בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 127 (228) 01/06/99

כתבות

אנשי הרוח

מישהו, איש כבר אינו זוכר מי, החזיר לאחרונה לחיים את רעיון הקפת העולם בכדור פורח - עוד אחד מרעיונותיו העתידניים של ז'ול וורן. חברת בירה אמריקאית ניצלה את ההזדמנות הפרסומית והציעה מיליון דולר לצוות הראשון שיעמוד במשימה. וכך, מה שהחל כגימיק, הסתיים כתחרות צמודה וקשה במיוחד. בחודש מארס האחרון עקב העולם כולו אחרי ד"ר ברטראן פיקארד וברייאן ג'ונס שטסו ב"ברייטלינג אורביטר 3" והיו הראשונים שהשלימו את המשימה. אבל הסיפור האמיתי של התחרות לא התחיל וגם לא הסתיים בהם

ליעד ברקת


מהרגע שהוכרזו כלליה של התחרות להקפת כדור-הארץ בכדור פורח והוצע הפרס הכספי הגבוה, צוותי בלונים פורחים צצו כפטריות אחרי הגשם והודיעו שהם מוכנים לאתגר; היו בהם שהתחייבו לבצע את המסע למען קידום השלום העולמי והיו כאלה שהבטיחו לשאת תפילה מן האוויר. היו הרפתקנים עניים שחיזרו אחרי חברות ענק כדי לקבל חסות והיו מיליארדרים דוגמת ריצ'ארד ברנסון שחיפשו את הריגוש והתהילה. היו טייסים מהוללים עתירי נסיון קרבות והיה מי שלמד לטוס רק כדי לבצע את המשימה. כולם התייצבו על קו הפתיחה של התחרות בנסיון להתחיל את המסע לפני הצוותים האחרים. שמונה צוותים מקצועיים רציניים היוו את הגרעין הקשה של התחרות.
מטרת הצוותים היתה להקיף את כדור-הארץ בזמן הקצר ביותר ללא עצירה. זה אולי נשמע פשוט - אבל העניינים קצת יותר מסובכים מכפי שהם נראים. ארגון האווירונאוטיקה הבין-לאומי, FEDERATION AERONAUTIQUE INTERNATIONAL, שמטרתו לעודד ולפקח על הישגים שקשורים בתעופה וחלל ברחבי העולם, הגדיר חוקים נוקשים במיוחד לשבירת השיא.
הדרישה הראשונה היתה שהכדור הפורח יסיים את הקפת הגלובוס על-ידי חציית אותו קו האורך ממנו המריא בתחילת מסעו. כל אחד יכול לטעון כי הקיף את הגלובוס על-ידי יציאה לטיול קטן מסביב לקוטב הצפוני, ולכן קבע ה-FAI מרחק רשמי שנחשב ל"הקפת הגלובוס": לפחות שני שלישים ממרחק הקפתו בנקודה הרחבה ביותר. כל צוות רשאי לבחור לעצמו מסלול באופן עצמאי.
כדי למנוע תרמיות, הוסיף ה-FAI דרישה: צוות הכדור הפורח חייב למסור נקודות-ציון לאורך הדרך ולעבור בהן. מטוסים, או אמצעים שונים של איתור באמצעות ראדאר, ימתינו להם שם ויאשרו באופן רשמי כי הכדור הפורח אכן עבר בנקודות הדרושות.
כלל אחרון וחשוב מכל: לכדור הפורח אסור לנחות מרגע יציאתו לדרך ועד סיום ההקפה. בכל אחד מהכדורים הפורחים הוצב על-ידי ה-FAI מד-גובה חתום בקופסה מבודדת, כדי לתעד את הגובה הנתון של הכדור הפורח בכל רגע ורגע. היו שהגדירו את מד-הגובה הזה כ"מרגל שבתוך התא". ברגע הנחיתה נלקח מד הגובה לבדיקה כדי לוודא שהצוות לא נחת לאורך הדרך.

