בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 133 (234) 01/06/00

כתבות

דו חרצופי

תגיות: סוריה , טייסת "האחת" , מערך התובלה

במהלך הגיחה המפורסמת להשמדת מערך הטק"א הסורי ביום השני למלחמת יום-הכיפורים, אבדו שישה מטוסי פאנטום מטייסת "האחת". תשעה אנשי צוות נפלו בשבי. אחד מהם היה הנווט סא"ל (מיל') איציק יהב. לאחר שמונה חודשים בשבי הסורי, חזר יהב לארץ ועבר הסבה למערך התובלה. מאז ועד חודש יולי האחרון טס במטוסי הרקולס ובואינג-707. כעת, לאחר שפרש מטיסה בגיל 50, הוא פנוי למה שהיה עבורו בשנים האחרונות עיסוק צדדי בלבד: יצירת בובות לטלוויזיה ולפרסומות, כאשר גולת הכותרת היא החרצופים

יואב רוזן צילום: גולן מקס

לפני מספר חודשים, בדיוק כששני בניו החלו שירות מילואים ובתו השתחררה מצה"ל, פרש סא"ל (מיל') איציק יהב מטיסה כנווט בואינג-707 בטייסת הבינלאומית של חיל-האוויר. 30 שנות טיסה פעילה, שהחלו דווקא במטוס הפאנטום, הגיעו לסיומן.
יהב (50), חייכן ולבבי, מספר על שלושה עשורים עמוסי חוויות, אך לא יוצא מפרופורציות. הוא שומר על טון ענייני גם כאשר הוא חוזר לאחור, לימים הסוערים והקשים בטייסת "האחת" במלחמת יום-הכיפורים. "אני סוחב איתי טראומה מהתקופה ההיא", הוא אומר בקול שקט. "אלה היו ימים קשים מאוד לטייסת. היו לנו אז הרבה אבידות".
דווקא הטיסות במטוסי התובלה הכבדה הן אלו שהטביעו בו, לדבריו, חותם עמוק יותר. כמי ששירת בטייסת הפאנטומים בימיה הקשים ביותר, אך את רוב שנותיו העביר במטוסי הבואינג-707 - הרגשות שלו כלפי ימיו כנווט קרב חצויים. המעבר למערך התובלה, תקופה קצרה לאחר חזרתו מהשבי, רק היטיב עימו, הוא אומר. כמו רבים בחיל-האוויר, גם הוא יודע לספר על תחושה חמה ומשפחתית שמצא שם. "אני גאה בכל מקום שהייתי בו בחיל-האוויר, אבל הטייסת הבינלאומית היא המקום בו היתה לי הרגשה אמיתית של בית".
במהלך 25 שנות טיסה, צבר אלפי שעות על מטוס הבואינג-707, בעיקר בטיסות מחוץ לגבולות המדינה. יהב, שמעולם לא עקב אחרי מספר שעות הטיסה שלו ("אני ממש לא יודע, וזה גם לא כל כך מעניין"), זוכר יותר מכל את הטיסות עם מנחם בגין לשיחות השלום עם מצרים ובמיוחד את הטיסה ההיסטורית לטקס חתימת הסכם השלום.
היום עובד יהב, יחד עם אשתו אילנה, על בנייתן ותחזוקתן של בובות החרצופים. לשם כך הם מחזיקים בבית-מלאכה קטן בקומת המרתף בביתם בכפר-סבא ובסטודיו במושב צופית הסמוך. במקביל לחרצופים, הם עובדים גם על הפקות נוספות, חלקן לחו"ל.

