בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

החילוץ מקטייפה

תגיות: מלחמת יום הכיפורים , יסעור (CH-53) , מבצעים מיוחדים , סוריה , חילוצים , שאול מופז

בלילה השביעי של מלחמת יום הכיפורים, יום לאחר מבצע מוצלח בעומק השטח הסורי, נשלחה סיירת הצנחנים למבצע דומה: פיצוץ גשר עליו הועברו טילי נ"מ מהעורף לחזית. הפעם, הסורים כבר היו מוכנים. אש מרגמות ומקלעים אילצה את הכוח, בפיקודו של שאול מופז, היום סגן הרמטכ"ל, לסגת לאחד ההרים בסביבה. מוקפים על-ידי הסורים, מתקשים ליצור קשר עם הבית, החליטו הלוחמים להתפצל ולהסתתר בשטח. באותו רגע נשמע בקשר קולו של יובל אפרת, קברניט היסעור שנשלח לחלץ את הכוח. "באותו רגע ידענו שנחזור הביתה", אומר שאול מופז. בחשיכה מוחלטת, ותחת אש סורית שפגעה במסוק, הצליח אפרת לנחות ולחלץ את הכוח. "אנשים שאני הכנסתי לשטח אויב", הוא אומר, "אני גם אוציא משם"

