בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 132 (233) 01/05/00

כתבות

כולם היו בניו

תגיות: בית הספר לטיסה , קורס טיס , משפח"א

רב-נגד אריה בן-גידה, רס"ר בית-הספר לטיסה, הוא שאחראי על עיצוב אישיותם של מאות אנשי צוות אוויר שסיימו את הקורס בשבע השנים האחרונות. מלבד תפקידו כרס"ר משמעת, רץ בן-גידה עם פרחי-הטיס במסעות, מלווה אותם בסדרות הקשות ואפילו טס עימם בכל המטוסים והמסוקים. שבע שנים לאחר שנכנס לתפקידו, איש אינו יכול לתאר כיצד ייראה בית-הספר בלעדיו. "אריה הוא המפקד האמיתי כאן", אומר אל"מ רז, מפקד בית-הספר

נועם קרן צילום: גולן מקס

"גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה את האחד והיחיד, רס"ר בית-הספר לטיסה - אריה בן-גידה". רנ"ג אריה בן-גידה ידוע בעיקר דרך הקריאה הזו, שהושמעה בכל מסדרי הכנפיים בשבע השנים האחרונות. עבור חלק מהצופים בקהל, אריה הוא האיש שצועד בגאווה ובדיוק של שעון שוויצרי לאורך רחבת המסדרים ואחר-כך מצעיד את מאות חניכי בית-הספר במפגן ססגוני של דגלים ותרגילי סדר. אבל עבור חניכי השלבים הראשונים של הקורס, הצועדים על הרחבה, הבוגרים שמקבלים כנפיים, המשפחות המתרגשות על הטריבונה והמפקדים בשורות הראשונות - אריה הוא הרבה מעבר לכך. במהלך אותה שעה, שבמהלכה אריה מנצח על המסדר, אפשר לראות רק שביב קטן מהקשר האישי שנוצר בינו ובין חניכיו. חדי העין יוכלו להבחין גם בהתרגשות הכנה בעיניו של אריה, כאשר הבוגרים יורדים מרחבת המסדרים כאנשי צוות אוויר.

