בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 122 (223) 01/08/98

כתבות

לאן נעלמה אמיליה ארהארט

היא היתה יפה, אינטליגנטית, קשוחה ובעלת העזה. היא היתה האשה הראשונה שטסה לבדה מעל ארה"ב, היא שברה שיא מהירות בחציית היבשת ללא הפסקה ובאופן קבוע היא נחתה ממש על אדי הדלק האחרונים. ב-12 לינואר 1935 יצאה הטייסת אמיליה ארהארט לטיסה מעל האוקיינוס השקט ובכך היתה לאדם הראשון שטס מעל לאוקיינוס באותו נתיב. אבל לארהארט זה לא הספיק. היא היתה חייבת להוכיח את עצמה במבצע הגדול מכולם ורק אז לפרוש. היא היתה נחושה בדעתה להקיף את העולם. במבצע היומרני של חייה ניספתה ארהארט בנסיבות מיסתוריות. קודם-לכן כתבה ביומנה: "יבוא יום וסופי יגיע. אינני חפצה בזאת, אך בבוא העת ארצה שזה יקרה במטוס, ומהר"

ליעד ברקת

"זו הפעם האחרונה שאני הולכת לבצע תרגיל כזה", אמרה אמיליה ארהארט לאחד העיתונאים הרבים שעמדו לצד המסלול, מתאמצים לספוג כל פיסת מידע לפני ש"ליידי לינדי" האגדית תעלה למטוס ה"לוקהיד"אלקטרה שלה ותצא למסע הארוך מכל. לאחר-מכן, כך הבטיחה, תפרוש מטיסה ותחיה חיים שקטים ונעימים, או לפחות תנסה.
בגיל 39, לבושה במעיל טייסים מגורז ולצווארה צעיף משי ארוך, צעדה אמיליה ארהארט לעבר המטוס הנוצץ שניצב בודד על המסלול. היא והנווט שלה, פרד נונאן, ינסו הפעם להקיף את כדור-הארץ כולו, לשבור את השיא האחרון והגדול מכולם.
שישה שבועות לאחר-מכן, ביום השני של יולי 1937, עייפים ומיואשים מהנסיונות לאתר את האי האולנד בו התכוונו לנחות, אבד הקשר עם מטוס האלקטרה של אמיליה ארהארט ופרד נונאן. עקבותיהם לא נודעו עד היום. ככל הנראה, התרסקו למעמקי הים. במשך השנים היו מספר דיווחים על כך שארהארט ונונאן נצפו חיים על אחד מהאיים הדרומיים, אולם מעולם לא נמצא לכך בסיס. שרידי המטוס, בכל אופן, לא אותרו. אמיליה ארהארט, אגדה עוד בחייה, נעלמה.
גם היום, 60 שנה מאוחר יותר, אמיליה ארהארט היא עדיין אגדה. למרות שהיו טייסות רבות אחריה, לארהארט היתה תעוזה רבה מכולן, היתה לה רוח אחרת והיא היתה מקור השראה וחיקוי.
הניסיון של ארהארט להקיף את העולם לא היה השיא הראשון שניסתה לשבור. היו עוד רבים ומוצלחים לפניו. ב-1928 היא היתה לאשה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי. "ליידי לינדי", כינו אותה בהערצה לאחר ששיחזרה את המסלול הארוך והבוגדני שהביא לצ'ארלס לינדברג תהילת עולם. אבל אז היא היתה רק נוסעת, שצורפה לטיסה ממניעים פרסומיים. חמש שנים לאחר-מכן היא חזרה על השיא, הפעם לבדה, ובכך היתה לאשה הראשונה שביצעה טיסת סולו טרנס-אטלנטית. באוגוסט אותה שנה היא שברה שיא נוסף וגמאה את המרחק הרב ביותר שעברה אשה בטיסה רצופה. ב-1935 טסה ארהארט מעל לאוקיינוס השקט. המבצע האחרון, ממנו לא חזרה, נועד להקיף את כדור-הארץ בהיקפו הרחב ביותר.
