בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

לא קונבנציונלי

תגיות: מלחמת המפרץ הראשונה , מחלקת מבצעים , מלחמת לבנון הראשונה , טייסת "העטלף"

"אני חושב שהיינו יכולים לפעול בעיראק בהצלחה, עם סיכויי היפגעות נמוכים", אומר אל"מ (מיל') רני איזנברג, שהיה ראש מחלקת מבצעים בחיל-האוויר בתקופת מלחמת המפרץ. בדיעבד, הוא שלם עם ההחלטה שלא לפעול, למרות שהוא מודה כי חש אכזבה. שלוש שנים לאחר המלחמה, מלחמתו החמישית במדים, החליט איזנברג להשתחרר - מהלך שהפתיע רבים. "אני אדם ששורף את עצמו מהר", הוא מעיד על עצמו. "אני עובד ב-150 אחוז, עד שנגמר לי הדלק"

חגי לוי צילום: יעל חביליו

במבט ראשון, נראה רני איזנברג כמו עוד מנהל של חברת היי-טק מצליחה. אדם לבבי ועדין, שמעביר את רוב יומו בסביבה נעימה ורגועה. הוא בן 50, אבל נראה צעיר בהרבה, אולי תוצר של הסביבה הסטרילית שמקיפה אותו.
כשסיים את הלימודים בתיכון הריאלי בחיפה, לא זומן איזנברג למיונים לטיס. אחד הרופאים שבדק אותו החליט שהוא רזה מדי, ותחת הסעיף "תת משקל" נגנז חלומו להיות טייס. למרות שבשנים שקדמו לגיוס בנה דאונים וקרא חוברות על אווירונאוטיקה, הוא לא לקח את זה קשה מדי, וגם לא ניסה לשנות את רוע הגזירה.
"ההתפתחות המנטלית שלי נגררה אחרי הגיל הביולוגי שלי", מסביר איזנברג. "בתקופה הזאת היה קל לשכנע אותי שאני לא מתאים, ולא נאבקתי יותר מדי. כנראה, שזה גם לא ממש בער בעצמותי. יש אנשים שהיה ברור להם מלכתחילה שהם יהיו טייסים, והם היו מוכנים לחצוב כל קיר שיעמוד דרכם. אני שקלתי את הדברים בהגיון, ובסוף החלטתי: לא, תודה".
1965, חיל-התותחנים. טוראי רני איזנברג עושה את פסיעותיו הראשונות בצבא בין תותחי 105 מ"מ מתנייעים, הלהיט האחרון של אותה תקופה. מהר מאוד הוא יוצא לקצונה, והופך למדריך בקורס קציני תותחנים. ביוני 1967, כשצה"ל פורץ את קווי ההגנה הסוריים ברמת-הגולן, מצורף איזנברג לסיירת של החטיבה, בתור קצין תצפית קדמי של התותחנים.
"הייתי ילד", הוא אומר, "ילד שהגיע למלחמה. גם כשירו עלינו, זה נראה לי כמו משחק. בכלל לא הייתי מודע לסכנות. לא שמתי קסדה, ישבתי כמו כולם על הזחל"ם עם הראש בחוץ, וזה היה נראה לי כיף להיות חלק מהדבר הזה. היינו בחוד שפילס את הדרך לשריון, במעלה הרמה. ממש בשפיץ של השפיץ, בזחל"ם של הסיירת שהוביל את הכוח. הרגשתי שהעולם כולו לפני".
ביום שבת, יום לפני הפסקת-האש, התנפצה תחושת הנצחון העילאי. איזנברג ניצב מאחורי זחל"ם שעליו היתה מרכזיית קשר. "רציתי לראות מאיפה יורים עלינו", הוא מספר, "וכשהוצאתי את הראש החוצה, פגע פגז במרכזייה. חטפתי רסיסים ברגליים. אישפזו אותי בבית-חולים בנהריה, עברתי ניתוחים, ואחרי חודש חזרתי לגדוד. עד היום מסתובב לי איזה רסיס בגוף, ובכל פעם שעושים לי צילום רנטגן מוצאים אותו במקום אחר".
במהלך הפריצה לרמה נהרג מפקד הסיירת, דבר שהותיר באיזנברג רושם רב. 15 שנים מאוחר יותר, כשפיקד על טייסת פאנטומים, הגיע לטייסת טייס צעיר, ששמו מיד החזיר את איזנברג אל מפקד הסיירת שנפל. הוא היה בנו. היום הוא טייס F-16.
"לא חלמתי להמשיך בצבא ולהישאר בקבע", אומר איזנברג. "מה שעמד מול עיני בגיל 21, אחרי המלחמה, היה להשתחרר ולהתחיל ללמוד. התחלתי ללמוד אווירונאוטיקה, כי זה היה תחום שעניין אותי כל השנים".