שמונה חודשים בדמשק ב-1968 התגייס איציק יהב לצה"ל וב-1970 סיים את קורס-הטיס, במגמת נווטי קרב. "סיימתי בין קורס 62 ל-63. הקורס היה מספר 63, אבל קיצרו לנו אותו בחודשיים בגלל מלחמת ההתשה", הוא אומר. יהב הוצב כנווט פאנטום בטייסת "האחת", הבכירה בטייסות באותה תקופה וזו שתיקח חלק מכריע במלחמה שתפרוץ שלוש שנים מאוחר יותר ותשלם בה מחיר כואב במיוחד.
ביום השני למלחמת יום-הכיפורים נפגע מטוס הפאנטום של יהב. "זו היתה הגיחה המפורסמת של תקיפת הטילים בסוריה", הוא משחזר. בגיחה נפגעו תשעה מטוסי פאנטום של הטייסת: שישה נפלו, בעוד השלושה האחרים הצליחו לחזור לארץ. זו היתה אחת הגיחות הקשות שהוציאה "האחת", אם לא הקשה ביותר. תשעה אנשי צוות נפלו בשבי הסורי ושהו בו במשך שמונה חודשים.
"המודיעין לגבי מיקום סוללות הטילים היה דווקא טוב", הוא ממשיך. "טסנו בגובה נמוך וכשחלפנו מעל חטיבה סורית, נפגע המטוס שלי מאש נ"מ, החל לבעור ונכנס לסיחרור. חיים רם, הטייס, ואני נטשנו בגובה נמוך. מטוס אחר שטס לידינו, ראה את הפיצוץ ודיווח שנהרגנו. בארץ ישבו עלינו שבעה".
רק מאוחר יותר, בדצמבר, בעקבות ידיעה שפורסמה בעיתון צרפתי, הובהר כי הם בחיים. תחילה הוחזק כל אחד מהם בבידוד, בכלא אל-מאזה, שליד דמשק. רק בשלושת החודשים האחרונים רוכזו כל הקצינים הישראלים שנשבו בחדר אחד, עד להחזרתם לארץ.
התקופה הראשונה בשבי היתה הקשה יותר, פיזית ופסיכולוגית, אומר יהב. "לבד, בתא קטן, בלי אף אחד לדבר איתו, בלי שירותים וכמעט בלי בגדים, בקור עז. גם אוכל היה רק בכמות מיזערית. הזמן לא עבר ולא היה יום ולא לילה", מתאר יהב את התקופה ההיא.
עם הזמן, התפתחה בינו לבין שכניו לתא שיטת תקשורת מיוחדת. "השתמשנו בנקישות על דופן התא, כמו קוד מורס", הוא מספר. "בחרנו בשיטה לוגית: אל"ף זו נקישה אחת, בי"ת - שתי נקישות, וכך הלאה. מכיוון שלא היתה בעיה של זמן, העברנו כך המון אינפורמציה, ממש ניהלנו שיחות מלאות. השיטה התפתחה לבד וכל אחד תיקשר עם התאים השכנים. כך גם יכולנו לדעת מי נמצא איתנו".
עם התא שמשמאלו, פיתח יהב קשר מיידי. "הוא היה טייס מיראז' מרמת-דוד, שנפל בשבי קצת אחרי. קיבלתי ממנו אינפורמציה לגבי מה שקרה". שכנו לתא שמימין הצליח להבין את השיטה רק אחרי שבוע של ניסיונות שלא עלו יפה. "שבוע שלם לקח לי ללמד אותו את שיטת הנקישות. מאוחר יותר התברר לי שהוא היה חייל בחרמון. כשביררתי למה הוא לא תפס את השיטה מהר יותר, גיליתי שהוא היה איש מורס. כששמע את הנקישות, הוא ננעל קודם על המורס ולא על השיטה שלנו".