נסיון ראשון ב-97'

הנסיונות הראשונים במתכונת הנוכחית יצאו לדרך בשנת 1997. ד"ר ברטראן פיקארד נכשל באותה שנה, כאשר דליפת דלק גרמה לחדירת אדים רעילים לתא הטיס. כתוצאה מכך הוא וחברו למסע, וים ורסטראטן, נאלצו לבצע נחיתת אונס בים התיכון.
הנסיון הראשון של שנת 1998 היה של זוג האמריקאים דיק רוטאן ודייב מלטון, שהמריאו ב-9 לינואר בשנה שעברה בכדור הפורח "WORLD QUEST". דיק רוטאן היה אחד הטייסים של מטוס ה"VOYAGER", כלי הטיס הראשון שהקיף את העולם בטיסה אחת ללא הפסקה. רוטאן קיבל את רשיון-הטיס שלו בגיל 16. כטייס קרב בחיל-האוויר האמריקאי, ביצע במלחמת וייטנאם 325 גיחות. עם יותר מ-30 מדליות וציונים לשבח, רוטאן הוא אחד מהטייסים בעלי מספר עיטורי הגבורה הגבוה ביותר בחיל-האוויר האמריקאי. לאחר שהשתחרר מחיל-האוויר עסק רוטאן בעיקר בשבירת שיאים תעופתיים, ביניהם שיאי מהירות מסוגים שונים. עם רקע כזה, איש לא התפלא למצוא את שמו של רוטאן ברשימת הנענים לאתגר החדש. דיק רוטאן ודייב מלטון הצטיידו בכדור פורח משוכלל במיוחד ונחשבו לאחד הצוותים הרציניים ביותר שנענו למשימה, אך למרות כל הציפיות, רוטאן ומלטון ייזכרו בהקשר הזה בנסיבות לא כל-כך משמחות.
דקות אחדות אחרי המראתם בטקסס, רוטאן ומלטון נאלצו לנחות עקב דליפת דלק. למרבה ההשפלה, הם נחתו בדיוק על שיח קקטוס ענק. כמה רגעים אחרי הנחיתה הכואבת, אחד העיתונאים שרץ מאתר ההמראה לאיזור ההתרסקות, שאל את רוטאן "מה תעשו עכשיו?". עם פנים מלאות בקוצים וחתכים מהקקטוס ועם גוף מלא בחבורות מהמפגש הכואב עם האדמה והגרירה הארוכה במדבר, הספיק רוטאן לענות "אנחנו נתחיל לתכנן את הנסיון הבא", ואז התעלף.
רוטאן ומלטון בילו שעות רבות בחדר הניתוח וחודש בבית-החולים. לרוטאן, למשל, היתה ירך שבורה, קרסול נזוק, ברך מסובבת, רצועות קרועות, חבטות ופצעי חדירה רבים של קוצים. אבל כבר בבית-החולים הוא החל לתכנן את הנסיון הבא. גם הפעם, כמו בנסיון הקודם, העניקו הברון הילטון (בעל רשת בתי המלון) וחברת הענק פפסי-קולה, את חסותם וכספם לצוות ה-WORLD QUEST. הנסיון החדש תוכנן לצאת אל הפועל בקיץ 1999 והפעם החליטו חברי הצוות לבנות כדור פורח בגישה חדשה לגמרי. במקום להשתמש במעטפת בלון אחת כפי שבנויים רוב הכדורים הפורחים, החליטו המהנדסים של הצוות לחבר את תא הטייסים לארבעה בלונים קטנים יחסית, שיהיו קשורים אחד לשני. כדור פורח מסוג כזה יוכל לעמוד בשיאים חדשים של בטיחות. גם אם תתגלה תקלה בבלון אחד, שלושת הבלונים האחרים יוכלו לשאת במעמסה. בלון מזג-אוויר לא מאויש בעל מבנה דומה, הקיף את הגלובוס יותר מ-700 פעמים. עקב ההצלחה של ה"ברייטלינג אורביטר 3" בהקפת העולם, נדחה הנסיון של צוות ה-"WORLD QUEST" עד להודעה חדשה.
