בטאון חיל האוויר

ביטאון
גיליון 150 (251) 01/04/03

כתבות

כוחות מיוחדים

אל"מ מ', היום מפקד הכוחות המיוחדים של חיל-האוויר, חשב שהקריירה הצבאית שלו מחוסלת כשאיבד את ידו השמאלית באימון ברמת-הגולן לפני 18 שנים. מאז, אחרי שיקום מהיר, הוא הספיק לפקד על טייסת מכין בבית-הספר לטיסה ולהיות סגן המפקד ומאוחר יותר מפקד יחידת הפינוי והחילוץ בהיטס 669. "אני גם בעל, גם אבא וגם מפקד", הוא אומר היום. "זה קשה ותובעני. אי אפשר למלא את כל שלושת התפקידים האלו מצוין, אבל אפשר לנסות"

איילת גונדר ורוני ווינקלר

אל"מ מ' (41) מפקד כיום על כוחות האוויר המיוחדים של חיל-האוויר. במסגרת תפקידו הוא מתכנן, מבצע ומפקד על פעולות מיוחדות בשטח ישראל ומחוצה לה. כשמסתכלים עליו יושב מוקף מפות במשרדו, עמוק בתוך הבור של חיל-האוויר, קשה להאמין שלפני קצת יותר מ-18 שנים וחצי, אותו אדם שכב מדמם במסוק של חיל-האוויר וחשב שהקריירה הצבאית שלו מחוסלת. "בתחקירים שאחרי התאונה התברר שהמסוק הגיע די מהר, אבל לי זה נראה כמו נצח", הוא מספר. "כל דקה נראתה כמו נצח. כשהוא סוף-סוף המריא שכבתי בתוכו, לא מרשה לעצמי להתעלף, לא מרשה לעצמי למות, יודע שאני נפרד עכשיו מהשטח, מהפלוגה ומהחלומות שלי על קריירה צבאית".

אולי כדאי לעצור כאן לרגע ולהסביר היכן צמחו החלומות שעליהם מדבר אל"מ מ', מה זה "השטח" ומי זו "הפלוגה". התשובה מתחילה ארבע שנים קודם-לכן, כשמ', בוגר טרי של בית-הספר החקלאי "ניר עמק", עמד בפני גיוסו לצה"ל. "בבית-הספר חונכנו על הערך של התנדבות ליחידה מובחרת", הוא מספר. "הגעתי לצבא כשאני יודע שאני רוצה לשרת בצנחנים. כשהודיעו לי שאני מיועד לגולני, סירבתי בהתחלה להתפנות. בסופו של דבר קיבלתי את ההכרעה, התחלתי במסלול ההכשרה הרגיל של לוחם בגולני ויצאתי לקורס קצינים". משם ועד לביירות של יוני 1982, הדרך היתה קצרה.

את הלחימה בביירות מגדיר מ' כשיאה של השהייה בלבנון. הכוחות הרגליים פרצו לעיר לאחר תקופת המתנה ארוכה בפאתיה, והמעבר החד בין הציפייה לפעילות ובין הפעילות עצמה נחקק בזכרונו. "במשך תקופה לא קצרה פשוט ישבתי עם המחלקה מחוץ לביירות", הוא מספר, "ואז, בתוך 24 שעות של פעילות אינטנסיבית, השגנו את היעדים שלנו בתוך העיר. זו היתה לחימה קשה, בשטח בנוי, שעיקרה הוטל על חטיבות החי"ר והשריון".

כאשר מ' מסביר מה היו אותם יעדים שהושגו מתגלה תמונה סוריאליסטית למדי: אחת המטרות המרכזיות לכיבוש והשתלטות היתה, לדוגמה, מלון "הולידיי-אין" שבכיכר הראשית של העיר. בין הטנקים, קרבות הרחוב ועשן היריות, עמד מלון נופש, שסביר להניח שידע ימים טובים מאלה. "הכוח שבפיקודי הגיע מכיוון אחד, הכוח הנוסף הגיע מהכיוון הנגדי, ובתווך היה המלון", מספר מ'. "ירו עלינו מכל הכיוונים, אש תופת ממש. היו אבידות בנפש, אבל מהמחלקה שלי אף אחד לא נפגע".