כל הדרכים מובילות לביס"ט

בניגוד לקודמיו, הרס"רים שיקל ויפרח, שהיו אגדות בפני עצמם, אריה לא הגיע לתפקידו משורות בית-הספר לטיסה. אולם, אפשר לראות בקלות שעבורו כל הדרכים הובילו לתפקיד. אריה נולד במרוקו בשנת 1958 ועלה ארצה בגיל חמש יחד עם הוריו ושני אחיו הקטנים. משפחת בן-גידה השתכנה בקרית-שמונה ומאוחר יותר באור-עקיבא, שם למד אריה בפנימייה החקלאית של חדרה. "את האהבה שלי להדרכה והוראה גיליתי כבר בשלב מוקדם של חיי", מספר אריה. "תקופת הפנימייה איפשרה לי לבטא את עצמי כמחנך וכמנהיג בפעם הראשונה. זה בא לידי ביטוי במלחמת יום כיפור, כאשר כל סגל ההדרכה של הפנימייה גויס. פתאום, מצאתי את עצמי כתלמיד כיתה י', שמדריך כיתות של חטיבת הביניים ומרכז ענף בפנימייה. התקופה הזו היתה חשובה עבורי, שכן בה פרצו החוצה ניצוצות ההוראה שהיו טמונים בי".
גם לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים תיכנן אריה להמשיך ולעסוק בהדרכה בשירותו הצבאי. את העובדה שלא יהיה מדריך גילה רק במשאית בדרך לבה"ד 4 ברמאללה. "לקצין המיון בבקו"ם היו תוכניות אחרות בשבילי. בגלל הפרופיל הגבוה שלי, הוחלט שאני נוסע לקורס מ"כים מזורז". לאחר שישה חודשים קשים בקורס, החליט סגל הבסיס להשאיר את אריה כמדריך באותה פלוגה שבה סיים את מסלולו. "בתחילה הייתי מדוכא מאוד. כל חברי המשיכו למקומות אחרים ואני נשארתי באותו בסיס מרוחק עם תנאים קשים". הקשיים והאכזבה נמשכו בדיוק שבוע. "פתאום גיליתי שאני בעצם עושה את מה שתמיד חלמתי לעשות - להדריך ולפקד. האור חזר לי לעיניים. המשכתי לשרת כמדריך בבה"ד שנה וחצי".
הפיצול הבא בדרכו לכיסא רס"ר בית-הספר לטיסה הגיע דווקא בעקבות אירוע משפחתי, שאילץ אותו לבקש העברה לבסיס אחר. "אמי נפטרה בגיל צעיר ומישהו היה צריך לעזור למשפחה ולגדל את ארבעת אחי הקטנים". בקשת ההעברה הנחיתה את אריה בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר בחיפה, קרוב למקום מגוריו. "פה נעשה החיבור הראשון שלי לחיל-האוויר. הגעתי לבסיס בשנת 1978 והתחלתי כסמל מחלקה של טירונים, חתמתי קבע והמשכתי כעוזר לרס"ר הבסיס. עם השנים המשכתי לגדול בתוך הבסיס עד שקיבלתי את תפקיד הרס"ר בשנת 1986".
שנה לפני שנכנס לתפקיד הרס"ר, התחתן אריה עם יעל, אותה הכיר בשירותו בבסיס. כעבור שנתיים נולד בנם הבכור של הזוג, דביר (13) ואחרי שלוש שנים נוספות נולד בנם הצעיר נירם (10). "אחרי ארבע שנים בתפקיד רס"ר טכני, החלטתי שהגיע זמן לשינוי. התפקיד הפנוי היחיד היה רס"ר בית-הספר למקצועות תעופה המתהווה בבסיס עובדה. זה היה שינוי אדיר למשפחתי ולי. הריחוק של הבסיס והחלוציות של הקמת בית-הספר - הרגשתי שאני שוב עוסק במשהו שמאוד קרוב אלי. חזרתי להדרכה. למעשה", אומר אריה, "מאז שאני מכיר את עצמי אני חוזר להדרכה ולעבודה עם אנשים, אם זה בבית-הספר, בצבא, או בטיפול באחי הצעירים".
בחודש נובמבר 1993 השתנו חייו של אריה. הוא קיבל טלפון מלשכת מפקד בית-הספר לטיסה ונאמר לו שמפקד בית-הספר מעוניין להיפגש איתו תוך שבוע. "בהתחלה חשבתי שעובדים עלי", הוא מודה, "אבל פתאום עולה מפקד בית-הספר לטיסה על הקו, מציג את עצמו ואומר לי: 'אריה, אין לבית-הספר רס"ר, כי הרס"ר שלנו הוא סגן-אלוף עכשיו. אם גם אתה רוצה להיות פעם סגן-אלוף, אז זה התפקיד הבא שלך'. אני פשוט קפאתי במקומי ולא ידעתי איך להגיב".

"פני הביס"ט כפני הרס"ר"

