בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 124 (225) 01/12/98

כתבות

בחזרה לצפרא

25 שנים אחרי ההפגזה המצרית, שפגעה ביחידת הבקרה הדרומית ביותר של חיל-האוויר, חזרו יוצאי היחידה להר צפרא שבסיני, שבו מוקמה בעבר היחידה. למרות שלא הורשו לעלות אל ההר, ערכו בסמוך טקס זיכרון לחללי היחידה. ארבע ממשפחות חמשת ההרוגים השתתפו בטקס וסימלו בנוכחותם את הדבק החזק שמחבר את יוצאי צפרא מאז אותה מלחמה

רונה תמיר צילום: אמיר מודן


25 השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים לא הצליחו לטשטש את תמונות הלילה הראשון מזכרונם של אנשי יחידת הבקרה הדרומית של חיל-האוויר. 25 שנה, וכולם עדיין זוכרים בחדות את הקולות, הצבעים והריחות של אותו לילה נורא, בו נהרגו חמישה מחבריהם בפגיעה שספגה היחידה: מקס ברזילי, קובי חפץ, דורון ליברמן, קובי רוזן ואליעזר האוזמן. שלושה טכנאי גנרטורים, טכנאי-קשר ונהג.
היחידה היתה די קטנה בסך-הכל, מאולתרת בשטח: 60 חיילים בכמה קרונות על הר צפרא, מרחק כחצי שעה נסיעה מבסיס חיל-האוויר אופיר בשארם א-שייח', סיני. כמה קרונות ועמדות קשר על צוק של 20 מטר רוחב, 150 מטר אורך, זה הכל. תנאים שמחייבים אינטימיות גדולה בין כולם ומצמיחים חברות נדירה, שמחזיקה אפילו חצי יובל. כבר 25 שנים, מאז המלחמה, שומרים חיילי היחידה של אז, היום בני 45, אבות ואימהות, על קשר ביניהם ועם משפחות ההרוגים. הם נפגשים מדי שנה באוקטובר, עורכים טקס אזכרה לחבריהם ומעלים זכרונות מתקופת צפרא.
בלי לדבר על כך מראש, לכולם היה ברור שאת הטקס ביום השנה ה-25 לנפילת חבריהם צריך לערוך שם, על ההר, או לפחות באיזור. וכך, באוקטובר 1998, עשו שני אוטובוסים את דרכם מאילת לשארם-א-שייח', לטקס הזיכרון השנתי. 85 אנשים, בני כל הגילאים, סבים, הורים וילדים, חברים ומשפחות. חלקם בקשר יומיומי זה עם זה, חלקם נפגשים פעם בשנה.
ברגע שחצו את הגבול לתוך מצרים, כולם חזרו בבת-אחת אחורה, לנופים המוכרים, להווי של היחידה, ש"לא היתה כמוה בחיל-האוויר", כמו שאומר איתמר יפה, שהיה טכנאי מכ"ם בצפרא. "בשבילנו, לצאת הביתה היה עונש. כולם רצו להישאר יחד ביחידה והיחידה היתה כל-כך קטנה שהיינו ביחד כל הזמן. היינו הולכים לים, מטיילים באיזור, מטפסים על אחד הג'בלים בסביבה כדי לראות את הזריחה מעל ים סוף".
גם תחילתו של אותו יום כיפורים לא חרגה מהשלווה הכללית שאיפיינה את החיים בצפרא. "היינו על ההר במשמרת חג והיתה אווירה נורא נעימה, עם שקט כזה", מספרת אורלי ברקן, שהיתה אז מוכ"מת ביחידה. "בתור ילדה בת 18 לא ידעתי כלום על מה שהולך לקרות. הייתי שם רק חצי שנה. אמנם ערב קודם ישבנו והדבקנו נייר דבק על החלונות ובאותו יום באחת בצהריים נחתו בבסיס אופיר שני נורדים עם כל אנשי הקבע שהיו בבית, אבל עדיין הכל היה רגוע. באחת וחצי התקשרתי להורים שלי ואמא שלי נשמעה נורא מודאגת, כי אבא שלי נקרא למילואים. היא שאלה מה איתנו ועניתי לה שכאן הכל נהדר. השיחה נקטעה באמצע וזאת היתה השיחה האחרונה שיצאה מצפרא.