מלבד הפגת הבדידות ותחושת חוסר הוודאות, התגלתה שיטת הנקישות כיעילה גם באספקטים אחרים של חיי השבי בצינוק. "היינו קובעים להחליף מנות אוכל בינינו. אם מישהו אהב יותר משהו שאתה קיבלת - היית לוקח את המנה שלך לשירותים ומשאיר אותה שם. כשחזרת, הוא היה הולך לשירותים ולוקח אותה".
ועל מה עוד "נוקשים" במשך חמישה חודשים תמימים? "על הכל. סיפרנו אחד לשני על עצמנו, על המשפחה ואפילו החלפנו בדיחות. היינו מעבירים את הזמן בספקולציות לגבי מה יהיה איתנו ומפרשים מה הסורים רוצים לעשות איתנו, כי לא היה שום היגיון בהתנהגות ובמעשים שלהם. הכל עבד אצלם ללא היגיון. אם היום אנחנו עסוקים בשיחות השלום עם סוריה ואומרים שאין שם היגיון - אנחנו ידענו שזה נכון עוד אז. לדוגמה, כל שבוע קיבלנו שני גושי סבון גדולים. בחמשת החודשים שהיינו בצינוק, נתנו לנו להתרחץ אולי פעמיים. בסוף היתה לי ערימה גדולה של סבונים. אז לך תפרש למה כל שבוע נותנים לך שני סבונים".
וכשלא "נוקשים", אז חושבים. "אתה חושב על הכל, עד שנגמרות לך המחשבות. מוצא כל דבר שיעסיק אותך עוד שעה, עוד שעתיים: במשמרת של איזה סוהר כדאי לבקש ללכת לשירותים, כי היו כאלה שהתעצלו ולא הוציאו אותנו. או אם בארוחה הבאה שתקבל יהיו יותר מחמישה זיתים, או פחות".
כארבעה חודשים אחרי הפסקת-האש, במארס 1974, הוצאו כל הקצינים השבויים מתאיהם המבודדים ורוכזו בחדר אחד. "כשאיחדו אותנו, זה היה כיף. היינו אחד עם השני 24 שעות ביממה ולא הפסקנו לדבר". בהתחלה נוכחו לגלות שיכולת הדיבור שלהם נפגעה, והמשפטים שהוציאו היו לא ברורים. כולם גם ירדו במשקל ויהב התקשה לזהות את אלה שהכיר קודם. מאוחר יותר, פיתחו לעצמם חיים מסודרים של ממש: חוגים, התעמלות, משחקים. "הכל מאמצעים עצמיים. כמו בספרים. ממש כך", הוא אומר.
אמנם היו עכשיו יחד, אבל עדיין מנותקים לגמרי מהעולם. "באפריל הגיעו נציגים של הצלב האדום וסיפרו לנו מה קורה. אז קיבלתי את הבשורה שנולד לי בן בכור, בפברואר". בנו הבכור, כיום בן 26, הוא טייס פאנטום בטייסת "האחת", הטייסת בה שירת יהב. הוא ראה אותו לראשונה עם חזרתו מהשבי, כשהיה בן ארבעה חודשים.
מיד כאשר חזר לארץ, שב יהב לטייסת. "אולי הגיוני לחשוב שבן-אדם ירצה קצת הפסקה מטיסה, אבל רובנו חזרו מיד לטייסות". כשנה לאחר-מכן, נולד הבן השני, היום בן 24 ולוחם ב-669, יחידת החילוץ והפינוי בהיטס. הבת, דפנה (20), שירתה במערך הנ"מ של חיל-האוויר. הבן הקטן, רוני (14), הוא תלמיד בחטיבת-הביניים.

