יומן ארועים

Bookmark and Share
מאחורי הקלעים של מבצע "יהלום" פורסם בתאריך 16.08.2016
תגיות: היסטוריה
"אלאדין קורא לבוסטון" הייתה הקריאה לטייס העיראקי המתקרב במטוס המיג-21 אל עבר מדינת ישראל. 50 שנה חלפו מאז מבצע "יהלום", שהיה ועודנו אחד מהישגיה הצבאיים והמודיעיניים של מדינת ישראל. ראש אגף מודיעין חיל-האוויר דאז בראיון מיוחד על המבצע
טל גלעדי

היום לפני 50 שנה הובא מטוס מיג-21 למדינת ישראל במבצע חשאי שקיבל את השם "מבצע יהלום", שכשמו אכן היה אז היהלום שבכתר. במסגרת המבצע טייס עיראקי שאותר על-ידי המוסד ערק לישראל עם המטוס והביא עימו חומרי הדרכה ותחזוקה שהיו לבעלי ערך רב לביטחונה ומעמדה של מדינת ישראל.

תא"ל (מיל') ישעיהו (שייקה) ברקת, טייס קרב ששימש כמפקד טייסות ומדריך טיסה, וכיהן כראש אגף מודיעין חיל-האוויר בזמן המבצע, חוזר אל אותם הימים. הוא נזכר בפעילות שהמודיעין היה בסיסה, והביאה לכך שמדינת ישראל הייתה היחידה שהצליחה, אחרי שמדינות רבות כשלו, לשים את ידה על המטוס שסיקרן ואיים על המערב. 

"המיג-21 היה האורים והתומים של מטוסי ברית-המועצות, ואחרי שהבאנו אותו ארצה הטסנו אותו ונלחמנו איתו כנגד מטוסי הקרב שלנו. הייתה לנו סביבה נוחה ושקטה להתאמן עליו בקרבות אוויר ולראות מהן חולשותיו וחזקותיו. למדנו את המהירויות שלו, התמרונים, התגובות שלו ושדה הראייה בקוקפיט - כל אלה עזרו לנו להבין כיצד להפיל אותו", הוא מספר. "אלה היו שיעורים שבזכותם קיבלה מלחמת ששת הימים פנים אחרות. בנוסף, הבאת המטוס הקנתה לנו מעמד בינלאומי כמערכת מודיעין והכניסה אותנו ל'בורסת המודיעין העולמית' ואל תוך סחר פריטים מודיעיניים שהיו חשובים להמשך".


מיג-21 בידי חיל-האוויר. "הייתה לנו סביבה נוחה ושקטה להתאמן עליו. אלה היו שיעורים שבזכותם קיבלה מלחמת ששת הימים פנים אחרות" | תמונת ארכיון

דע את האויב
מנהג קבוע היה למפקד חיל-האוויר דאז, אלוף עזר ויצמן ז"ל, ולראש המוסד בימים ההם, מאיר עמית. פעם בחודש הם היו נפגשים לארוחת בוקר משותפת בה ניהלו שיחות חולין ובין לגימות הקפה העלו נושאים שהיו בראש סדר היום. "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך?", שאל עמית את ויצמן באחת מארוחות הבוקר. "הביאו לי מיג-21", השיב מפקד חיל-האוויר. עמית חזר למשרדו והמוסד לביון ותפקידים מיוחדים לקח על עצמו את המשימה לשים את ידו על המטוס שכל העולם המערבי תר אחריו.

המבנה של אגף המודיעין כפי שהיה אז איננו דומה למבנה של להק מודיעין כיום. איזו כברת דרך עשיתם?
מפקד חיל-האוויר דאז, ביקש מתא"ל (מיל') ברקת, להקים אגף מודיעין במטה החיל. באותם הימים היה חיל-האוויר קטן יותר ובהתאמה גם גוף המודיעין שתחתיו, אשר היה כפוף ללהק האוויר תחת השם 'אוויר 4'. "יושבים שם אנשים מבוגרים שלא נולדו בחיל-האוויר ולא בהכרח מתפקדים לפי תפיסותיו, אני רוצה שהמודיעין שלנו יתנהל כמו שמתנהלת טייסת קרב", אמר לתא"ל (מיל') ברקת מפקד החיל באותם הימים, אלוף ויצמן.

"הייתי רס"ן צעיר בין טייסים וותיקים שחלקם עוד ענדו כנפיים אדומות של קורס-הטיס בחיל-האוויר הבריטי. לא היה אז אף לא מסך אחד כי עוד לא הייתה טלוויזיה בארץ, אבל הונחו יסודות הבסיס שהיום ידועים לכולם, ביניהם מודיעין בזמן אמת". 

"הייתי מצלצל בפעמון קטן שהיה על שולחני ושואל את אנשי 'מה טס במצרים?'. רציתי לדעת מי מניע את המנועים בשדה התעופה במצרים עוד לפני מפקד אותו הבסיס וכמובן לפני מפקד חיל-האוויר המצרי עצמו'. תמיד חבריי צחקו שאני רק יושב פיזית במטה חיל-האוויר הישראלי, אבל מחשבותיי סובבות סביב צבאות זרים".