הקשר עם היחידה נותק


"כמה דקות אחרי שתיים בצהריים היו על המסך בחדר המבצעים בערך 14 'בליפים' של מטוסי אויב וכשיצאתי מהחדר, ראיתי מההר קרב-אוויר שהתנהל למטה, באיזור הבסיס, בין פאנטומים שלנו למיגים מצריים שהפציצו את הבסיס. ראיתי פטריות עשן באוויר ואת המיגים נופלים לים".
"בתדריך שנערך בבסיס אופיר הודיעו שסביב שש בערב צפויה להיפתח מלחמה", מספר סא"ל (מיל.) אבי אמיתי, שהיה אז מפקד היחידה. "קצת אחרי השעה שתיים, בלי התרעה נוספת, שמענו רעש מנוע חזק ושניות לאחר-מכן סירנה עולה ויורדת בבסיס. בחוץ היו מטוסי מיג וסוחוי מצריים, שבאו מכיוון מערב והפציצו את הבסיס. זוג פאנטומים מהבסיס, שבדרך כלל תפקידם היה לאבטח טיסות של 'אל-על' לאפריקה, המריא והפיל תוך מרדף קצר מאוד שבעה מיגים".
על ההר, בצפרא, התנהלה כסידרה עבודת הבקרה בחדר המבצעים. השמיים היו נקיים ממטוסי אויב והנקודות היחידות שהיבהבו על המסכים היו מטוסים ישראליים בפטרולים. הערב ירד.
"בערב עברתי בין העמדות של החיילים וחילקתי עוגת גבינה שהבאתי מהבית", מספרת פנינה בירן. "זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את קובי חפץ, מקס, דורון, אליעזר וקובי רוזן. ארבעת הראשונים היו בעמדה אחת, וקובי רוזן נשלח לתקן משהו בגנרטור אחר, בעמדה אחרת. הלכתי להביא להם שתייה מהשק"ם ופתאום ראיתי שני אורות צהובים מתקרבים להר. רצתי לקרון התנועות, בו היו כל הבנות ומיד שמעתי פיצוץ. חלק מאיתנו נפצעו קל ואחת הבנות חטפה הלם".
"בסביבות תשע בערב יצאתי מקרון המבצעים, אחרי שש שעות בפנים, כי המזגן הקפיא לי את הגב", מספר רני בירן, שהיה טכנאי קשר ביחידה והיה אחראי, בין היתר, על קובי רוזן. "כשהייתי בחוץ ראיתי את הפיצוץ, לקחתי את העוזי שלי ונכנסתי למבצעים. צעקתי: 'אמיתי, טילים!', כשאני סוגר את הדלת. איך שאני גומר להגיד את ה-מ', היה פיצוץ. השתרר חושך, וכולנו עפנו. בחוץ, עפו שתי חביות ספירט לבן על ניידות הקשר והדליקו אותן. האנטנות של ניידות הקשר היו מלאות בגריז והן עלו מיד באש".
הבנות רוכזו בשטח שהיה מגודר בשקי חול וקירות פח. "אני פחדתי רק מהמטוסים שהיו למעלה", מספרת אורלי ברקן. "בדיעבד, אלה היו פאנטומים שלנו, אבל אז לא ידעתי שאלה לא מטוסי אויב. היום אני יודעת שהרעש ששמעתי היה הטעינה של כלי הירייה של הפאנטום. הרעש היה אדיר ובתוך הפחד הזה אי אפשר להבחין מה יש מעליך, רק רעש נורא וריח חזק של שריפה".
אט אט החלה התמונה להתבהר. חמישה חיילים נהרגו בהפצצה, אחרים נפצעו.
"פתאום אנחנו שומעים יריות בכניסה לג'בל", מספר רני בירן. "אלה היו הטנקים ששלחו מהבסיס, 'לשחרר' את ההר מהמצרים. אלה היו שלושה טנקים רוסיים שתפסנו שלל במלחמת ששת הימים ועברו הסבה רק בתותח. הצללית נראתה כמו T-55 ולכן היינו משוכנעים שאלה טנקים מצריים. ירינו לעברם בחזרה וזרקנו רימונים. כשהם התקרבו, פתאום שמענו שבקשר מדברים עברית. צעקתי לאמיתי: 'מדברים עברית, ראבק, תעצרו אש!'".
האש פסקה לבסוף, לאחר שאמיתי יצא מול הטנקים כשהוא מנופף בגופייה לבנה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. "מהירי של הטנקים נהרגו שני אנשי מילואים, חובש ומאבטח", אומר אמיתי. "כשהמ"מ של הטנקים הבין שהוא פגע בחיילים ישראלים, הוא התחיל לבכות", מוסיף רני. "עד היום לא הצלחתי לאתר מי היו המילואימניקים האלה שנהרגו", אומר אמיתי, שרצה להזמין לטקס את משפחותיהם. "הרישום של ההרוגים ביום הראשון למלחמה היה מבולבל מאוד וספק אם המשפחות יודעות על נסיבות מותם".
לפנות-בוקר החלו לפנות את היחידה. ראשית הורידו את הבנות, יחד עם הפצועים וההרוגים. "הפינוי שלנו היה נורא מפחיד", מספרת אורלי ברקן. "בארבע לפנות-בוקר בערך הורידו אותנו באמבולנסים. ראיתי בפנים שמיכות והבנתי שהן לא ריקות. פתאום הבנתי שיש גופות, אבל לא ידעתי של מי. היתה גם משאית D-200 בפינוי ובתוכה ישב ארנון פרידמן, טכנאי קשר. לפני זה הוא התחבא בתוך בור הביוב והוא הסריח כך שאי אפשר היה לשבת לידו. בגלל הריח אי אפשר היה לשבת בקבינה ובתוך האמבולנס היה ריח עוד יותר נורא, כנראה מהחריכה של הגופות. האמבולנסים נסעו לאט בלי אורות ואני הייתי תלויה מאחור, על הסולם של אחד מהם".
אחרי המלחמה הקימו חיילי היחידה אנדרטה משברי מכ"מים לזכר חבריהם שנהרגו ומאז שהוחזר סיני למצרים, הם מקיימים מדי שנה אזכרה ומפגש חברים ביער המגינים.

