בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 121 (222) 01/06/98

כתבות

הנה אני, באמצע החמש

תגיות: טקסים ואירועים , עייט (סקייהוק)

כתבת הבטאון הצטרפה לאחד מ-21 מטוסי הסקייהוק שיצרו ביום העצמאות האחרון את המספר 50 בשמי הארץ. היא טסה מעל כל חלקי הארץ, הרגישה מה זה ארבעה ג'י, עברה גלגולים, הצליחה לא להקיא וגילתה כת סודית של טייסים, שלא מגלים לאף אחד כמה זה כיף לטוס. כך זה נראה מהאוויר

ליעד ברקת

ראיתי הרבה טייסים יוצאים וחוזרים מגיחה. מה שקרה באמצע נשאר תמיד נעלם. נכון, תמיד היו הסיפורים של 'תקפתי ככה', ו'שברתי חזק ימינה', אבל אף פעם לא יכולתי להבין איך זה באמת. תמיד הקפדתי לשאול את אותה שאלה פשוטה: איך זה לטוס במטוס קרב? מה מרגישים כשיושבים במפלצת המתכת האדירה הזו באוויר?
היו שני סוגים עיקריים של תשובות. חלק מהטייסים נתנו נאום ארוך על זרמים וכוחות, וכשחשבתי שסוף סוף הגעתי לתשובה, הבנתי שהם בעצם לא אמרו כלום. אחרים אמרו, שטיסה במטוס קרב זה דבר שאי אפשר להסביר. צריך לעלות לשמיים ולהרגיש את זה לבד.
ואם צריך, אז צריך. ביום העצמאות הגעתי לטייסת הסקייהוקים הדרומית, במטרה לפתור את התעלומה הגדולה מכל.
"מוכנה?" שואל אותי הטייס סרן עדי בקול מתכתי, שבוקע מהקשר הפנימי. לפני שאני מספיקה לענות שמעולם לא הייתי מוכנה יותר, מתגבר רעש המנוע ואני תופסת את המצלמה חזק-חזק לפני שנעלה לאוויר. הדבר האחרון שאני חושבת לפני ההמראה הוא, שאני חייבת לקיים את ההבטחה שהבטחתי לעצמי לפני פחות משעתיים: לא להקיא.
מתוך כניעה מוחלטת אני נצמדת לכיסא המטוס חזק ככל האפשר. ברור לי, שבזמן ההמראה אפילו עם שפכטל לא יוכלו לגרד אותי מהכיסא. קולו של הפקח נשמע בבירור, מאשר לנו להמריא. סרן עדי מסתכל לשנייה במראות האחוריות לבדוק מה מצבי ושולח יד למצערת. אני מורידה את המשקף השחור ומשתדלת לנשום נשימות ארוכות, איטיות ועמוקות. חצי הנשימה החורקת שבאה שנייה לאחר-מכן, מהווה בשבילי סימן מספיק משכנע שאנחנו ממריאים.
אם קודם-לכן נצמדתי לכיסא, אז עכשיו אני חלק ממנו. המבט שלי מופנה קדימה, המסלול והנוף רצים אחורה והמטוס כאילו לא זז. הוא רק מטה את האף שלו קצת למעלה, ומניח לעולם להחליק אחורה במהירות לא נתפסת. תוך שניות ספורות אנחנו באוויר, ולי רק נותר להצטער שההמראה היתה כל-כך קצרה שאפילו לא הספקתי להרגיש לא טוב.
המטוס מטפס למעלה בקלילות ובמהירות אדירה. הנוף המדברי הופך לפסים חומים דקים, הקסדה מנתקת אותי מכל רעש חיצוני, והחופה השקופה גורמת לי להרגיש כמו בתוך בועה קטנה. ערבבו את הכל היטב, הוסיפו קצת טלטולים וכוח ג'י, וקבלו המראה.