אבל נחזור להתחלה. אמיליה ארהארט נולדה ב-1897 וכאשר היתה בת 21 היכתה בה בפתאומיות האהבה לעולם הטיסה. היא עבדה אז כאחות בבית-חולים בטורונטו וטיפלה במסירות בלוחמים שזה עתה חזרו משדה הקרב של מלחמת-העולם הראשונה. בנובמבר אותה שנה, כדי לברוח קצת מעבודתה הקשה, הגיעה ארהארט לשדה-התעופה המקומי. היא התכוונה לצפות במטוסים ולהירגע. אולם מה שראתה שם לא עזב אותה עד יומה האחרון.
"ראיתי מטוס ממריא בשלג", כתבה 14 שנים לאחר-מכן. "פתיתי השלג הקרים שניתזו אל פני מלהבי המדחף, היו קרים ונפלאים יותר משדמיינתי. החלטתי אז, שיום אחד אני ארכב על אחת ממפלצות המתכת האלה ואפזר שלג כרצוני".
ב-1923 קיבלה אמיליה ארהארט את רשיון הטיס שלה וניסתה להשתלב בעולם התעופה האזרחית. היותה אשה היקשתה עליה והיא נאלצה לוותר על הטיסה. כתחביב, היתה הטיסה יקרה מאוד. שבע שנים לאחר-מכן, בעודה עובדת כמורה של ילדי מהגרים סינים בבוסטון, קיבלה טלפון מקפטן הילטון ריילי, טייס לשעבר בחיל-האוויר האמריקאי. ריילי לא הכביר במילים: "אולי את רוצה לטוס מעל האוקיינוס האטלנטי?" הוא שאל. מבלי להשתהות, השיבה ארהארט בחיוב.
ב-1927 היה צ'ארלס לינדברג לאדם הראשון שהצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסה. ג'ורג פוטנאם, איש שיווק וסוכן מכירות, עשה לא מעט כסף מיומן הטיסה שחיבר לינדברג לאחר הטיסה. לכן, הוא ביקש מקפטן ריילי ידידו, לאתר אשה שתהיה מסוגלת לטוס מעל האוקיינוס האטלנטי ולארגן לה טיסה דומה. לא היה לו צל של ספק, שטיסה כזו תעורר לא מעט תשומת-לב. השם של ארהארט היה הראשון שהועלה. ריילי, שהכיר אותה משדה-התעופה ליד בוסטון, שם טסה מעת לעת, הגדיר את אמיליה כ"אמינה". העובדה שארהארט דמתה חיצונית לצ'ארלס לינדברג, באותה השנה האיש המפורסם ביותר בעולם, הוסיפה לא מעט. שניהם היו בלונדינים, גבוהים ורזים, בעלי לסת חזקה, מצח גבוה ומבט נחוש בעיניים.
ג'ורג פוטנאם, שלימים הפך בעלה, זיהה מיד את הפוטנציאל הגלום באמיליה ארהארט. היא היתה יפה, אינטליגנטית, בעלת העזה. הנערה האמריקאית האידיאלית. עוד לפני שפגשה את פוטנאם, עברה ארהארט שינוי תדמית. היא גזרה את שערה הארוך והפכה לקצוצת שיער ומתולתלת. כשיצאה לטיסה, לבשה מכנסי עור חומים וחולצת משי לבנה, הכל כדי להתאים את עצמה למראה הנפוץ בשדה-התעופה. היא גם קנתה מעיל וכובע מעור, והתיזה עליהם שמן כדי להעניק להם אותנטיות. לפני ההמראה, הורה לה פוטנאם לחייך בפה סגור, כדי להסוות את הרווח בין שיניה הקדמיות.
בבוקר ה-17 ביוני 1928, במטוס "פוקר" ימי מסוג VIIB-3M תלת-מנועי, שכונה "ידידות", המריאו הטייס ביל סטולץ, טייס-המשנה לואיס גורדון ואמיליה ארהארט, במטרה לחצות את האוקיינוס האטלנטי. ביל סטולץ, אגב, הטיס את המטוס תמורת 20 אלף דולר. לואיס גורדון קיבל 5,000 דולר ואילו אמיליה ארהארט הסכימה לסכן את חייה ללא תמורה כספית.
