בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 133 (234) 01/06/00

כתבות

חיל-האוויר הסורי על פרשת דרכים

תגיות: חילות אוויר ערבים , סוריה

אחרי מותו של חאפז אל-אסד, מצוי חיל-האוויר הסורי - כמו המדינה כולה - בנקודה מכריעה. מאז קריסתה של בריה"מ לשעבר ותבוסת עיראק במלחמת המפרץ, נאבק חיל-האוויר הסורי בקשיים תקציביים. ברשותו מצוי אמנם מטוס המיג-29, הנחשב למתקדם מאוד, אבל מערכים רבים נמצאים במצב קשה. נראה כי בלי השקעה תקציבית מאסיבית, עשוי חיל-האוויר הסורי להידרדר עד אובדן כשירות ושיתוק של מערכים שלמים

ליאור שליין, נועם אופיר

ב-19 בנובמבר 1985, במהלך גיחת פטרול שגרתית בגבול-הצפון, נתקלו שני מטוסי F-15 ישראליים בזוג מיג-23 סורי. בדיעבד, זה לא היה ממש קרב-אוויר: הטייסים הישראלים שיגרו טילים ושני המיגים הסוריים נפלו. בכל אופן, זה היה המפגש האווירי האחרון בין ישראל לסוריה.
קרוב ל-15 שנים חלפו מאז נערך מבחן הכוח האחרון בין שני חילות-האוויר. את הזמן הזה ניצל חיל-האוויר הישראלי להצטיידות במערכות נשק מתקדמות, החל במסוק האפאצ'י, דרך טיל האמראם וכלה ב-F-16I. מה שלא פורסם בטלוויזיה נכתב בעיתונים והשאר דווח באמצעות האינטרנט. על מה שהתרחש אצל הסורים, לעומת זאת, מרחפים סימני שאלה רבים.
העיתונות הארצית בסוריה לא עוסקת כמעט בכלל בענייני צבא. שני המגזינים הצבאיים הוותיקים, "ג'יש אל-שעב" (צבא העם) ו"אל-פכר אל עסכרי" (פאר הצבא), לא משפרים את המצב בהרבה. אפשר למצוא שם מאמרים בנושאי טקטיקות צבאיות ממלחמת-העולם הראשונה, או ידיעות על ביקורי קצינים בכירים בבסיסים. זה, פחות או יותר, הכל. הסורים לא ינדבו מידע שיעזור להבין היכן עומד היום חיל-האוויר שלהם, מה יכולותיו ואפילו מי עומד בראשו.
"אם הייתי צריך לדרג את חילות-האוויר השונים במזרח התיכון בהתאם ליכולתם המבצעית, הרי שישראל תהיה במקום הראשון, אחריה ערב הסעודית, אחר-כך מצרים. איפה הייתי ממקם את חיל-האוויר הסורי? במקום החמישי, בין איראן לעיראק", אומר מייקל אייזנשטט, חוקר במכון וושינגטון לחקר מדיניות המזרח הקרוב, הנחשב לאחד המומחים הגדולים בנושאי ביטחון הנוגעים למזרח התיכון. בשנים האחרונות פירסם מחקרים ומאמרים רבים על צבאות האיזור, ביניהם מחקר מקיף על יכולותיה הצבאיות של סוריה ונסיונותיה להשתוות לישראל.
אייזנשטט, מסתבר, לא לבד. גורמים רבים העוסקים בצבא סוריה מצביעים על חולשות מסוימות ועל בעיות בסיסיות בחיל-האוויר הסורי. אל כולן עוד נגיע בהמשך. למרות כל זאת, חשוב להבין, מושך חיל-האוויר הסורי תשומת-לב רבה, ואמצעים רבים מוקדשים למעקב אחריו.
כשמסתכלים על הנתונים המספריים, היבשים, של חיל-האוויר הסורי, מצטיירת תמונה של חיל מרשים ומאיים. לפי השנתון האחרון של מרכז יפה ללימודים אסטרטגיים, המסכם את מאזן הכוחות במזרח התיכון, הרי שחיל-האוויר הסורי כולל היום 520 מטוסי קרב, 23 מטוסי תובלה ו-295 מסוקים, קרב ותובלה. 40,000 איש משרתים בו, 30,000 מתוכם בשירות סדיר. מערך הנ"מ הסורי, הכפוף לחיל-האוויר, כולל 108 סוללות טילים כבדות, 65 סוללות בינוניות, 55 סוללות קלות, כ-2,000 תותחי נ"מ ועוד כמות גדולה של טילי כתף מסוגים שונים. מערך הנ"מ הסורי מונה 60,000 איש, 40,000 מתוכם בשירות סדיר. בהחלט מרשים.
אבל, כפי שהוכח כבר במלחמת המפרץ, מספרים לבדם לא מנצחים מלחמה. או, במלים אחרות, הגודל לא קובע. מאז אותו מפגש אווירי בנובמבר 85' חלו שני אירועים עולמיים משמעותיים - מלחמת המפרץ והתפרקות בריה"מ - שהשפיעו באופן מכריע, באינספור תחומים, על מדינות רבות. בין השאר, גם על חיל-האוויר הסורי.

