בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 128 (229) 01/08/99

כתבות

צייר לי טייס

כשתא"ל (מיל') אפרים סגולי סיים את תפקידו כמפקד בסיס פלמחים לפני כמה שנים, הוא החליט שלא לעלות על הכביש המהיר המוביל למשרה מכובדת בחברת היי-טק גדולה. הוא העדיף לרדת קצת מהדרך הראשית ולקחת שיעורי ציור, ללמוד ספרדית, לעשות את כל אותם הדברים שלא הספיק לעשות ב-26 השנים העמוסות כשותף בכיר בהקמת מערך המסוקים בחיל-האוויר

ליעד ברקת צילום: רובי קסטרו

סקירת הרקורד של תא"ל (מיל') סגולי, מאז סיים את קורס-הטיס בסוף 1971, מראה שהסיפור שלו הוא בעצם סיפורו של מערך המסוקים ב-30 השנה האחרונות, במיוחד סיפור צמיחתו של מערך מסוקי הקרב. הוא התחיל כטייס בל-205 (גירסה קודמת של מסוק האנפה) צעיר ב"טייסת המסוקים הראשונה". אחת המשימות הראשונות שביצע שם היתה פינוי מטוס הנוסעים הלובי שהופל בטעות ב-1972. את מלחמת יום הכיפורים העביר כקברניט צעיר בטייסת הבל. ב-1976 נוסדה יחידת הניסוי של טייסת מסוקי הקרב הראשונה וסגולי היה חבר בקבוצה השנייה של צוות ההקמה.
מלחמת לבנון היתה המלחמה הראשונה שבה טסו מסוקי הקרב וסגולי היה שם. הוא פיקד על טייסת דיפנדר לאחר המלחמה. כשהקימו טייסת מסוקי קוברה שנייה, הוא נבחר באופן טבעי להיות מפקדה הראשון. במבצע דין-וחשבון היה סגולי מפקד בסיס פלמחים ולפני שסיים את תפקידו עוד הספיק לקלוט את מסוקי הבלק-הוק החדשים. מאז שעזב את פיקוד הבסיס ב-1995, המשיך סגולי לטוס ב"טייסת הקוברה הצפונית". במבצע ענבי זעם, למשל, כבר טס כמילואימניק.
אבל בימים אלה, סגולי תולה את הסרבל ופורש מטיסה מבצעית. "קשה להיפרד מטיסה", הוא אומר. "לא בגלל התחושה שאתה פתאום זקן, או חסר ערך, אלא פשוט כי זה כיף. לכן החלטתי להמשיך לטוס בבית-הספר לטיסה כמדריך במגמת מסוקים. גם כי אני מרגיש שיש לי עוד הרבה מה לתרום שם וגם בשביל ההנאה שלי. ובעצם יכול להיות גם שהסדר הפוך".

"חשבתי שאהיה צנחן"