חגי לוי איור: הילית שפר

ירח מושלם האיר את גבעות קטייפה, עמוק בשטח סוריה. לא הרחק משם, על הכביש לדמשק, התקדמה שיירה ארוכה של משאיות צבאיות, שהובילו טילי נ"מ חדשים. בחזית, גבו סוללות הנ"מ הסוריות מחיר כבד ממטוסי התקיפה של חיל-האוויר. הסורים שיגרו טילים רבים לעבר כל מטוס ישראלי, בטקטיקה שהתגלתה כיעילה, אבל חייבה אספקה שוטפת של טילים מהמחסנים שבעורף. לעומת קרבות השריון והאוויר שהתחוללו ברמת הגולן, הרעש היחיד שנשמע בגבעות קטייפה היה רעש המשאיות, העושות את דרכן לחזית. מסוק היסעור עמוס הלוחמים שהגיח פתאום מעל הגבעות, בטיסה נמוכה ושקטה, נועד לעצור את התנועה הזאת.
באותה עת כבר הצליח צה"ל לבלום את הכוחות המצריים בסיני, ולעבור למתקפת-נגד ברמת הגולן, מול הכוחות הסוריים. במטכ"ל התקבלו ידיעות מדאיגות על כוחות עיראקיים שהחלו לנוע לסוריה, כדי להצטרף למערכה. מבצע "כותונת" נועד לשבש את התקדמותם. המתכננים ביקשו להנחית באמצע הלילה כוח חי"ר בעומק סוריה, לא הרחק מהגבול עם עיראק, ליד שדה-התעופה סייקל. המטרה: פיצוץ גשר שעליו עבר הכביש לדמשק.
האלוף שאול מופז, כיום סגן הרמטכ"ל, היה אז מפקד סיירת הצנחנים. "בתחילת המלחמה פעלה הסיירת בחזית המצרית, באיזור ראס-סודר", משחזר האלוף מופז. "באותו יום נקראנו באופן די פתאומי צפונה, למיפקדת היחידה. כשהגענו, נאמר לנו שאנחנו יוצאים למחרת למבצע מיוחד. את יעד המטרה קיבלנו רק בבוקר יום המבצע.
"היו לנו רק שעות ספורות להתארגן, כי חטיבת הצנחנים כולה היתה מוצבת בסיני, ובעורף לא נותרו קציני מטה שיתכננו את המבצע. רצתי למטכ"ל כדי לקבל את המשימה, והסגן שלי החל להכין את הלוחמים. תידרכתי אותו טלפונית, אישרנו את התכנית המרכזית וסגרנו את הפרטים האחרונים, כמו קשר וחבלה. בשעות אחר-הצהריים, כשחזרתי ליחידה, הכוח כבר היה מוכן. תידרכנו, עלינו למסוקים ויצאנו לדרך. זה היה נוהל קרב מאוד קצר, מאוד לחוץ".
במקביל נערך תדריך בטייסת "דורסי הלילה", טייסת היסעור הראשונה של חיל-האוויר. למשימה צוותו הטייסים המנוסים ביותר: סא"ל (מיל') אלי קסן, סמ"ט א' של הטייסת, שובץ כקברניט המסוק שיטיס את הלוחמים לאיזור סייקל, וישוב מיד לארץ. סא"ל (מיל') יובל אפרת, מפקד הטייסת, תוכנן להוציא אותם משם במסוק יסעור אחר.
הטיסה לכל כיוון היתה ממושכת. עמוק במדבריות סוריה, במרחק 250 ק"מ מהארץ, כל טעות בניווט עלולה להיות גורלית ובגיחה הזאת היה מירווח רחב לטעויות. הטייסים נדרשו לנווט בלילה, בנוף מדברי, חד-גוני ולא מוכר. למרות התנאים הקשים, הונחתו לוחמי סיירת הצנחנים בדיוק בנקודת-הציון המתוכננת, צפונית לסייקל, בשעה 21:30, ערב שבת.
"נחתנו קרוב מאוד לכביש, ואחרי הליכה קצרה התמקמנו", ממשיך האלוף מופז. "ציפינו למצוא שיירה ארוכה, אבל ראינו זוגות של כלי-רכב שחלפו בהפרשים של עשר דקות או רבע שעה אלה מאלה. לאט לאט קלטנו שזאת השיירה והבנו שהעיראקים נוסעים בנוהל מבצעי, למרות שהם נמצאו בעומק סוריה. פגענו במספר כלי-רכב, כולל במוביל טנקים ופוצצנו את הגשר. אני חושב שבסופו של דבר, השיירה לא היתה יכולה לעקוף את מה שפוצצנו. הנחנו שם קרוב ל-200 ק"ג חומר-נפץ".
מבצע "כותונת" הצליח. למחרת תקפו גם מטוסי קרב של חיל-האוויר את השיירות העיראקיות, והנחילו להם מכה נוספת. בעקבות ההצלחה, הוחלט לצאת למבצע דומה, הפעם על ציר חומס-דמשק. רכבת אווירית סובייטית הובילה אז ציוד ואספקה לשדות-התעופה הצפוניים של סוריה, בעומק המדינה. שיירות ארוכות של משאיות, עמוסות בטילי נ"מ, יצאו משם לחזית, לספק טילים חדשים לסוללות הנ"מ שבחזית. הכוונה היתה לפוצץ גשר נוסף, גדול יותר, על כביש חומס-דמשק ובכך למנוע מהטילים להגיע לחזית.