למרגלות ההר, 25 שנים אחרי

כשאנחנו מתקרבים לשארם, כולם נדבקים לחלונות, גולשים במורד שדירת הזכרונות. כאן היה בסיס אופיר, ההר שממנו היו רואים את הזריחה. ושם, רחוק-רחוק - ג'בל צפרא. בניגוד לכל התקוות, המצרים לא נתנו אישור לעלות להר ולא עזרה אפילו התערבותו של נשיא המדינה, עזר ויצמן. לכן הוחלט כי הטקס ייערך במלון "פירמיזה", מלון מפואר הממוקם באיזור החוף של שארם, סמוך לצפרא.
לחנה חפץ, אמו של קובי חפץ ז"ל, משהו צורם. "המלון הזה נורא מביך אותי", היא אומרת. "בצפרא הם חיו כל-כך בצניעות". בעלה המנוח של חנה, חנן חפץ ז"ל, היה זה שיזם את מפגשי החברים האלה לאחר המלחמה. "אחרי האזכרה הראשונה הוא אמר שחבל שנפסיק את הקשר בינינו", מספרת פנינה בירן. "בשנים הראשונות הוא היה שולח בעצמו את ההזמנות למפגשים". מאז אלה הם פנינה, אמיתי ושבתאי דותן, איש מבצעים ביחידה, שמארגנים מדי שנה את הפגישות. "משפחה חריגה ביפי הנפש שלה", אומר אמיתי על משפחת חפץ. "כשהגעתי אליהם לראשונה, שבועיים וחצי אחרי שבנם נפל, הם ניחמו אותי".
קובי חפץ היה בן 21 במותו, על סף השחרור. "מאוד מרגש אותי להיות פה, זה מעין סגירת מעגל", אומרת חנה ואחרי שתיקה קלה מוסיפה: "זה כבר כל-כך רחוק. 25 שנים חלפו מאז שקובי איננו, יותר ממספר השנים שהספיק לחיות".
באולם הקונגרסים מתנהלות החזרות לטקס. עובדי המלון המצרים עוזרים לישראלים לערוך טקס זיכרון לחבריהם שנפלו כאן במלחמה עם מצרים. הם מכוונים סאונד למיקרופון, מכינים שתייה וכיבוד, מציבים את תמונות החללים על השולחן. מחזה סהרורי למדי, מסוג המחזות שיכולים להתקיים רק במזרח-התיכון.
"אני יושבת פה וחושבת כמה זה מוזר", אומרת חנה. "צמוד אלינו מדריך מקומי והוא לא הוציא מפיו אף מלה. איך הוא מרגיש, לדעתך? הוא הרי נוסע עם חיילים שנלחמו ואיבדו את חבריהם פה. זה מצב עדין ודי מסובך. תודה לאל, אנחנו חיים בשלום איתם וההוכחה היא שאנחנו יכולים לבקר. וזה שצפרא כבר לא שלנו, זה בסדר מבחינתי".
פנינה ושבתאי מתווכחים על סדר הקטעים. רני עומד מאחור ומתאמן עם צביקה על קטע השירה שלו. פתאום הם נראים צעירים ב-20 שנה. עם הלהט וההתלהבות האלה, הם נראים כמו חבורה של בני עשרים פלוס, שמכינים טקס לזכר חבריהם שנהרגו זה עתה. בבת-אחת הכל לובש אבלות. הכאב והחסר שוב טריים והלב נצבט למראה בני ה-45 שעומדים ליד תמונות חבריהם, שכמאמר השיר, נותרו בני 20. בגיל של הילדים שלהם.
בין הנואמים בטקס הזיכרון היה גם יאיר עמרם, ששבועיים לפני המלחמה הועבר, לבקשתו, מצפרא ליחידת בקרה במרכז הארץ. "באותו ערב, היינו בקשר רדיו עם מטוס תובלה שירד לשארם א-שייח'. המטוס חזר אלינו לערוץ הבקרה ובפיו בשורת איוב: 'אני רואה את יחידת הבקרה עולה באש, הכל נשרף, אין עם מי לדבר שם'. תחושת המועקה והאשמה החלה לבעבע בי. איך אסביר שאני לא שם? ואולי, אם הייתי שם, הייתי יכול לעזור? איך השארתי חברים על ההר ונטשתי. בכיתי על מות החברים ובכיתי בגלל תחושת הנטישה והאשמה שלי, שלא תוכל עוד להשתחרר מאז".