מתי נכנסתם כאגף המודיעין של חיל-האוויר לסוד העניינים של הבאת המיג-21 לישראל?
"לאחר שבועיים בתפקיד הוזמנתי לראיון אישי עם ראש המוסד דאז, מאיר עמית. מיג-21 היה גולת הכותרת של מטוסי הקרב של ברית המועצות. היו מטוסים כאלה מחוץ למסך הברזל רק בהודו, וההודים לא אפשרו לאף מדינה מהמערב להתקרב אל המטוס על-אף שהן הציעו עבורו הון עתק. סוכנויות הביון האמריקאיות נכשלו בהשגת המטוס ואפשר לומר שבאותם הימים למדנו הרבה מתוך אי-ההצלחות שלהם". 

גיוס הטייס הפוטנציאלי היה שייך למוסד ולשלוחותיו בחו"ל, שהפעילו את אנשיהם מסביב לעולם בניסיון לאתר את האדם שיקדם אותם אל המטוס הנכסף. "בין המועמדים היה אדם בולט במיוחד - מוניר רדפא. אחד מאנשי, אל"ם (מיל') יהודה פורת, שהיה קצין בכיר באגף המודיעין, הצטרף לפגישה של אנשי מוסד עם רדפא באתונה. הם התיידדו ותיאמו יחד את תכנון הטיסה בהסתמך על נתונים טכניים שמסר מוניר על מיג-21" . 

"לאל"ם (מיל') יהודה פורת היו מספר יתרונות - הוא נווט, הוא יודע ערבית והיה לו ידע מודיעיני יוצא מן הכלל. הטלתי עליו את תכנון הטיסה, ושמרתי את הדבר בסוד מפני כל המערכת שגדלה מיום ליום. נתיב הטיסה שתוכנן עמד על מרחק של 1,440 קילומטר ואפשר טיסה ישירה כאשר נשארנו עם טיפת הדלק האחרונה".


"גולת הכותרת של מטוסי הקרב של ברית המועצות". סוכנויות הביון האמריקאיות נכשלו בהשגתו | תמונת ארכיון

"מוניר, אני מחכה לך"
מוניר רדפא, קצין בדרגת קפטן (סרן), היה טייס מיג-21 ומילא תפקיד סגן מפקד טייסת קרב בחיל-האוויר העיראקי. דתו הנוצרית גרמה לו להיות מסומן בעיראק בה הרוב המוסלמי שלט וכתוצאה מכך, על-אף הישגיו המקצועיים, קידומו נבלם. לעובדה זו הצטרפו רגשות אשם ומיאוס שחש מהמשימות האכזריות שהוטלו עליו שדרשו הפצצת אזרחים כורדים בצפון המדינה. רדפא רצה לעזוב את עיראק ולברוח עם משפחתו לאחת מארצות המערב. נסיבות חיו הפכו לסעיפים שבגינם בחר אותו המוסד וקווי אופיו הפכו אותו לאהוב בקרב אנשי המוסד וחיל-האוויר שניהלו עימו את המגעים. למעשה, על-פי תא"ל (מיל') ברקת, היו אלה אותם רגעים אנושיים, קשר העין, ההבטחות והבעות האמון ששררו בין הצדדים שהביאו להוצאת מבצע "יהלום" לפועל. 

מי היה מוניר רדפא בעיניך?
"מוניר היה אלוף חיל-האוויר העיראקי באגרוף, אדם גדול ועבה-צוואר. בניגוד למראהו, אנושיותו בלטה והוא היה איש עדין ורך עם נשמה של ציפור טובה. הוא רצה להציל את משפחתו כשהבין שבעיראק סופם קרב".
רשת קשרים אנושית סבוכה היא שהובילה לאיתורו בידי המוסד: אחותו של יוסף שמש, סוכן מוסד בטהרן, הייתה מורה שלימדה בבית-הספר שאותו ניהלה אחותה של אשת הטייס. "כאשר הכל היה כבר סגור, עדיין לא הייתי בטוח שמוניר ידע להטיס את המטוס ויוכל להגיע הנה. ידעתי שכל המאמצים מיותרים לולא אווכח אישית לכל אלה". 

"ביקשתי ממפקד חיל-האוויר וראש המוסד שיתנו לי לטוס איתו. עזר חשב שאני מטורף והיה בפיק ברכיים אבל לקחנו מטוס 'מטאור' מרמת-דוד, מטוס סילון דו-מנועי ודו-מושבי ומוניר הגיע ארצה. המוסד קבע לנו ארוחת ערב משותפת בה דיברנו על משפחותינו וחיינו הפרטיים ואת כישורי הטיסה שלו בחנתי באופן מעשי למחרת. בערב ההוא נוצר בינינו חיבור כנה".