מהדקים את החגורה

במשך שנים רבות החשיבה סוריה את עיראק לבעלת-ברית אפשרית במקרה של מלחמה עם ישראל. תבוסת עיראק במלחמת המפרץ והיותה של סוריה חברה בקואליציה שנלחמה נגדה, שמו קץ לתקווה זו. פרט לכך היתה למלחמה, עבור הסורים, משמעות נוספת: הם ראו איך צבא גדול מובס על-ידי השיטות המודרניות ואמצעי הלחימה המתקדמים. בעקבות לקחי המלחמה התחזקו בסוריה סימני השאלה בדבר יכולת כוחותיה, הן הקרקעיים והן האוויריים, להתמודד עם יתרונה האיכותי המובהק של ישראל.
עוד לא נרגע העולם מהמלחמה ובסוף אותה שנה, 1991, התפרקה באופן רשמי בריה"מ. משך שנים רבות, כידוע, נהנתה סוריה מתמיכה סובייטית צמודה, הן במכירת נשק מתקדם בתנאים נוחים והן בסיוע בקליטתו, הפעלתו ותחזוקתו. בשנים שקדמו להתפרקותה מכרה בריה"מ לסוריה נשק בעלות המוערכת ביותר מ-20 מיליארד דולר, וסייעה לה בהכשרת צוותי-אוויר להפעלת מטוסים מתקדמים. התפרקותה היוותה אפוא נקודת מפנה בהתעצמות הצבאית הסורית. גם היום מוכנה רוסיה למכור נשק מתקדם, לרבות מערכות נשק שסירבה בעבר לייצא. אבל היום זה עולה כסף. אם בעבר זכתה סוריה ליהנות מהטבות בכל הקשור למימון העיסקה, הרי שמצבה הכלכלי של רוסיה לא מאפשר לה להמשיך במדיניות זו. כיום גם סוריה צריכה לשלם את המחיר המלא.
תקציב הרכש הצבאי של סוריה הצטמצם בשנים האחרונות והגיע לכמיליארד דולר בשנה. הקיצוץ הדרסטי, יחד עם שינויים בסדר העדיפויות, הביא לפגיעה בתכניות הרכש של חיל-האוויר הסורי. "אני מעריך שכ-70 אחוז מהתקציב הבטחוני בשנות ה-80 הושקע בחיל-האוויר ובמערך הנ"מ", מסביר אייזנשטט. "אבל בשנות ה-90 רוב התקציב הופנה לטובת מערך הטק"ק והנשק להשמדה המונית. כמעט לא נותר תקציב לטובת רכש נשק קונבנציונלי מכל סוג שהוא. הכסף שכן הלך לנשק קונבנציונלי בשנות ה-90 הופנה רובו ככולו לטנקים, לארטילריה ולטילי נ"ט עבור הכוחות הקרקעיים של הצבא הסורי".
פרט לרכישת מערכות נשק חדשות, הרי שלהתפרקות בריה"מ היו השלכות מרחיקות לכת גם על תחזוקת המערכות שכבר נמצאות בשירות מבצעי. מפעלים רבים בבריה"מ לשעבר, שייצרו חלקי חילוף לכלי-טיס, פשטו את הרגל ונסגרו בעקבות השינוי הפוליטי. כך מצאו עצמם חילות-אוויר שהתבססו על ציוד רוסי, וביניהם חיל-האוויר הסורי, ללא מקור לחלקי חילוף זמינים. התוצאה: כשירותם המבצעית של המטוסים והמסוקים הסוריים, ובעיקר אלה הישנים יותר, נפגעה קשות.