ב-17 לאוגוסט 98' הצליח סטיב פוסט האמריקאי לעלות לרפסודת ההצלה לאחר שבלונו "סולו ספיריט 3" נקלע לסופת רעמים קשה וצלל 8,840 מטרים באוויר. כך בא אל קיצו נסיונו הרביעי של פוסט, אחד המתחרים העיקשים ביותר, לקבוע את השיא. פוסט, איש עסקים עשיר, עוסק ומתחרה בתחומי ספורט רבים ומשונים כמו מירוצי יאכטות, טיפוס הרים, שחייה למרחקים בימים ותעלות ותחרויות של מזחלות-כלבים. בכל התחומים האלה וגם בתחום הכדורים הפורחים, פוסט העדיף תמיד להתחרות לבדו.
בנסיון הסולו האחרון שלו בכדור ה"סולו ספיריט 3", הוא נמנע ממעבר מעל מדינות עוינות, שלא אישרו את כניסתו לתחומן האווירי. כשעבר לחצי הכדור הדרומי של כדור-הארץ, נקלע לסופה וכמעט נהרג. הכשלון הזה גרם לפוסט להסכים להצעתו של המיליארדר ריצ'ארד ברנסון, יריבו לשעבר, להצטרף כחבר צוות לכדור הפורח שלו ה-"ICO GLOBAL CHALLENGER".
מאז 1985 שבר ברנסון, בימים רגילים יו"ר קבוצת וירג'ין, שיאים רבים ומעניינים: ב-1986 הוא חצה בסירה את האוקיינוס האטלנטי בזמן שיא. שנה לאחר-מכן הוא נענה להצעת פר לינדסטראנד, אחד ממומחי העולם לכדורים פורחים ובעל חברה לייצור כלי תעופה, לחצות איתו את האוקיינוס האטלנטי בכדור פורח. הם שברו אז שיא מרחק של 6,761 ק"מ בטיסה בכדור פורח. מאז, הקדישו ברנסון ולינדסטראנד את זמנם לאתגר הגדול של הקפת העולם.
כמו סטיב פוסט, שותפם החדש, גם ברנסון ולינדסטראנד נחלו מספר כשלונות קודמים. נסיונו הראשון של ברנסון ב-1997 הסתיים בכך שכמעט התרסק באמצע הלילה, כאשר הוא וחברו למסע איבדו שליטה על הכדור הפורח. באותו הזמן הם עברו מעל אזורים באלג'יריה בהם התנהלה מלחמת אזרחים עקובה מדם. אלכס ריצ'י, חבר הצוות השני, הציל את המצב לאחר שהסכים לצאת מהתא האטום, לטפס על הבלון ולשחרר סתימה שנוצרה באחד מצינורות הדלק. באותה טיסה, אגב, ברנסון וחברו זרקו מהתא חפצים רבים כדי להקל על משקל הכדור. כשלא נותרה ברירה אחרת, הם זרקו החוצה אפילו שק מלא בדולרים. טיסה נוספת של ברנסון ולינדסטראנד הסתיימה בכך שברנסון מצא עצמו נסחב לבדו בלי שליטה בזרמי אוויר, בעוד חברו נאבק על חייו בשחייה במי הים הקפואים. אבל דבר מכל אלה לא מנע מברנסון, לינדסטראנד ופוסט לנסות את מזלם בפעם המי יודע כמה. ב-18 לדצמבר 1998 המריאו השלושה ממראקאש שבדרום מרוקו בכדור הפורח "ICO גלובל צ'אלנג'ר". זהו הבלון הגדול ביותר ואחד המתוחכמים שנבנו אי פעם.
גובהו של ה"ICO גלובל צ'אלנגר" הוא מעל 50 מטר. הבלון עצמו, מסוג רוזיאר, מתוכנן במיוחד לטיסה למרחקים ארוכים ומשלב עקרונות טיסה בעזרת אוויר חם בעקרונות טיסה על-ידי גז הליום. ההליום משחק תפקיד חשוב בשמירת יכולת הטיסה במשך הלילה הקר, שבו הטמפרטורה יכולה להגיע למינוס 50 מעלות ואילו לאוויר החם תפקיד חשוב במשך היום. באמצעות תימרון בין האוויר החם להליום, יכולים הטייסים לשמור על גובה וכיוון רצוי גם בלילה.