את תקופת הלחימה המבצעית בלבנון עבר מ' ללא שריטה. לאחר שהתמנה למפקד פלוגה יצא עם חלק מהלוחמים לרמת הגולן, לאימון בתורת לחימה חדשה. המטרה היתה הכשרת הלוחמים ללחימה בשטח סבוך, לחימה שגבתה נפגעים רבים מצה"ל במהלך השהייה הארוכה בלבנון. התירגול ברמת הגולן נועד לאמן את הכוחות הרחק ממקור סכנה אמיתי, שבירת שיגרה מרעננת ללוחמים שאת עיקר שירותם הצבאי עשו מחוץ לגבולות הארץ. "יצאנו לאימון הזה במטרה להתרענן, ללמוד, ולשוב חזרה לגזרה", אומר מ'. בדיעבד, היה זה האימון האחרון שלו כאיש חי"ר.

ביום השני לתרגיל הופעלו מספר מטענים מסוג "אמונאל", המדמים מטעני צד ויוצרים אפקט של פיצוץ חזק תוך שימוש בכמות חומר נפץ קטנה יחסית. על אף שמדובר בכמות קטנה, חל איסור מוחלט לעמוד בקרבת מקום בזמן הפיצוץ. באותו יום הספיק מ' להפעיל שלושה מטענים כאלה, והכל עבד כמו שצריך: המצת נמשך, פתיל ההשהיה נדלק, הנפץ הופעל, ולמ' היו 20 שניות להתרחק ולהתכופף לפני הפיצוץ. אלא שבמטען הרביעי משהו השתבש. במקום 20 שניות עד לפיצוץ היתה למ' אלפית שנייה. הוא משך את המצת, והמטען התפוצץ לו ביד.

"מיד עם משיכת המצת אני התפוצצתי", מספר מ', "וכמובן שהלוחמים שעליהם פיקדתי היו בטוחים שהפיצוץ הוא חלק מהתרגיל, והמשיכו להסתער ולהתרחק מהאיזור, בהתאם לנהלים. אני זוכר שהסתובבתי 360 מעלות והתחלתי מיד לבדוק את עצמי. זה מין אינסטינקט כזה שקשה מאוד להסביר אותו - אתה מתחיל לבדוק את עצמך, לוודא שהכל בסדר. ופתאום אני מגלה שיד שמאל חסרה. שיש לי רק יד ימין.

"התחלתי לצעוק לחובש. אף אחד לא מלמד אותך בצבא לצעוק 'רופא', אז אתה אוטומטית צועק 'חובש', גם כשנקטעת לך היד. דיממתי, כאבתי, והחיילים שלי נכנסו להלם. פתאום הם רואים את המ"פ שלהם שכוב על הקרקע, פצוע. למרות הכל, הייתי בהכרה כל הזמן. ביקשתי שיזניקו רופא, ואחד אכן הגיע. הוא באמת ניסה לעזור לי, אבל הגוף שלי פשוט לא הגיב לטיפול".

אפוד המ"פים שלבש מ' אומנם שמר עליו מפגיעות עמוקות בחזה, אבל היד שאחזה ברימון נפגעה קשות. למעשה, הסיבה היחידה לכך שידו השמאלית לא נקטעה עד לגובה הכתף, היתה שעון המתכת שענד על פרק כף היד, שעצר את גל הניפוץ. "החתך לאורך הכתף כבר התחיל", הוא אומר. "השעון שלי שבר את גל הניפוץ, כך שכף יד שמאל נקטעה בדיוק מתחתיו. פגיעה מקומית, נקייה, זו הפגיעה שלי".

כשהרגיש מ' שמצבו הולך ומידרדר ביקש מאחד המפקדים בשטח שיזניק בדחיפות מסוק. "באותו שלב לא היה לי מושג מה זה 669", הוא אומר, "לא ידעתי שיש בכלל דבר כזה, אבל ידעתי שקיימת אפשרות לפינוי מוסק, ושאני צריך את הפינוי הזה".

מרמב"ם ל-669

המסוק, כזכור, אכן הגיע זמן קצר לאחר-מכן. אבל הסיפור לא הסתיים שם: כשהוא שכוב באנפה, עדיין במצב קשה, התעקש מ' לקבל אוזניות, כדי שיוכל לשמוע את הטייס והרופא ולהמשיך להשפיע על השתלשלות העניינים. כששמע את הרופא והטייס מדברים על נחיתה בבית-החולים בצפת, התעקש שיקחו אותו לרמב"ם, שהיה אומנם רחוק יותר, אבל נחשב באותה תקופה לבית-חולים טוב בהרבה. "הרופא אמר לי שאם אני מסוגל להשתולל ולבקש את רמב"ם - אז אנחנו טסים לרמב"ם", הוא מספר. "נשארתי בהכרה לכל אורך הטיסה. במשך כל הזמן שעבר מרגע הפציעה, כל מה שרציתי היה שמישהו עם חלוק לבן יגע בי. רק כשהגענו לרמב"ם, הרשיתי לעצמי סוף-סוף להתעלף".