סגולי נולד בירושלים בשנת 1951. "תמיד חשבתי שאהיה צנחן", הוא מספר. "זה מה שהלך בין החבר'ה. היו בשכונה שלי גם פה ושם טייסים, אבל מעט מאוד. זה היה נראה משהו לא בר-השגה בכלל. כשהגיע הזימון לקורס-הטיס, אמרתי - ננסה. מאז, בכל שלב אמרתי לעצמי, בסדר, הולכים הלאה".
במהלך קורס-הטיס הוסב סגולי למגמת מסוקים. הוא השתתף בקורס הראשון לטייסי מסוקים שנערך בבית-הספר לטיסה. עד אז נערכה ההכשרה למסוקים בטייסת המסוקים הדרומית. "השלב הראשוני בקורס-הטיס הלך מצוין", מספר סגולי. "כשהגעתי לשלב טיסות האווירובטיקה, ראיתי שאני לא שולט במצבים אנכיים כמו שצריך. זה פשוט צירוף של כל מיני תכונות שלא התאימו למטוסי קרב. הסבו אותי למגמת מסוקים.
"בתקופה ההיא", הוא ממשיך, "היה מיון שלילי בבית-הספר לטיסה. הטובים ביותר הלכו למטוסי קרב. השאר - למגמות האחרות. מכיוון שאני מעולם לא חלמתי להיות 'טייס קרב מהולל', השלמתי עם העובדה שאהיה טייס מסוקים. מהר מאוד התאהבתי בכלי הזה כל-כך, שכבר לא היה על מה להצטער בכלל".
מיד לאחר סיום הקורס הוצב סגולי ב"טייסת המסוקים הראשונה". "זו היתה הטייסת הטבעית ביותר לטייס מסוקים צעיר", הוא אומר. "טייסת מאוד פעילה, עם הרבה הזנקות. כל מה שאנחנו יודעים על טייסות המסוקים שחיות את הדופק של המדינה לטוב ולרע, היה שם".
מלחמת יום הכיפורים פרצה כאשר סגולי היה קברניט צעיר בטייסת. נסיבות שונות ומשונות גרמו לכך שהמלחמה התחילה בשביל סגולי ובשביל חלק נכבד מהחברים שלו, קרוב לסיומה. "בניגוד לטייסות הקרב, המלחמה החלה אצלנו ממש בעצלתיים", הוא אומר. "כל אנשי הטייסת גויסו ונוצר מצב של עודף טייסים. אנחנו, הטייסים הצעירים, מצאנו את עצמנו יושבים בטייסת ולא עושים כלום. לא רק שזה היה קשה, זה היה איום ונורא. כולם נלחמים בחזית ואנחנו יושבים במועדון ומשחקים שח".
עבור הטייסים הצעירים, רבים מהקרבות באותם הימים התרחשו בחדר המבצעים של הטייסת. "היה מין לוח צדק שכזה, לפיו מי שחוזר מוחלף על-ידי הבא בתור", אומר סגולי. "אבל היו לא מעט ברי מזל שתחת כסות המלחמה, פשוט הצליחו לברוח מהטייסת כך שאי אפשר היה להחזיר אותם. הם היו מתדלקים בכל מיני דרכים משונות מחביות בדרך, רק כדי לא להגיע לטייסת כדי שלא יחליפו אותם. רבים מהם נצמדו לכוח קרקעי מסוים ועבדו איתו במשך כמה ימים. לי ולחברים שלי נותר רק לשמוע סיפורים ואגדות משדה הקרב.
"ככל שעבר הזמן התחלנו לשמוע יותר ויותר על נפילות טייסים, אבל בימים הראשונים כולנו עדיין היינו בתחושה של עוצמה. 'אנחנו נראה להם... ואנחנו נדפוק אותם...'. לקח לנו זמן להבין שהעניינים לא ממש בשיאם, ושמלחמה היא בסך-הכל עניין די מחורבן".