אבל איזנברג לא זנח לחלוטין את התוכנית להיות טייס. אחרי פאוזה של ארבע שנים, תקופה שהעביר בלימודי הנדסה אווירונאוטית בטכניון, החליט שהגיע הזמן. הצבא, לעומת זאת, חשב אחרת. "הגעתי לאיזה סגן-אלוף במטה, שהסביר לי שיש ערימה של מכתבים שמכניסים כל שבוע למשה דיין, שהיה אז שר הביטחון, מאזרחים שרוצים להיות טייסים, ואף אחד מהם לא נענה. חיל-האוויר, הוא אמר לי, לא יכול לקבל את כל האנשים האלה. יש לו מספיק טייסים. לא התווכחתי. פשוט ויתרתי על הרעיון".
ב-1973 התחיל איזנברג לעבוד בתעשייה האווירית, כמהנדס אווירונאוטי. בין השאר, עסק בפיתוח מטוס ה"אריה", פרויקט שנגנז, שהיווה את הבסיס לפיתוח מטוס הלביא, עשר שנים מאוחר יותר.
"העבודה היתה מאוד מעניינת, ומאוד אהבתי את המקום", מעיד איזנברג, "אבל ראיתי שמהנדס זה לא מה שאני רוצה להיות. אורח החיים הוא שבלוני, שיגרתי, וכל יום נראה כמו זה שלפניו. זה לא התאים לסגנון החיים ולקצב שלי. החלטתי שאני רוצה לעסוק בניהול, שם הדברים הרבה יותר דינמיים ומשתנים. החלטתי לנסוע לארה"ב, ללימודים באוניברסיטת UCLA בלוס-אנג'לס. את כל חסכונותי השקעתי כדי לעמוד בשכר הלימוד, ולקחתי הלוואת סטודנטים כדי לממן את הסמסטר הראשון".
שבועיים חלפו מפתיחת שנת הלימודים, ופרצה מלחמת יום הכיפורים. "באותו בוקר נסעתי לטייל, ותיכננתי לחזור אחר-הצהריים לארוחה מפסקת אצל משפחה אמריקאית שהייתי איתה בקשר. באותה תקופה גרתי בדירה עם בחורה אמריקאית. כשחזרתי הביתה ונכנסתי להתקלח, היא שאלה אותי אם שמעתי על המלחמה. פתחתי את הטלוויזיה, ומיד הבנתי שזה רציני. כמו כל ישראלי בחו"ל, צלצלתי הביתה להורים, שאמרו: 'אין לך מה לחזור, זה תיכף נגמר. הרמטכ"ל אמר שאנחנו נשבור להם את העצמות. חבל שתפסיד את הלימודים'.
"התקשרתי לשגרירות ושם אמרו לי שהם עובדים על רשימות של ישראלים שנמצאים בארה"ב, שצה"ל צריך בדחיפות. הם נשמעו לי לא מאורגנים. היו באותו זמן 150 אלף ישראלים בארה"ב. בכל פעם שהתקשרתי, לא קיבלתי תשובה חד-משמעית אם אני צריך להגיע. הבנתי שככה זה לא יגמר טוב. ביום שלישי תפסתי את המטוס הראשון לניו-יורק.
"בניו-יורק כבר הופיע השם שלי באחת הרשימות. עליתי על המטוס הביתה, עם הרבה ישראלים נוספים. זו היתה חוויה סוריאליסטית. לא נשאר מקום על הטיסה הישירה של אל-על, והעלו אותנו על טיסה מסחרית רגילה לפרנקפורט, גרמניה, כדי שמשם נמשיך לארץ. המטוס נחת, ואנחנו קמנו והתחלנו ללכת במעברים לכיוון היציאה. כל הנוסעים הזרים הסתכלו עלינו, ואתה רואה בעיניים שלהם, שזה כמו שמסתכלים על נידונים למוות. אני זוכר עד היום את התחושה הזאת".
ביום חמישי בערב נחת רני בארץ, ולמחרת כבר נאסף ליחידת התותחנים שלו. "כבר היה ברור לנו מה קרה, וכמה אבידות יש", הוא אומר. "אישית, לא היתה לי טראומה מהמלחמה הזאת. למזלי, לא איבדתי אף חבר קרוב. דווקא בששת הימים נהרג החבר הכי טוב שלי, ביום הראשון למלחמה. ממלחמת יום הכיפורים יצאתי יחסית בקלות.
"אחרי המלחמה חזרתי ללוס-אנג'לס וסיימתי את התואר השני במינהל עסקים. התחלתי מחדש. זה מהפך עולמות, אבל זה אחד היתרונות שיש לאנשים צעירים, שיכולים לעשות מעברים כאלה בקלות יחסית. סיימתי את הלימודים, חזרתי לארץ, והתחלתי את כל התהליכים מול חיל-האוויר".
מה גרם לאיזנברג, שהיה כבר רס"ן במילואים, בן 28, לנסות שוב להתקבל לקורס-טיס אחרי שנדחה פעמיים? הוא טוען שזה שילוב של בגרות נפשית, יחד עם הרגשת מיצוי של העולם האזרחי. וגם צירוף מקרים: לקראת סוף הלימודים בארה"ב, שמע על חבר ילדות בן גילו, שהתקבל פתאום לקורס. אותו חבר, יריב גרשוני, סיים את הקורס כטייס קרב. זמן קצר לאחר הקורס, באחת מטיסות הלילה, נאלץ לנטוש את מטוסו ונפגע בגב. מאז לא חזר לטוס.