כשיצא מ' מחדר הניתוח מה שעניין אותו, כמו כל פצוע, היה כמה זמן יקח לו להחלים, ומתי הוא נוסע כבר הביתה. על קריירה צבאית לא היה בכלל מה לדבר. "ידעתי מיד שההשלכות של הפציעה הזו הולכות להיות מאוד קשות, ומאוד כואבות", הוא אומר. "הבנתי אז שאני כבר לא אהיה מפקד בכיר בצבא, והבנתי אז שאני לא אהיה שוב בין לוחמים, וההבנה הזו היתה דבר לא קל. המג"ד שלי אומנם הציע לי לשוב ולפקד על הפלוגה, אבל אני ידעתי שזה לא ריאלי. הקריירה שלי נקטעה יחד עם קטיעת היד, ב-13.9.1984".

שלושה ימים שהה מ' במחלקה לטיפול נמרץ, ו-11 ימים לאחר-מכן השתחרר מבית-החולים. לאורך כל הזמן שהתה לצידו מיכל, פקידת מבצעים מהגדוד, שלימים הפכה לאישתו. "ההחלמה הפיזית היתה מהירה מאוד", הוא אומר. ההחלמה האחרת לקחה קצת יותר זמן, וכללה גם מפגש טעון עם מי שעד לא מזמן היו חייליו. "כולם היו שם", הוא מספר. "נכנסתי אליהם לשיחה, מפקד שלפני שבועיים בדיוק היה אחד מהם, ועכשיו הוא על אזרחי, עם פציעה גופנית לא פשוטה. המפגש הזה היה אומנם קשה, אבל לי אישית הוא היה מאוד חשוב. רציתי לספר להם מה קרה, לוודא שהם מבינים שדברים כאלו יכולים לקרות באימונים צבאיים ושזו לא אשמתו של אף אחד".

אבל מ' לא הגיע למפגש עם הפלוגה רק כדי לספר ללוחמים מה בדיוק אירע ביום הפציעה, הוא בא גם כדי להיפרד. "עד אותו רגע עוד הייתי מפקדם, הקצין שהחליף אותי הוגדר כממלא מקום", הוא מסביר. "בנקודת הזמן ההיא בעצם הודעתי להם שכבר לא מדובר בממלא מקום, שאני חדלתי מלהיות המפקד של הפלוגה הזו. זה היה מעמד מאוד מרגש ועצוב. הייתי בחור בן 22, שהפציעה נפלה עליו כרעם ביום בהיר, ונדרש להתמודד בתקופה מאוד קצרה לא רק עם עצמו, אלא עם פלוגה שלמה שנמצאה באחריותו".

אולי היתה זו השיחה עם הפלוגה, אולי הזמן שחלף והוכיח לו שהוא מסוגל להמשיך לתפקד, ואולי פשוט כוח הרצון האדיר, שאיפשר לו להחליט מתי להתעלף ולאיזה בית-חולים טסים. לא ברור איך, אבל תוך חודשיים, מ' היה שוב בצבא. "לפצוע יש שתי ברירות", הוא מסביר, "הראשונה היא לצלול אל הפציעה, לשקוע בה, במובן מסוים אפילו להתמכר אליה. השנייה היא להתעלות עליה. להחליט שחייך ימשיכו להתנהל בדיוק כפי שרצית. אתה תעשה בדיוק את מה שאתה אוהב ורוצה לעשות, עם מגבלות מסוימות במקומות מסוימים. המגבלה קיימת, אבל היא מגבלה טכנית. רצון, מוטיביציה ואמונה יכולים להתעלות עליה".