מיג-29 - יריב של ממש

המשימה החשובה ביותר של כל חיל-אוויר היא הגנת שמי המדינה והשגת עליונות אווירית על פני האויב. מאז מלחמת ששת הימים סבל חיל-האוויר הסורי מאבידות כבדות במפגשיו עם חיל-האוויר הישראלי. בתקופה זו איבדה סוריה למעלה מ-260 מטוסים בקרבות אוויר, כ-80 מתוכם במלחמת לבנון. ישראל, לעומת זאת, איבדה ב-33 השנים האחרונות מטוסים בודדים בקרבות אוויר מול סוריה, אף לא אחד מהם במלחמת לבנון.
הניצחון המכריע של חיל-האוויר הישראלי בהשגת עליונות אווירית ב-1982 הביא את הסורים להשקיע סכומי כסף אדירים בשיפור יכולת ההגנה האווירית. ההערכה היא, כאמור, שבמהלך שנות ה-80 הוקדשו יותר מ-70 אחוז מתקציב הרכש הצבאי הסורי לנושא זה. אבל מרבית הכסף הופנתה לשיפור מערך הנ"מ ולא למטוסי הקרב. מערך הקרב, אפשר להגיד, דורך במקום מאז המלחמה.
יוצא דופן הוא ללא ספק המיג-29, מטוס הקרב היחיד שנרכש מאז 1982, כדי לצמצם את הפער האיכותי מול מטוסי הקרב של ישראל. סוריה, שהיתה הלקוח הזר הראשון של מטוס הקרב הרוסי המתקדם, קיבלה את מטוסי המיג-29 הראשונים שלה כבר בשנת 1987. נכון להיום, היא מחזיקה בין 20 ל-40 מטוסי מיג-29 מדגם B, כלומר טייסת אחת או שתיים, תלוי לאיזה מקור מאמינים.
המיג-29 נחשב למטוס איכותי, מצוין במשימות אוויר-אוויר ומסוגל גם לבצע משימות תקיפה קרקעיות. בניגוד לגירסאות יצוא של מטוסים רוסיים אחרים, הנחותות בביצועיהן מהגירסה המקורית של המטוס, דגם המיג-29 שבידי סוריה דומה לזה המשרת בכמויות גדולות בחיל-האוויר הרוסי.
מטוסי המיג-29 הסוריים מסוגלים לשאת טילי אוויר-אוויר לטווח ארוך מסוג AA-10 אלאמו וטילים לטווח קצר מסוג AA-11 ארצ'ר. ה-AA-11, המופעל בשילוב עם כוונת קסדה, נחשב לאחד מטילי האוויר-אוויר קצרי הטווח הטובים ביותר בעולם וביצועיו עולים על מרבית מקביליו המערביים.
ב-1997 ביקרו בארץ בחשאי מספר מטוסי מיג-29 מדגם דומה לזה המצוי בידי חיל-האוויר הסורי. "אם אני משווה את הביצועים של המיג-29 לביצועים של ה-F-15 וה-F-16, הרי שהוא משתווה אליהם ובמובנים מסוימים אפילו עולה עליהם", תיאר את המטוס אחד מטייסי הניסוי הישראלים שהטיסו את המיג-29 בארץ. "המטוס מתמרן היטב וצמד המנועים שלו מעניק יחס דחף-משקל גבוה מזה של ה-F-15. הטייסים שלנו צריכים לדעת, שהם צריכים להיזהר מאוד מהמטוס הזה בקרב-אוויר. אם הוא יוטס על ידי טייס מיומן, הוא יהווה יריב של ממש".

סוחוי-27 - יקר מדי?

המיג-29 מעניק לסורים יכולת התמודדות טובה בקרבות אוויר מול מטוסים מערביים. אבל רוב מערך מטוסי הקרב שלהם מיושן ומוגבל בביצועיו. סוריה מפעילה כיום כ-35 מטוסי קרב מסוג מיג-25 פוקסבט. למרות יכולתו לטוס מהר ובגובה רב, המיג-25 לא מהווה תחרות אמיתית ל-F-16 ול-F-15. האוויוניקה של המטוס מיושנת מאוד וטילי האוויר-אוויר שלו סובלים ממגבלות מבצעיות רבות. חיל-האוויר הישראלי כבר הצליח להפיל כמה מטוסים מסוג זה. מצד שני, היה זה, ככל הנראה, דווקא מטוס מיג-25 עיראקי שהצליח להפיל מטוס F-18 אמריקאי ביומה הראשון של מלחמת המפרץ, ההפלה היחידה שהשיג חיל-האוויר העיראקי במלחמה זו.
נכון להיום מפעילים הסורים כמאה מטוסי מיג-23 וכ-200 מטוסי מיג-21. שני המטוסים האלה כבר מזמן אינם בגדר תעלומה. בהיסטוריה הארוכה של המלחמות חיל-האוויר הפיל מספר גדול של מטוסים משני הדגמים הללו. הן המיג-21 והן המיג-23 הם מטוסים מדור ישן. יש, אמנם, בידי הסורים מטוסי מיג-23 מדגם חדש יותר, ML, המצויד באוויוניקה משופרת. עם זאת, בחינה מקיפה של מטוס מדגם ML המתקדם, שערק לישראל מסוריה ב-1989, הראתה שגם דגם זה נחות מהדור האחרון של מטוסי הקרב המערביים.
"מצבם של מטוסי המיג-21 והמיג-23 הישנים לא ברור", מסביר אייזנשטט. "הסורים, כמו מדינות אחרות, מתקשים מזה זמן להשיג חלפים למטוסים האלה, בעקבות התפרקות בריה"מ. במקרה של מלחמה עתידית, הם ישמשו בעיקר למשימות אוויר-אוויר הגנתיות. מטוסים אלה צפויים להיות מופלים בכמויות גדולות גם מפני שהם מיושנים וגם מפני שחיל-האוויר הישראלי נתקל בהם בעבר ויודע הכל על יכולותיהם ומגבלותיהם".
על הנייר, אייזנשטט צודק. אבל נסיון העבר מוכיח, שהסורים נכונים לעשות שימוש במטוסי הקרב שלהם בכל מקרה. "ההחלטה להתמודד עם חיל-האוויר הישראלי היתה החלטה היסטורית חשובה. לאויב היו כל התנאים ליצירת עליונות אווירית באיזור הלחימה", מתאר בספרו "הפלישה הישראלית ללבנון" מצטפא טלאס, שר ההגנה הסורי, את הלבטים שעמדו בפני חיל-האוויר הסורי במהלך מלחמת לבנון. "על רקע זה עלתה השאלה המוסרית, האם לאפשר לאויב חופש פעולה לעשות כרצונו? האם לקרקע את המטוסים ולעצור בעד הטייסים הגיבורים, המשתוקקים להיפגש עם האויב ולהשמידו או לצאת ולהילחם באויב, על אף האבידות הצפויות לכוחות הסוריים?".
סוריה מודעת לנחיתות מערך מטוסי הקרב שלה. היא מעוניינת לשפר את יכולותיו, להגדיל את כמות מטוסי המיג-29 ומביעה עניין גם ברכש מטוסי קרב מתקדמים יותר. המטוס שבו הסורים מעוניינים יותר מכל הוא הסוחוי-27. המטוס, שנחשב למטוס הקרב הרוסי המתקדם ביותר המצוי כיום בשירות מבצעי, מקביל בביצועיו ל-F-15 ובתחומים מסוימים אף עולה עליו. השילוב בין הסוחוי-27 לטילי אוויר-אוויר מתקדמים, דוגמת ה-AA-12, קטלני. הוא הופך את המטוס ליריב מסוכן מאוד בקרבות אוויר, גם מול הדגמים המתקדמים ביותר של מטוסי הקרב המערביים.
"הסורים מדברים על רכישת מטוסי סוחוי-27 כבר קרוב לעשר שנים", אומר אייזנשטט. "הבעיה היא שאין להם את סכומי הכסף הדרושים בכדי לממש עיסקה כזו. עד שהסורים לא יפתרו את המחלוקת אודות החוב לרוסיה, המסתכם ב-11-10 מיליארד דולר, הם לא יוכלו לבצע עיסקת רכש משמעותית".