"כששמעתי שיריב הולך לקורס-טיס, החלטתי לחזור ארצה", אומר רני. "הבנתי שמיגבלת הגיל הוסרה, ואם הוא יכול, אז כנראה שגם אני. לא רציתי לעשות קריירה מהטיס, אלא לשרת שבע שנים ולהשתחרר. אני זוכר היטב שהסתכלתי על עצמי, ואמרתי: 'סיימתי את הלימודים, ואני בן 28. עכשיו אני הולך לעבוד. זה אומר, שמהיום עד גיל 65 אני מזדקן מאחורי השולחן. אני לא מנצל יותר שום דבר מהגוף שלי'. הרגשתי צעיר, חזק ובריא, עם כישורים טובים. החלטתי שלא יכול להיות שאני אבזבז את כל זה ואפעיל רק את הראש. קורס-טיס נראה לי דבר נהדר: אני בן 28, אהיה בחיל-האוויר שבע שנים, ובגיל 35 אני אמשיך בחיים. כתבתי מכתב, באתי ארצה, עשיתי גיבוש והתחלתי את הקורס.
"החלטתי להתעלם לחלוטין מעניין הגיל והדרגות. לא הזכרתי לעצמי כל הזמן שכבר יש לי תואר שני ואני מג"ד במילואים, ופה אני מקבל פקודות מאיזה רב"ט. הגעתי לגיבוש, וכשהגיע האוטובוס לחצרים ועוד הייתי עם הדרגות, ניגש אלי אחד המ"כים ואמר שבין החניכים אין דרגות ומעמדות. אמרתי, אין בעיה, ושמתי את הדרגות בכיס".
במרס 1977 סיים רני איזנברג בהצטיינות את קורס-הטיס. הוא שובץ בטייסת "האחת" והפך לטייס פאנטום. "אחרי תקופה קצרה הסתבר לי, שבגלל שאני כבר מבוגר יחסית, הוחלט להעביר אותי למסלול מקצועי, כטייס ניסוי למשל, ולא להשאיר אותי במסלול של טייס קרב מבצעי. לפני הקורס, בתקופה שעסקתי בהנדסה אווירונאוטית, התחום הזה משך אותי. אבל מהרגע שהתחלתי קורס-טיס, החלטתי שאני רוצה להיות טייס קרב לכל דבר. אביהו בן-נון, שהיה אז מפקד הבסיס, אמר לי שאחרי התלבטות ארוכה הוחלט לתת לי עוד הזדמנות: אם תוך שנתיים אהיה מוביל מבצעי בטייסת, אני אמשיך. הצלחתי. הייתי סמ"ט ב' בטייסת, וביולי 1981 עברתי הסבה ל-F-15. זה היה קידום אדיר מבחינתי: מאוד רציתי להטיס F-15".
ביוני 1982, סמוך לתחילתה של מלחמת לבנון, החל איזנברג את הכשרתו כמוביל מבצעי. "כמעט בכל הגיחות שמו אותי בתור מספר ארבע", הוא מספר. "מספרי אחד ושתיים היו המובילים הוותיקים. הם גם אלה שהשיגו את רוב ההפלות. הייתי בשלושה-ארבעה קרבות-אוויר, אבל לא יצא לי להפיל. כנראה, שזה שילוב של חוסר מזל, עם כמה החמצות.
"החמצה אחת אני זוכר היטב. כבר נעלתי במכ"ם על מטוס, הסתכלתי עליו דרך הכוונת, הוא היה בדיוק באמצע פנייה לצד שמאל. ישבתי עליו במרחק מייל וחצי, הטיל נעול עליו, וכל המערכות צורחות ומצפצפות שאפשר כבר לשגר. ואז פתאום נכנס לי לראש ספק: רגע, זה סקייהוק או מיג-21? המטוס המשיך בפנייה, ובזווית הזאת יש ביניהם דמיון. הוא השלים את הפנייה, ואז התיישר ב-90 מעלות אלי, כשאני רואה את הגוף הארוך של המיג-21. בשנייה שרציתי לשגר, ראיתי אותו מתפוצץ לי בכוונת. טייס מהמבנה שלנו שהיה מאחוריו, הפיל אותו בתותחים".
בנובמבר 1982 מונה איזנברג לסמ"ט א' בטייסת F-15, ובינואר 1984 מונה לסמ"ט א' בטייסת פאנטומים, במקומו של סגן מפקד הטייסת, שנהרג בתאונה. באותה תקופה, אמצע שנות ה-80, היוו מכשירי הווידאו והמחשב הביתי את הפלא הטכנולוגי האחרון. כמו רבים אחרים, גם רני רכש מחשב "סינקלר", והחל ללמוד תיכנות בסיסי. בלילות, כשהיה חוזר לביתו מהטייסת, היה יושב מול המסך המרצד, מנסה לפענח את שפת המחשב. כעבור מספר שבועות התחיל לכתוב תוכנה לתיכנון משימות, עבור הטייסת.
"את הפרויקט הזה עשיתי ממש במחתרת, וכתבתי את התוכנה בשפת BASIC", הוא מספר. "ברגע שהשלמתי אותה והכנסתי אותה לטייסת, שום דבר לא זז בלעדיה. עמוס לפידות, שהיה אז מפקד חיל-האוויר, החליט לקחת את הפרויקט הזה וליישם אותו בכל חיל-האוויר. התוכנה שחיל-האוויר עובד איתה היום, היא 'נכדה' משופרת של אותה תוכנת BASIC שהיתה לנו אז בטייסת, לפני כולם".
