יומן ארועים

Bookmark and Share
יום השואה: השורדים שהפכו ללוחמים בחיל פורסם בתאריך 11.04.2018
אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית וסא"ל (מיל') משה הראל שרדו את השואה, עלו ארצה, התגייסו לקורס-טיס ומילאו תפקידי מפתח בחיל. סיפור עם מסר ברור על נצחון הילדים שהפכו ללוחמים בחיל-האוויר של מדינת ישראל
יעל פוקס | צילום: באדיבות המרואיינים

אל"ם (מיל') ישעיהו (שעיה) חרסית נולד בשם סטשיו פורצלינה למשפחה יהודית עשירה בוורשה בשנת 1934. הוא זוכר את תחילת המלחמה. "אני זוכר שראיתי מחלון הבית איך גוזרים ליהודים את הפאות. הייתי ילד כבן שבע. במשך חודשיים וחצי היינו בוורשה עם הגרמנים".

מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. אביו של שעיה שהיה מייבא פירות וירקות מפלשתינה וחבר בוועד המנהל של תנועת "המזרחי", תנועה דתית-ציונית. כל אלו אפשרו לאב ולשני אחים לברוח מוורשה לפני כניסת הנאצים ובמשך חודשיים וחצי נשארו האחים האחרים, ביניהם שעיה, והאם בבית עד שקיבלו הודעה מאביהם שיש להם יומיים להתכונן לתזוזה. "הוא שלח מבריח פולני שהעמיס אותנו על עגלה. יצאנו לפנות ערב ונפרדנו מוורשה", משחזר חרסית. "עברנו את הגבול לאזור הרוסי של פולין".


אל"ם (מיל') שעיה חרסית ומיג-17

אור ירח
המשפחה נשלחה למחנה עבודה סובייטי. "מחנה כזה נקרא 'גולאג' ואלה היו ימים קשים מאוד, הרעב היה גדול מנשוא", מספר חרסית. "שם פגשתי לראשונה בשלושת האויבים הכי גדולים שלי חוץ ממוות: כינים, קור ורעב. העבודה הרצינית ביותר בכל ערב הייתה פליית כינים. הן היו על כל הגוף ושרצו בכל מקום".


אל"ם (מיל') שעיה חרסית לצד מטוס מצרי שרוף לאחר מלחמת ששת הימים

ביולי 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות במה שנקרא מבצע "ברברוסה". "קמנו בבוקר וגילינו שמחנה המעצר נטוש. נדדנו לקזחסטן, אבל הרעב רק הפך חמור יותר ואבי לקח אותי בניגוד לרצון אמי לבית יתומים", מספר שעיה. חרסית החליט ששם הוא לא נשאר. במשך שמונה ימים אסף הילד בן השבע ששקל כ-12 קילוגרם, פיסות סמרטוטים וחתיכות לחם, וכשהגיע הרגע הנכון יצא מבית היתומים אחרי כיבוי אורות כשנעליו עטופות סמרטוטים שהכין מבעוד מועד והחל לצעוד בשלג.


אל"ם (מיל') חרסית עם שלוש בנותיו ב-2004

"לא ידעתי לאן אני הולך. רציתי ללכת הביתה לאמא שלי", הוא נזכר. "כשרכבתי עם אבא לבית היתומים, שמתי לב שיש נהר בימין הדרך והבנתי שעליי לצעוד כאשר הנהר משמאלי. התמזל מזלי באותו הלילה וירח מלא פיזר אור שחזר אלי מהשלג, כך ששדה הראייה שלי היה יחסית סביר. צעדתי ואיכשהו הגעתי לפני הצהריים לבית הוריי. דפקתי על הדלת, אמא פתחה לי, אמרה 'שעייל'ה' ואז התעלפה". 


אל"ם (מיל') שעיה חרסית והספר שכתב

 המקום של היהודי
בשנת 1944 גילו בני משפחת חרסית כי שני האחים שברחו עם אב המשפחה נהרגו, ובתום המלחמה שבו לוורשה. "אבא החליט שמכאן אנחנו ממשיכים לפלשתינה למרות שהמשפחה שלו הציעה לנו כניסה לאמריקה ואמר: 'בשום פנים ואופן לא, רק לפלשתינה'. הוא החליט שבשביל יהודי אין מקום אחר". שעיה ומשפחתו הפליגו לעבר חופי פלשתינה בספינת המעפילים "אקסודוס" ולאחר מעצרה הושמו במחנה מעצר שם חגג בר-מצווה ועלה לתורה. לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עלתה המשפחה לארץ.

 


אל"ם (מיל') שעיה חרסית כקצין צעיר בחיל-האוויר

"החלום שלי היה להיות בצנחנים ואין לי מושג איך הגעתי לקורס-טיס", צוחק חרסית. "בשלב ראשוני הודחתי לקורס נווטים שבעבר היה מופרד מקורס טייסים". בסיום הקורס לא התרגש שעיה ממסדר הכנפיים אלא מטקס חשיפת דרגות הקצונה. "המושג העברי 'קצין' עדיין לא היה חרוט עמוק בתוכי, אבל אני נהייתי 'אופיצר' בפולנית", הוא נזכר בגאווה. "זה היה בשבילי דבר משמעותי מאוד בתור ילד שעבר מה שעבר ונהיה אופיצר". הוא הוצב בטייסת 103 ("הפילים") ובהמשך בבית-הספר לטיסה, היה ראש ענף המבצעים השוטפים במלחמת ששת הימים, פיקד על טייסת קרב ולבסוף הפך לראש מחלקת תוא"ר (תכנון וארגון) במטה החיל.