מפגש ראשון עם המוות

רק כעבור כמה ימים, כשהמלחמה הלכה והסתבכה, החלו גם צעירי הטייסת להישלח לגיחות. "אז כבר היה מצב של המון משימות. טסנו לאן שרק היה אפשר", אומר סגולי. "לא הייתי תמים וידעתי שבמלחמה נהרגים אנשים, אבל באותו הזמן זה היכה בי ממש בפעם הראשונה".
סגולי וכמה מחבריו הוצבו לכמה ימים ברמת-דוד. "אבנר הכהן וגדי קליין, שני טייסים מהטייסת, זינקו לחפש טייס שנטש ברמת הגולן", הוא מספר. "אני זוכר את גדי אומר לפני שהם יצאו לגיחה שהוא עוד לא הספיק לסדר את השיניים שלו, שנשברו בתאונה ביום העצמאות באותה השנה. כמה ימים קודם-לכן, טייס מהטייסת שלנו נכנס בחוטי חשמל ולכן מפקד הטייסת נתן הוראה להעלות את גובה הטיסה. אבנר הכהן וגדי קליין נכנסו בגובה של מאה רגל וחטפו ירי מכל הכיוונים. גדי נפגע ישירות מאש סורית ונהרג. זו היתה הפעם הראשונה שזה היכה בי. מישהו שדיברת איתו כמה דקות קודם-לכן על עניין קטן שביום יום, יצא למשימה ולא חזר".
כוחות צה"ל הלכו והתקדמו ומסוקי הסער נדרשו להעביר להם יותר ויותר אספקה. באחת הפעמים, נשלחה רכבת אווירית של 16 מסוקי בל-205 עמוסים חבילות מיתלה-מטען לאחת האוגדות שחצתה את התעלה. "היינו צריכים להגיע לנקודה מסוימת מזרחית לתעלה, לכבות אורות, ליצור קשר עם הכוח, לעבור את התעלה ולהנחית את הציוד", מספר סגולי. "המראנו בפרקי זמן קצובים אחד מהשני. המסוק המוביל לא הצליח ליצור קשר עם הכוח וככה התחלנו להסתובב שם בחושך עם חבילות מיתלה-מטען.
"לפתע התחילו לעוף הטילים. שוגרו לעברנו בין עשרה ל-15 טילים. אלה היו לפידי אש גדולים, ואי אפשר היה לשער לאן הם בדיוק יגיעו. אחד הפיצוצים ממש זיעזע את המסוק שלנו. השלכנו את החבילה מיד. מרוב בלגן, חלק מהמסוקים האחרים שכחו להשליך את החבילות שלהם וביצעו את כל התמרונים החריפים עם חבילות של תחמושת ודלק מתחת לבטן המסוק.
"התחלנו לסגת מזרחה. בכל פעם שמישהו צעק 'שיגור', הנמכנו כמעט עד הקרקע כדי להתחמק מהטילים. פה ושם, ממש נחתנו על הארץ לרגע ושוב עלינו לאוויר". כך, ב"קפיצות ריחוף" זהירות, דילגו 16 מסוקי בל-205 מזרחה, בניסיון להתחמק מטילי ה-SA-6 ששוגרו לעברם. "פשוט ברחנו. למחרת באו משאיות והעבירו את הציוד. זה היה מבצע עגום שתוכנן לא טוב ובוצע לא טוב. הרגשנו מאוד רע לאחר-מכן. קודם כל, כי לא ביצענו את המשימה. דבר שני, למרות שחלק גדול לא היה באשמתנו, היתה תחושה מאוד מאוד לא טובה של חוסר מקצועיות, חוסר סדר וחוסר שליטה. תסכול גדול.
"הייתי אז טייס צעיר והבנתי שהמשימה שלי כטייס מסוקים היא לפנות פצועים וזהו. רק מאוחר יותר, כשהתחלנו לתחקר ולדבר, עלה כל העניין שחשבנו שלא כל-כך סומכים על מערך המסוקים. מעבר למשימות פינוי פצועים ומתן סיוע, לא היה כלום. לא היו אפילו פקודות מוגדרות למערך המסוקים במלחמה, לא היתה ממש פעילות התקפית מבצעית. יצאנו בתחושה די מתוסכלת מהמלחמה.

