מלחמות ומבצעים

פקודת מבצע "קדש"

26 באוקטובר 1956

ב-25 באוקטובר 1956 בשעה 11:45 הופץ מברק התראה לכל יחידות חיל-האוויר. הן נקראו להתכונן לגיוס סמוי החל משעה 18:00 באותו יום. בליל 26 באוקטובר פירסם אג"מ מבצעים את פקודת מבצע "קדש 2", היא תכנית מלחמת סיני (פקודה זו ביטלה את קודמתה, פקודת "קדש 1").

בפקודת העדכון האחרונה נמסרו מועד תחילת המבצע - 29 באוקטובר 1956 - ושעת הש"ין למעבר הגבול - 16:00. לפי הפקודה, "המצב הבטחוני והמדיני השורר במזרח התיכון עלול לגרום לכך שמדינת ישראל תמצא את עצמה במצב מלחמה פעילה תוך התרעה של ימים מספר".

מטרות המלחמה היו מבוססות על שלוש כוונות שניסח הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה דיין:
א. ליצור איום על התעלה, על ידי תפיסת יעדים סמוכים לה.
ב. לכבוש את מצרי אילת.
ג. לשבש את מערך הכוחות המצריים בחצי-האי סיני ולהביא להתמוטטותם.
היו שתי מטרות נוספות: "לשמור על כוננות התקפית בפיקודים מרכז וצפון, למקרה שנותקף על-ידי ירדן, סוריה ולבנון" ו"להגן על מרחב המדינה".

פקודת "קדש 2" היתה מבוססת על שתי הנחות יסוד: האחת - שביום ב', 29 באוקטובר, יימצא כוח ישראלי ממשי בקרבת התעלה, והשנייה - שביומיים הראשונים למערכה, עד תחילת ההפצצות האנגלו-צרפתיות ב-31 באוקטובר, יצמצם צה"ל את הפעילות הצבאית, כדי שלא לתת לחיל-האוויר המצרי עילה לתקוף את ישראל בטרם שותק בהפצצות אלה.
 
לפי הסכמי סבר, היה על ישראל להמתין 36 שעות לאחר הצניחה במיתלה, ולפתוח במבצע "קדש" עצמו רק לאחר כניסת בעלות-הברית למבצע "מוסקאטיר". פרק זמן זה היה קריטי מבחינת ישראל, משום שהכוח הישראלי היה עתיד להישאר חשוף במיתלה, בקרבת ריכוזי כוח מצריים.

מול הכוחות המצריים, שרוכזו בחודשים האחרונים במיוחד סביב תעלת-סואץ, היקצה צה"ל תשע חטיבות: חמש חטיבות חיל רגלים, חטיבת צנחנים ושלוש חטיבת שריון.
כוחות אלו פוצלו לארבעה כוחות משימה, וכל כוח קיבל גיזרה מוגדרת ללחימה, שנועדה להתבצע בשלבים:
שלב א': הצנחת כוחות לתפיסת מעבר המיתלה וכיבוש חמש תחנות משמר סמוכות לגבול;
שלב ב': כוננות לכיבוש רפיח והר חברון;
שלב ג': פריצה בציר רפיח - אל-עריש לכיבוש אל-עריש, פריצה בציר המרכזי לכיבוש אבו-עגילה וג'בל ליבני;
שלב ד': התקדמות לתעלת סואץ בשני צירים וכיבוש מצרי טיראן.

בנוסח הראשון של פקודת "קדש 2" הוטל על חיל-האוויר להשמיד את כוחה האווירי של מצרים ולשתף פעולה עם יתר כוחות צה"ל בהכרעתה. משימות אלו שונו מעיקרן ב-26 באוקטובר, בפגישת הרמטכ"ל עם מפקד חיל-האוויר. האופי החדש שניתן למשימות חיל-האוויר היה הגנתי ביסודו, כשהפעלת הכוחות תקבע בהתאם לתגובות האויב באוויר.
המשימה של השמדת חיל-האוויר המצרי בעודו על הקרקע, שנכללה ב"קדש 1", הוטלה על בריטניה וצרפת במסגרת תוכנית "מוסקאטיר".
המגמה החדשה, לצמצם ככל האפשר את הלוחמה האווירית, באה לידי ביטי במשימות שנקבעו לחיל-האוויר:
א. סיוע התקפי קרוב לכוחות היבשה;
ב. תקיפת כוחות בדרכם לחזית (אמנעה);
ג. הגנת שמי המדינה;
ד. כוננות לתקיפה במדינות ערביות אחרות, אם תכנסנה למלחמה;
ה. מאמץ תובלתי מרבי, הן בהצנחה ובהנחתה של כוחות, ציוד ואספקה, והן במשימות פינוי;
ו. קישור ותיאום עם חילות-האוויר של בריטניה וצרפת להשגת שילוב מרבי ו"ניצול כל האפשרויות שהשיתוף פותח".

החשש מפני הפצצות מצריות בשמי ישראל כתגובה לצניחה במיתלה עדיין היה קיים, ולכן, למרות האיסור על תקיפת שדות-תעופה מצריים, נקבע בפקודת "קדש 2", כי חיל-האוויר יעמוד בכוננות לתקיפת שדות-תעופה במצרים. סדר הכוחות לתקיפה היה זה שנקבע בתכנית "צלע".
התכנית הועידה את מטוסי הבוכנה (מוסקיטו ומוסטנג) ואת האוראגנים לתקיפת שדות-התעופה הקרובים יחסית לאורך התעלה, ואילו מטוסי הקרב הסילוניים (מטאור ומיסטר) הוקצו לתקיפת שדה-התעופה המרוחק יחסית.
הנתיב למטרה תוכנן בגובה נמוך, כדי להתחמק מתחנות המכ"ם. השהייה מעל כל שדה נועדה להימשך 15 דקות.
הרביעיה הראשונה נועדה לתקוף את המסלולים בפצצות וברקטות, ולאחר מכן יערכו כל המבנים מספר יעפי צליפה נגד המטוסים הפזורים בשדה. הכניסה להפצצה תוכננה מכיוונים שונים, בהפרשים של שתי דקות בין מבנה למבנה. הנחת היסוד היתה כי המבצע יערך בהפתעה - ולכן לא הוקצו מטוסים למשימות הגנה או ליווי.