"רצון", "מוטיבציה" ו"אמונה", הם אכן מונחים יפים, אבל כדאי להתעכב רגע ולנסות להבין מה עומד מאחוריהם - איך מצליח אדם להשלים תוך 60 יום תהליך שיקום שבדרך-כלל לוקח חודשים. "הילדות שלי עשתה לי משהו", הוא מנסה להסביר. "כבר מגיל 13 התחלתי בעצם לחיות מחוץ לבית, ומאז למדתי להתמודד עם הרבה קשיים. בגיל 22 נוסף לי עוד קושי, הקושי הפיזי. ראש יש, עיניים יש, רגליים יש, ויד שמאל יש, עם מגבלה. ולומדים לחיות עם זה. אני לא אגיד שלא היתה פה דילמה, שלא היו מחשבות על מה אני עושה עכשיו ולמה זה קרה לי. לשמחתי, השלב הזה היה קצר מאוד. נפצעתי זמן קצר לפני יום-כיפור ויום-כיפור של אותה שנה בהחלט היה כואב במיוחד. אבל הייתי בן 22, כל החיים לפני, וידעתי שאני חייב להתגבר על הכאב הזה".

שנה לאחר שהחל למלא את תפקידו החדש כראש מדור תורות לחימה במיפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, החליט מ' לפרוש מן הצבא. לאיציק מרדכי, שהיה אז קצין חי"ר וצנחנים ראשי, הסביר שאם הוא לא רץ בציר המרכזי, אין לו מה לרוץ בשוליים. ארבע שנים לאחר-מכן, במהלך אימון שחייה בבית הלוחם, פגש את טוביה קסטנבוים, מ"פ לשעבר בגולני שנפצע קשה במהלך יום אימונים ושירת באותה תקופה כסגן מפקד יחידת 669. מה שהתחיל כשיחה ידידותית בין שני קציני חי"ר לשעבר בבגד ים, הסתיים כמה חודשים אחר-כך, בשירות משותף ביחידת החילוץ והפינוי בהיטס של חיל-האוויר, יחידת 669.

"טוביה היה מ"פ בגולני בתקופה שבה אני הייתי מ"מ", מספר מ'. "בצהרי יום אימונים משותף הוא עשה תאונת דרכים, התנגש בעץ, והג'יפ שלו עלה באש, כשטוביה מעולף בתוכו. בהרבה נחישות ועם הרבה כוויות הצלחנו, בסופו של דבר, למשוך אותו החוצה. גם הוא פונה לבית-החולים באמצעות מסוק, כשהוא פצוע קשה מאוד. לאחר שהשתקם הגיע ליחידה".

שבועיים לאחר אותה פגישה נפגשו השניים בשנית, הפעם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ליד קברו של חבר מהגדוד. "לאחר האזכרה טוביה ניגש אלי ואמר לי שהיחידה מחפשת קצין אג"מ, ושהם ישמחו לראיין אותי לתפקיד. אמרתי לו שהמעגל הזה נפתח כשאני פוניתי על-ידי 669, ואני אשמח לראות לאן הוא ממשיך".

זמן קצר לאחר-מכן הגיע מ' לראיון אצל מפקד היחידה דאז, סא"ל נ'. כאשר נשאל לגבי יכולתו להתמודד עם הדרישות הפיזיות של התפקיד, ענה שהוא עלול להתקשות בחציית דף נייר לשניים באופן מדויק, אבל חוץ מזה הכל בסדר. כעבור חודשיים התייצב ביחידה.

"הייתי חייב לדעת מי הרופא שפינה אותי"

בדרך-כלל, כשמגיע קצין אג"מ חדש ליחידת 669, היעד הראשון שלו הוא חדר המבצעים. מ' התחיל בארכיון. "הדבר הראשון שעשיתי לאחר כניסתי לתפקיד היה לברר אם יש רישומים של פינויים, והאם אפשר להוציא רישום של פינוי שהתבצע ב-13 בספטמבר 1984", הוא מספר. "כשהאנפה הגיעה לחלץ אותי, החליף את הרופא שהיה בשטח רופא עם שיער כסוף. אני זוכר שדבר ראשון הוא שאל מה שלומי ואיך אני מרגיש, ואחר-כך אמר לי שלא לדאוג, שהכל יהיה בסדר. תוך כדי דיבור הוא החדיר לי עירוי לצוואר, שהצוות הרפואי בשטח פשוט לא הצליח להכניס קודם-לכן. מיד התחלתי להרגיש טוב יותר. אז נכון, ישבנו כמה שעות טובות בארכיון עד שמצאנו את הרישום ההוא - אבל הייתי חייב לדעת מי הרופא שפינה אותי".