הבלון עצמו עשוי מסיבים מיוחדים (כאלו שמשמשים גם לשכפ"צים נגד כדורים) המכוסים בשכבת פלסטיק, המונעת מגז ההליום לברוח. כמות הבד המשמשת לכיסוי הבלון שווה באורכה לשישה קילומטרים ועדיין - חור בגודל של ראש-סיכה יכול להיות הסוף של הטיסה ושל הטייסים. ראש הבלון צבוע בצבע לבן, כדי שחום לא ייקלט וישפיע על גז ההליום. תחתית הבלון מכוסה באלומיניום, ששומר על חום האש שפולטים הלהביורים.
תא הטיסה של ה"ICO גלובל צ'אלנג'ר", שגודלו כקראוון קטן, נועד להכיל שלושה אנשי צוות במשך כמה שבועות. זהו תא לחץ עשוי אלומיניום. אורכו כשלושה מטרים, גובהו קצת יותר משלושה מטרים והוא מחולק לשתי קומות, עליונה ותחתונה. בהתחשב בעובדה שבתוך התא נשמרת גם האספקה הנחוצה, לא נשאר הרבה מקום. רק מקום אחד קטן בתא מאפשר עמידה זקופה. כל חבר צוות צריך לחכות לתורו כדי להתמתח.
לכל אחד מאנשי הצוות יש כסא באיזור אחר של התא. יכולת התצפית החוצה מצומצמת ביותר והטייסים צריכים להסתמך בעיקר על מצלמות וידיאו ומסכי מחשב. בחלק התחתון של התא ישנו "מפרץ קטן" לשינה, עם נגן דיסקים לשמיעת מוזיקה ומכשיר וידיאו. סמוך לאיזור השינה מצויים השירותים. אין מקלחת בתא. חלק נכבד מרצפת התא שקוף, כדי לאפשר לטייסים לצפות בגנרטור, במנועים ובחלקים חיוניים אחרים.
שליטה בכדור פורח שונה מאוד משליטה בכל כלי טיס אחר. כשהם נתונים לחסדי הרוחות, הדרך היחידה בה יכולים הטייסים לנווט את הכדור היא באמצעות עלייה וירידה לשכבות רוח שונות. טייסים מיומנים יוכלו כמעט תמיד למצוא את הרוח שתיקח אותם בכיוון הרצוי. הכלים החשובים ביותר הם מד-הגובה ומד קצב הטיפוס או הצניחה שמוצבים בפאנל המכשירים. יש גם תצוגת טמפרטורה ולחץ בתא הטיס ובבלון. בקצה הפאנל עמוס המכשירים ישנו גם "הכפתור האדום", המפעיל חומר נפץ שמסוגל, במקרה חירום, לשחרר את התא מהבלון.
ב-18 לדצמבר בשנה שעברה המריא צוות ה"ICO גלובל צ'אלנג'ר" ממרוקו כדי לשבור את השיא. "באופן מוזר ביותר לא הייתי עצבני או נרגש יתר על המידה בזמן ההמראה", כותב ריצ'ארד ברנסון ביומן הטיסה שלו. "הצוות שבחרנו הפעם מוצלח במיוחד ועברתי כל-כך הרבה אכזבות בעבר, שהפעם באמת הרגשתי שיש לנו סיכוי מצוין.
"הספירה לאחור החלה. טיפסנו באיטיות לגובה 2,000 רגל. הדלת של תא הלחץ היתה פתוחה וראינו איך כולם למטה מוחאים כפיים. אז, לפתע התחלנו לשקוע. נקלענו למערבולת אוויר. הוצאנו כמה שיותר אש כדי לחמם את ההליום עד שתחתית הבלון החלה להישרף. הצלחנו להשתלט על העניינים, אבל החום הרב גרם לחורים במעטפת התחתונה של הבלון. למזלנו, החלק העליון המלא בהליום לא נפגע. החורים מכוערים, אבל שום דבר לא יעצור אותנו מלטוס הלאה".