הם היו מודעים לעובדה, שמדובר במשימה מסוכנת למדי. בימים ההם, טיסה טרנס-אטלנטית היתה מסובכת מאוד מכמה בחינות: ראשית, טווח הטיסה היה גדול מאוד והצריך כמות אדירה של דלק. שנית, תנאי מזג-האוויר באיזור לא היו ידועים ואמצעי החיזוי היחיד היה מקורות המודיעין של הצי. לכן, היה צורך בידע נרחב בניווט אווירי ובשימוש במכשירי קשר, כדי לחצות את האוקיינוס ולהגיע ליעד בשלום.
ארהארט לא ציפתה לקחת את ההגאים בעוד המטוס ממריא או נוחת, כיוון שבאותו מועד היו מאחוריה רק כמה מאות שעות טיסה. אבל היא האמינה, שבקטעים מסוימים של הדרך היא תטיס בעצמה את המטוס. לא כך היה. בחלומותיה הגרועים ביותר לא דימיינה לעצמה, שבטיסה הזו היא תהיה לא יותר מ"שק תפוחי-אדמה", כפי שהגדירה זאת מאוחר יותר. לכל אורך הטיסה היא ישבה מאחור, ליד מכלי הדלק, שעון העצר בידה, מבטה על שעוני הגובה והמהירות, ללא כל תפקיד משמעותי שהוא.
שותפיה לטיסה טענו, שלא יכלו לוותר על ההגאים עקב תנאי מזג-האוויר הקשים. בכל מקרה, את רוב הטיסה בילתה אמיליה ארהארט במבט החוצה מחלון המטוס לעבר הים והעננים. בעיקר הקדישה זמן לכתיבת יומן טיסה. "הסטטוס שלי בטיסה הזו", כתבה ביומנה, "היה קצת מתחת לסטטוס של נוסע רגיל, כיוון שלא יכולתי אפילו לצרוח מספיק חזק כדי להרגיז את הטייסים".
למרות הכל, התמורה של ארהארט מהטיסה המסוכנת והמאכזבת הזו היתה אדירה. בשל הערפל, המשיך הצוות רחוק מדי ונחת בוויילס ולא באירלנד כמתוכנן. ההצלחה היתה יותר גדולה מכפי ששיערו, אולם התהילה כולה היתה שייכת לארהארט. העיתונות והציבור חגו סביב האשה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האימתני, והגברים שהטיסו את המטוס נדחקו הצידה.
כפי שצפה פוטנאם, יומן הטיסה הפך לרב-מכר, ואמיליה ארהארט, אז אחת הנשים המפורסמות בעולם, בילתה את ארבע השנים הבאות בקידום מכירות של תעשיית המטוסים המתפתחת. נשים מעטות הצליחו להתברג באותה תקופה למקצועות חשובים, וארהארט הצליחה לחדור לתחום שהיה שמור עד אז לגברים בלבד. באותן ארבע שנים המשיכה ארהארט להתמחות יותר ויותר בטיסה. היא שקעה בלימוד ניווט ימי, טיסת מכשירים, קשר רדיו ועוד. היא השתתפה בתחרויות רבות ושברה מספר שיאים. אחד מהם היה העובדה שארהארט היתה האשה הראשונה שדאתה לגובה 14 אלף רגל.
אולם, מאז שחזרה ארהארט מאותה טיסה מעבר לאוקיינוס האטלנטי, לא עזבה אותה תחושת ההחמצה. היא גמרה בלבה לנסות שוב לחצות את האוקיינוס האטלנטי, והפעם לבדה. "עבורי, ההרפתקה הזו לא הסתיימה", כתבה ארהארט ביומנה. "ישבתי בצד, כשרציתי לשחק במשחק עצמו". ארבע שנים לאחר-מכן, יצאה ארהארט להגשים את חלומה.
רבים טוענים, שכישורי הטיסה של ארהארט היו בינוניים בלבד, במיוחד משום שהיו לה לא מעט תקלות במשך רוב טיסותיה. לזכותה ייאמר, שרוב התקלות נגרמו מסיבות טכניות, שמקורן במטוסים המיושנים. בכל מקרה, היתה לה העזה. היא מעולם לא נחתה לפני שטסה ממש על אדי הדלק האחרונים, ובכלל, בכדי לטוס לבד מעל האוקיינוס האטלנטי ולשרוד, היא היתה חייבת להיות מאוד-מאוד קשוחה.