תקיפה בסימן שאלה

מצבו של מערך מטוסי התקיפה של חיל-האוויר הסורי מזכיר מאוד את זה של מערך מטוסי הקרב. גם הוא מבוסס על מספר מצומצם של מטוסים איכותיים, אבל מורכב רובו ממטוסים מיושנים, הסובלים ממחסור חמור בחלקי חילוף מאז התפרקות בריה"מ. מבין כ-155 מטוסי התקיפה המצויים בידי חיל-האוויר הסורי, האיום הפוטנציאלי הגדול ביותר הוא הסוחוי-24. מאז 1989 קלט חיל-האוויר הסורי כ-20 מטוסים מדגם זה. כמו המיג-29, גם במקרה של הסוחוי-24, סוריה היתה המדינה הזרה הראשונה שרכשה אותו.
הסוחוי-24 הדו-מושבי הוא המקביל הרוסי ל-F-111 האמריקאי. הוא מסוגל לשאת כשמונה טונות של חימוש, גם חימוש מונחה, לרדיוס פעולה של כ-600 ק"מ, מה שמאפשר לו לכסות יעדים רבים בישראל. הסוחוי-24 מסוגל לטוס מהר מאוד, בגובה נמוך, מה שמקשה על גילויו ומשפר את סיכוייו להגיע ליעד ולהשלים את משימתו. לא לחינם נחשב בזמנו המטוס הזה בעיני נאט"ו לאחד הכלים המסוכנים ביותר בארסנל הסובייטי. הבעיה העיקרית של מערך הסוחוי-24 הסורי היא הכמות. מעט מדי מטוסים, שמידת שמישותם לא ברורה. הסורים מעוניינים לרכוש מטוסים נוספים מדגם זה, אבל כרגע, ככל הנראה, הם לא מצאו את התקציבים הדרושים לכך.
פרט לסוחוי-24, מערך התקיפה של חיל-האוויר הסורי נשען על מטוסים ישנים בעלי יכולות מוגבלות ובעיקר טווחי פעולה קצרים יחסית. הסורים מפעילים כיום כמאה מטוסי סוחוי-20 וסוחוי-22 וכ-35 מטוסי מיג-23 מגירסאות התקיפה. הסוחוי-20 והסוחוי-22, שנטלו חלק במלחמת לבנון, הם מהגירסאות הישנות של מטוס התקיפה הרוסי.
השאלה היא האם, במקרה של עימות עתידי בין שתי המדינות, סוריה יכולה להוציא אל הפועל מבצע תקיפה אווירי על יעדים בישראל, הכוללים, בוודאי, שדות-תעופה צבאיים ונקודות איסוף של כוחות קרקעיים. "כן, הסורים יכולים לנסות להוציא אל הפועל מבצע תקיפה אווירי", אומר אייזנשטט. "אבל הם לא יכולים לסמוך על כך שיותר ממספר קטן של מטוסים יצליחו לחדור את מערכי ההגנה האווירית של ישראל. מספר קטן עוד יותר יצליח להגיע ליעדיו ולהטיל חימוש בצורה מדויקת. בכל אופן, לא מדובר במספרים הדרושים לשנות את מהלכה של המלחמה, בטח שלא את תוצאותיה".
למרות זאת, אייזנשטט דוחה את הטענה כאילו הסורים זנחו את אופציית השימוש במטוסי תקיפה לתקיפת יעדים בישראל, לטובת השימוש בטילי קרקע-קרקע. "למה לא לעשות שימוש גם בטילי קרקע-קרקע וגם במטוסי תקיפה וגם בכוחות מוטסים בשלבי הפתיחה של מלחמה? למה להסתמך רק על טילי קרקע-קרקע?", הוא שואל.
מה שיכול לשפר את יכולת התקיפה האווירית הסורית יהיה רכש של נשק בעל יכולת ירי מנגד. כפי שהודגם עוד במלחמת לבנון ומאוחר יותר גם במלחמת המפרץ וביוגוסלביה, נשק כזה מאפשר למטוסי התקיפה לתקוף בדיוק רב מטרות קרקעיות מטווח רחוק, בלי להסתכן ולהיכנס לתחומי הכיסוי של מערכות ההגנה האווירית של האויב. החיסרון הגדול של חימוש זה הוא מחירו הגבוה, המקשה על רכישתו בכמויות גדולות.
נכון להיום מצויד חיל-האוויר הסורי במיגוון רחב של חימוש אוויר-קרקע מונחה מתוצרת רוסיה, לרבות טילי AS-14 מונחי טלוויזיה או לייזר וטילי AS-11 לתקיפת מטרות קורנות. גם טילים אלה לא נחשבים לדור המתקדם של נשק מונחה וטווח הפעולה שלהם קצר יחסית.