כל מי שמכיר את המוסד הקרוי 'רס"ר בית-הספר לטיסה', יבין מדוע קפא אריה על מקומו. "תפקיד רס"ר בית-הספר לטיסה נתפס בקרב אנשי צבא, ובעיקר בין הנגדים, כתפקיד 'אלוהי'. בוודאי לא משהו שאפשר להיכנס אליו מבחוץ", הוא מסביר. מספיק לראות את תגובתם של אנשי צוות אוויר ותיקים למשמע השם שיקל או יפרח, כדי להבין עד כמה המיתוס נכון.
שיקל, שהיה רס"ר בית-הספר 17 שנים ויפרח שהיה רס"ר במשך 18 שנים וקודם לאחר מכן לתפקיד ראש ענף משטר ומשמעת בצה"ל, ביססו את מעמד רס"ר בית-הספר כעמוד תווך מרכזי במוסד. "יפרח יצר מעמד 'אקס-טריטוריאלי' בבית-הספר", מסביר תא"ל רליק, שהיה מפקד בית-הספר בתקופת קליטתו של אריה והיום הוא מפקד בסיס תל-נוף.
"אפשר לומר שרס"ר בית-הספר עומד בלב כל הפעילויות שאינן קשורות בטיסה עצמה, הוא למעשה מנהל את בית-הספר. רס"ר בית-הספר הוא גם ספר הנהלים. צריך לזכור שהמפקדים, המדריכים ואפילו מפקד בית-הספר עצמו, מתחלפים כל הזמן ורק הרס"ר נשאר. הוא, לצד תפקידיו הפורמליים - צעידות, מסדרים ומשמעת - גם חבר בקבוצת הפקודות של בית-הספר. מתוקף היכרותו האישית עם החניכים, שמתעצמת ככל שהם נמצאים יותר זמן בקורס, הוא גם חבר בוועדות ובתהליכי המיון שלהם. אני יודע שבתקופתי, ואני משער שגם אחרי, יש לרס"ר מעמד השווה לזה של סגן-אלוף או מפקד מגמה. הייתי אפילו אומר שמעמדו חזק מזה של מפקד מגמה. כי כשזה האחרון רוצה לעשות משהו, כדאי שקודם יברר אצל הרס"ר אם יש ליוזמה שלו סיכוי.
"בתחום החינוך, הרס"ר אחראי גם לנורמות התנהגות של מפקדים ומדריכים אל החניכים. כדי למצוא אדם עם יכולות כאלה, הייתי צריך לחפש בין כל אנשי הקבע בצבא. אני יכול להגיד שתוך זמן קצר מאוד ראיתי שאריה והתפקיד נועדו זה לזה. יש לו את היכולת הנדירה להסתכל לאדם בעיניים ולקרוא מה יש שם. הוא יודע לסנגר על חניכים וגם לנזוף בהם כשצריך. אם יש חניך מגבלתי ואריה אומר 'יש לו את זה', אז זה לחסד עבור החניך. מנגד, אם יש חניך מגבלתי והוא אומר 'אין לו את זה' אז זה לשבט. הוא מבין את נפש האדם. אריה הצליח להיכנס ולחיות בעולם החניכים בצורה מוצלחת מקודמיו, לדעתי. העובדה הזאת הקנתה לו את הפריבילגיה לא לגלות את מקורות המידע שלו למפקדים. יש לו את מרחב התימרון והסמכות לא לצטט מקורות מידע, כשזה נוגע לבעיות אישיות של חניכים. הכלי הזה מאפשר את הקשר הייחודי המתפתח בין החניכים לרס"ר".
"אני לא חושב שלתפקיד של רס"ר בית-הספר לטיסה יש מקבילה בשאר הצבא", מציין אל"מ רז, מפקדו הנוכחי של בית-הספר לטיסה. "אני סיימתי קורס קצינים בבה"ד 1 ולמרות שטאיטו, רס"ר הבה"ד, הוא גם דמות ואדם נשגב מאין כמוהו, זה שונה. ראשית, צריך לזכור שהחניכים נמצאים תחת פיקודו של הרס"ר במשך שנתיים תמימות. שנית, מדובר בקבוצה קטנה יחסית של אנשים - שמאפשרת קשר אינטימי והיכרות מעמיקה עם כל חניך. כשאני הייתי בקורס, רס"ר בית-הספר היה יפרח. חשבתי אז שהוא המפקד האמיתי של בית-הספר. אותו הדבר תקף גם לגבי אריה".
"מלבד האדם עצמו", מוסיף תא"ל רליק, "אפשר לייחס את חשיבותו של רס"ר בית-הספר לקשר האמיץ יחסית של חיל-האוויר בכלל ובית-הספר בפרט, למסורת של ה-RAF, חיל-האוויר המלכותי הבריטי. הרבה אנשים שכחו או פשוט לא יודעים את זה, אבל היסודות של בית-הספר וחיל-האוויר שלנו מושתתים על אלה של חיל האוויר הבריטי. שם, מעמדו של איש הקבע, הנגד, חזק מאוד. העובדה הזאת, בשילוב הא-פורמליות שלנו, מאפשרים קשר ישיר בין הרס"ר למפקד בית-הספר".