זה היה דוקטור צ', אורולוג במקצועו, שלא זיהה בהתחלה את הקצין החדש. "הוא לא זכר אותי כשנפגשנו", אומר מ'. "הוא הרי פינה עשרות פצועים בחמש השנים שחלפו. אבל הוא זכר את הפציעה, את האירוע בכללותו. כאן התחילה סגירת המעגל שלי. זו היתה תקופה מדהימה".

בספטמבר 1990 סיים מ' את תפקידו כקצין אג"מ של היחידה והתמנה לסגן המפקד. "יש משהו ייחודי מאוד בשירות ביחידה כמו 669", הוא אומר. "אתה מתחיל משימה בריצה למסוק, מתפשט, עולה על חליפת צלילה אם יורדים למים, מתפשט שוב ועולה על אפוד-נשק-קסדה אם עוברים לשטח. מדובר במעברים מאוד חדים בין כמה תחומים, שאת כולם אתה צריך לדעת לעשות במהירות ובמקצועיות המירבית. אין דבר כזה באף יחידה אחרת בצה"ל".

כאשר מ' מדבר על הכישורים הנדרשים מלוחם ב-669, הוא עושה זאת מניסיון. במהלך שירותו ביחידה עבר הסבה והכשרות בתחומי הצלילה, החבלים וההשתלשלות בכבל. הוא אומנם לא הוגדר כלוחם ביחידה, אך במסגרת תפקידו הצטרף למבצעי חילוץ ופינוי. "אני, שהייתי אחד ממפוני היחידה, הפכתי לאחד מאנשיה", הוא אומר. אבל תפקידו של מ' לא התמצה רק בהשתתפות במשימות חילוץ ופינוי, הפעם מהצד השני. כחלק מתפקיד סגן מפקד היחידה עסק מ' גם בפעילות ביטחון שוטף, שהיתה מוכרת לו היטב מעברו בגולני. רק שעכשיו, במקום "הולידיי-אין" ביירות, נדרשו החיילים לפעול ברחובות עזה.

"הפעילות בעזה אומנם היתה ענפה, אבל בהשוואה לפעילות המבצעית בלבנון, לא הייתי מגדיר את המשימות שביצעתי בשטחים עם 669 כמשימות קשות", הוא אומר. "אופי הלחימה בשטחים הוא הרבה יותר שמרני, ונכון שכך יהיה עם האוכלוסייה בשטחים. צריך לזכור שבביירות השתלטנו על עיר שלא היו בה כמעט אזרחים, כשיורים עלינו מכל מקום אפשרי. בעזה המצב היה שונה לחלוטין".

עזה אומנם שונה מביירות, אבל המצב הכללי בו עמד מ' בשתיהן הוא מצב דומה - מפקד על חיילים, לוחם בשטח. "באיזשהו מקום, החזרה הזו לשטח היתה חזרה מאוד טבעית", הוא אומר. "נכון, מיד לאחר הפציעה חשבתי שהתקופה הזו בחיי הסתיימה, אבל כשאדם מוכשר להיות לוחם, זה משהו שנטמע בו. נמתחים בך מיתרים פנימיים ועוצמת הלוחמה נקבעת על-פי השאלה עד כמה אתה פורט על המיתרים האלו, או עד כמה אחרים פורטים עליהם. אני בחרתי שלא להפסיק לפרוט".

"כל עוד אני מפקד - אין אמונאלים"

בשנת 1992, לאחר שנתיים בתפקיד סגן מפקד יחידת 669, יצא מ' ללימודי תואר ראשון במדעי המזרח התיכון. עם סיום הלימודים הגיעה ההצעה לשרת כמפקד טייסת מכין בבית-הספר לטיסה.

"מעולם לא רציתי להיות טייס, ומעולם לא התרגשתי במיוחד מכלי טיס", אמר מ' בפגישה עם תא"ל (מיל') רליק שפיר, מפקד בית-הספר באותה תקופה. "אני מעדיף לחזור לאחת היחידות הקרקעיות של חיל-האוויר". וקל להבין למה. בעוד שאופי הפעילות הקרקעית של 669 דומה במידה רבה לאופי הפעילות של כוחות החי"ר, הרי שבבית-הספר לטיסה הדברים נראו קצת אחרת. "עד אותה תקופה, לא היתה תפיסה הוליסטית של הפעילות הקרקעית הלוחמנית כחלק מהותי מהכשרתו של הטייס", אומר מ'. "בבית-הספר לטיסה היו הרבה אנשים שהאמינו שאפשר להיות טייס טוב בלי להיות לוחם טוב. אבל אני מאמין שטייס טוב הוא קודם כל לוחם, מוקנים לו יסודות וכלים רבים, וביניהם דבקות במשימה, אסרטיביות, נחישות וידיעה שהתנסית במספר תחומים אחרים. שאתה לא 'תקוע' בעולם החופה, הקוקפיט והסטיק שלך".