מסוקים בהקפאה

מטוסי הקרב הסוריים כשלו במלחמת לבנון, כך גם מטוסי התקיפה. מסוקי התקיפה, לעומת זאת, היו הצלחה יחסית. מהצד הסורי, כמובן. אפילו טלאס, בספרו, משבח את פעילות מסוקי הקרב ומציין את תרומתם ללחימה הקרקעית. אך למרות ההצלחה ולמרות החשיבות הגדלה, במערך מסוקי הקרב הסורי לא חל שינוי מאז 1982. הסורים מחזיקים כיום כמאה מסוקי תקיפה, 55 מתוכם מסוג מי-25 "הינד" והיתר מסוג גאזל. "לאור ההצלחות של מסוקי הקרב הסוריים ב-1982 אפשר היה לצפות שהסורים ישקיעו משאבים בחידוש מערך זה", אומר אייזנשטט, "אבל זה לא קרה. יכול להיות שהסיבה היא אותו מחסור בתקציב, שמשפיע גם על יתר המערכים". עם זאת, למרות גילם המתקדם, מסוקי התקיפה הסוריים ממשיכים להוות כלי לחימה אפקטיבי נגד מטרות קרקעיות.
אחד הלקחים החשובים ביותר של סוריה ממלחמת יום-הכיפורים וממלחמת לבנון הוא חשיבותם של הכוחות המוטסים והמוסקים. כזכור, בשלבי הפתיחה של מלחמת יום-הכיפורים היה זה כוח מוסק סורי שהצליח להשתלט על מוצב החרמון ולכבוש את היעד האסטרטגי החשוב. כיום כולל הצבא הסורי בין שמונה לעשר חטיבות של כוחות מוטסים. לצורך הטסתם, מפעיל חיל-האוויר כ-170 מסוקי מי-8 ומי-17, מסוקי תובלה בינוניים. כל מסוק מסוגל לשאת 26 לוחמים על ציודם. בעת מלחמה יכולים הסורים להטיס עד 2,500 לוחמי קומנדו אל מעבר לקווים. משימתם העיקרית של כוחות אלה תהיה פגיעה ביעדים כמיתקני מודיעין ומיפקדות וביצוע פעולות חבלה ושיבוש.
חיסרון אחד של פעולה מוסקת כזו הוא המהירות הנמוכה של המסוקים, החושפת אותם לאיומים, אוויריים וקרקעיים. הבעיה שמטרידה את הסורים יותר היא שהמסוקים לא מצוידים במערכות ניווט מתקדמות, גם לא באמצעי ראיית לילה. עיקר הפעלתם תתבצע בשעות היום, מה שיגדיל את הסיכוי שהמסוקים יתגלו עוד לפני שיגיעו ליעדיהם. במלחמות קודמות, ברגע בו התגלו מסוקי התובלה הם הופלו בכמויות גדולות על-ידי מטוסי הקרב הישראליים.
אחד האלמנטים החיוניים להצלחה בשדה הקרב הוא מערך מודיעין יעיל. מערך מודיעין מודרני כולל כיום אמצעים טכנולוגיים מגוונים - לוויינים, מטוסי צילום וביון ומל"טים. מערכות אלה נמצאות בחזית הטכנולוגיה ומחיר רכישתן והפעלתן גבוה מאוד. חיל-האוויר הסורי מתקשה להשקיע מאמצים בשיפור יכולתו לאסוף מודיעין מהאוויר. נכון להיום, מתבסס מערך המודיעין האווירי הסורי על כשבעה מטוסי מיג-25R ועל מספר לא ידוע של מל"טי "שמל" מתוצרת רוסיה.
"הבעיה העיקרית של הסורים, עד כמה שקשה להאמין, היא שמנקודת המבט שלהם, ישראל נהנית מעומק גיאוגרפי די גדול", מסביר אייזנשטט. "בעוד מטוסים ירדניים, למשל, המצוידים בציוד צילום אלכסוני, יכולים לטוס לאורך הגבול עם ישראל בעמק הירדן ולהשיג צילומים של ישראל עד קו החוף, הרי שהסורים יכולים לצפות מאיזור הגבול שלהם רק לחלקה הצפוני של ישראל. מבחינתם, זה קריטי. נכון, הסורים יכולים תמיד להסתמך על מל"טים. אבל מל"טים חשופים לסכנת הפלה וללוחמה אלקטרונית. הם יכולים גם לרכוש צילומי לוויין מסחריים, אבל אלה לא מסופקים בזמן אמת ותרומתם מוגבלת".