השיירות הסוריות שהובילו את טילי הנ"מ, התגלו לראשונה בטיסה בלילה הקודם. בתדריך שנתן אלי קסן ליובל אפרת, אחרי שהנחית את הכוח בסוריה, הוא הזכיר את הכביש שנעו עליו שיירות הטילים. "כבר אז קסן אמר לי שכביש חומס-דמשק מאוד עמוס", נזכר יובל אפרת. "הוא התבדח, ואמר שהיתה לו בעיה לחצות את הכביש בגלל העומס. בטיסה חזרה לארץ, אחרי שפיניתי את הכוח, ראיתי גם אני את השיירות, ואת הגשר. זה היה גשר גדול מאוד, הרבה יותר רציני ממה שהורדנו בלילה הראשון".
"בשש בבוקר הגענו ליחידה, לסיכום המבצע שעשינו בלילה", מספר האלוף מופז. "בשעה עשר נקראתי שוב למטכ"ל. 'תבוא, אנחנו חושבים שכדאי לפעול גם הלילה', הודיעו לי. חזרנו על המתכונת של הלילה הראשון, ומיד התחלנו להכין את האנשים באותו נוהל". במקביל, נמשכו הדיונים במטכ"ל, לקראת אישור המבצע, שהתקבל רק 40 דקות לפני העלייה למסוק.
מבצע "דווידקה" נועד להיות שידור חוזר של מבצע "כותונת", רק בקנה-מידה גדול יותר. גם טווח המשימה התארך במספר ק"מ. שתי הפשיטות בוצעו לילה אחרי לילה, בעומק סוריה, כשמטרות המבצע זהות: פיצוץ גשרים. אפילו שעת ההנחתה של הכוח בשטח היתה זהה בשני המבצעים. אבל תנאי הפתיחה היו שונים: מבצע "כותונת" היה ראשון מסוגו, ולכן מצא את הסורים לא מוכנים. מבצע "דווידקה" היה שיחזור מדויק של מבצע שבוצע כבר. אלמנט ההפתעה לא היה קיים עוד.
"בתור מ"פ, אני לא מעלה שאלות כמו האם כדאי לדחות את המבצע, כדי שנספיק להתארגן טוב יותר", אומר מופז. "מקבלי ההחלטות לקחו בחשבון גם את השיקול הזה, אבל החליטו שחייבים לבצע את המבצע בתנאים שנבחרו. אני לא יודע לומר מה היתה רמת הביטחון שלנו כשעלינו למסוק, אבל גם לא היה זמן לעשות הערכות כאלה. לוח הזמנים של המבצע היה מאוד צפוף. אני פגשתי את הכוח רק רבע שעה לפני שעליתי למסוק".
בשעה 19:30, באור אחרון, המריא היסעור למשימה. התקלות החלו כבר ברגע הראשון. אחרי שהמסוק המריא, התקבל דיווח מטאורולוגי על עננים בנתיב הטיסה, ותוך כדי טיסה נדרש הצוות לאלתר נתיב חדש. "היינו בערך מעל חיפה, כשאמרו לי שיש שינוי נתיב בגלל עננים", אומר יובל אפרת. "הופתעתי מאוד. בלילה הקודם ראיתי שבאיזור אין עננים, ולכן התווכחתי וטענתי שהנתיב המתוכנן אמור להיות נקי. אבל במרכז השליטה התעקשו. הנחתי שהם יודעים משהו שהם לא יכולים להגיד לי וקיבלתי את ההוראה. הדלקנו אור גדול בקוקפיט ושרטטנו את הנתיב החדש, עם זמנים וכיוונים מעודכנים. כיבינו את האור, וחצינו את הגבול לסוריה".
כעבור מספר דקות התברר שהתחזית המטאורולוגית היתה שגויה, והיסעור נכנס לשכבת עננים. אפרת נאלץ לטפס לגובה, מעל העננים, דבר שהגביר את הסכנה שהמסוק יתגלה בידי מכ"מים סוריים, והקשה על הצוות לבצע ניווט מדויק.
אחרי שהמסוק עבר את הרי הלבנון, התבהרו השמיים. יובל אפרת הנמיך מיד, מקווה שהמכ"ם יאבד את העקיבה אחריו, והמשיך בטיסה נמוכה. "כשטסנו מעל העננים איבדנו את הנתיב המקורי. כשחזרנו לגובה נמוך, לא טסנו לפי הניווט המתוכנן. עברנו קו רכס שהופיע על המפה, והגדיר לנו את האיזור שבו אנחנו נמצאים, אבל לא ידענו בדיוק איפה אנחנו נמצאים ביחס לכביש. את הכביש עצמו לא ראינו, כי הוא היה מאחורי קו הגבעות. בשלב הזה מופז נכנס לקוקפיט והתייעצתי איתו. היינו במרחק של כארבעה ק"מ מהנקודה שבה היינו צריכים להנחית את הכוח. החלטנו לנחות".