להעיר את נלסון מנדלה? כך עבר על הצוות היום הראשון של הטיסה. גם מאורעות היום השני לא השאירו זמן רב למנוחה. באמצע הלילה הגיע מסר מלוב, לפיו קדאפי ביטל הרשאה שנתן שבועות מספר קודם-לכן לכדור הפורח לעבור בתחומי מדינתו. "הכל היה כמו חור שחור ולא היתה שום דרך בה יכולנו לנחות לפני שנגיע למדינתו של קדאפי", כותב ברנסון. "האטנו את קצב הטיסה כדי לנסות לשכנע בינתיים את קדאפי. החלטתי לבקש את עזרתם של חוסיין מלך ירדן שעזר לי רבות בעבר ושל נלסון מנדלה שהיתה לי הזכות להכיר ושמכיר את קדאפי. הבעיה היחידה היתה הדאגה שבשעה מאוחרת זו של הלילה הם כבר ישנים".
ברנסון החליט לא להעיר את השניים ולכתוב את מה שהוא מגדיר "המכתב החשוב ביותר של חייו" לקדאפי כדי שיתיר לצוות לעבור בתחומי מדינתו. "הוד מעלתו הקולונל קדאפי, נשיאה של לוב הסוציאליסטית הגדולה", כתב ברנסון וניסח בקשה מנומסת להפליא. לפנות-בוקר, סחוטים מעייפות אחרי לילה ללא שינה של תמרונים איטיים בחושך, התקבלה תשובתו החיובית של שליט לוב. ה"ICO גלובל צ'אלנגר" חצה בבטחה (מלווה במטוסים לוביים) את שטח המדינה הסוררת. חברי הצוות עמדו בפני בעיה דומה כמה ימים לאחר-מכן כשברגע האחרון הצליחו להשיג אישור מעבר מעל סין. לרוע מזלם, הם נאלצו לבטל את מסעם ביום חג המולד (25 בדצמבר) בגלל קשיי מזג-אוויר. המרחק שהצליחו לעבור ברנסון וחבריו היה 13,120 ק"מ, כמחצית מהמרחק המתוכנן.
ב-17 לפברואר 1999, הנווטים הבריטים אנדי אלסון וקולין פרסקוט, המריאו ממגרש גולף בדרום ספרד, בכדור פורח תוצרת חברת "CABELE AND WIRELESS". אחרי תשעה ימים ו-20 שעות באוויר שברו השניים שיא חדש לתעופה ללא תדלוק אווירי מכלי תעופה נוסף. אבל ב-7 למארס, ביום ה-18 למסעם, הם נאלצו לנטוש את הכדור שלהם באוקיינוס השקט עקב תנאי מזג-אוויר ומסוקים יפאניים חילצו את השניים.
כמו לצוות ה-ICO, גם לאלסון ופרסקוט היה ציוד משוכלל ביותר, שלא סייע בידם להשלים את המשימה. בתא הטיס היה להם אפילו ציוד ניתוח ובשעת חירום יכלו אנשי הצוות להתקשר ישירות למרכז רפואי בלונדון, שם יכול היה רופא מוסמך לראות אותם ולהעביר להם הוראות ניתוח בשידור חי. אלסון ופרסקוט כמעט והצליחו להשלים את המשימה, אבל במקרים כאלה, כמעט שווה ללא כלום. חוויה אחת מעניינת שהם יכולים לקחת איתם הביתה היתה מפגש עם מטוס נוסעים מסוג בואינג 707 בגובה של 25,000 רגל מעל לים הדרומי של סין. "מאות אנשים 'הדביקו' את הפרצוף שלהם לחלון ונופפו לנו לשלום. זה היה מאוד מרענן לראות בני-אדם אחרי שהיינו אחד עם השני במשך 16 ימים", הם מספרים.
והיו עוד צוותים שנענו לאתגר העולמי. צוות ה-"SPIRIT OF PEACE" הבטיח לשאת תפילה עולמית מן השמיים, חברת "RE/MAX" פיתחה בלון ענק שמסוגל לטוס על הליום בלבד וה-"J RENEE" תוכנן עבור טייס בודד בשם קווין אוליאסי. כולם נכשלו בשלב זה או אחר.