מערך הנ"מ - איום פוטנציאלי משמעותי

ביוני 1982, בבקעת הלבנון, נרשם אחד ההישגים הגדולים של חיל-האוויר הישראלי במלחמה - השמדת מערך הטק"א הסורי. 18 שנים אחרי, מסתבר שמערך הנ"מ הסורי נותר המרכיב החשוב ביותר בחיל-האוויר. המדד הכי טוב, כמו תמיד, הוא התקציב המושקע בו. מערך ההגנה האווירי הסורי נחשב לאחד הצפופים בעולם. הוא כולל 108 סוללות טילים, שלהן 624 משגרים, נייחים וניידים. מרבית המערך מתבסס על ה-SA-2 וה-SA-3, שהופעלו בעבר בכמויות גדולות נגד חיל-האוויר הישראלי.
האלמנט המעניין ביותר במערך הנ"מ הכבד הוא ה-SA-5, שנקלט בסוריה במהלך 1983. ה-SA-5, שבקושי נמכר על-ידי הרוסים ללקוחות זרים, הוא טיל קרקע-אוויר ארוך טווח וגדול-ממדים, שתוכנן במיוחד כדי להפיל מטוסי שליטה ובקרה. ההחלטה הסורית להצטייד בטיל נבעה מלקחי מלחמת לבנון, כדי לספק מענה למטוסי השליטה והבקרה הישראליים.
גילם המתקדם של ה-SA-2 וה-SA-3, בשילוב עם המגבלות המבצעיות של ה-SA-5, הביאו את הסורים להתעניין ברכש של ה-SA-10. טיל זה, גם הוא מתוצרת רוסיה, דומה בביצועיו לפטריוט האמריקאי. הוא מסוגל להעסיק בו-זמנית מספר מטרות, כולל טילים בליסטיים, מטוסים מנמיכי טוס ואפילו טילי שיוט. רכישת SA-10 תשפר, בלי ספק, במידה ניכרת את יכולת הנ"מ הסורית. הבעיה היא, כמו תמיד, מחירו הגבוה.
פגיעותן הגדולה של מערכות נ"מ נייחות ותלותן במערכות מכ"ם ושליטה ובקרה, הביאו את הסורים להשקיע מאמצים בשיפור יכולות מערך הנ"מ הנייד שלהם. היתרון פשוט: המשגר עצמו, בדרך-כלל, כולל גם את מערכות האיתור והאיכון ובכך גדלה עצמאותו. מערך הנ"מ הנייד מורכב ממספר חלקים - נ"מ בינוני, נ"מ קל, טילי כתף ותותחים. מאז מלחמת לבנון נקלטו בו כמה מערכות חדשות, שהביאו לשיפור מסוים בכושר הפעולה שלו.
הנ"מ הבינוני כולל 64 סוללות, שלהן 256 משגרים. 50 מהסוללות (ו-200 מהמשגרים) של טילי SA-6, השאר SA-8. חיל-האוויר הישראלי, שכבר נתקל במערכות אלה בעבר, פיתח אמצעים ושיטות הדרושים כדי להתמודד איתם בהצלחה בשדה הקרב. הנ"מ הקל כולל 55 משגרים, מתוכם 20 משגרי SA-9 ו-35 משגרי SA-13.
בידי הסורים כמות גדולה של טילי כתף מסוג SA-7, SA-14 ו-SA-16. ה-SA-7 נחשב כיום לטיל מיושן, אבל ה-SA-14 ובעיקר ה-SA-16, נחשבים לאיום גדול על כלי טיס מנמיכי טוס, בעיקר על מסוקים. שוב, מלחמת המפרץ היא דוגמה טובה: טילי SA-16 הצליחו להפיל כמה מטוסים ומסוקים של כוחות הקואליציה.
מלבד טילי נ"מ, כולל מערך ההגנה האווירי הסורי למעלה מ-2,000 תותחי נ"מ בקליברים שונים, כ-1,100 מתוכם מצויים בשירות מבצעי. תותח הנ"מ החשוב ביותר המצוי בידי הסורים היה ונותר ה-ZSU-23 המתנייע, המכונה "שילקה". מערכת זו הוכיחה את יעילותה במלחמות השונות במזרח התיכון. מה שמגדיל את רמת האיום של ה-ZSU-23 הוא כושר הניידות הגבוה שלו. צפיפותו של מערך הנ"מ הסורי, טוען אייזנשטט, היא שהופכת אותו לאיום פוטנציאלי משמעותי במקרה של מלחמה עתידית.
למעשה, למרות התקציבים הגדולים שסוריה השקיעה, לא חל שיפור מהותי בכושר הנ"מ שלה מאז 1982. נכון, נקלטו מערכות חדשות ומשופרות. אך יש לזכור כי במקביל חל שיפור ביכולת הלחימה בנ"מ. לכן, מעריך אייזנשטט, במקרה של מלחמה עתידית ניתן יהיה לנטרל את האיום של מערך הנ"מ הסורי בפרק זמן קצר יחסית.