מופז: "הסורים זיהו את נקודת הנחיתה של המסוק וריכזו במקום כוחות רבים. למרות שלא נחתנו בדיוק בנקודה המתוכננת, החלטנו לבצע את המשימה. ככל שהתקרבנו לכיוון הגשרים, ראינו עוד ועוד כוחות סוריים, ולמרות זאת, החלטנו להמשיך. הספקנו ללכת חמישה ק"מ, במשך כשעה וחצי, עד שהתגלינו. זה היה ליל ירח מלא ואחד הכוחות הסוריים, שנשלח לסייר בשטח, גילה אותנו".
הסורים פתחו באש. הכוח הישראלי השיב אש והחל לנהל קרב כמעט אבוד מול כוחות עדיפים, עמוק בתוך סוריה. "לא רצינו לירות בחזרה, אבל לא היתה ברירה. בזמן ההיתקלות, ראינו לפחות שתי משאיות שפרקו קרוב למאה חיילים נוספים. הסורים המשיכו למלא את השטח בשריוניות, כלבים וזרקורים. היה ברור שבמצב הזה, כשעברנו רק מחצית הדרך לגשרים, לא סביר שנוכל לפוצץ אותם. היינו יכולים להמשיך, אבל סיכויי ההצלחה היו נמוכים מאוד".
"אחרי שהנחתנו את הכוח, טסנו בחזרה לכיוון ישראל", אומר יובל אפרת. "הרדיו היה שקט. לא ראינו ולא שמענו שום דבר יוצא דופן. ואז מופז דיווח על ההיתקלות. במבצע כזה, היתקלות זה דבר חמור. אמרתי לעצמי שהם כנראה לא יבצעו את המשימה, ועשיתי חישוב מהיר. מד הדלק הראה שעברתי כבר את נקודת ה'אין חזרה'. כדי לפנות את הכוח, אני אהיה חייב לחזור לישראל לתדלק. המשכתי לטוס, עד שיוחלט מה עושים. בעצם, עד הנחיתה ברמת-דוד לא היה ברור לי שאני יוצא לחלץ אותם. רק אחרי הנחיתה, בא אחד המכונאים מהטייסת ואמר שיש לי טלפון, ואז כבר היה לי ברור מה קורה".
מופז: "החלטנו להפסיק לירות, ולנתק מגע, כי הירי סייע לסורים לרדוף אחרינו. היינו בתחתית ואדי, והתחלנו להתרחק מהגשר ולטפס לשטח גבוה יותר. בשלב הזה כבר לא ירו עלינו, אבל היה ברור שהסורים ממשיכים לחפש אותנו. התייעצתי עם הקצינים, והבנתי שהסיכוי לבצע את המשימה נמוך מאוד. ואז הגיע מיג סורי, שפיזר פצצות תאורה. נצמדנו חזק מאוד לאדמה. חשבנו שיהיה נכון לצאת מהשטח, אבל הקשר עם הבית היה מאוד בעייתי, וראינו שהסורים מאוד קרובים, כמה מאות מטרים מאיתנו.
"אז החלטנו שאנחנו הולכים למילוט ולא מחכים למסוק. זאת החלטה מאוד כבדה. זה אומר שהסגן שלי ואני מתפצלים לשני כוחות, וכל כוח מסתתר בשטח ל-24 שעות, מתוך תקווה שלמחרת בלילה יבואו לחלץ אותנו. היינו צריכים לנתק מגע מהשטח, ולנוע מהר מאוד בכוחות מפוצלים, כדי שאם הסורים יעלו על עקבותינו, הם לא יתפסו את כל הכוח. ממש בזמן שהתפצלנו והתחלנו לנוע, יובל אפרת עלה על הקשר, והודיע שהוא בא להוציא אותנו".
"הפעם טסתי בנתיב המקורי, שם באמת האיזור היה נקי מעננים", מספר יובל אפרת. "מיד לאחר ההמראה דיווחתי למופז שאני בא לחלץ אותו, ואמרתי לו להיות מוכן בשעה מסוימת. הודעתי שאצור איתו קשר פעם נוספת עשר דקות לפני שאגיע לאיזור. התמונה לא היתה שלמה. ידעתי רק שהוא נתקל ושהכוח נסוג לאחת הגבעות.
"בטיסה מעל הים הרגשתי שאני פשוט כבר לא מחזיק מעמד, שהעייפות גוברת עלי. נתתי לטייס המשנה את ההגאים וביקשתי מבני, המכונאי המוטס, מימייה. הורדתי את הקסדה ורוקנתי את כל המים על הראש שלי, בזמן שאני יושב על כסא הקברניט. זה עורר אותי.
"עכשיו היה לי זמן לתדרך טוב-טוב את הצוות. הם שמעו את מופז ברדיו בדיוק כמוני, ואמרתי להם שזה הולך להיות חילוץ מסובך וקשה. אנחנו לא יודעים איפה נמצא הכוח הישראלי, יש כוחות סוריים בשטח שמחפשים אחריהם, וסביר שנחטוף. ביקשתי שכל אנשי הצוות יעשו כמיטב יכולתם".