 

מטוס הקרב של מערך התובלה יהב המשיך לטוס בפאנטום עוד פחות משנה, ואז עבר להדריך בבית-הספר לטיסה. כחלק מפרויקט שנערך בחיל-האוויר לאחר המלחמה, להסבת אנשי צוות-אוויר ממערך הקרב שנפלו בשבי למערך התובלה - הוצב כנווט הרקולס בטייסת "הציפור הצהובה", שהיתה אז תחת פיקודו של תא"ל (מיל') יהושע (שיקי) שני. השניים, יחד עם שני טייסי תובלה נוספים, פרשו לאחרונה מטיסה בטייסת הבינלאומית. פרישתם צוינה במטס פרידה מיוחד, שכלל שני מטוסי בואינג-707 והרקולס אחד.
במסגרת הפרויקט, עבר יהב זמנית למערך התובלה ובמקביל המשיך להדריך. "מאוחר יותר, בהתייעצות עם שיקי שני, עברתי באופן קבוע לתובלה", הוא מספר. "המעבר היה אמנם חד, אך לא הרגשתי שאני עושה משהו פחות טוב או חשוב. מה שחשוב הוא עצם הטיסה. בסוף התאהבתי במערך התובלה, שהוא מערך מיוחד עם משימות אדירות.
"כשהייתי במערך הקרב, היתה תחושה רווחת שבמערך התובלה לא עושים כלום ושסתם משעמם שם. פתאום גיליתי עולם חדש ומרתק עם משימות מיוחדות: טיסות לילה, בגובה נמוך, הצנחות".
כשמדברים על ההרקולס, אפשר לראות התרגשות קלה על פניו של יהב. "על ההרקולסים עשינו דברים פשוט יפהפיים. הוא הרי נחשב למטוס הקרב של מערך התובלה. המשימה המבצעית הראשונה שלי במערך התובלה היתה מאוד מורכבת: רחוק, בלילה ובגובה נמוך". כדי להשתתף במשימה, היה צריך את אישורו של בני פלד, מפקד חיל-האוויר דאז. "הגעתי אליו לראיון והוא אישר את השתתפותי".
שנתיים שירת יהב בטייסת ההרקולס ואז עבר לטייסת הבינלאומית כמפקד גף נווטים. "אני זוכר שכשהגעתי לשם, זו היתה טייסת של אנשים שכל הזמן היו בחו"ל; מסתובבים על אזרחי ומחזיקים מזוודת נוסעים ביד. בחדר-האוכל הם היו תמיד או לפני או אחרי טיסת חו"ל".
הטיסה הראשונה שלו במסגרת הטייסת היתה, איך לא, לחו"ל. "בגין היה אז ראש הממשלה ועשיתי איתו את רוב הטיסות לשיחות השלום עם מצרים, כולל זו לטקס עם לחיצת היד המפורסמת עם סאדאת וקרטר. גם בטיסות לשיחות באוסלו ולטקס הענקת פרס נובל לשלום השתתפתי". מלבד אלה, גם בטיסות הסיוע לרעידות-אדמה במקומות שונים ברחבי העולם, מבצעי העלאת יהודים מאתיופיה וכמובן - הפק"ל של הטייסת הבינלאומית - טיסות חו"ל של מדינאים. "דברים גדולים", אומר יהב.
סימן ההיכר של הטייסת הבינלאומית היה, מאז ומעולם, טיסות חו"ל. "כיום זה עניין שבשיגרה, אבל בזמנו ביצענו טיסות חו"ל בתנאים קשים, למקומות שאף אחד לא הגיע אליהם קודם, תחת חשאיות. טיסות למרוקו, למשל, שהיו אז סודיות". הוא השתתף בעוד טיסות חשאיות מסוג זה, שהתגובה הרווחת על עצם איזכורן היא ש"השתיקה יפה להן". "אתה חוזר מטיסה כזו ולא יכול לספר איפה היית. עצם העובדה שאתה פותח כל פעם יעד חדש, מגיע למקום שאף אחד לא היה בו קודם - זה מרגש".
יהב, כאמור, הוא לא איש של מילים גדולות. "אני לא אוהב להשתמש במילים כמו ציונות או שליחות", הוא אומר, כשנשאל על הרצון לשרת, "אבל עובדה היא שמילואימניקים באים לטוס, עוזבים משפחה, עבודה ואת כל מה שיש להם בחיים האזרחיים ומתמסרים למשימה. אני לא יודע אם המילה ציונות מתאימה, אבל משם הכל מתחיל. העניין שבאים ומוכנים לעשות כל דבר. אף טיסה היא לא תעודת ביטוח. בהפצצה במטוס קרב יש סיכונים, אבל יש גם דרכי מילוט. בתובלה יש לך את הסיכונים - אבל אין דרכי מילוט מהמטוס".
את מועד פרישתו משירות מילואים תיאם יחד עם כניסתם של בניו לשירות מילואים ושיחרורה של בתו מצה"ל. זו לא היתה הפעם הראשונה שהיה שיתוף פעולה מסוג זה או אחר בתוך המשפחה. במבצע "ענבי זעם", הבן הבכור - אז טייס סקייהוק - הפציץ בלבנון, השני היה בכוננות חילוץ בצפון ואיציק היה בשירות מילואים בטייסת. "יצא ששלושתנו היינו באוויר בו-זמנית. במקרה אחר, במשימת תידלוק, המטוס שלי תידלק את המטוס של הבן הבכור".
כשעמד כל אחד מהבנים בפני גיוס, לא התערב בהחלטתם. "לא אם ללכת לטיס או ל-669 ולא במקרה של הבן הבכור, שניתנה לו האופציה - לאיזה סוג מטוס ללכת: F-16 או פאנטום. כשהוא הגיע לטייסת הפאנטומים שלי, זה בכל זאת צבט לי בלב. זו טייסת שנפגעה קשה מאוד לאורך כל המלחמה. היה לי קשה מאוד, אבל לא אמרתי מילה. אמרתי לו שיעשה את השיקולים שלו. הבן השני התכוון ללכת לתזמורת חיל-האוויר, אבל ברגע האחרון החליט שהוא רוצה ליחידה מובחרת. הוא דחה את הגיוס, עשה כושר, עבר את המיונים והגיבושים והגיע ל-669. גם בהחלטה הזו לא התערבתי, בשום שלב".