 

היפנוזה עצמית בתא הטיס הכדור הפורח של הצוות המנצח, "ברייטלינג אורביטר 3", המריא מהאלפים השוויצריים בראשון למארס השנה, כשבאותו הזמן עוד צוות אחד לפחות היה באוויר בדרכו למטרה הנכספת. הטייסים, ד"ר ברטראן פיקארד השוויצי (41, רופא המתמחה בפסיכיאטריה) ובראיין ג'ונס הבריטי (51, טייס ומדריך טיסה על בלונים פורחים) הצליחו להקיף את הגלובוס ב-19 ימים, שעה אחת וארבעים ותשע דקות. הם עברו מרחק של 42,810 ק"מ מעל אירופה, אפריקה, אסיה, האוקיינוס השקט, מרכז אמריקה והאוקיינוס האטלנטי.
מדוע דווקא הם הצליחו? אפילו אנשי הצוות עצמם מודים שהיה להם הרבה מזל ומה שנקרא "עזרה מרוחות השמיים". יש לציין שלצוות ה"ברייטלינג אורביטר 3" היה מרכז שליטה קרקעי מקצועי במיוחד בז'נבה, שעידכן אותם ברציפות בתחזיות מטאורולוגיות מדויקות למדי. השילוב של המזל, התחזיות והמיומנות המקצועית של שני הטייסים היה נוסחה מנצחת.
הכדור הפורח של "ברייטלינג אורביטר 3" שילב, בדומה לכדורים הפורחים של צוותים אחרים, תערובות של הליום ואוויר חם. גובהו כ-55 מטרים והוא נבנה על-ידי דון קאמרון האנגלי. רוב הזמן שהו שני אנשי הצוות בתוך תא הלחץ המיוחד. במקרים בודדים נדרשו הטייסים לצאת החוצה (בגובה של כמה מאות רגל), לטפס על התא ולבצע עבודות תחזוקה שוטפת בחוץ.
לא קל לבלות 19 ימים בתוך תא קטן וקר. לכן עברו שני הטייסים הכנות נפשיות רבות לפני הטיסה. מסתבר שזה לא הספיק משום שד"ר פיקארד נאלץ להשתמש בידע הרפואי שלו על מנת לבצע היפנוזה עצמית במקרים בהם הרגיש מתח רב מדי. לא קשה להבין מדוע הוא פרץ בבכי כשאנשי מרכז השליטה הודיעו לשני הטייסים כי מזג-האוויר יאפשר להם להשלים את המשימה.
פיקארד הוא נצר לשושלת הרפתקנים מסועפת למדי: סבו למשל, המציא את תא הלחץ והיה האדם הראשון שטס בסטרטוספירה. אביו שבר שיא בצלילה העמוקה ביותר שנעשתה אי פעם כאשר צלל לעומק של 10,991 מטרים בצוללת שהמציא הסב. ד"ר ברטראן פיקארד לא נשאר חייב והצליח להקיף את העולם. לא פלא שכותבי הוליווד בחרו בז'אן-לוק פיקארד (מפקד חללית ה"אנטרפרייז" מסדרת 'מסע בין כוכבים - הדור החדש') כצאצא עתידי של משפחת פיקארד יוצאת הדופן.