מופז: "המצב היה קשה. ראינו הרבה סורים מסביב, שמענו את הנביחות של הכלבים וראינו את הזרקורים. הבנו שהמסוק בדרך, אבל ההמתנה התארכה והיינו צריכים להחליט האם להמשיך לחכות או להתפצל למילוט. לא ידענו מתי המסוק יגיע והסורים הלכו והתקרבו אלינו. בנקודה מסוימת, כשהם הגיעו למרחק של כחצי ק"מ מאיתנו, הבנו שאם נחכה עוד רבע שעה הסיכוי שלנו לשרוד יהיה נמוך מאוד. היינו רק 40 איש ומולנו עמדו מאות חיילים. בדיוק אז, עם העיתוי המופלא שלו, יובל אפרת הודיע שהוא נכנס לאיזור. זה היה ממש כחוט השערה. כבר החלטנו להסתתר, חילקנו את הכוח והציוד והתחלנו לרדת מצידה האחורי של הגבעה. לא הספקנו ללכת הרבה, כשיובל יצר קשר. עצרנו, והבנו שאם הוא מגיע בעוד כמה דקות, ניקח את הסיכון ונישאר על הגבעה, עד לחילוץ".
אפרת: "עשר דקות לפני שהגעתי לשטח, ביקשתי ממופז שיתאר לי את המצב שם. הוא אמר שהכוח נמצא בראש גבעה, מוקף משלושה צדדים בכוחות חי"ר ושריוניות, ומלמעלה מטוסים מנירים את האיזור. שני כוחות נייחים נמצאים במרחק 800 מטר ממנו וכוח שלישי מטפס במעלה הגבעה לכיוונו".
מופז: "טיפסנו בחזרה לראש הגבעה וחיפשנו מקום להנחית את היסעור, מקום שיהיה מספיק קרוב אבל גם מוסתר מעיני הסורים. ניסינו לכוון אותו בקשר, אבל לא הדלקנו טרפז הנחתה, כדי שהסורים לא יגלו אותנו. הנחנו פנס קטן, והדלקנו אותו רק ברגע האחרון. היסעור הוא מסוק גדול ובולט, ובשטח שמעו אותו היטב. היסעור נכנס וחטף אש נ"מ חזקה מאוד".
"ביקשתי ממופז שידליק אור", ממשיך יובל אפרת. "הוא אמר לי שהוא לא יכול, כי הסורים קרובים מדי. אמרתי לעצמי או.קיי., אני אנסה לאתר אותו בכל-זאת. הקטנתי מהירות, נצמדתי לקרקע והחלטתי לסרוק את האיזור עד שאזהה את החיילים, או עד שמופז יזהה אותי. חלפתי קצת לפניו, כשהוא צעק לי 'יורים עליך!'.
"לא ראיתי את הכוח וגם לא את רשפי הפגזים, אבל הרגשתי היטב את הצרור פוגע במסוק. היסעור התמלא בעשן ובריח של אבק שריפה. הרמתי קולקטיב והאצתי מ-70 קשר ל-120. לא היתה לזה השפעה על הירי, אבל הצלחתי לצאת מהאיזור והתרחקתי שניים-שלושה ק"מ. השלמתי את הסיבוב ובינתיים הודעתי לצוות המסוק, שלא היה לו נסיון קודם בהיפגעות, 'חבר'ה, זה בסדר'.
"אחד מהם צעק: 'אנחנו בוערים!'. אני כבר הכרתי את הריח הזה, של עשן שמתפשט במסוק. אמרתי לבני, המכונאי המוטס, שיילך עד לזנב ויראה אם משהו בוער. הרגשתי שהפגיעה לא רצינית מדי. בני הלך אחורה ואמר ששום דבר לא בוער או נוזל. הכל נראה בסדר, כל השעונים היו בסדר והמסוק טס בסדר. היו אומנם כמה פגיעות ברוטור, אבל לא היה שום דבר חמור. היה לנו מספיק דלק והחלטתי להמשיך. קודם כל, הצנחנים היו חייבים לצאת משם. חוץ מזה, היסעור די מוגן בנקודות הקריטיות שלו ויש לו איזה חצי טון שריון בדיוק בשביל דברים כאלה.
"אמרתי לעצמי שאם מופז רואה אותי, אני יכול לדעת איפה הוא נמצא ואיפה הסורים. הבנתי גם שנכנסתי לאיזור מהכיוון הלא נכון ולכן ירו עלי. הודעתי שאני נכנס שוב בעוד חמש דקות, אבל אני מוכרח אור קצר, אפילו נצנוץ אחד. אמרתי לו שכשאני אתקרב, שידליק אור, לפי הוראה שלי. התקרבתי לפי ההתמצאות החדשה שלי וזה באמת היה איזור אחר. הגעתי מאחורי הגבעה, וביקשתי 'עכשיו, אור קצר!'. מופז הדליק וכיבה את הפנס, וקלטתי את זה. ביקשתי מטייס המשנה, עודד שאנני, שיקריא לי נתוני מהירות וגובה, והסתכלתי כל הזמן לכיוון הנקודה בה נדלק האור. השתדלתי לא לשנות כיוון וטסתי ישר לשם. זה הצליח. פתאום ראיתי את הלוחמים עומדים על הגבעה. נחתתי ביניהם, פתחתי את הרמפה מאחור והם החלו לקפוץ פנימה".