עם הפנים מערבה?

כפי שזה נראה כרגע, עתידו של חיל-האוויר הסורי לא נראה יותר טוב. לפי שעה, מעדיפים הסורים להשקיע את תקציב הרכש המצומצם שלהם בהמשך ההצטיידות בטילי קרקע-קרקע, על חשבון מערך כלי-הטיס של חיל-האוויר. מערך הטק"ק הסורי, אגב, לא שייך לחיל-האוויר, אלא כפוף ישירות לנשיא. עניין של חשיבות.
מרבית מטוסי הקרב והתקיפה נמצאים בסוף חייהם המבצעיים, ואם לא יעברו תכניות השבחה מקיפות בתקופה הקרובה, הם ימצאו את עצמם תוך זמן קצר במגרש הגרוטאות. גם המטוסים המתקדמים ביותר של הסורים, המיג-29 והסוחוי-24, זקוקים להשבחה כדי לשמור על יעילותם המבצעית. בלי השבחה, בלי הגדלת כמות המטוסים מדגמים אלה, צפויים גם המטוסים המתקדמים יותר לסבול מכשירות מבצעית נמוכה.
הערכות המודיעין, מחקרי המומחים וההגיון הפשוט מביאים למסקנה אחת: חיל-האוויר הסורי נמצא כיום על פרשת דרכים. הדרך שתיבחר, והיא צריכה להיבחר בחודשים הקרובים, תשפיע על פני חיל-האוויר הסורי עוד שנים רבות. למעשה, ניצבות בפני הסורים שלוש אפשרויות. הראשונה היא המשך המצב הקיים, כלומר השקעת האמצעים בשיפור מערך הטק"ק. מצד אחד כאמצעי הרתעתי, מצד שני כאמצעי לתקיפת מטרות. במקרה זה צפויה להימשך ההידרדרות ביכולת המבצעית של חיל-האוויר, עד כדי שיתוק מערכים שלמים, הראשון, כנראה, מערך מסוקי-הקרב. גם אם תיבחר האפשרות הזאת, יעשו הסורים ניסיון לשמר או אפילו לשפר, את מערך הנ"מ ובעיקר את מערך טילי הקרקע-אוויר.
האפשרות השנייה תהיה לנסות לגייס משאבים ובכל-זאת לחדש את חיל-האוויר. קודם כל, את מערך מטוסי הקרב והתקיפה. בצה"ל מאמינים כי אם הסורים יחליטו שהם רוצים לרכוש מטוסי קרב מתקדמים, דוגמת הסוחוי-27, הם ימצאו את האמצעים הדרושים.
האפשרות השלישית תלויה בניסיון הסורי להגיע להסדר שלום עם ישראל. אם מסתכלים על התקדימים של הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, הרי שבעקבות החתימה נהנו שתי המדינות, ובעיקר מצרים, מסיוע כספי וצבאי מצידה של ארה"ב. מאז החתימה על הסכם קמפ-דיוויד הפך חיל-האוויר המצרי בהדרגה מחיל מתיישן, על טהרת הנשק המזרחי, לחיל מערבי מתקדם, המצויד במיטב הטכנולוגיה האמריקאית, דוגמת מטוסי F-16 ומסוקי אפאצ'י.
האם התסריט הזה יחזור על עצמו לאחר הסכם אפשרי בין סוריה לישראל? למייקל אייזנשטט, בכל אופן, דעה נחרצת בנושא. "אני מקווה שלא נהיה טפשים מדי בכדי לחמש את הסורים. מה שהיה הגיוני בנוגע למצרים בשנות ה-80, לא בהכרח הגיוני בהקשר של הסורים בשנת 2000".
לא משנה באיזה דרך תבחר סוריה לבסוף, הדברים שכתב מצטפא טלאס בנוגע למצבו של חיל-האוויר הסורי ויעדיו ערב מלחמת לבנון, נכונים גם היום: "השוואת יחסי הכוחות האוויריים בין ישראל לבין סוריה, מצביעה על עליונות ישראלית ברורה. סוריה עושה ככל יכולתה לצמצם פער זה ולהשיג איזון איכותי וכמותי ביחסי הכוחות בינה לבין ישראל".