האם לא התעוררו אצלכם חשדות שרדפא פועל בעצם עבור חיל-האוויר העיראקי ומדובר במזימה שלהם לחדור למרחב האווירי של מדינת ישראל?
"אני אדם חשדן בטבעי כך שאני קובע דעה על אנשים על-פי מראה עיניים. אני מחווה דעה על בן אדם על-פי עוצמת קולו ותנועותיו, וזאת הסיבה שרציתי לטוס עם מוניר. נפגשנו בבוקר בשדה התעופה בן גוריון, עזר דאג לגורלי והעלה את כל חיל-האוויר לכוננות. הייתי צעיר מאוד ולא היה בי פחד לטוס מאחורי טייס עיראקי שאינני מכיר כמעט, לא חששתי באף שלב. במטוסים של אז מוט ההיגוי (סטיק) היה ידני ולא אלקטרוני וזז על-פי כוח היד".

"כוחו הפיזי של מוניר עורר חשדות בסביבה. ידענו שאם הוא יחליט לרסק את המטוס כמתאבד, לא אצליח להשתלט עליו באמצעות מוט ההיגוי, אבל ידעתי בדיוק מה עליי לעשות במצב כזה. טסנו בשעות הבוקר המוקדמות והראיתי לו את המסלול בחצור שבו הוא עתיד לנחות. הוא היה טייס נהדר והנחית בעצמו על-אף שהמטוס היה חדש לו".

"נפרדנו בצורה גורלית לעתיד, שלא הבנתי אז את משמעותה. בסוף היום אחרי שטסנו יחד ונקשרנו זה לזה, הסתכלתי בעיניו והוא בעיני והתחבקנו ארוכות. אמרתי לו 'מוניר, אני מחכה לך. אני מבטיח שאשתך, ילדייך ושאר בני משפחתך יגיעו לכאן ואתה תפגוש אותם'. לחצתי את ידו ואמרתי לו 'אני מבטיח לך'".

ברוך בואך
חודש אוגוסט שנת 1966, הישורת האחרונה והחשובה ביותר של המבצע יצאה לדרך. למוסד הייתה דרך מקורית לאותת לרדפא, שבינתיים חזר לעיראק, כי הם מוכנים לקראת בואו. מידי יום הושמע בתחנת קול-ישראל שיר בערבית שמילותיו הן "מרחבתיין, מרחבתיין, מרחבתיין" ("ברוך בואך"). "בשעות השידור התחבאתי עם הטלפון בשירותים כדי שאשתי לא תשאל מדוע אני מאזין דווקא לתחנה זאת. שלושה ימים נשמעה המוזיקה בשעה קבועה. ביום הראשון התכנסו בכירי חיל-האוויר בבור, אך רדפא אינו יצר קשר ואט אט החדר התרוקן. ביום השלישי הוא הגיע, ישבנו בבור וראינו את המיג-21 על גבי המסכים".

מפקד בסיס חצור דאז, אל"ם (מיל') שמואל שפר ומפקד טייסת המיראז'ים תא"ל (מיל') רן פקר, הוזנקו אל עבר המיג המתקרב. בעודם באוויר הם מגלים שהמטוס העיראקי שלפניהם איננו אויב שצריך להפיל, אלא ידיד שצריך ללוות לבסיס חצור. 


מיג-21 העיראקי חונה בבסיס חצור. רק מתי מעט ידעו על הגעתו | תמונת ארכיון

מדוע יידעו את שפר ופקר על קנקנו של המיג-21 רק באוויר, למה נלקח הסיכון שטייסי חיל-האוויר עלולים ליירט אותו?
"חשאיות המבצע הביאה לכך שפחדנו להגיד בקשר שיש בשמי ארצנו מיג-21. לא רצינו להרחיב את מספר שותפי הסוד ולכן עשינו זאת רק בדקות האחרונות. במקביל, היה לנו מכתב מזויף כתוב ומבויל ממוניר רדפא שהיה מיועד למפקד חיל-האוויר ובו הוא ביקש לערוק לישראל. את המכתב כתבנו כסיפור כיסוי לכך שהצד הישראלי הוא זה שיצר את הקשר עם מוניר והציע לו להגיע הנה, והצגנו אותו לעיתונאים שהתקבצו בחצור לחזות במיג-21 ובטייס העיראקי נוחת".

רדפא אכן הגיע לארץ ואחריו הגיעו גם בני משפחתו, אך הוא התקשה להתאקלם בישראל ובשנותיו האחרונות חי בחו"ל, עד שמת מדום לב בשנת 1998. 

האם לדעתך היה רדפא שלם עם מעשהו עד סוף ימיו?
"הכרתי אותו, את משפחתו ואת ילדיו גם כחלק מהקשר האישי שפיתחנו לאורך השנים. הוא בגד במולדתו ומי שבוגד במולדתו אין לו מנוחה כל ימי חיו. זהו היה גורלו ואני חושב שהוא מת מצער כשנפטר".