במרס 1986 קיבל איזנברג את הפיקוד על טייסת הפאנטומים "העטלף". ככל שהתקרב מועד סיום הקדנציה, ראה עצמו פורש מחיל-האוויר ויוצא לאזרחות. "אמרתי למפקד הבסיס שאני כבר מבוגר, ולא רואה את עצמי ממשיך הלאה", הוא משחזר. "עוד באותו יום קיבלתי טלפון: מפקד חיל-האוויר רוצה אותך אצלו בלשכה בשבע בערב. זו היתה אחת הגדולות של אביהו בן-נון - יכולתו להניע אנשים. בשיחה של ארבע עיניים, הוא עשה לי הצגה שלמה: כתש אותי, צעק עלי, ליטף אותי וניגן על כל סעיף אפשרי. בסוף, מותש לחלוטין, אמרתי לו: או.קיי. תן לי לחשוב ולהתייעץ עם אשתי. כמובן, שהתשובה היתה חיובית".
עוד לפני שהחל בתפקידו החדש כראש ענף במטה, השתנו התוכניות. במפתיע נקרא איזנברג להחליף מפקד טייסת F-15. "אני בן-אדם ששורף את עצמו מהר", מעיד איזנברג על עצמו. "אני עובד ב-150 אחוז, עד שנגמר לי הדלק. מראש ידעתי, שלא אוכל להיות בטייסת קדנציה שלמה. מפקד טייסת זה תפקיד שוחק בצורה בלתי רגילה, אם עושים אותו טוב. ולעשות אותו טוב זה אומר לטפל באנשים. כדי לטפל באנשים צריך להשקיע, וזה סוחט המון אנרגיה. אתה משתתף איתם, טס ועובד איתם, ולומד להכיר כל אחד מקרוב. ובטייסת גדולה, עם עשרות טייסים ונווטים פעילים, זה פשוט סוחט לגמרי".
למשך שנה וחצי היה רני איזנברג מפקד טייסת F-15, ובתחילת 1990 קיבל תפקיד שרצה זמן רב, ולמעשה בגללו החליט להישאר בחיל-האוויר: ראש מחלקת מבצעים. הוא קיבל דרגת אל"מ, ונכנס לאחד התפקידים התובעניים והבכירים ביותר במטה החיל. התקופה הסתמנה דווקא כרגועה יחסית, אולם כעבור פחות מחצי שנה פלשה עיראק לכווית, דבר שהוביל לבסוף למלחמת המפרץ.
ארה"ב, שעמדה בראש כוחות הקואליציה נגד עיראק, לחצה על ישראל לא להגיב על ירי הסקאדים, כדי לא לערער את הקואליציה. ככל שהימים נקפו והסקאדים המשיכו ליפול, גברו הקולות שדרשו פעולה של חיל-האוויר לחיסול המשגרים במערב עיראק. חיל-האוויר נדרך לקראת כל אפשרות.
"עבור מחלקת מבצעים, מלחמת המפרץ היתה מלחמה לכל דבר", אומר איזנברג. "זה בכלל לא משנה שבסוף לא פעלנו, כיוון שהתכוננו ונערכנו לאפשרות כזו. באחד הימים נסענו לירושלים כדי להציג את התוכנית לראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הצגנו לשמיר את התוכנית, הוא הקשיב לפרטים, אך כידוע ההחלטה היתה לא לפעול. היתה אכזבה. אכזבה מקצועית, כי אני חושב שההחלטה עצמה היתה נכונה. גם אז חשבתי כך. אבל ללא קשר, אני מאמין שהיינו יכולים לפעול בהצלחה, עם סיכויי היפגעות נמוכים".
רני איזנברג סיים את תפקידו כראש מחלקת מבצעים באמצע 1992. סיכוייו להמשיך להתקדם בצמרת חיל-האוויר נראו מצוינים. אבל דווקא בנקודה הזו החליט לפרוש, והפעם סופית. "כבר הייתי בן 45", הוא אומר, "עשיתי חישוב קר וראיתי שאין הרבה דברים שמעניינים אותי כתחנות בדרך לפיקוד על החיל. ידעתי שאם אני נשאר ומתמודד על תפקיד מפקד חיל-האוויר, אני צריך לעבור לפחות שמונה שנים, שמבחינתי היו שנים די שטוחות. ולמרות זאת, היה לי מאוד קשה להשתחרר מחיל-האוויר".
לאחרונה, סמוך ליום הולדתו ה-50, קיבל רני איזנברג עוד החלטה כואבת: לפרוש מטיסה מבצעית בטייסת ה-F-15 שעליה פיקד בסוף העשור האחרון. "רציתי להפסיק לטוס כשאני במלוא הכוח, ולא להידרדר לאט", הוא אומר בפסקנות. "גיל 50 הוא ציון-דרך מספיק טוב. אני משוכנע, שהטיסה תחסר לי מאוד, בדומה לפרישה מחיל-האוויר. את שניהם יכולתי לדחות, אבל החלטתי לחתוך מתוך חשיבה קרה והגיונית. עכשיו, כשהפסקתי לטוס, זה לגמור עם טעם של עוד".