הדברים המרגשים של יאיר עמרם מפתיעים את הנוכחים. "כל שנה אנחנו נפגשים, ועד היום לא ידעתי את זה על יאיר", אומרת עפרה רבינוביץ', מוכ"מת ביחידה, שנשואה למאיר, טכנאי ביחידה. עופרה ומאיר הם זוג אחד מתוך הארבעה שהצמיחה היחידה ושנשואים עד היום.
בגלל האיסור של המצרים לעלות אל ההר, נאלצה חבורת יוצאי צפרא להשקיף עליו מרחוק. באוטובוס, תופסת פנינה את המיקרופון: "חבר'ה תראו, ממש אפשר להרגיש שאנחנו בהסעה מהבסיס למשמרת על צפרא. זאת בדיוק השעה, חמש וחצי אחר-הצהריים וזה בדיוק המסלול. רק הנוף השתנה".
האוטובוסים עוצרים למרגלות ההר, ליד מרינה מודרנית ומתוירת. משמאל הים, מימין מחנה צבאי. ולמעלה, על ההר, שתי אנטנות, בדיוק במקום שהיתה היחידה. "כמו שנאמר: 'מנגד תראוהו ואליו לא תבואו'", נעזר אמיתי במקורות, בהשוואה מתבקשת. "הפעם האחרונה שהייתי על ההר היתה ב-6 באוקטובר 1973. מאז נמנעתי מלהגיע לאיזור. השנה היה חשוב לי לחזור, אפילו כדי להתבונן מרחוק".
"אני ילידת אלכסנדריה וזאת הפעם הראשונה שלי במצרים מאז שהחזרנו את סיני", אומרת לבנה ברזילי, אמו של מקס ז"ל. "לאלכסנדריה לא חזרתי מעולם, אפילו לפה חששתי לבוא. כשביקרתי כאן אחרי שמקס נפל, שאלתי את עצמי מה הוא אהב במקום הזה. כשהוא היה בא הביתה לחופשה, הוא היה משתעמם ורק רוצה לחזור". משפחת ברזילי, כמו שאר המשפחות, קיבלה את הידיעה על מות בנם 12 ימים לאחר ההפצצה.
"זה היה נורא", אומרת פנינה. "עבר המון זמן עד שהודיעו למשפחות באופן מסודר מה שקרה וכשהם היו מתקשרים אלינו, היינו צריכים להמציא". "שבוע אחרי תחילת המלחמה נתנו לנו לחזור הביתה ואמרו לנו לא לספר מה שקרה וגם לא על ההרוגים", נזכרת אורלי ברקן. "אני הייתי חברה טובה של קובי רוזן וכל הדרך הביתה עשיתי חזרות איך אני לא אומרת לאמא שלי כלום. כשהגעתי הביתה, הדבר הראשון שאמרתי לה היה שקובי רוזן נהרג. פשוט לא יכולתי להתאפק".
למחרת, ביום השני והאחרון של הנסיעה, אומרת חנה חפץ: "הבוקר ראיתי את הזריחה והבנתי את קובי. תמיד הייתי שואלת אותו מה יש לו שם, בצפרא, כזה חור בסוף העולם. הוא היה עונה לי שזה המקום הכי יפה בעולם ושאין זריחות כמו מעל שארם. הבוקר ראיתי שהוא צדק".
"אנחנו קשורים לצפרא בקשר של רעות ושכול", אומר אמיתי, מפקד היחידה. "לא היינו מוכנים למלחמה הזאת. הושפענו מאווירת השחצנות ששררה בארץ, שנשענה על ביטויים כמו 'נשבור להם את העצמות' והתאפיינה בהרגשה של 'אני ואפסי עוד'. אני זוכר היטב את הצהלות והבדיחות שלנו, כשירדנו מהנורד בבוקר הראשון למלחמה. אנשים התנהגו כאילו זאת קייטנה ולא שיערו שמהקייטנה הזאת יהיו כאלה שלא ישובו".