בגטו ורשה
בשנת 1940, בתוך חומות גטו ורשה, נולד מריאן סקוברונסקי, כיום סא"ל (מיל') משה הראל. "אמא ואבא היו בעלי חזות ארית. את אלו ירשתי מאמי", הוא מצביע על עיניו הכחולות. "זה אפשר להם להסתובב פנימה והחוצה מהגטו בחופשיות. אבי החליט לברוח לצד הסובייטי והבטיח לאמא שיבוא לאסוף אותה אחרי שיתארגן. בדרך הוא נתפס על ידי הנאצים או משתפי פעולה ונרצח".


סא"ל (מיל') משה הראל במסע לפולין

הינדה, אמו של משה, החליטה לעשות הכל להגן על בנה. "היא מסרה אותי תמורת הרבה כסף למשפחה פולנית בכפר ליד ורשה", אומר משה. "היא הייתה באה לבקר אותי לפעמים לכמה שעות ואז בורחת חזרה. היינו ילדים אחרים. ילדים שידעו לא לבכות כי זה עושה רעש. ילדים שגדלו אחר כך במשך השנים בלי סבא וסבתא, כי לא היו להם".

באחד הימים החלו הנאצים להפיץ ידיעות כוזבות בגטו. "מי שיש לו דרכון של מדינה ניטרלית או קשור לפלשתינה יבוא אל 'הוטל פולסקי', אחד המלונות שלא נהרסו בוורשה והם ישחררו אותו", מתאר הראל. "מחיר הדרכונים המזויפים הרקיע שחקים ואנשים באמת האמינו לזה". 3,500 אנשים הגיעו ל'הוטל פולסקי', ביניהם משה ואמו.


סא"ל (מיל') משה הראל ומפקד חיל-האוויר לשעבר, אלוף (מיל') עידו נחושתן, בטקס חשיפת הפסל

"המחנה היה נוראי והיו בו רצח ורעב"
גורל 3,200 מהם היה מר: הם הועלו על רכבות למחנה המוות אושוויץ בירקנאו שם נספו. 300 הנותרים הובלו למחנה ברגן-בלזן. "המחנה היה נוראי והיו בו רצח ורעב", מספר הראל. "המחנה הזה היה מיוחד מאחרים, הוא נועד לאכלס בתוכו את היהודים שהיו עתידים להחליף את הגרמנים הנאצים מפלשתינה". בפלשתינה חיו אז הטמפלרים הגרמנים שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה גורשו חלקם בידי הבריטים וחלק אחר נעצר. 300 היהודים, שלימים נקראו "הרשימה הפלשתינאית", נועדו להחלפת הגרמנים שנשבו בפלשתינה על-ידי הבריטים.

הראל למד הנדסה אווירונאוטית והתגייס לחיל-האוויר כמדריך בבית-הספר לטיסה. אחר כך עבר למחלקת הפיתוח שעסקה בהתאמת חידושים טכנולוגים למטוסים. "יום אחד קרא לי בני פלד, מפקד חיל-האוויר דאז והטיל עלי פרויקט מיוחד", נזכר משה הראל. "להקים בית-ספר לטייסים ומהנדסי ניסויים (כיום מנ"ט). במסיבת הסיום של הקורס הראשון פניתי לבני וביקשתי ממנו לטוס בחיל-האוויר במטוסים קלים. הוא הסתכל עלי עם הפרצוף הרציני הזה שלו ואמר לי: 'יש רק דרך אחת לטוס בחיל-האוויר הישראלי'".


סא"ל (מיל') משה הראל בטיסת סולו על מטוס ה"עיט" (סקייהוק)

כך, בגיל 33 כשהוא אב לשתי בנות, התייצב משה הראל בקורס-הטיס. הראל הוצב כטייס מן המניין בטייסת 116 ("הכנף המעופפת") ובהמשך הפך למפקדה הרביעי של טייסת מנ"ט (המרכז לניסויי טיסה). "אחד החלומות הכי גדולים שלי היה לצאת למסע 'עדים במדים' עם חיל-האוויר", מצהיר הראל. "פגשתי באלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל-האוויר כיום, כשהיה עוד תת-אלוף, הראיתי לו את תעודת השחרור שלי ממחנה הריכוז וביקשתי להצטרף במדים למסע".

מתקומה לשחקים
כבר במסע הבא יצא הראל יחד עם 180 חיילים נוספים למסע ברחבי פולין. כשהגיעו לגטו ורשה, הוא קרא את הקלף על חומת הגטו ואמר לעצמו: "הנה עומד כאן סא"ל, טייס בחיל-האוויר הישראלי כשאצלו בכיס תעודת השחרור. שם, בצד השני של החומה, אני נולדתי". כשחזרו ארצה, פנה הראל  לאלוף נורקין וסיפר לו על פסל שהכין ורוצה לתרום לחיל-האוויר. "'את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק', אמר אלוף נורקין, וכך נבחר שם הפסל המוצב כיום בבסיס תל-נוף מול לשכת מפקד הבסיס", מגלה הראל.

"כולנו בקשר חזק עם החיל בנושא מורשת 'מתקומה לשחקים'", מסביר שעיהו (שעיה) חרסית. "מתקומה לשחקים" נוצרה בשיתוף "יד ושם" ועמותת חיל-האוויר. מטרתה להנציח, להזכיר ולספר את סיפורם של האנשים אשר שרדו את השואה, והפכו לאנשי חיל-האוויר הישראלי. "צריך לזכור שיש מכחישי שואה בכל העולם גם כיום, ולכן אנחנו חייבים לספר את הסיפורים שלנו, את הסיפורים של החברים שלנו ולהפיץ את הבשורה הלאה".