בין מאות חיילים סורים, המתין היסעור על הקרקע, עד שכל הלוחמים יכנסו למסוק. הסורים המשיכו לסגור על הגבעה ומלמעלה שייט מטוס קרב, משגר נורים בעת הצורך. "ישבתי בכיסא שלי, ספרתי את השניות עד שהם יעלו וחשבתי לעצמי איך אני ממריא ומסתלק משם", אומר יובל אפרת. "ביקשתי מבני שיספור אותם והוא דיווח לי שכולם בפנים. הוריתי לו לסגור את הדלת והמראתי. זה היה בהחלט בזמן. שלוש דקות אחרי שהמראנו נחת מטח מרגמות בדיוק על הנקודה שבה עמד המסוק. אחד הלוחמים ראה את הפגזים נופלים כשכבר היינו באוויר. יצאתי מאותו כיוון שבו נכנסתי בפעם השנייה. אחרי שתי דקות פגע צרור נוסף במסוק ושני צנחנים נפצעו קל. ושוב העשן הזה והריח של אבק השריפה.
"יש ביסעור מערכת כריזה מהקוקפיט לתא הנוסעים, כמו במטוסים אזרחיים. כשיצאנו מהאיזור והמצב נרגע, דיברתי אל החיילים במסוק. אמרתי שהכל בסדר, שיסתכלו החוצה אל הנוף היפה ויהנו מהטיסה. אנחנו נגיע הביתה בשלום".
הפעם טס המסוק בנתיב קצר יותר ובגובה רב יותר. כעבור שעה וחצי נחת היסעור הפגוע בבסיס חיל-האוויר בצפון. בבדיקה שנערכה לאחר הנחיתה התגלו במסוק תשע פגיעות. הפגזים פגעו בגוף המסוק, בבידוני הדלק וברוטור. אחד הפגזים פגע בכיסוי המנוע, אך נעצר בלוח השריון.
"אני זוכר היטב את הרגשת ההקלה, כשהיה ברור שהמסוק בא להוציא אותנו", נזכר שאול מופז. "אפילו באותו רגע לא היינו בטוחים שאפשר לבצע בשלמותו את החילוץ המסובך הזה. היו הרבה סימני שאלה וידענו שלמסוק נשקפת סכנה. כשתותחי הנ"מ ירו עליו, חששנו שהוא ייפגע קשה ובכל זאת הוא הצליח להחזיר אותנו לארץ. רק אז היתה ההקלה האמיתית. בזמן החילוץ, אתה מחפש כל הזמן את השלב הבא. ההקלה באה בתהליך הדרגתי, זה לא קורה בבת אחת.
"בין אנשי הסיירת לטייסים היתה היכרות אישית, ואמון רב", אומר מופז. "כשאתה מכוון בשטח מפקד טייסת, ואומר לו היכן לנחות, הוא יודע שעל הקרקע נמצא מישהו שיודע כיצד לעבוד עם מסוק. מנגד, אנחנו ידענו שאם הוא יצטרך לבוא ולחלץ אותנו, הוא יעשה כל מאמץ לבצע את המשימה. אין ספק שיובל גילה אומץ לב במבצע הזה. העובדה שמפקד הטייסת נכנס בעצמו ומוציא אותך משם, עם כל הסיכון שכרוך בכך, היתה רגע השיא". מאוחר יותר מונה מופז לתפקידים בכירים במערך החי"ר. לפני כחצי שנה, לאחר ששירת כאלוף פיקוד דרום וכראש אגף התכנון בצה"ל, מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל.
כמעט 25 שנים לאחר מבצע "דווידקה", מנתח מופז את הסיבות לכישלון. "נתוני הפתיחה היו שהשיירה עוברת באותו לילה, ולא יהיה זמן אחר לפגוע בה. גם כוח המשלוח העיראקי וגם שיירת טילי הנ"מ, היו מטרות בוערות. אחרת לא היו שולחים אותנו לעומק סוריה, לילה אחרי לילה. בדיעבד, התברר שמקבלי ההחלטות לא העריכו נכון את התגובה של הצד השני, שבפעם השנייה כבר היה מוכן לקראתנו. אבל זה מסוג הסיכונים שלוקחים במלחמה".
יובל אפרת החל את דרכו בחיל-האוויר כטייס קרב. במלחמת ששת הימים נפגע מטוס האוראגן שהטיס והוא נפגע ברגלו. בעקבות הפציעה עבר הסבה למסוקים. במלחמת יום הכיפורים קיבל את עיטור המופת, על חלקו במבצע "פונטיאק", בו הנחית ופינה תותחים בג'בל עתקה שבמצרים, יומיים לפני מבצע "כותונת". כיום הוא קברניט בואינג-747 ב"אל על".
"לא דיווחתי על הפגיעה במסוק במבצע 'דווידקה' עד שהפינוי הסתיים", אומר יובל אפרת. "לא דיווחתי גם על כך שאנחנו לא מוצאים את הכוח. ידעתי שאם אני אדווח, אני עשוי לקבל הוראה להמתין, עד שבעורף יחליטו מה לעשות במצב שנוצר. אולי הם אפילו היו מחליטים לשלוח אותי בחזרה לישראל ולבצע את הפינוי בצורה אחרת. בדיעבד, הייתי צריך לדווח. באותו רגע, רציתי לחלץ אותם. אנשים שאני הכנסתי, אני גם אוציא אותם משם".