לילות ללא שינה

"כמו שעון, אשתי ואני הגענו ללשכת מפקד בית-הספר בשעה שתיים, בדיוק שבוע לאחר שיחת הטלפון שקיבלתי", נזכר אריה. "הדלת נפתחה ויצא מפקד בית-הספר, איש ענקי, והזמין אותנו פנימה".
לאורך כל הדרך הארוכה מעובדה לחצרים, התלבט אריה כיצד ידחה בנימוס את הצעת התפקיד החדשה. "למעשה, כבר תכננתי לעצמי את העתיד", הוא מסביר. "רציתי להשתחרר, להמשיך בלימודים ולחזור צפונה עם משפחתי". מפאת הנימוס, החליט אריה להופיע לפגישה, אך להבהיר חד-משמעית - תודה, אבל לא, תודה. זה כמובן בתנאי שתינתן לו זכות דיבור.
"מפקד בית-הספר הציג את עצמו, תוך שהוא מדבר עם אשתי ובכלל לא מתייחס אלי", נזכר אריה. "הוא התחיל לספר לה על מהות התפקיד, גודל האחריות ומדוע דווקא אני נבחרתי. כל פעם שניסיתי להוציא מילה מהפה הוא השתיק אותי - 'לא עכשיו, אתה כבר עובד פה'. הוא המשיך והסביר לה את תהליכי ההכשרה בקורס ולקח אותנו לסיור בבסיס. ושוב, כל פעם שניסיתי לומר לו, תסביר לי, שאני זה שצריך לעבוד כאן הוא חזר על עצמו: אתה כבר עובד פה. בדיעבד, הסתבר שהוא עשה עלי תחקיר רציני. הוא ידע בן כמה אני, איפה שירתתי, הוא ידע את שמות ילדי ומה אשתי עושה. הוא גם ידע שיש לי חששות כבדים מהתפקיד".
בדרך חזרה מחצרים לעובדה אריה ואשתו לא החליפו מילה. "עצרנו במזנון במצפה-רמון. שאלתי את אשתי: יעל, מה קורה פה? ואז היא אמרה לי - אורזים!". תא"ל רליק הבין שהדרך ללבו של אריה היא דרך אשתו. שבוע נוסף עבר ואריה מצא את עצמו באחת מדירות האירוח של בסיס חצרים. "לא היה לי זמן לחשוב, צריך להבין שנפלתי לבית-ספר לטיסה בחודש דצמבר, החודש העמוס ביותר. קיבלתי את השוק של החיים שלי. פתאום הייתי צריך לארגן בערך 20 אירועים, שבסופם מסדר כנפיים שהוא מעין 'האפי-אוור' של בית-הספר. בינתיים, אני לא מבין פה שום דבר, מי האנשים, מה הם עושים, את השפה של בית-הספר, המושגים.
