מלחמות ומבצעים

מבצע "ירקון"

12-9 ביוני 1955

המבצע המודיעיני "ירקון" נערך במסגרת היערכות צה"ל לקראת האפשרות לפתוח את מצרי טיראן בפעולה צבאית. מצרי טיראן היו סגורים בפני מעבר ישראלי בעקבות הסגר הימי והאווירי שהטיל נאצר.

ההכנות למהלך הצבאי נמשכו מספר חודשים. בין היתר, הוטל על ששה סיירים מגדוד 52 של חטיבה 5, בפיקודו של סא"ל אשר לוי, לסייר מעבר לקווים במשך שלושה ימים, על-מנת לבחון את עבירות כלי הרכב לאורך הציר הנמשך לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת, בקטע הדרך שבין דהב לעין-אל-פורגתה, בואכה שארם א-שייח'. מטוס דקוטה נועד לשמש כחפ"ק אווירי למבצע, וכן להצניח מכלי מים לסיירים. ששה מטוסי פייפר - לאור הצלחתם במבצע "שנונית" - היו עתידים לפנות את הסיירים בתום המבצע.

"לגבי מדינת ישראל של אז", הסביר לימים רס"ן עמנואל (מנו) שקד, אחד הסיירים שהשתתפו במשימה, "נראה המבצע כטירוף של ממש, ודרש העזה גדולה. מדינת ישראל היתה אז בת שבע, חסרת אמצעים ונסיון. הליקופטר עדיין היה בעינינו מטוס דמיוני למחצה, ומטוס הפייפר נחשב לשיא השכלול התעופתי. כל מה שסופר לנו על המשימה העתידה נשמע כפנטזיה".

האימונים לקראת המבצע נמשכו כחודש והיו אינטנסיביים במיוחד: טייסי הפייפר תירגלו עבודה בתנאי שטח קשים וללא התקנים מתאימים, וצוות הדקוטה תירגל בעיקר הצנחת מטענים מגובה נמוך.

ב-10 ביוני נערך תדריך בענף מבצעי אוויר, בהשתתפות כל הטייסים, בו ניתנו הוראות להשרדות במקרה של מילוט או נפילה בשבי וחולקו מפות אוויר של נתיב הטיסה. מאוחר יותר באותו היום המריאו הטייסים לאילת במטוסי פייפר חדישים, כשהם מצוידים בשני מכלי דלק, שבאמצעותם ניתן היה להגיע בעת הצורך לשבע שעות טיסה. למחרת, בחום לוהט של 47 מעלות, נחתו המטוסים במנחת ביטבתה, שממנו עמדו להמריא ליעד.

באותה שעה היו הסיירים כבר בעיצומה של משימתם, אליה יצאו ב-9 ביוני בספינת דיג שהפליגה לאילת. בשעה 02:15, בליל ירח מלא, הגיעו הסיירים לקרבת דהב, ומצאו שם מסתור בנקיק של סלע. החפ"ק האווירי במטוס הדקוטה, שהופיע פעמיים ביום - באור ראשון ובאור אחרון - קיים עמם את הקשר החיצוני. אל"מ חיים בר-לב, אז מפקד חטיבה 5 ולימים הרמטכ"ל, שפיקד על המבצע המשולב, היה על הדקוטה, בעוד שחוליית הפיקוד הקדמית, ובה הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה דיין, התמקמה באילת. שתי בעיות קשות הטרידו את החפ"ק ואת הסיירים: האפשרות שהסיירים יתגלו על-ידי בדואים באזור והבעיה החשובה מכולן - בעיית המים. אמנם הסיירים קברו את מכלי המים באדמה כדי לקררם, אך "אחרי חצי שעה אי-אפשר היה לשתות אותם, הם היו לוהטים..."

בגלל הקושי בהצנחת מכלים בגובה נמוך מעל הוואדי, נקבע כי מכלי המים יוטלו מגובה של כ-500 רגל, שיטה שהוכיחה את עצמה באימונים. חמישה מכלי מים הוצנחו לעבר הסיירים, אך רק החמישי והאחרון הגיע ליעדו בשלום, ושימש את הסיירים בהמשך המבצע.

ב-11 ביוני הגיעו הסיירים לקירבת נואיבה, התחנה האחרונה בדרכם. החשש בחפ"ק מפני גילוי על-ידי הבדואים גבר, והוחלט להקדים את הפינוי. הסיירים החלו להכשיר את מסלול הנחיתה למטוסי הפייפר, שמוקם באיזור שטוח יחסית, בין רכסי הרים הסוגרים עליו משלושה צדדים.

אור ליום המחרת, המריאו מאילת מטוסי הפייפר בשתי שלישיות, כשהם עמוסים בציוד רב, לפינוי הסיירים. טיסת המבנים אל המטרה נמשכה כשעה, ללא אורות ניווט ובדממת אלחוט מוחלטת, שחייבה את הטייסים להישאר צמודים למובילי המבנים. נתיב הטיסה עבר מעל המפרץ עד לחציית החוף, צפונה מדהב.

משימת הפינוי היתה מורכבת וקשה במיוחד בגלל תנאי השטח הקשים, עומק החדירה לשטח מצרים (90 ק"מ), החשיכה והאמצעים הדלים. "מסלול הנחיתה היה בשיפוע של כעשר מעלות, ואת קצה השיפוע סגרו ההרים ממש כמו קיר", תיאר סרן חנוך קרת, מי שהיה מפקד כוח החילוץ, את שלב הנחיתה.

"הנחיתה נעשתה בשעת דמדומים, הכל היה חשוך ומאיים. החלטתי לבצע הקפה אחת כדי לבדוק מה יקרה אם הנחיתה לא תצליח. ניסיתי לבחון האם אוכל לפתוח מנוע ולצאת משם. לבסוף החלטתי לבצע גישה לנחיתה ויהי מה".

בעזרת נר עשן שהדליקו הסיירים, נחתו בזה אחר זה שני המטוסים הראשונים. הטייס השלישי, שלמה ברשצקי, חסר. הסיירים הועלו על המטוסים, ואלה המריאו מיד. כעבור שעה קלה הגיע המבנה השני ונחת. רק אז הופיע הטייס ברשצקי, שאיבד את המבנה שלו במהלך הטיסה והגיע ליעד בכוחות עצמו. ארבעת המטוסים אספו את הסיירים הנותרים מהשטח והמריאו בחזרה הביתה. למידע שנאסף במבצע "ירקון", לפיו הדרך עבירה לכלי רכב מצפון לדרום, היתה חשיבות רבה בתכנונים לקראת מלחמת סיני, כאשר הוטל על חטיבה 9 לנוע בציר זה מאילת דרומה לפתיחת מיצרי טיראן.