שלושה ימים לאחר הפגישה, הגיעה שיחת הטלפון מרליק. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות", הוא אמר למ'. "החדשות הרעות הן שאתה מפקד טייסת מכין בביס"ט. החדשות הטובות הן שאתה מפקד טייסת מכין בביס"ט". מ' אמר יפה תודה, וביקש את מספר הטלפון של ראש להק כוח-אדם, כדי לערער על ההחלטה. אחרי שעה של התלבטות התקשר בחזרה לרליק, הפעם כדי לשאול אותו מתי להתייצב. למחרת, הוא כבר היה בביס"ט.

"כשסיימתי שם כבר אמרתי לרליק תודה", הוא אומר בחיוך. "פיקדתי על טייסת מכין במשך שנה ועד היום אני מברך על ההזדמנות הזו. לא הייתי בקורס-טיס, אני לא טייס - ובכל זאת נתנו לי את ההזדמנות להיות חלק מהארגון הזה, לפקד על החניכים הלומדים בו וללמוד בעצמי".

כשסיים את תפקידו בביס"ט, התמנה מ' לראש ענף אימונים במיפקדת כוחות האוויר המיוחדים של חיל-האוויר. כמתכנן האחראי על כל אימוני היחידות המיוחדות של חיל-האוויר, הוסיף מ' איסור אחד, מיד עם כניסתו לתפקיד. "למרות הוראות הבטיחות בצה"ל המאפשרות הפעלת מטענים מסוג 'אמונאל' בתרגילים, הודעתי שכל עוד אני אחראי או מפקד על מסגרת מסוימת - שם אין אמונאלים".

זריקת מוטיבציה אדירה

ביולי 1998, 14 שנים לאחר שפונה על-ידי היחידה, חזר מ' ל-669, הפעם כמפקד. הרבה שינויים הביא איתו מ' ליחידה עם כניסתו לתפקיד, אבל

סמ"ר (מיל') ל', היום חובש מוטס במילואים ב-669, זוכר את אחד מהם במיוחד. "הגעתי לפגישה עם מ' לאחר שמפקד היחידה הקודם סירב לאפשר לי להתנדב כחובש מוטס", מספר ל', קטוע יד מלידה. "הוא אמר לי שאם הוא יכול לשרת כמפקד היחידה, אני יכול לשרת בה כחובש".

"לא היתה כאן שום דילמה", אומר מ'. "קראתי את התיק שלו, ראיתי שמדובר בחייל מצטיין וחובש מעולה, ושאין שום מניעה לשלבו ביחידה. אני מניח שלפני שהגעתי חששו ביחידה לקבל חובש בלי יד שמאל. אבל אני, כאחד שנפצע פציעה דומה, ויודע בדיוק מה זה לתפקד למרות מגבלה, לא ראיתי כל בעיה בלקבל אותו".

אבל ל' לא היה היחיד שיצא נפעם מהפגישה עם מ'. לוחמים ביחידה מספרים על מפקד נערץ, אדם שלא רק שינה את כל המבנה הארגוני של היחידה, אלא גם השפיע על כל חייל באופן אישי. "זה לא רק שהוא הקים את בית-הספר לחילוץ, ובעצם הוביל מהלך של הפרדת ההכשרה מהפעילות המבצעית", אומר סמ"ר (מיל') י', עד לאחרונה מפקד מחלקת צוקים ביחידה. "הוא שינה דברים גם ברמה האישית. הבן-אדם הזה הוא פשוט בולדוזר. לראות אותו עובד זו פשוט זריקת מוטיבציה אדירה".

נושא הכשרת הלוחמים ב-669, כמו בכל שאר היחידות המובחרות בצה"ל, הוא נושא מורכב. המחויבות הגדולה של המפקדים ליצירת לוחמים מנוסים ומחושלים, יחד עם המוטיבציה הגבוהה של החיילים עצמם, עלולות להוביל למצב של "תרגול יתר" - אימונים העוברים את סף היכולת.