"נו, איך את מרגישה?" שואל סרן עדי שנייה אחרי שכל הפסים החומים הופכים לגבעות קטנות, רחוק-רחוק על הקרקע. שטף ההתלהבות שלי, שמורכב בעיקר ממילים בנות הברה אחת כמו 'וואו', מצליח להצחיק אותו. "בדרך כלל אנשים שהם לא טייסים, די בהלם בהמראה", הוא ממשיך, "אבל את ממש חיית אוויר". עכשיו, כשיש לי אפילו כינוי, אני מרגישה שאני יכולה לפרוש בכבוד בסוף היום.
המשימה שלנו היום היא לא בדיוק לתקוף בבקעת הלבנון, אבל היא מספיק מסובכת. 20 מטוסי סקייהוק טסים לצידנו בשמיים, כמו להקת זבובים ענקית. בסופו של דבר, ירכיב כל הצי הענק הזה את צורת המספר 50, מספר שנותיה של המדינה. בשעה וחצי הבאות נטוס במבנה ה-50 מעל רוב אזורי הארץ: ערים, ישובים, חופים, גבעות והרים. במסגרת המפגן האווירי יקחו חלק גם מטוסים ומסוקים רבים אחרים, אבל מבנה ה-50 של הסקייהוקים הוא ללא ספק הפרויקט הגדול מכולם.
שעתיים קודם-לכן, חדר התדריכים של הטייסת. מפקד טייסת הסקייהוקים מעביר לטייסים תדריך לפני היציאה לטיסה: "אני מבקש שתשמרו על ריכוז גבוה, ותזכרו שכולם ביחד יוצרים את ה-50. טעות קטנה של אחד מכם עלולה לעשות נזק למבנה כולו". בטייסת הסקייהוקים לקחו את המשימה ברצינות גמורה. לא נחסכו אפילו התייעצויות עם גרפיקאים לגבי צורת המבנה. באיזה סוג של כתב לכתוב בשמיים את הספרות, עגול או מרובע? ומה ייראה יותר טוב מהקרקע? לבסוף הוחלט שהספרות חמש ואפס יוצגו בכתב מרובע וחד. 11 מטוסים ירכיבו את הספרה חמש, ועשרה מטוסים ירכיבו את הספרה אפס.
רוב השיחות בטייסת לאחר התדריך נשמעו בערך כך: "איפה אתה?", "אני השפיץ הקדמי של החמש. ואתה?" "אני בשורה הראשונה של האפס". כולם אגב, דאגו להודיע למשפחות ולחברים הפרוסים ברחבי הארץ בדיוק באיזה מטוס הם נמצאים. לא אכחיש שגם אני התקשרתי הביתה שניות לפני שעלינו לאוויר רק כדי להגיד: "אבא, אני באמצע של החמש".
לאחר התדריך עדי עוזר לי ללבוש את ציוד הטיסה. השאלה הראשונה שהוא שואל היא אם לקחתי מספיק שקיות הקאה, כי לדבריו היו כבר מספיק אנשים שטסו איתו ולא הרגישו כל-כך טוב. במצבי לחץ, הדבר הטוב ביותר הוא להפגין ביטחון. "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק", אני אומרת. "נחיה ונראה", משיב עדי בחיוך מרושע.
חוץ משקיות הקאה, כולל ציוד הטיסה את סרבל הטיסה, הג'י סוט, והטורסו. הג'י סוט, למי שלא יודע, נרכס על הרגליים והבטן התחתונה ומתנפח בתימרוני ג'י חריפים. ההתנפחות מונעת את זרימת הדם לעבר פלג הגוף התחתון, מה שעלול לגרום להתעלפות, אובדן הכרה ואפילו מוות. הטורסו הוא מעין אפודה המורכבת מרצועות, אשר נלבשת על פלג הגוף העליון ומתחברת למצנח המורכב בכיסא המטוס ולחגור שמהווה חליפת הצלה במקרה של נטישה מעל הים. זהו. עכשיו אני מוכנה לצאת לטיסה.
רוב הטייסים יטוסו בסקייהוק מדגם N, שהוא מטוס חד-מושבי. אנחנו נטוס בסקייהוק מסוג T, מטוס דו-מושבי, שמשמש בחיל-האוויר בעיקר להדרכה.