שלוש שנים קורס-טיס, חתימה לכל החיים

לפני כמה חודשים פירסמה הטלוויזיה הסורית את פניית המיפקדה הכללית של הצבא והכוחות המזוינים למועמדים לגיוס. פורטו, בין השאר, תנאי הקבלה למכללה הצבאית, למכללה לקצינים של חיל-הים, למכללה לקצינים של חיל-האוויר וגם ל"מכון להכשרת טייסים", שהוא קורס-הטיס הסורי.
גם טקס סיום קורס-הטיס האחרון, שנערך בסוף אוקטובר במכללה האווירית בחאלב, שודר בטלוויזיה הסורית. גם שם, כמו בישראל, כמו בכל מקום אחר בעולם, כלל הטקס צעדות, נאומים ומיפגן אווירי. בחאלב, נשאו המסוקים שהשתתפו במיפגן תמונות של אסד, את דגל מפלגת הבעת' ואת הדגל הסורי.
במכללה לקצינים של חיל-האוויר שלושה מכונים: המכון להכשרת טייסים, המכון להכשרת קצינים טכניים והמכון להכשרת קציני ניווט ובקרה. קורס-הטיס בסוריה נמשך שלוש שנים. השנה הראשונה כוללת לימודי קרקע, אימוני חי"ר וטיסה על מטוסי פלמינגו, מטוס בוכנה ספרדי. בשנה השנייה טסים החניכים על L-39, מטוס אימון סילוני מתוצרת צ'כיה. בשנה השלישית כבר זוכים חניכי מגמת הקרב להטיס מיג-21, בהשגחתם של מדריכים סורים ורוסים.
בטקס סיום קורס-הטיס, הנערך בחאלב, מוענקות לבוגרים דרגות סג"מ. אחר-כך מופנים הטייסים למגמות השונות: יירוט, תקיפה ומסוקים. אין בסוריה מגמת תובלה. לתפקיד טייסי תובלה מוסבים טייסי יירוט ותיקים. אם קורס-הטיס בסוריה ארוך מהקורס בישראל בשנה, תקופת החתימה בצבא לאחר הקורס ארוכה הרבה יותר. ככל הידוע, מתחייב הטייס הסורי ל-20 שנות קבע בחיל-האוויר. למעשה, הוא יצטרך להפעיל הרבה מאוד קשרים כדי להשתחרר גם בתום התקופה הזו.
מבנה הטייסת בחיל-האוויר הסורי דומה, פחות או יותר, לזה שבחיל-האוויר הישראלי: גף טיסה, גף טכני, שני סגנים, מפקד טייסת. אלא שבסוריה ימונה למפקד טייסת רק טייס שחבר במפלגת הבעת'. קידומו של הטייס אינו תלוי רק בפז"מ או ברמתו המקצועית, אלא גם בנאמנות הפוליטית שלו. טייס שאינו משתייך לעדה העלאווית ושאינו חבר במפלגת הבעת' יתקשה להתקדם לדרגות בכירות יותר. טייס שיחשדו בו כי הוא סוטה מקו המפלגה או מנאמנותו לשלטון יסבול מעיכוב בקידומו, או אפילו יחטוף עונשים כבדים בהרבה.
לעומת טייסים בירדן, במצרים או בערב הסעודית, הטייס הסורי לא מכיר את המושג גיחות השתלמות בחו"ל. במקרה הטוב, הוא יישלח לרוסיה לצורך הסבה למטוס מדגם מתקדם יותר. הפגיעה באספקת חלפים והירידה בכשירות המבצעית של המטוסים חייבה את הסורים לצמצם את שעות הטיסה.

עוד באותו מדור

יושבים על הגדר

13 שנים היה מינחת המסוקים הצפוני של חיל-האוויר סמוך מאוד לקו הגבול. משם היו מוזנקים טייסי המסוקים לפעילות הביטחון השוטף בלבנון. כוננויות, תקיפות, חילוץ נפגעים, סיורים, תצפיות, מירדפים, ירי טילים - הכל התחיל משם. עם פינוי כוחות צה"ל מלבנון, התלווה צוות הבטאון לטייסי האפאצ'י, שהיו האחרונים שאיישו את המינחת

ותודה שטסתם CIA

את חברות-התעופה האלה לא תמצאו בחוברות טיולים. רשמית, מדובר בחברות פרטיות קטנות, המובילות בעיקר מטענים. אבל מי שינסה לאתר את בעליהן יתקל בקשיים. אם יצליח, יגיע למסקנה מעניינת - מאחורי כל החברות הללו עומד בעלים אחד. לא מדובר באיש מאפיה או בברון סמים, אלא דווקא בממשלת ארה"ב. ואם מדייקים יותר, בסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב - ה-CIA