עוד באותו מדור

אגף החקירות

חשיפה ראשונה: מאז ראשית שנות השישים קיים בחיל-האוויר גוף, שתפקידו לחקור ולנתח - מראש - את מבצעי החיל השונים. ענף חקר ביצועים (חק"ב), הכולל מתמטיקאים ופיזיקאים, הוא הגוף שאמור לענות בצורה מדעית על בעיות מבצעיות. למשל: כמה מטוסים צריך כדי להשמיד בסיס מחבלים, באיזה סוג של פצצות צריך להשתמש בתקיפה ארוכת טווח, ואיך לתכנן מבצע מסוים כך שהסכנה למטוסים תהיה הנמוכה ביותר. הקשר בין מתמטיקה למלחמה

נערי האפאצ'י

מה קורה כשצבא ארה"ב מודיע יום אחד, שאין כרגע מקומות פנויים לטייסים ישראלים בקורס ההסבה לאפאצ'י? נכון, פותחים קורס כזה בארץ. טייסת "הצרעה" כולה התגייסה למשימה. הטייסים הצעירים נתנו הרצאות, הטייסים הוותיקים הדריכו באוויר, והתוצאה: ארבעה טייסי אפאצ'י חדשים, שפיספסו בילוי של כמה חודשים בארה"ב, אבל הרוויחו קורס רציני באווירה מבצעית. "הוכחנו שאנחנו מסוגלים להכשיר טייסי אפאצ'י לא פחות טובים מאשר בארה"ב", אומר סרן חגי, מפקד ההסבה