המלחמה שאחרי המלחמה

"הטייסים הוותיקים של ששת הימים אמרו לי שהמסוקים מתחילים תמיד לטוס אחרי המלחמה. מטוסי הקרב נוחתים, חוזרים לבסיסים, לשגרת היום יום, ואצלנו רק מתחילה הפעילות האמיתית. והם צדקו. אחרי המלחמה פעלנו במקומות רבים בהם צה"ל פינה בסיסים, או בנקודות חדשות בהן הוקמו בסיסים. אני ביליתי הרבה מאוד בפאיד, בכל מיני כוננויות ומשימות מיתלה-מטען, תובלת כוחות ותובלת אח"מים למשא ומתן עם המצרים בק"מ ה-101. היינו מאוד עסוקים ב'מלחמה שאחרי המלחמה'".
המלחמה נגמרה ובקרב טייסי המסוקים התחילו לדבר על משהו חדש. "כשהכל נגמר, התחלנו לקשקש על מסוקי תקיפה", אומר סגולי. "אני אומר 'לקשקש', כי לא ממש ידענו על מה אנחנו מדברים. זה היה משהו חדש, שלא הכרנו. דיברנו על כך שצריך מסוקי קרב, שזה לא בסדר שאין, שמסוקי הקרב הם הפיתרון לבלימה הבאה".
לאט לאט, הדיבורים על מסוקי הקרב החדשים התחילו להיות יותר ויותר מעשיים. "היתה התלהבות גדולה", מספר סגולי. "כמובן שמייד ביקשתי להצטרף. מערך המסוקים סבל הרבה מאוד שנים מהעובדה שלא היתה בו התחדשות. פתאום היה למה לשאוף".
ב-1976 הוקמה יחידת מסוקי הקרב הראשונה, שממנה יועדה לקום טייסת מסוקי קרב ראשונה בחיל-האוויר. קומץ מסוקי קוברה אמריקאיים משומשים, "בוגרי" מלחמת ויאטנם, הגיעו לטייסת בשלב ראשון. טייסים מעטים נבחרו בקפידה לקבלם. סגולי היה חבר בקבוצה השנייה שהצטרפה לצוות ההקמה. "הרגשנו ב'יחידה' ממש טוב", אומר סגולי. "זו היתה משאת נפשו של כל טייס מסוקים כמעט. עד אז, היתה לנו תחושה שבניגוד לטייסי הקרב, אנחנו לא ממש מבצעים את המשימה. הם שם באוויר לוחצים על ההדק ואנחנו נותנים שירות. מסוק הקרב נתן לנו בפעם הראשונה הזדמנות לבצע את המשימה וזה היה דבר מאוד מיוחד בשבילנו.
"דבר שני היה פיתוח תחומים חדשים. גבולות נפרצו. לימדנו את עצמנו, למשל, לבצע טיסת זחילה. זה דבר שלא היה קודם-לכן בטייסות המסוקים. עסקנו חודשים שלמים באומנות הטיסה הטהורה. התקדמנו בקצב שלנו. בדרך שלנו. המגבלה היחידה היתה מיעוט המסוקים שהיו לנו, אבל עם המעט שהיה לנו טסנו הרבה".
באחד הימים ביקש רפול, הרמטכ"ל דאז, הדגמת טיסה מהמסוקים החדשים-ישנים. "באותו היום היו רק שני מסוקים כשירים לטיסה", מספר סגולי. "אחד מהם היה בלי גנרטור והשני בלי מערכת ייצוב. ובכל זאת טסנו, כי רפול ביקש הדגמה. זה היה מאוד מצחיק. היתה אפילו קצת הרגשה של מערב פרוע. הרגשנו שאנחנו יחידה מיוחדת, שאפשר לעשות דברים אחרים".
לאט לאט הלכה היחידה וגדלה. בהמשך החלו להגיע מסוקים נוספים. "חלק מתורת הלחימה לקחנו מהאמריקאים וחלק התאמנו לאופי שלנו", אומר סגולי. "לקחנו מהם, למשל, את כל הנושא של צוות תקיפה נגד טנקים שמורכב מגוף סיור וגוף תקיפה. אצל האמריקאים, מסוקי הסייפן היו ה'סיירים' והקוברות היו ה'תוקפים', כאשר מפקד המשימה יושב במסוק הסיור המוביל. אנחנו חשבנו שלא מתקבל על הדעת שמוביל הגיחה לא יהיה זה שמבצע בסופו של דבר את המשימה ולכן העברנו אותו למסוק הקוברה. היו ויכוחים אם המפקד צריך לשבת בתא הקדמי או האחורי, אם הוא זה שיורה את הטילים או שהוא צריך להיות פנוי להסתכל על מבנה המסוקים שסביב. פיתחנו את כל תורת הלחימה מחדש".
לאחר חודשים ספורים הוקמה על יסודות ה'יחידה', טייסת המסוקים הראשונה. באותו הזמן היתה תקופה שקטה יחסית מבחינת פעילויות נגד מחבלים. "כמובן שאף אחד לא התפלל שמחר תפרוץ מלחמה, אבל חיכינו מאוד לצאת לפעולה במקרה הצורך, להוכיח את עצמנו", אומר סגולי. "פתחנו במין מסע הסברה שכזה על מסוקי הקרב. מאחר ועוד לא היו לנו סרטי קרב מקוריים, הראנו סרטי תדמית של חילות-האוויר האמריקני והגרמני. רוב טייסי המסוקים התלהבו מאוד, אבל טייסי מסוקי הסער הוותיקים חשבו שזה לא רציני. הם אמרו: 'נו, שימשיכו לשחק'. חיכינו להזדמנות לפעילות מבצעית ראשונה ואכן, כשהתחלנו לצאת לתקיפות, המוטיבציה עלתה מאוד".
"לרוע מזלו" של סגולי, שבועות ספורים לאחר שהוצב בתפקיד חדש כסגן מפקד טייסת אנפה, יצאה טייסת הקוברה לתקיפה מבצעית ראשונה. "הייתי בפריסה בחיפה, הקוברות חלפו מעלי בדרך לתקיפה ראשונה ואני פשוט השתגעתי", הוא מספר.