סא"ל רמי (46) וסא"ל עידו (47) הגיעו לטייסת ב-1972. הם עברו בטייסת את מלחמת יום הכיפורים, את מלחמת לבנון, ביצעו עשרות מבצעים ומשימות שונות, והפעם הם טסים במטס שנת ה-50. בדיוק לפני חצי יובל הם טסו במטס לציון יום העצמאות ה-25 למדינה. את המטס הוביל מפקד הטייסת דאז, אהוד שלח ז"ל, שנהרג מספר חודשים לאחר-מכן במלחמת יום הכיפורים. אחד ממובילי המטס השנה הוא בנו של אהוד שלח ז"ל, המשמש כסגן מפקד הטייסת.
סרן עדי, הטייס 'שלי', הוא טייס F-16 בטייסת "נשר הזהב". בתפקידו הנוכחי, הוא מדריך בקורס האימון המתקדם שמתקיים בטייסת הסקייהוקים. במשך כל השבוע הוא מדריך בטייסת הסקייהוקים, וטס בטייסת ה-F-16 שלו לסירוגין. "להדריך זה אתגר לא נורמלי", הוא אומר. "אני מאוד אוהב לקבל את הצעירים שרק סיימו קורס-טיס וללמד אותם להילחם, לעשות מהם קילרים, טייסי קרב".
אנחנו מטפסים על הסולם ועולים אל המטוס. בזמן שאני מתמקמת בתא האחורי, קושר אותי סרן עדי לכיסא ומסביר לי מספר דברים חשובים על הטיסה ועל תא הטייס. הוא מתחיל כמובן בבטיחות. "מה שלא יהיה, אל תמשכי בידיות הצהובות", הוא מצביע על ידיות ההפלטה. "אם יקרה משהו, אני מבטיח שאפליט את שנינו בזמן. ועוד משהו, את רואה את החישוק הזה?" הוא אומר ומצביע על חישוק ברזל שנמצא בצידי השמאלי. "אם המצנח שלך לא נפתח מכל סיבה שהיא, תמשכי את הידית והוא ייפתח". טוב לדעת שיש תשובה לכל בעיה.
עכשיו אני מקבלת הסבר על המיכשור בתא האחורי. צג טלוויזיה קטן שממוקם מולי יעביר לי תמונות מקידמת המטוס. התמונה שמעביר הצג מיועדת לסייע למדריך לשלוט על פעולות החניך מקדימה, ואף להטיס את המטוס בעת הצורך. היום הטייס המנוסה יושב מקדימה. ליד הצג נמצא מד האופק המלאכותי, שמכונה בעגת הטייסים "בול" בגלל המבנה הכדורי שלו. ה"בול" מראה את מצב המטוס ביחס לאופק, ובטיסה של היום, הוא לא אמור לעבוד קשה מדי. יש גם מד גובה, מד מהירות, מד נסיקה, מצפן ומכשירים שונים הקשורים לתיפקוד המנוע. אחרון חביב הוא מד הג'י, שבו שלושה מחוגים. אחד מהם מראה את מצב הג'י ברגע הנתון, השני מראה את כוח הג'י הנמוך ביותר שהגיע אליו המטוס במהלך הטיסה, והשלישי מראה את כוח הג'י הגבוה ביותר אליו הגיע המטוס. בסיום הטיסה, מבטיח עדי, נבדוק את מצב מד הג'י.
סרן עדי מתיישב בתא הקדמי של המטוס. משם הוא מסביר לי כיצד לכוון את עוצמת קשר-הפנים של המטוס, את הרדיו בו ישתמשו המטוסים הטסים במבנה, ואת הרדיו שדרכו ינהלו המטוסים את הקשר עם הבקרה ועם מגדל הפיקוח. נגמרים ההסברים, וזה הזמן לסגור את החופה. מרגע זה, משתרר שקט בקוקפיט. עכשיו זה הדבר האמיתי.
