משחקי גביע הרמטכ"ל אשר הפכו שוליים יותר ויותר, עד שנעלמו מהנוף במהלך שנות ה־80.

 
1 | 2 | 3