עם הצלחה לא מתווכחים

אבל לא עבר זמן רב והגיעה גם ההזדמנות של סגולי ללחוץ על ההדק. אחת הגיחות המעניינות היתה כאשר חזר סגולי לטייסת הקוברות כסגן מפקד טייסת. "ראש מחלקת מבצעים התקשר אלי הביתה ואמר שספינת מחבלים בצור מתכוננת ליציאה. הוא שאל אם אנחנו יכולים לצאת ולהשמיד אותה. זה היה הדבר הטוב ביותר שהיה יכול להיות בשבילי. מפקד הטייסת היה בחו"ל ואני יכולתי לארגן משימה לבד. כמובן שהשבתי בחיוב.
"יצאנו שני מסוקי קרב לתקיפה עצמאית לאור הנרה של מטוסי קרב", מספר סגולי. "התקיפה הזו היתה שונה בכך שהיתה נקייה מאופרציות מסורבלות. פעולת מסוקים בדרך כלל דורשת הרבה הכנות מקדימות. צריך לעצור לתדלק בנקודות שונות בדרך, לבצע תיאומים. כל משימה שכזאת לוקחת זמן רב. הפעם הכל היה מושלם. היעד היה צור, יעד קרוב למדי. לא היה כמעט צורך בתיאומים והמטרה היתה פשוטה: שיגור טילים על ספינת מחבלים. זהו.
"הכל הלך לפי התוכנית", ממשיך סגולי. "ההנרה נפתחה בדיוק בזמן, זיהינו את הסירה, מילת קוד אחת: 'הללויה' היתה אות להנרה וכל הדרך הביתה שרנו שירים מזרחיים. ההרגשה היתה נפלאה. נכון שלחיצה על ההדק היא רק משהו סמלי, אבל הפעם לא חילצתי פצועים או הובלתי כוחות, אלא לחצתי על ההדק. התחושה היא אחרת כשאתה מבצע את המשימה מתחילתה ועד סופה".
במלחמת לבנון כבר הצטרפו לשדה הקרב מסוקי הדיפנדר, מסוקי קרב קטנים וזריזים, ששימשו כ"סיירים" של צוות הקרב. מכיוון שלמערך מסוקי הקרב לא היה עדיין ניסיון מבצעי מספק, הוחלט לנהוג בזהירות רבה בהפעלתו. ההחלטה רק התחזקה לאחר שבאחד המבצעים המקדימים למלחמה נהרגו סרן עמיחי ספקטור וסרן יוסי קלר ז"ל, צוות ראשון של מסוק קרב שנפל בפעילות מבצעית.
ההגבלה העיקרית שהוטלה על מסוקי הקרב היתה איסור טיסה מעבר לקו בו נמצאים כוחותינו. "הרגשנו מאוד מוגבלים וחשבנו שלא מנצלים אותנו כמו שצריך", אומר סגולי. "היום, בדיעבד, אני מבין את ההגבלות. זו היתה מערכת חדשה ללא נסיון מבצעי. אבל באותו הזמן התסכול היה גדול. כל העניין במסוקי קרב הוא היכולת לאגף מסביב ולהפתיע. המגבלות שהוטלו ניטרלו לנו את יכולת ההפתעה. עלינו מעל פני השטח בכל מיני מקומות, האויב ציפה לנו, ראה אותנו וירה עלינו.
"נוצר מצב", ממשיך סגולי, "שבו מי שפעל במלחמת לבנון בדיוק לפי מדיניות חיל-האוויר, לא הביא שום תוצאות. מי שחרג קצת, הביא קצת יותר תוצאות ומי שחרג הרבה, הביא הרבה תוצאות. את אחת הפעילויות כינינו לדוגמה: 'עבודות מע"צ'. בכפר היו מחבלים שהפריעו לאחד מגדודי השריון. אנחנו היינו באים עם מסוקים, עולים מעל לקו כוחותינו ויורים לאן שמכוונים אותנו: קצת על הבית הזה, קצת על הבית ההוא וכו'. לא הרגשנו שאנחנו ממש תורמים. אחד הטייסים מהטייסת שלנו החליט שהוא חורג מהמגבלות וטס קצת צפונה. הוא נתקל בשיירה סורית והשמיד אותה. דווקא הוא, שפעל מחוץ למגבלות, הביא תוצאות".