עדי מסיע את המטוס באיטיות אל מחוץ לדת"ק ועוצר לרגע כדי להצדיע למכונאים. אני לא יכולה להתאפק ומצדיעה להם גם. משועשעים מאוד, הם מחזירים הצדעה והמטוס מתחיל להסיע לעבר המסלול. אחרי רבע שעה של התבשלות תחת השמש, מקבלים המטוסים שלידינו אישור להמריא, וזמן קצר לאחר-מכן גם אנחנו כבר שועטים על המסלול. הכיוון - למעלה.
המשפט הראשון שעדי אומר לי אחרי שאנחנו עולים לאוויר, מסכם את כל העניין: "לטוס זה הדבר האמיתי. אני לא יכול לחשוב אפילו איך זה לקום בבוקר ולא לעלות לטיסה. שום דבר לא יכול להחליף בשבילי את הטיסה". ברגע הזה משהו בי קצת מתחרט שעליתי לטיסה הזאת. עדי שיתף אותי בסוד הכי גדול שיש, והוא צודק. לטוס זו באמת אחת החוויות הכי יפות שיש. אומנם כל תזוזה קטנה של הסטיק גורמת לבטן שלי למחות קצת, אבל גם זה חלק מהעניין. נותר לי רק להצטער מאוד, שאני, בניגוד לעדי, לא אעלה מחר לאוויר.
עדי, בן 25, גדל ברמת-השרון, ומאז שהיה ילד ידע שהוא רוצה להיות טייס. בעוד שנה וחצי הוא יגיע לסיום החתימה הראשונה שלו בחיל-האוויר, והוא שוקל בכובד-ראש לחתום בשנית. "אני לא יכול להתחייב, אבל אני בהחלט יכול לראות את עצמי ממשיך בחיל-האוויר. ברור שגם באזרחות יש משיכה מסוימת, אבל יש בחיל-האוויר הרבה אפשרויות לטווח הארוך, ואני לא פוסל את האפשרות שאני אשאר. כבר אמרתי לך שאני אוהב לטוס".
המשימה של היום היא לא בדיוק משימה מהסוג שסרן עדי רגיל לבצע. "ברור שקרב-אוויר ב-F-16 הרבה יותר מושך", הוא אומר. "הטיסה של היום היא טיסה ארוכה יחסית וקצת קשה, כי צריך לשבת על הסטיק בקשיחות ולהיות מרוכזים במבנה במשך כל הזמן. אבל העובדה שאנחנו טסים במפגן של שנת ה-50 למדינה, ושאלפי אנשים עומדים על החופים ומסתכלים לשמיים, זה בכל זאת עושה לך משהו, לא?"
מכונסים במבנה ה-50, נעבור מעל רוב הערים הגדולות בארץ. ביניהן כמובן ירושלים, חיפה ותל-אביב, שם אנחנו מהווים חלק מהופעה שלמה של מפגן אווירי וימי. העיר הראשונה שמעליה אנחנו עוברים היא דימונה, אחר-כך ירוחם, ומשם אנחנו טסים למרכז הארץ.
עד לירושלים נוכל לטוס בצורה מרווחת, מה שנותן לעדי הזדמנות להראות לי כמה דברים. צלילה קלילה ואנחנו מעל למכתש הגדול, שנראה מלמעלה בדיוק כמו... מכתש גדול. מסתבר שהכל נראה יותר פשוט מלמעלה. מכתש נראה כמו מכתש, הר נראה כמו הר, וים-המלח נראה כמו במפה: בוטן קטן וכחול.
בקשר הפנימי נשמע קולו של מפקד הטייסת, שקורא לכולם להתכנס למבנה ה-50 לקראת הגיענו לאיזור ירושלים. עדי מפסיק לדבר איתי ומתרכז במבנה. טייס שטס במבנה לא מסוגל לראות בעצמו את כל המטוסים. מהאוויר, המבנה לא נראה כמו 50, אלא סתם כמו חבורת מטוסים מבולגנת. לכן, כל טייס צריך להתיישר לפי שניים או שלושה מטוסים קרובים. אם כולם יתיישרו לפי השכנים שלהם, המבנה אמור להיות מושלם. כל תזוזה של מטוס אחד מהמבנה, תגרור התיישרות של השאר לפיו, ותוך שניות ה-50 יכול להפוך לצורה חסרת משמעות. שני מטוסים בודדים טסים גבוה יותר בשמיים, כדי שיוכלו לראות את המבנה ולכוון את המטוסים שזזו ממקומם.