"אחרי שבוע ניגשתי למפקד בית-הספר ואמרתי לו, תשמע, אני מחפש פק"ל כלשהו, ספר תקנות. הוא השיב לי - הפק"ל הוא הרס"ר. הרס"ר הקודם לא פה. הבנתי שמצפה לי עבודה מאוד קשה. כל ערב הייתי יושב בדירה שלי וכותב יומן שבו כל הדברים שלמדתי באותו יום. בסוף היומן, הייתי כותב בצבע אדום את המושגים החדשים שלמדתי, מעין מילון צוות-אווירי שכזה. אנשים היו מתקשרים אלי במהלך היום ושואלים אותי כל מיני שאלות. מצידי, הייתי צריך להראות שאני יודע על מה הם מדברים, שאני שולט בעניינים ולהפגין ידע. צריך להבין שנכנסתי לנעליים מאוד גדולות וכל העיניים, של החניכים ושל המפקדים, היו נשואות אלי. מספיקה היתה המעידה הקטנה ביותר כדי שאנשים יתחילו להשוות אותי לקודמי. בעזרת התמדה והרבה כוח רצון, למדתי את רזי בית-הספר".
בדומה לחווייתו כמדריך בקורס מ"כים, גם הפעם הבין אריה, באיחור של שבוע, שהוא נמצא במקום הנכון. "פתאום ראיתי שהתפקיד מולבש עלי. הצלחתי להתחבר לדרך שבה המוסד הזה עובד, לקודים שלו, ליושר ולאמינות, לכבוד ההדדי ולאיכפתיות. אתה רואה שכל מה שאתה מצפה מעצמך, גם אנשים אחרים עושים. זה נותן לך כוח להמשיך הלאה. הייתי אומר לאשתי שזה תפקיד קשה, אבל גם מהנה - בעיקר בגלל ההתעסקות עם אנשים מעולים".
יחד עם מאמציו של אריה להשתלב במסגרת בית-הספר לטיסה, נעשו מאמצים מאחורי הקלעים להכניסו לעובי הקורה. "כל המערכת רצתה שהוא ייכנס לתפקיד בצורה הטובה ביותר", אומר תא"ל רליק. "הקדשתי שעות כדי להכניס אותו לכל הפעילויות. אריה הוא בעל כושר ארגון יוצא דופן ובעל יכולת נפלאה לדבר עם אנשים בגובה העיניים. יש בו אצילות ושפה רהוטה שמאפשרת לו להתחבר בצורה נפלאה עם חניכים ומפקדים. למרות שקיבל תמיכה מקיר לקיר בבית-הספר, רק הוא עצמו קבע את התוצאה הסופית. אריה נכנס לתפקיד כאילו נולד אליו".
למרות החיזוקים ממפקדיו, היו רגעי משבר בתהליך הקליטה. "היו תקופות שבהן לא ידעתי אם אעמוד בתפקיד", הוא מסביר. "פתאום אני מגיע למרתון הבוגרים ואני נדרש להביע חוות-דעת ולחרוץ גורלות של חניכים שלא הספקתי להכיר. מגיע תורי להתייחס, מול פורום מכובד של מפקדים, ואני, רק על-פי הנסיון שלי עם אנשים, צריך לחוות דעה. עברו עלי הרבה מאוד לילות ללא שינה".