באחד מימי הלחימה נתקל גם סגולי בדילמה קשה, כאשר מהצד האחד עבירה חמורה על מגבלות הטיסה שהוטלו ומצד שני הצורך לבצע את המשימה. "הזניקו אותי למשימת עומק במיפקדת הגייס", מספר סגולי. "אחד המפקדים שם שלח אותי למשימה שנמצאת מעבר לקו בו היו כוחותינו באותו הזמן. אמרתי לו שזה חורג בהרבה ממה שמותר לי לבצע, אבל הוא התעקש".
יום קודם-לכן, הותקף גדוד שריון שהיה באיזור והלחצים על סגולי לביצוע המשימה היו קשים. "החלטתי שאני מבצע את המשימה הזו ושאני לא מתקשר הביתה להודיע", אומר סגולי. "עומד בן-אדם מולי וצועק שכוחותינו נשחטים ואני לא מסוגל לבצע החלטה? מלבד זאת, האמנתי שהמשימה הזו באמת תתרום למאמץ המלחמתי וידעתי שאם אני ארים טלפון לבקש אישור זה לא ייגמר לעולם. יתחילו לרוץ טלפונים וזה יהיה סופה של המשימה. היה לי ברור שאני הולך לבצע חריגה גדולה ושאני אצטרך לתת על כך הרבה מאוד הסברים מאוחר יותר, אבל ידעתי שיש לי פה סוף סוף הזדמנות לבצע משימה מכובדת". במהרה התברר שכוחות צה"ל התקדמו בינתיים וכי החריגה מעבר לקו כוחותינו תהיה קטנה בהרבה. סגולי קיבל על עצמו את המשימה: איתור ופגיעה בדיוויזיה של הסורים. "רק מאוחר יותר הבנתי את האבסורד שבעניין", אומר סגולי. "זוג מסוקי דיפנדר יצאו לחפש ולהשמיד דיוויזיה של הסורים".
שני המסוקים הגיעו להר, שצפה על הציר בו היתה אמורה לנוע הדיוויזיה הסורית. הם התחילו לדלג לאורך הרכס לכיוון עומק סוריה. "את הדיוויזיה לא מצאנו", מספר סגולי, "אבל כן נתקלנו בכוח סורי נייד. נסוגונו לכמה דקות בכדי לוודא שאכן מדובר ב'טורף' ולא ב'עמית'. כשהיינו בטוחים שלפנינו כוח אויב, נכנסנו לתקיפה לא נורמאלית. סיימנו לירות את כל הטילים שלנו במהירות אדירה. אני סיימתי קודם ולכן נסוגותי מעט כדי לצלם את מספר שתיים יורה. עד היום הגיחה הזו מוגדרת כ"גיחת מסוקי הקרב של המלחמה", בעיקר כי היא הגיחה המצולמת ביותר של המלחמה. קטיושות התעופפו באוויר, טנק התפוצץ, בהחלט תמונה מרהיבה. אי אפשר בכלל לתאר את האווירה שהיתה בקוקפיט: צרחות אדירות.
"היום, כשאני מנתח את התרומה של אותה גיחה למאמץ המלחמתי, אני לא חושב שהיא היתה משמעותית במיוחד. תקפנו כוח שולי, שעמד בצד. מישהו פעם אמר שהם לא היו במלחמה בכלל ופתאום התנפלו עליהם שני פסיכים עם מסוקים. בכל מקרה, האימרה 'עם הצלחה לא מתווכחים' תפסה גם הפעם ותיחקור רציני על איך הגענו לשם בדיוק לא היה. להיפך, בדרגות הגבוהות דווקא היו מאוד מרוצים".