ב-20 לחודש מאי 1932 יצאה אמיליה ארהארט משדה-התעופה גרייס שבניו-פאונדלנד לטיסת סולו טרנס-אטלנטית. היא טיפסה למטוס ה"לוקהיד"-ווגה האדום שלה, מטוס חד-מנועי שקנתה מרווחי הספר שפירסמה ומההרצאות הרבות שנתנה ברחבי ארה"ב ואירופה.
החלק הראשון של הטיסה עבר בקלות. ארהארט טסה בגובה 12 אלף רגל, והכל נראה שליו ומבטיח. לאחר 13 שעות טיסה מתישה, אך מוצלחת, חדל מד-הגובה לעבוד. אמיליה חבטה בו שוב ושוב, אך ללא הועיל. זו היתה הפעם הראשונה שנגרמה לה תקלה כזו מאז החלה לטוס.
"בערך באחת-עשרה וחצי בלילה הירח נעלם ונקלעתי לסופת ברקים", כתבה ארהארט ביומן המסע. "הצלחתי בדוחק לשמור על הנתיב. חשבתי שאם אגביה, אוכל לעלות מעל ענני הסערה. טיפסתי כחצי שעה, אלא שאז גיליתי שקרח, שהצטבר על הכנפיים, האט את קצב הטיפוס של המטוס. גם מד-המהירות החל לגמגם. התחלתי לרדת למטה בתקווה שאוויר חם יותר ימיס את הקרח. ירדתי עד שיכולתי לראות את הגלים הקפואים נשברים, אבל לא ידעתי מהו הגובה שלי מעליהם. אז ירד סביבי ערפל ולא העזתי להמשיך לטוס כה נמוך.
"חיפשתי שביל ביניים מתחת לגובה בו הצטבר קרח על המטוס ומעל הים. מובן שמשימה זו היתה פשוטה בהרבה אם הייתי יכולה לדעת מה הגובה בו אני טסה. טסתי כך מספר שעות, ופתאום ראיתי להבה כחולה בוקעת מבעד לטבעת סעפת-הפליטה במנוע, שהיתה ככל הנראה שבורה. ידעתי שהמצב יחמיר ככל שיעבור הזמן. לא היה דבר שיכולתי לעשות. קיוויתי שהמתכת מספיק עבה כדי להחזיק מעמד עד שאנחת.
"השעתיים האחרונות היו הקשות ביותר. סעפת-הפליטה רעדה בחוזקה וכשעברתי לשימוש במכלי הדלק הרזרביים גיליתי שיש דליפת דלק. החלטתי לנחות במקום הקרוב ביותר, יהיה מה שיהיה".
כשאיתרה ספינה, ולאחר-מכן סירת-דיג קטנה, החליטה ארהארט לנחות מוקדם ככל האפשר. היא הצליחה להגיע לשדה ירוק וגדול והנחיתה את המטוס בצורה חלקה. "איפה אני?" שאלה חוואי המום, שיצא כהרגלו לרעות את הפרות. לונדונדרי, היה שם המקום. "באת מרחוק?" שאל החוואי. "מאמריקה", ענתה ארהארט. לא צריך דמיון פרוע כדי לנחש את תגובתו של החוואי, שמצא עצמו ליד אשה לובשת מכנסיים, שזה עתה יצאה ממטוס חרוך וטענה שהגיעה מאמריקה.
מאוחר יותר הסבירה ארהארט את המניעים שלה לביצוע הטיסה המסוכנת מעבר לאוקיינוס האטלנטי: "הרצון הפנימי שלי לטוס מעל האוקיינוס לבד לא היה עבורי דבר חדש. טסתי מעל הרבה אוקיינוסים קודם-לכן. לכל אחד יש את האטלנטי שלו כדי לטוס מעליו. אם יש לך חלום ואתה הולך איתו מול כל המתנגדים, דעות השכונה ומה שנקרא 'הגיון פשוט' - זהו האטלנטי שלך".
מוקפת במעריצים, טעמה ארהארט בשנית את טעם התהילה, אבל הפעם לא היה ספק שזה אכן מגיע לה. היא נפגשה בלונדון עם המלך ג'ורג' החמישי ומכיוון שלא נהגה לשתות משקאות חריפים, הרימה איתו כוסית חלב. בניו-יורק עשו לכבודה תהלוכה גדולה ובוושינגטון היתה אורחת של בית-הנבחרים, שאף העניק לה אות כבוד. ארהארט מצידה מאסה בחגיגות וכבר החלה לתכנן את המבצע הבא.