הרגישות של מ' בנושא חורגת בהרבה מהמימד האישי של פציעתו בתאונת אימונים. מדובר באחריות עצומה, שכל מפקד על חיילים חייב לדעת כיצד להתמודד עימה. "אני, כמפקד, בהחלט חושש ממצב שבו חייל תחת אחריותי ייפגע במהלך אימון", הוא אומר. "יש לי פקודים, ואני חייב להאמין בהם. הפקודים שלי לוקחים סמכות, אבל הם גם לוקחים אחריות. והאחריות שלהם היא לפעול על-פי ההוראות וההנחיות שאני נתתי. צריך לזכור שחלק מהקצינים ביחידה הם בני לא יותר מ-20, ושלפעמים שיקול הדעת של מפקד בן 34 הוא קצת יותר מעמיק משלהם".

14 שעות בג'ונגל הלבנוני

אחת מהפעילויות המבצעיות אותן ביצע מ' כמפקד היחידה היה מבצע חילוץ מסוק קוברה שהתרסק בלבנון, ביוני 1999. מדובר במבצע מורכב, הרביעי בסדרת הגיחות שהוציאה היחידה לאיזור ההתרסקות - תחילה לצורך חילוץ הטייסים, ולאחר-מכן לצורך חילוץ חלקי המסוק עצמו. כאשר הודיעה ועדת החקירה שעסקה בהתרסקות, כי יש צורך לשוב ללבנון ולחלץ את מימסר המסוק, עלה החשש שהפעם כבר יהיה שם מישהו שיחכה להם.

"היה חשש גדול שהלבנונים הבחינו בלוחמים באחד המבצעים הקודמים, ועכשיו הם אורבים לנו בשטח", מספר מ'. "ידעתי שזה הולך להיות מבצע מורכב, ורציתי ללוות אותו מקרוב".

12 לוחמים יצאו למשימת חילוץ המימסר, מספר גדול יחסית שנועד לאפשר את ביצוע סריקת השטח והעמדת מעגלי אבטחה במקביל. המימד הלא-שגרתי של המשימה לא נגע רק למספר הלוחמים, אלא גם לאופי הפעילות עצמה: במקום כניסה לשטח האויב, חילוץ ויציאה מהירה, שהו הלוחמים למעלה מ-14 שעות בשטח הלבנוני. "אנחנו רגילים למבצעי חילוץ קצרים, שבהם הכוח מגיע, מחלץ וחוזר מיד לגבולות הארץ", מסביר מ'. "שהייה של כמה שעות על הקרקע בשטח אויב, זהו מצב שאנחנו לא מאומנים אליו, במיוחד כשמטרת החיפוש היא מימסר של קוברה, ולא טייס נוטש. יחד עם זאת, מאחר שלוחמי היחידה הם היחידים המוכשרים לרדת לשטח באמצעות כבל, ומאחר שתוואי השטח לא איפשר הגעה בכל דרך אחרת פרט לירידה ממסוק, אנו נבחרנו לבצע את המשימה".

בשעה ארבע לפנות-בוקר החלו הלוחמים להשתלשל אל הקרקע מן המסוק. השעה המוקדמת נבחרה כדי לאפשר לצוות להסוות עצמו היטב בשטח ולהמתין לאור ראשון על מנת להתחיל בסריקות. "במשך שעתיים המתנו חבויים בשיחים כדי לוודא שאיש לא שמע אותנו, שאין אף אחד באיזור", מספר מ'. "זו היתה עבודה מבצעית וחשאית.

"כשעלתה השמש יצאנו מהשיחים, גלשנו בין העצים והתחלנו לבצע סריקה יסודית של השטח, במטרה למצוא את המימסר", הוא מספר. בתוך זמן קצר נמצאו באיזור חלקים רבים של המסוק, שהתעופפו לכל עבר בזמן ההתרסקות. תוואי השטח, שהיה מצוקי ומיוער, היקשה מאוד על הסריקות. "עברנו מטר אחרי מטר, בשטח מאוד גדול", מספר מ'. "התנועה בסבך היתה קשה מאוד, המקום הזה נראה כמו ג'ונגל קטן ועבדנו עם מספרי גזירה מיוחדים, כדי לפלס את הדרך בין השיחים".