עוד באותו מדור

בין טי-שירט לג'י-סוט

לכל אחד מהם סיפור שונה לגמרי, אבל לכולם דבר אחד משותף: אחרי כמה שנים באזרחות החליטו לחזור לחיל-האוויר. מה הניע אותם לעשות את הדרך בחזרה, והאם הם מתחרטים או דווקא שלמים עם המהלך. שמונה אנשי צוות-אוויר חושפים את הלבטים, השיקולים והמסקנות

בלב העניינים

"הטיסה היתה חלק מהחיים שלי במשך 28 שנים", אומר אל"מ (מיל') מיקי לב, שפרש לאחרונה מטיסה. במלחמת יום הכיפורים נהרג אחיו הבכור, רפי, שהיה טייס קרב. במלחמת לבנון נפגע מטוסו של מיקי והוא נפל בשבי הלבנוני. פחות מיממה חלפה עד שהוחזר לישראל וכעבור זמן קצר גם חזר לטוס. הוא השתתף בתקיפת הכור בעיראק, בתקיפת מיפקדות המחבלים בתוניס והיה מפקד טייסת כפירים ו-F-15I "עשיתי את זה כל-כך הרבה פעמים, עד שכבר לא ברור אם אני הוא המשך של המטוס, או שהמטוס הוא ההמשך שלי"