בעולם קוראים לזה "המהפכה הרוטורית"

המלחמה נגמרה ומסוקי הקרב עברו את "טבילת-האש" הרצינית הראשונה שלהם בהצלחה. סמוך לסיומה, קיבל סגולי פיקוד על טייסת מסוקי הדיפנדר. "זה כלי מאוד 'שובב' וזריז", אומר סגולי. "הבעיה היחידה היתה טווח הטיסה שהיה מאוד מוגבל בגלל כמויות הדלק הקטנות יחסית שיכולנו לשאת. לכן התחלנו לפתח כל מיני פטנטים. אחד הדברים שעשינו היה לנחות על סטי"ל, לשוט איתו עד הנקודה המתאימה ולצאת משם למשימה".
לאחר תקופת לימודים קצרה, החל סגולי בהקמת טייסת קוברה נוספת, שהפכה ל"טייסת האחות" של טייסת הקוברה הראשונה. "היה קצת מוזר לגלות שלא היה חומר מסודר בנושא 'איך מקימים טייסת'", אומר סגולי. "התחלנו לשוטט בין הטייסות בנסיון למצוא חומרים לבד. בסך-הכל, זו היתה תקופה מאוד פורייה. מהר מאוד קיבלנו כשירות מבצעית והתחלנו להשתתף בפעילות האינטנסיבית של מסוקי הקרב בלבנון".
כמו כל טייס שהגיע לדרגת פיקוד בכירה, גם סגולי יסכים עם העובדה שהתפקיד המעניין ביותר הוא מפקד טייסת. "היה סיפוק גדול כמפקד בסיס, אבל אם אני צריך לשים את האצבע על פרק זמן מסוים שבו הכי נהניתי והבאתי בצורה הטובה ביותר את היכולות שלי לידי ביטוי, זה היה כאשר שימשתי כמפקד טייסת. אני לא מפקד באופי. אף פעם לא נהניתי מהשררה, מהיכולת לתת פקודות. כן אהבתי את הפיקוד המבצעי של הובלת טיסה, של הובלת טייסת".
כמפקד בסיס, קלט סגולי את מסוקי הבלק-הוק, מסוקי הסער החדשים של חיל-האוויר. "אני חושב שעדיין לא כל-כך מבינים את המהפכה שצפויה בתחום המסוקים", הוא אומר. "בעולם קוראים לזה 'המהפכה הרוטורית'. מה שקורה היום הוא שראש הממשלה מחליט באופן אישי מה יהיה מטוס הקרב המתקדם ואילו בתחום המסוקים, אנחנו מקבלים פה ושם עודפים מהאמריקאים במין 'קליטה ענייה' שכזו. אז נכון שמטוס הקרב המתקדם הוא לא כמו מסוק הקרב המתקדם, אבל פער ההתייחסות עדיין גדול מדי".
לאחר סיום הפיקוד על הבסיס, נסע סגולי לשנה באוניברסיטה של חיל-האוויר האמריקאי באלבמה כעמית מחקר מטעם חיל-האוויר הישראלי. גם היום הוא לא עזב את הצבא לגמרי והוא חבר בצוות מחשבה מיוחד בפו"מ שמארגן קורסים לקצינים בדרגות בכירות ביותר. שאר הדברים שהוא עושה הם, כמו שאומרים, "בשביל הנשמה".