אבל תוואי השטח לא היה הגורם היחיד שהאט את פעולת הלוחמים; שרידי מדורה שהתגלו גרמו לצוות להבין שהחיפושים הובילו אותו לשטח מיושב - בין אם בלבנונים מקומיים, ובין אם באנשי חזבאללה.

רק לאחר שווידאו שהאיזור נקי מכל נפש חיה, המשיכו הלוחמים בסריקות.

עם רדת החשיכה, בשש בערב, אחרי 12 שעות של חיפושים, חזר כוח הלוחמים לנקודה שבה ירד מהמסוק 14 שעות קודם-לכן. מימסר הקוברה שאותו נשלחו הלוחמים להביא לא נמצא במבצע החילוץ, וככל הנראה התנתק מהמסוק עוד לפני ההתרסקות.

"זה היה מבצע מרתק", אומר מ', "מבצע שהוכיח שלא רק ש'לא משאירים פצועים בשטח', לא משאירים אפילו מטוסים, מסוקים או חלקי מסוקים מאחור. התחושה במסוק בדרך חזרה היתה טובה מאוד".

המשפחה לא ידעה דבר

14 שעות שהו, כאמור, לוחמי 669 בשטח הלבנוני. כשחזרו לארץ, ידע כמעט כל חיל-האוויר על המבצע יוצא הדופן. מי שלא ידעו כלום, היו בני המשפחה. "להערכתי, בני משפחתי לא יודעים עד היום על האירוע הזה, כמו גם על אירועים אחרים", אומר מ'. "עכשיו כבר אפשר לספר על לבנון, היום זה נוסטלגיה. אבל אז הדברים נראו אחרת לגמרי. זה לא שהילדים לא שאלו שאלות על מה אבא עושה בעבודה. הם שאלו, וזה נהדר. ילדים שלא שואלים שאלות מדאיגים אותי הרבה יותר. אבל לא תמיד אפשר לענות לשאלות האלו.

"כאיש צבא, אני מחויב לשתי מסגרות, המשפחתית והצבאית. אלו שתי מסגרות שכדי להצליח בהן צריך להתמסר אליהן, וצריך לדעת כיצד למצוא ביניהן את האיזון. אנשי צבא בדרך-כלל נוטים להפר את האיזון לטובת הארגון הצבאי. גם אני חטאתי בזה, ולאט-לאט, עם ההתבגרות שלי ועם ההתבגרות של שלושת הילדים, אני לומד איך לעשות את זה כמו שצריך. וזה קשה, וזה תובעני. אני גם בעל, גם אבא וגם מפקד. אי אפשר למלא את כל שלושת התפקידים האלו מצוין, אבל אפשר לנסות"...

עוד באותו מדור

איור: דורית אביב, קרין דנון

על רטוב

במשך השנים פיתח חיל האוויר תורות לחימה להפעלת מטוסיו ומסוקיו בכל תנאי מזג-אוויר, ביום ובלילה. כאשר המלחמה בשטחים נמשכת והחורף משתולל, נדרשים מסוקי-הקרב לבצע משימות בתנאי מזג אוויר כמעט בלתי אפשריים. "חששתי שנאבד קשר עין ושלא נאתר את המטרה", מתאר סא"ל י', מפקד טייסת אפאצ'י, תקיפה מסובכת שבוצעה בשטחים, "הראות היתה אפסית והרוח הגיעה ל-65 קמ"ש. בסופו של דבר, החלטנו שבלי לירות את הטילים לא נחזור הביתה"
לוחמי יחידת 669 ומסוק ינשוף מטייסת "ציפורי המדבר". "כל דקה שבה שוהה המסוק על הקרקע מגדילה את סיכוייו להפגע מאש עוינת" אומר סגן י'

לעבוד לבד, לטעות לבד, וללמוד מזה

כשנשמעה הסירנה הם עוד לא ידעו כלום. במסוק, כמה דקות לפני הנחיתה, הודיע להם הטייס שמדובר במספר גדול של נפגעים, עדיין לא ברור כמה. על הקרקע, בחושך מוחלט למעט הבזקי האור של פצצות המרגמה של האויב, החלו החיפושים אחר הפצועים. לוחמי יחידת 669 וטייסי בלק-הוק מטייסת "ציפורי המדבר" תירגלו בחוף ניצנים חילוץ במיתאר זהה לזה שהתרחש באסון השייטת, בספטמבר 1997. צוות הבטאון הצטרף לתרגיל החל מרגע ההזנקה ועד החזרה לבסיס