שני הטייסים לבשו חליפה מיוחדת מבד סינתטי מבודד שאיפשר להם לשמור על טמפרטורת גוף תקינה בתנאים ששררו בתא הלחץ. היתה להם גם חליפת הצלה מיוחדת לשרידה בתנאים קשים במיוחד. המזון הטרי הספיק לשבוע בלבד ובשבועיים הנותרים הם ניזונו מאוכל מיובש. בנוסף, הם לקחו איתם יותר מ-200 ליטר מים. ציוד ההצלה שלהם (היה להם הרבה מאוד ציוד כזה, כלקח מנסיונות קודמים) כלל שעונים מיוחדים שמשדרים אותות במצבי חירום, מצנחים, אוהל צף מבודד ואוכל ארוז. במקרה הצורך, הם יכלו להשיל את החלק התחתון של הבלון שלהם והבלון היה הופך למצנח ענקי.
ה"ברייטלינג אורביטר 3" הצליח להשלים את המסלול כאשר הטייסים חצו את קו הסיום מעל מדבר הסהרה בצפון מאוריטניה ב-21.3.1999. ברייאן ג'ונס קיבל אישור להגשים חלום ישן: לנחות ליד הפירמידות במצרים, מה שחייב טיסה של עוד לילה שלם. בשל הרוחות העזות, לא הצליחו השניים להנחית את הכדור ליד הפירמידות ונחתו בדיונות החול בנווה המדבר דאחאלה.
פיקארד וג'ונס זכו להיכנס לספר השיאים של גינס לאחר שהצליחו להגשים אתגר אנושי ישן. הם גם לא שכחו לאסוף את הצ'ק על סך מיליון הדולר שהבטיחה חברת הבירה האמריקאית. חצי מהסכום, אגב, הם החליטו לתרום. הכדור הפורח, שנכנס גם הוא להיסטוריה, נתרם למוזיאון התעופה והחלל הלאומי בוושינגטון ויוצב בבניין גבוה מספיק אי-שם בין ה-"SPIRIT OF SAINT LOUIS" של צ'ארלס לינדברג ל-X-1 של צ'אק ייגר.
ומה לגבי שאר הצוותים המאוכזבים? כולם סיננו בשקט מילות ברכה לצוות המנצח והשתדלו להימלט מאור הזרקורים. שעות ספורות בלבד עברו וכבר הוכרז האתגר הבא: בשנת 2002 יארגן ה-FAI תחרות בלונים פורחים מסביב לעולם: כולם ייצאו ביום אחד מנקודת התחלה אחת ומי שיגיע לקו הסיום ראשון יקח את כל הקופה. ברנסון המיליארדר כבר הכריז שהוא מוכן ומזומן לאתגר. מי ינצח ומי ימצא את עצמו תקוע על קקטוס באמצע המדבר? נראה בשנת 2020.

 

עוד באותו מדור

שניים בעקבות אחד

עוד שני מטוסי F-15I (רעם) הגיעו לאחרונה לישראל, היישר מפס הייצור בסנט-לואיס. המטוסים הגיעו בטיסה, מלווים ומתודלקים על-ידי בואינג-707 של חיל-האוויר. כתב הבטאון, גיורא נוימן, התלווה למסע הארוך והיפהפה לארץ

קו כחול דק

זמן קצר לפני טקס קבלת הכנפיים מוקפצים חניכי השלב המתקדם בקורס-הטיס לשלושה ימים שבמהלכם הם טסים לראשונה במיתאר מבצעי. במקביל, יוצאים חניכי השלב הבסיסי, המסיימים את שנת היסודות בקורס, למסע מפרך שבסופו - טקס הענקת סיכות קצונה על רקע הזריחה במצדה. צוות הבטאון הצטרף לחניכים במלחמה המדומה ובמסע האמיתי