להיכנס לנפשו של החניך

מאז המרתון הראשון שבו השתתף אריה, עברו כבר רבים. הדיעה על החניכים, שאותה הוא משמיע היום בוועדות, מבוססת על קשר אמיץ בין רס"ר בית-הספר לחניכי הקורס, שרואים בו מפקד לכל דבר. "הפעם הראשונה בה אתה זוכה להכיר את רס"ר בית-הספר היא בשיחת הנהלים שמתקיימת בשבוע הראשון של שהייתך בבית-הספר כפרח-טיס", נזכר אסף, חניך בשלב המתקדם קרב של הקורס ונגיד מיפקדת החניכים של בית-הספר. "עד אותו רגע אתה מכיר את הרס"ר בעיקר דרך שמועות. הרי לכל אחד יש חבר של חבר שהיה בקורס ומשם באים הסיפורים על העונשים ועל הדמות הזאת, שנקראת רס"ר בית-הספר. ככל שאתה מתקדם, אתה לומד להכיר אותו יותר מקרוב. עם הזמן, יחס החניכים לדמות הזאת, שבהתחלה נראית רחוקה ומפחידה, נעשה קרוב ואישי. אחרי חצי שנה, בשלב הבסיסי של הקורס, אפשר להרגיש שאריה ממש מכיר כל חניך. וזה מדהים.
"בשנת הטיסה, אריה הופך למפקד הישיר שלנו. בעוד מפקד הטייסת של כל חניך הוא המפקד המקצועי ומפקד בית-הספר הוא ה'מנכ"ל', אריה נמצא איתנו בקשר יומיומי וכל דבר עובר דרכו. גם במיפקדת החניכים אנחנו לא לוקחים שום החלטה בלי להתייעץ איתו. אני יכול להגיד שלדעתי הדבר הבולט ביותר אצל אריה, ואחד הדברים שממש מחזיק אנשים רבים בקורס התובעני הזה, זה שיש בן-אדם שיוצר את האווירה והצביון המיוחד של בית-הספר לטיסה. אני לא חושב שלדאגה שלו לתנאי שירות גבוהים ולצרכים של החניכים יש אח ורע בצה"ל".
חלק גדול מהמעורבות של רס"ר בית-הספר בחיי החניכים מתבטא ב'ירידה לשטח'. "אין דבר שאני לא מעורב בו בבית-הספר", הוא מסביר. "אני משתתף בכל הפעילויות של החניכים, החל ממסעות, דרך הסדרות הקשות ועד לטיסות עם חניכי כל המגמות. זה דבר שהוא ממש חיוני כדי לדעת מה עובר בראש של החניכים, איך הם מרגישים ומה הלחצים שלהם. תארו לעצמכם מצב שבו יום לפני טיסת סולו או טיסה מסכמת, אני מעניש חניך על משהו - זה יכול להרוס לו את כל הקורס. לכן יש חשיבות עליונה שאני אהיה מעורב בכל הצדדים של חייהם וזה כולל גם נסיעה של שלוש שעות כדי להשתתף במסיבת סולו של עשרים דקות של החניכים. עבורם זה מאוד חשוב - לראות שאני מעורב".
השעה עשר בבוקר ואריה מזמין אותנו להיכנס לחדרו, הממוקם בכניסה למיפקדת בית-הספר. "בואו, שבו, אני מיד מסיים", הוא אומר. מולנו, על כיסא מנהלים שחור וגדול, יושב רס"ר בית-הספר כשהוא לבוש חליפת טיסה שעליה דרגות שדה של רב-נגד ומצחצח את נעליו בקפדנות. "צריך לשמש דוגמה", הוא אומר. היום מצטרף רס"ר בית-הספר לטיסת ניווט של טייסת ראשוני נווטים. במשך כל הבוקר הוא עובר על מפות טיסה של צפון הארץ, מתרגש, כאילו זו טיסה ראשונה, לקראת האימון עם החניכים.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה טסתי עם חניכים", נזכר אריה. "הפתיעו אותי ומפקד טייסת מקדם קרב דאג שאטוס איתו במושב האחורי של סקייהוק, למרות התנגדותי בהתחלה. לעולם לא אשכח את זה, לראות את החניכים, את הילדים האלה, מצטרפים אליך למבנה בטיסת הסולו שלהם. פתאום אתה מבין כמה קשה להם וכמה לחצים עומדים בדרכם במשך הקורס".