"פיקדתי במשך שלוש שנים על ארגון גדול מאוד ועשיתי את זה בצורה הטובה ביותר שיכולתי, אבל זה לא דבר שחלמתי עליו", הוא אומר. "כשהשתחררתי לא ראיתי את עצמי כמנהל היי-טק, או כטייס באל-על, כיוונים מאוד מקובלים. רציתי לעשות דברים שיעניינו אותי. למדתי לימודי ארץ-ישראל והיום אני מדריך טיולים. בעיקר קבוצות קטנות שאני יודע שאהנה בחברתן. ברור שאני לא הולך להיות עשיר גדול מזה, אבל אני עושה את זה בשביל הכיף. בקרוב גם אתחיל להדריך בבית-הספר לטיסה. אני מאלה שצוברים ידע במטרה להעביר אותו הלאה".
גם בתחום הציור החל סגולי להשקיע יותר. "תמיד ציירתי, אבל רק עכשיו יש לי זמן ממש להתקדם ולהשקיע. אני מצייר בסגנון פיגורטיבי. שילוב של ציור ותלת-מימד. היתה לי דווקא תקופה מאוד פורייה לאחרונה. לא מזמן הצגתי את הציורים שלי בתערוכה בקפה גלריה".
באחד מראיונות העבודה שזומן אליהם סגולי לאחר שהשתחרר, הוצע לו תפקיד בכיר בתעשייה. "אני לא יכול", הוא ענה, "אני לומד ציור". "או.קי.", אמר המראיין, "אז למדת שבוע ציור, ומה עכשיו?" "אנשים לא כל כך מבינים", אומר סגולי. "הם אומרים: הנה מפקד בסיס, תא"ל, משתחרר, הוא יקח יומיים חופש - ולעבודה, כי האצבעות מגרדות. לי, האצבעות לא מגרדות ואנשים מאוד מופתעים כשהם שומעים מה אני עושה עכשיו. אני חושב שהם מופתעים לטובה".

עוד באותו מדור

מפעל קרב

לחברת "לוקהיד-מרטין", יצרנית מטוס ה-F-16, צפויה עבודה רבה עם זכייתה בעיסקת מטוס הקרב החדש של חיל-האוויר הישראלי. קרוב ל-4,000 מטוסי F-16 כבר יצאו את דלתות מפעל מטוסי הקרב של החברה בטקסס, ארה"ב. במקביל, מתחילה החברה בייצור מטוס ה-F-22 העתידי ובתכנון מטוס ה-JSF. כתב הבטאון ביקר במפעל "לוקהיד-מרטין" וראה, מקרוב, איך נולד מטוס קרב

עופות טורפים

מה עושים בטייסת יירוט מובהקת, 14 שנים אחרי ההפלה האחרונה של מטוס אויב? טייסת "עוף החול" היא אחת משתי טייסות F-16 A/B שניתנו לישראל מארה"ב. לצד הקשיים שבתפעול מטוס הקרב המתקדם הישן ביותר בחיל-האוויר, קיים היתרון בהטסת המטוס ש"מתמרן יותר טוב מכל מטוס אחר בחיל". פרופיל של טייסת עם עבר מפואר, הווה של מטוסים שהפכו לג'ינג'ים ועתיד שמחפש הרבה תקיפות בלבנון