"אלוהים עבד שם שעות נוספות"

25 שנים לאחר מבצע "דווידקה", הפגשנו את האלוף שאול מופז ואת סא"ל (מיל') יובל אפרת, לשיחה על אותו לילה. הציטוט שבכותרת שייך לאפרת.
למרות ששאול מופז ויובל אפרת נפגשו מאז 1973, במדים ובלעדיהם, ליוותה התרגשות רבה את רגעיו הראשונים של המיפגש, שנערך בלשכת סגן הרמטכ"ל. החיוכים, הטפיחות, והפירגון ההדדי יוצרים במהירות אווירה חמימה בין מופז לאפרת. השנים עשו את שלהן, ומדי פעם חומק לאחד מהם פרט קטן מהזיכרון, והשני ממהר להשלים אותו. וכך, בשיחה קולחת וחסרת עכבות, נשפך אור על מה שלא נמצא בדו"חות הרשמיים: הפחדים, ההתרגשות והמטען האישי שכל אחד מהם נושא איתו מאז אותו לילה.

מה היה רגע השיא של המבצע: החילוץ מקטייפה או הנחיתה עם המסוק הפגוע בארץ?

האלוף מופז: "אני חושב שהנקודה הכי משמעותית, היא רגע החילוץ. יובל חזר ונכנס למציאות שבה כבר היינו במגע עם הסורים, עם בעיות קשר, מוקפים מטווח מאוד קרוב, אחרי שכבר החלטנו ללכת למילוט. ברגע זה מגיח קולו של יובל בקשר, אחרי שעה שניסינו ליצור קשר עם העורף ולהבין מה קורה. ואז יובל אומר, בצורת הדיווח הכי שיגרתית, 'אני עוד עשר דקות אצלך'.
"הרגע הזה חרוט אצלי בזיכרון, כי הוא שינה לחלוטין את סיום המבצע הזה. כבר ידענו שאין חילוץ, אין חזרה הביתה, ואנחנו הולכים למילוט עם המשך לא ברור. זאת היתה החלטה מאוד כבדה. ופתאום יש שינוי דרסטי של 180 מעלות, ובעצם ידענו שנחזור הביתה. זה היה דבר שגם שינה לכולנו את מצב הרוח ואת התקווה להמשך.
"למרות שלא יכולנו להדליק פנסים ומכשיר הביות לא עבד בגלל תקלה במסוק, ידענו שיובל מסוגל לזה. היתה היכרות מאוד הדוקה ואינטימית בין אנשי הסיירת לטייסי היסעור, במיוחד עם מפקד הטייסת. כשיובל הגיע שוב, לחילוץ, היתה בינינו שפה משותפת שהיא לא כל-כך על-פי הנהלים, כמו שהיא בנויה על ההכרה ביכולת שלו. ואז באמת כיוונו אותו, ויובל נחת ללא ביות, בחושך ובתנאים לא קלים".

פחדתם בטיסה הביתה?

מופז: "תראה, אני חושב שאלה מחשבות שעוברות בראש של כל אחד, על-פי רמת המידע והבנת המצב הסובייקטיביות שלו. לנו היה ברור שאם אנחנו נכנסים לתוך היסעור, אנחנו נגיע הביתה. עכשיו הכל בידיים של יובל. ברגע שהבנו שבאו להוציא אותנו משם, היה ברור לנו שזהו, מבחינתנו אנחנו כבר בבית".
אפרת: "אני מזכיר לך שמיד אחרי שהמראנו, דקה אחרי ההמראה, חטפנו עוד צרור, ושני חבר'ה שלך נפגעו במסוק".
מופז: "עופר חקלאי, אחד הקצינים בסיירת, נפצע בישבן".
אפרת: "אני הייתי באיזשהו מקום קצת מתוח, כי בכל זאת המסוק חטף שני צרורות, אבל ניסיתי להשרות אווירה של 'עסקים כרגיל'".
מופז: "אני מניח שהטייסים ידעו טוב מאיתנו על כל הסיכונים והסכנות שבדרך. החיילים ראו את הירי על המסוק, אבל ברגע שאתה נמצא בתוך היסעור והדלת נסגרת, אתה נמצא במצב שאתה נוטה להדחיק פחדים. אני חושב שכל אחד מאיתנו הודה לאלוהים וליובל שיצאנו משם".

יובל, אחרי הנחיתה באו והודו לך?

"אני לא זוכר. כשהגענו לבסיס בצפון כולנו היינו די המומים שבכלל נחתנו. התודעה באה לי רק אחרי המלחמה, בבית, כשהסתבר לי ששני בני הקיבוץ שלי היו שם במסוק. בזמן המבצע בכלל לא ידעתי את זה".
מופז: "הדבר שחרוט לי בזיכרון, זה שאחרי הנחיתה יובל אומר לי: 'בוא, עכשיו אני אראה לך את המסוק'. לוקח פנס, וסופר איתי את החורים, ברוטור, בבידונים. ככה הוא עבר איתי מסביב למסוק, ואמר: 'תראה למה היסעור מסוגל'".