הטרסה של החניך ארז

קשריו של אריה בן-גידה עם החניכים נמשכים גם אחרי מסדר הכנפיים. "לפעמים אני מרצה בפני חניכים ורואה חבר'ה, שפעם ישבו בשורות האחרונות כחניכים, יושבים כעת בשורה הראשונה כמפקדים. זה מגיע גם למצבים שבהם אנחנו יושבים בוועדות הערכה ואני אומר למפקד מסוים - אל תהיה כל-כך ביקורתי על החניך הזה. אני זוכר שגם אתה לא היית משהו בתחום הזה. פתאום המפקדים מקבלים נקודת מבט שונה".
כפי שמסדר הכנפיים מהווה נקודת שיא לבוגרי הקורס, כך גם רס"ר בית-הספר זוכה לראות את עמל כפיו משתלם. "כשאני ניגש למשפחות, אני אומר להן שכהורה אני מקנא בהן. לפעמים אומרים לי - אה, אתה אריה, הבן שלנו לא מפסיק לדבר עליך, אתה ממש שיחת הסלון שלנו ביום שבת. זה מאוד מרגש אותי. מעולם לא חשבתי שאני משפיע על חיי החניכים בצורה כזו".
סגן ארז, טייס קוברה, הוא אחת מהדוגמאות לקשר שנרקם בין החניכים לרס"ר בית-הספר. "במהלך אחת מהוועדות המסכמות של השלב הבסיסי רצו להפסיק את השתתפותו של ארז. מעיון בתיקו האישי ראיתי שהנה נמצא אדם, שיש לו את כל הנתונים לסיים את הקורס, אבל משום מה משהו לא 'נדלק' אצלו. בסוף הוועדה ניגשתי למפקד בית-הספר וביקשתי ממנו להעניק לחניך הזדמנות ולאפשר לו לעבור את השלב הבסיסי שוב. הוא הסכים".
אריה זימן אליו את ארז ואמר לו שעומדות בפניו שתי אופציות. "אמרתי לו: או שאתה חותם ויתור ואז מבחינתי, אתה לא לוחם וטעיתי לגביך. או שאתה אומר לי שצדקנו ואתה מנסה שוב. זו החלטה קשה. גם עבור החניך, שצריך לשהות תקופה נוספת בבית-הספר וגם עבור הצבא, שמפסיד לוחם פוטנציאלי".
ארז החליט להישאר בקורס. "הייתי מושהה במשך שלושה חודשים אצל אריה", נזכר סגן ארז. "במהלך החודשים, עד שהצטרפתי מחדש לקורס, שהיתי הרבה זמן במחיצתו. עזרתי לו בכל מיני פרויקטים ולמדתי להכיר אותו אישית". "עד היום", נזכר אריה, "יש טרסה בבית-הספר שנקראת טרסת ארז. הוא בנה אותה בזמן שהיה מושהה. ראיתי שיש בו משהו מיוחד ולא טעיתי".
בחלוף שנה וחצי סיים ארז את קורס-טיס בהצלחה. "עקבתי אחרי ההתקדמות שלו כל שבוע", נזכר אריה. "הרגשתי נפלא כשראיתי איך הוא מתקדם בהצלחה". עד היום השניים נמצאים בקשר. "בשבוע שעבר, אשתי ואני באנו לבקר את ארז במושב שלו. זה היה מדהים. עשו לנו קבלת-פנים של מלכים. מאוד התרגשתי. הרגעים האלה שווים את כל המאמץ ואין שום תמורה חומרית שיכולה לעלות על זה", אומר אריה.
בעוד כשנה, לאחר שישלים את לימודיו לתואר בחינוך ("סוף סוף אני רואה דמיון בין התיאוריות החינוכיות למה שאני מבצע פה יום יום") יעזוב אריה את בית-הספר לטיסה. "אני עדיין לא יודע מה אעשה", הוא אומר. "לא פסלתי אפשרות להמשיך בצבא, אולם עכשיו המשפחה בעדיפות ראשונה". "יהיה לנו קשה מאוד", אומר אל"מ רז. "קשה לתאר את האדם שיצליח למלא את החלל שאריה יותיר אחריו". מפקדי בית-הספר כבר מחפשים אחרי רס"ר בית-הספר הבא - ואחרי האגדה הבאה.

עוד באותו מדור

ציפורים מתות בסתר

שני מטוסי קרב חדשים - מיג-1.44 של "מיקויאן" ו-S-37 של "סוחוי" - מפותחים בימים אלה בתעשייה הרוסית. השאלה המרכזית היא מדוע מדינה, שבקושי מספקת ארוחות לחייליה, משקיעה משאבים אדירים בשני מטוסים מתקדמים? שני המטוסים מתיימרים להיות התשובה הרוסית ל-S-37 האמריקאי, אך הסיכוי שיגיעו לייצור מבצעי קלוש ביותר. התשובה נעוצה כנראה בשיקולי כבוד לאומי. הייתכן שמישהו עדיין לא שמע שהמלחמה הקרה הסתיימה?

קנה ובנה מטוסים

בדרך כלל, בוחרים בני-אדם למלא את זמנם הפנוי בפעילות מהנה, שחורגת מהשגרה ומותירה להם אנרגיה למטלות היום-יום. אבל לא כולם אוספים בולים. עובדה. יש גם אנשים שבונים מטוסים. רודי ברטוקי, מהנדס אווירונאוטיקה מהרצליה, עבד 16 שנים כדי להעלות את מטוס "אקרו-ספורט 2" לשמיים. ה"לאנסר 360" של יורם עיני נבנה במשך שש שנים. ה"לונג-איזי" של יצחק (צחיק) יבנה נבנה כבר 17 שנים