היא היתה לאשה הראשונה שטסה לבד מעל ארה"ב ולאחר-מכן שברה שיא מהירות בחציית היבשת ללא הפסקה. ב-12 לינואר 1935 יצאה שוב לטיסה מעל לאוקיינוס, הפעם האוקיינוס השקט. היא טסה 2,400 מייל מהונולולו שבהוואי עד אוקלנד שבקליפורניה. זה היה נתיב מסוכן ביותר והצי האמריקאי ניסה לשכנע את ארהארט לוותר על המסע, שכן עשרה טייסים כבר ניספו עד אז בניסיון לטוס באותו נתיב. ארהארט יצאה למסע ואף שידרה ממטוס הווגה הנאמן שלה רשמים ודיווחים על התקדמותה, למיליוני האנשים שהאזינו לתחנות הרדיו לאורך חופי ארה"ב.
באחד מקטעי המסע נדהמו המאזינים לשמוע את קולה של ארהארט הולך וגווע: "אני מרגישה כה עייפה", מילמלה בכבדות. כשכולם כבר היו בטוחים שאיבדה את הכרתה והתרסקה אל האוקיינוס, היא חזרה לשידור: "פשוט נמאס לי לטוס מעל הערפל".
באוקלנד ציפו לה רבבות מעריצים. ארהארט היתה לאדם הראשון שטס מעל לאוקיינוס בנתיב זה. אבל לארהארט זה לא הספיק. היא היתה חייבת להוכיח את עצמה במבצע הגדול מכולם ורק אז לפרוש. היא היתה נחושה בדעתה להקיף את העולם.
עוד בשלב תיכנון הטיסה היה ברור שקטע הטיסה הבעייתי ביותר יהיה בין גיניאה החדשה לאי האולנד. מרחק הטיסה בין שתי הנקודות היה ארוך מאוד, כ-18 שעות. מכלי הדלק שהספקם הוגדל מ-250 גאלון ל-1,150, בקושי הספיקו. האי האולנד, שבו היתה ארהארט אמורה לנחות, הוא אי קטן ומבודד ביותר. היה ברור, כי אם לא תמצא אותו מיד עם הגיעה לאיזור, יאזל הדלק.
לכן החליטו ארהארט והנווט שהצטרף לטיסה, פרד נונאן, לעשות הכל כדי להקטין את משקל המטוס. הם הורידו מהמטוס כל מה שניתן, מאמצעים חיוניים כמו מצנחים ועד פריטים חסרי משקל כגון צמיד השנהב של ארהארט, צמיד-מזל אותו נשאה עימה לכל טיסה. אפילו את החומר שמבודד את פנים המטוס מרעש הורתה ארהארט לגרד מדפנות המטוס.
תיכנון הטיסה בוצע במהירות ובחוסר זהירות יחסי. ג'ורג פוטנאם, בעלה של ארהארט, עודד אותה לצאת לטיסה כמה שיותר מהר, על-מנת שהספר שייכתב על מסעה יספיק להופיע עד חג המולד. לקראת סוף האביב היו ארהארט ונונאן מוכנים לצאת לדרך.
החלק הראשון של הטיסה, מקליפורניה להוואי, עבר בקלות יחסית ובוצע ללא תקלות. ההמראה מהוואי, לעומת זאת, היתה תקלה אחת גדולה ולמרות שארהארט ונונאן הצליחו לצאת ללא פגע, נפגע מטוס הלוקהיד-אלקטרה שלהם קשות. חודשיים לאחר-מכן, לאחר שהמטוס נבנה מחדש, הם חזרו לקליפורניה, מוכנים לניסיון שני ומודעים לעובדה, שהפעם הם נכנסים לעונת החורף הקשה.