איך מרגישים כשרואים את הפגיעות?

אפרת: "אחרי שאתה על הקרקע אתה כבר לא נבהל משום דבר. אבל אין ספק שאלוהים עבד שם שעות נוספות. זה היה חילוץ מאוד גבולי, אבל בשום רגע לא היתה לי מחשבה לחזור לארץ בלי לבצע אותו. רק אחרי שהמראנו וחטפנו את הצרור השני, התקשרתי לבקרה ואמרתי שאנחנו באוויר עם כולם ושחטפנו שני צרורות, ואז שלחו מהארץ עוד יסעור לקראתנו, למקרה שנבצע נחיתת אונס בשטח".

המבצע הזה מהווה נקודת-ציון עבורכם? יש לו השלכות אישיות?

אפרת: "עבורי, מלחמת יום הכיפורים היתה נקודת שיא בקריירה. זו בפירוש היתה שעת מבחן ותיפקדנו היטב. אישית, לא פחדתי בכלל בכל שלבי המלחמה. לא היה שום ספק בביצוע של אף משימה. זה לא שלא שיניתי דברים, אבל לא היה לי ספק שצריך לבצע כל הוראה שמקבלים. בשבילי, זו היתה הפיסגה, גם לעבוד עם כזאת יחידה וגם מבחינת הביצוע האישי שלי".
מופז: "המבצע חיזק מאוד את האמון בין אנשי הסיירת לטייסים. לא מדובר רק על אמון מקצועי, איך הטייס מטיס את המסוק, אלא אמון באומץ הלב וביכולות שהטייסים משדרים. איכות האנשים היא לדעתי מרכיב מאוד חשוב בתוצאה הסופית. ככל שנדבר על אמל"ח מתקדם ועל מסוקים, מה שהכריע בסוף, היו אומץ הלב של יובל עם הרצון והנחישות שלו להיכנס פנימה והעובדה שהחיילים לא איבדו את העשתונות".

המבצע שינה בכם משהו?

אפרת: "ברגע שהצלחת לעמוד במבחן, מתחזק האמון שלך בעצמך, ובמערכת. לפני המלחמה, היתה לי בעיה של חוסר אמון ביסעור. הספקתי לטוס בסך-הכל חמישה חודשים על המסוק ולא הכרתי אותו מספיק. היסעור הוא לא אווירון שאתה זורם איתו. היסעור הוא מכונת טיסה. בהתחלה הגוף שלך לא נכנס בדיוק לכיסא והידיים לא רצות מיד על כל הכפתורים. לקח לי זמן להתרגל. ואז באה המלחמה, וכבר בלילה הראשון מצאנו את עצמנו בדרך למבצע מיוחד. פתאום ראיתי שיש לי ביד מכונת מלחמה אדירה ומיום ליום האמנתי במסוק יותר ויותר. ואז אתה כבר לא מודד בדיוק איזה משקל לקחת, אתה מרים את הקולקטיב והמסוק מתרומם. אחרי המלחמה הרגשתי מחוזק מאוד והרבה יותר בטוח בעצמי".

עוד באותו מדור

הכוכב האדום

ביקור של חמישה שבועות בארץ הספיק לדניאל כדי להחליט שהוא עוזב את הבית והלימודים ברוסיה, ועולה לבדו לישראל. הוא היה אז בן 18, סטודנט להנדסת מחשבים. שמונה שנים אחר-כך, סגן דניאל הוא קצין האמל"ח של 669, העולה הראשון מרוסיה שהגיע ליחידה. מאז שעלה לארץ, סיים לימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות בטכניון וזכה באליפות ישראל בריצות ניווט. העובדה שהגיע ליחידה בעלת אופי כל-כך ישראלי שורשי, לא נראית לו עניין גדול. "כל אחד יכול להגיע לזה", הוא אומר, "גם אם זה לא קל". העובדה שניצח את הבירוקרטיה הצה"לית היא בעיניו ההישג האמיתי

האתגר של דרור

פתאום באמצע החיים, נפצע סגן דרור כהן בתאונת דרכים והפך מטייס קרב, "מלך העולם" כדבריו, למשותק מהמותניים ומטה. לאחר שיקום ממושך חזר לשרת בתפקיד מטה והחל לחפש ריגושים חדשים. אחרי שמצא את עצמו באתר סקי מים לנכים ליד לונדון, החליט להיכנס חזק לתחום הספורט האתגרי. טרקטורון, באגי, סקי ורק דבר אחד חסר, היכולת להתרומם מעל הקרקע. "עד היום", הוא מודה, "לא מצאתי ריגוש שמשתווה לטיסה"