בזמן שעדי מתרכז בהתכנסות למבנה, אני מוצאת לעצמי עיסוקים חדשים. אנחנו טסים בגובה 3,000 רגל בערך, לא גבוה בכלל לטיסה במטוס קרב, אבל בכל זאת למטה הכל נראה מאוד-מאוד קטן. מכוניות זעירות זזות בקושי על כבישים דקים, שכונות שלמות לא מגיעות לגודל כף היד שלי. המשימה הבאה שלי היא למצוא בן-אדם. וזה לא קל. תוך כדי טיסה, מאוד קשה להתרכז בנקודה מסוימת על הקרקע. כל ניסיון כזה גורר אחריו בחילה נוראית. למרות הקושי, ועם הרבה הפסקות להסדרת נשימה, חיפשתי בן-אדם. הרחובות של קרית-ארבע ריקים מאדם, מספר כפרים ערביים באיזור גם לא מספקים את דרישתי. דווקא בחברון מצאתי בקושי רב איש קטן מאוד הולך ברחוב.
בירושלים עומדים המון אנשים וצופים בנו עוברים מעליהם. תוך דקות אנחנו כבר קרובים מאוד לגבול הצפון, ואפשר לראות מרחוק את העיר צור שבלבנון. משם אנחנו מדרימים לאורך החוף, לכיוון תל-אביב. במשך כל הדרך מחלקים המטוסים המכוונים הוראות בלתי פוסקות למטוסים. "שבע, אחד קדימה", "ארבע, שתיים אחורה" וכו'. עדי מקשיב לקשר ומתרכז בלשמור על המקום במבנה. אני מתרכזת במשימות חשובות אחרות, כמו למצוא את הבית שלי.
הצצה קלה בשעון מראה שהזמן הולך ונגמר. שוב חוזר הנוף המדברי, ובקרוב הכל יסתיים. מעבר קצר מעל למוזיאון חיל-האוויר בחצרים, ואנחנו חוזרים לבסיס חיל-האוויר בנבטים, הבסיס ממנו יצאנו. בזמן שאנחנו ממתינים לתורנו לנחות, אני עושה טעות ואומרת לעדי שאני כבר מצטערת שהכל נגמר כל-כך מהר. עדי מנסה לעודד אותי קצת, ואין טוב יותר מכמה גלגולים ("רולים") באוויר להשבת מצב-רוח מרומם.
"תחזיקי חזק", מורה סרן עדי, והמטוס מסתובב 360 מעלות שמאלה. ההיפוך היה הרבה יותר איטי משציפיתי, אבל שוב נדבקתי לכיסא תחת הכובד. השילוב הזה של האיטיות והעוצמה, הוא כיף לא נורמלי. עדי קצת מאוכזב מכך שעדיין לא הקאתי, אבל אני חושבת שהוא השלים עם העובדה שזה כבר לא יקרה. "את ממש חיה טוב באוויר, את יודעת? יש טייסים שחיים באוויר פחות טוב ממך", הוא מודיע לי, באכזבה. מטח ההפצרות שאני ממטירה עליו, משכנע אותו לבצע עוד סיבוב אחד קטן ואחרון. "תחזיקי חזק", הוא אומר שוב, ומטה את הסטיק שמאלה. הפעם אני מניחה את הידיים על החופה ומחכה שהמטוס יתהפך, וכרגיל, הכל נגמר מהר מדי. עוד צלילה אחת קטנה, משיכה מהירה בסטיק לכיוון מעלה, וקולו של הפקח קורא לנו לנחות.