הם טסו מנקודה לנקודה. מאוקלנד למיאמי, משם דרך האטלנטי לברזיל. נונאן, שישב מאחור ולא היה יכול לתקשר עם ארהארט מילולית, השתמש במקל במבוק ארוך, אליו הצמיד פתק ובו כתב כל מה שרצה להגיד. סדר-היום שלהם כבר הפך לשיגרה. הם קמו בסביבות השעה ארבע בבוקר ונחתו על הקרקע בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. מכיוון שבכל מקום שהגיעו אליו הכינו להם אירועים וקבלות-פנים למיניהם, היה להם מזל אם הצליחו לצבור חמש שעות שינה בלילה.
כל יום הביא עימו מראות חדשים: הודו, סיאם, מלזיה, אוסטרליה.
ב-29 ליוני הגיעו ארהארט ונונאן לגיניאה החדשה. מקום הנחיתה הבא יהיה האי הקטן האולנד, שאורכו שני מייל ורוחבו כחצי מייל בלבד, 18 שעות מגיניאה החדשה. אם ימצאו את האולנד, יהיה עליהם רק לטוס להוואי ולשוב הביתה. "זה המכשול האחרון שעלי לעבור, לפני שאוכל לחזור הביתה ולומר לבעלי ג'ורג: 'הנה לך, עשיתי את זה'", כתבה ארהארט במברק האחרון ששלחה.
אבל ארהארט לא עשתה את זה. השדר האחרון ממטוסה נקלט ב-2 ביולי 1937 בשעה 8:44 בבוקר, על-ידי ספינת משמר החופים "איטסקה": "אנחנו טסים לכיוון צפון-מזרח, במכלים נותר דלק לחצי שעה, איתור המקום בספק, חוזרים על המסר...". ארהארט ונונאן נעלמו. למרות החיפושים המאסיביים בהנהגתו של ג'ורג פוטנאם, (עשר אוניות מלחמה ו-102 מטוסים נטלו חלק בחיפוש), לא נמצא זכר למטוסם או לגופותיהם של הטייסת והנווט. שנה וחצי לאחר-מכן הוכרזה ארהארט רשמית כמתה.
מאז צצו מדי פעם שמועות, שארהארט נראתה באחד החלקים הנידחים של יפן, או בחלק מבודד אחר של העולם. היו רמזים שארהארט היתה בעצם מרגלת שנלקחה בשבי, כאשר ביצעה משימה חשובה למען ארה"ב. אחרים טענו שהיא עברה ניתוח פלאסטי וחיה באלמוניות בניו-ג'רסי, עד שמתה בשיבה טובה. לכל השמועות הללו מעולם לא היה בסיס.
אבל אפילו ארהארט עצמה ידעה שיום אחד תמות: "יבוא יום וסופי יגיע", כתבה. "אינני חפצה בזאת, אך בבוא העת ארצה שזה יקרה במטוס, ומהר". ועוד משהו היא אמרה: "נשים חייבות לנסות לעשות דברים, כפי שגברים מנסים. כשהן נכשלות, התבוסה שלהן חייבת להוות אתגר לאחרות".

עוד באותו מדור

מוכנים

לטייסת הרעם יש כבר עשרה מטוסי F-15I ועולם מושגים ייחודי. לטיסת אימון שנמשכת שעתיים ורבע, למשל, קוראים "טיסה חצי ארוכה". ככה זה כשהמטוס שלך מסוגל להגיע לכל נקודה במזרח-התיכון וגם מעבר לו. לאחרונה קיבלה הטייסת האסטרטגית של חיל-האוויר כשירות מבצעית ראשונית והרחיבה את מעטפת האימונים. "רוב הדברים המעניינים עדיין לפנינו", אומר אחד הטייסים

הקסם של הנמרים

30 שנה לטייסת "הנמר המעופף". טייסת סקייהוק, שתפקידה להכשיר את הטייסים הצעירים ביותר לקראת השיבוץ בטייסות הקרב השונות. השהייה ב"נמר המעופף" היא תמיד זמנית וקצרת-מועד ולמרות שהשאיפה של כל טייס צעיר ב"נמרים" היא לעבור לטייסת אחרת, הרוב זוכרים את תקופת ההמתנה הזאת בחום ובגעגועים. כתבת הבטאון ליוותה שבעה מהטייסים הצעירים, עקבה אחר התהיות והניחושים מי יעבור לאן ומתי ושמעה מה הם חושבים על עצמם כטייסים צעירים בתחילת הדרך