עדי מגיע ל"עם הרוח", מה שאומר שהמטוס נמצא במקביל למסלול הנחיתה. לאחר-מכן המטוס נכנס לפיינל, ובמצב הזה המטוס נמצא מול המסלול ומתחיל להנמיך. לפני כל נחיתה, במצב שבין "עם הרוח" לבין הפיינל, מדווחים "ירוקים" למגדל הפיקוח. דיווח "ירוקים" אומר שהורדנו גלגלים ומדפים ואנחנו מוכנים לנחיתה. עדי מסביר לי מה להגיד והיכן נמצא מתג הPTT-, מתג קטן שנמצא על המצערת ודרכו מדווחים "ירוקים" לנחיתה.
ביום העצמאות פתוחים בסיסי חיל-האוויר לקהל ולכן חוברה מערכת הקשר של המטוסים לרמקולים גדולים שנשמעים בבסיס. "עכשיו", מצווה סרן עדי, ואני מזיזה את המתג ואומרת בקול ברור: "ירוקים, נחיתה". סביר להניח, שהקול שלי לא השתלב במיוחד בין הקולות העמוקים של הטייסים האחרים, שנשמעו ברחבי הבסיס מדווחים "ירוקים" לנחיתה.
אני יודעת שתוך שניות נהיה על הקרקע ומנסה להיאחז בכל שניית טיסה אחרונה שיש. כשסרן עדי מבצע את הסיבוב האחרון בדרך לפיינל, אני מרגישה כבדות אמיתית. בדיקה קצרה של מד הג'י מראה שארבעה ג'י הוא הג'י הגבוה ביותר שהגענו אליו בטיסה הזאת. ניסיתי להציע לעדי מספר עסקות מפוקפקות שכללו חטיפת מטוס ובריחה, אבל מה לעשות, הגלגלים פוגעים במסלול ואנחנו מסיעים לעבר הדת"ק.
"את צריכה לבוא איתי פעם לקרב-אוויר ב-F-16 ולראות מה זו טיסה באמת", אומר לי עדי בדיוק כשהצל של הדת"ק פוגע בקידמת המטוס. הלוואי. החופה נפתחת באיטיות, ומשב-אוויר חזק מייבש את הזיעה הרבה שהצלחתי לאסוף במשך הטיסה. הפנים שלי מלאים בסימנים ממסיכת החמצן ומהקסדה. אני יורדת בקושי מהמטוס ומרגישה שהרגליים שלי ממש התאבנו. זמן קצר לאחר שאני מגיעה לקרקע, אני חוטפת דלי מים על הראש, טקס שיגרתי (אם כי צנוע יחסית לעבר), המציין את טיסת הבכורה שלי. זה הסימן הוודאי לכך שהסתיימה קריירת הטיסה שלי.
מכירים את הדיכאון שתופס אנשים בכל פעם כשהם חוזרים למציאות היומיומית אחרי חופשה בחו"ל? לחזור מטיסה במטוס קרב, זה עוד יותר גרוע. רק תדעו שיש בחיל-האוויר כת סודית מאוד של טייסים, שלא מגלים לאף אחד כמה זה כיף לטוס. באמת.

עוד באותו מדור

ריקוד המכונה

הצוות האירובאטי של חיל-האוויר חוגג השנה יום הולדת 40 . הוא נוסד לרגל חגיגות העשור לחיל-האוויר, ומאז הוא כאן, בכל מסדר כנפיים, יום עצמאות ובאירועים מיוחדים אחרים. חברי הצוות הם טייסי קרב בולטים, שחייבים להיות שקולים ואחראים, אבל כמובן גם בעלי רמת טיסה גבוהה במיוחד. השנה טסים מעליכם אהוד, גור, יוחאי, טל ושיקו - הצוות האירובאטי של שנת ה-50 לישראל ולחיל-האוויר

אין כאן מלחמת אחים

שניהם גדלו בקיבוץ, היו ספורטאים, התלבטו בין יחידה מובחרת לקורס-טיס, והיום הם טייסי אפאצ'י. אבל יותר מהכל, רס"ן צביקה (משמאל) וסרן (מיל') עזר הם אחים, שמשרתים כל אחד בטייסת אפאצ'י אחרת. איך הם מתגברים על התחרות בין שתי הטייסות, ואיך זה לחצות קו ללבנון, ולפגוש באוויר את אחיך, שבדיוק חזר משם. אחים לנשק