 

תוכנית הדגל: החרצופים כשהשתחרר משירות קבע ב-1991, החליט יהב שהוא רוצה לשנות כיוון. "פיתחנו את מה שעשתה אשתי עד אז בקטן, לעסק של ממש: בובות ותפאורות לתערוכות והפקות. לפני חמש שנים התחלנו להצטמצם ולהתמקד רק בבובות, כשתוכנית הדגל שלנו היא, כמובן, החרצופים".
בבית-המלאכה הקטן שבביתם הם עובדים על מלאכת התחזוקה השוטפת. מדי שבוע מגיע ארגז "נפגעים" מאולפני הצילומים: בובה אחת עם סדקים בפרצוף או אחת שירד ממנה חלק מהצבע.
ואיך מתמודדים עם האנשים האמיתיים, שעומדים מאחורי החרצופים וטסים באופן תדיר במטוסי הבואינג של הטייסת הבינלאומית? "כל המדינאים שידעו שאני עומד מאחורי הבובות, תמיד התנסחו בדיפלומטיות: 'הבובה בסדר, רק לא מסורקת', 'זו תוכנית נהדרת'".
אבל לא כולם ידעו, נושם יהב לרווחה. "הבובה של עזר ויצמן נעשתה לפי קריקטורה, בה האף שלו ארוך מדי. במקביל, כל הזמן המשכתי להטיס אותו במילואים. הכרנו די טוב. עזר הרי נכנס בכל טיסה לקוקפיט ושואל את כל המילואימניקים מה כל אחד עושה. ביקשתי מכולם שלא להגיד שאני עושה את החרצופים, כי ידעתי מה דעתו על התוכנית ובמיוחד על הבובה שלו. אמנם אני לא כותב את התסריטים וגם לא ציירתי את הקריקטורה, אבל דבר אחד ידעתי: שאם הוא רק יידע, הוא יתלבש עלי בצורה בלתי רגילה".

 

עוד באותו מדור

הג'ורג' הלא-נכון

ב-10 באוגוסט 1973, בשעה 21:00, יצאה טיסה 006 מביירות לבגדד. ידיעות מודיעיניות הצביעו על כך שג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשיחרור פלשתין, נמצא במטוס. ואז יצא לדרך מבצע "עמלק": מטוסי מיראז' של חיל-האוויר יירטו את מטוס הקראוול הלבנוני ואילצו אותו לנחות ברמת-דוד. אבל כשנפתחו הדלתות, הסתבר שחבש אינו במטוס. 27 שנים אחרי, הפגשנו - הפעם על הקרקע - בין טייסי המיראז' הישראלים וטייס הקראוול, קפטן ג'ורג' מטא. מטא, לשעבר טייס קרב בחיל-האוויר הירדני והטייס האישי של המלך חוסיין, ממלא היום תפקיד בכיר בחברת-התעופה הפלשתינית. המיפגש בינו לבין הטייסים הישראלים חושף את שרשרת האירועים שהתרחשה באותו יום. כך פיספסנו את ג'ורג' חבש, שלב אחרי שלב

מזל עקרב

בימים אלה חוגגת טייסת "העקרב", טייסת F-16, את יובל החמישים. כיום מפעילה הטייסת את מטוסי ה-F-16C/D, ברק בעברית, מטוסים דו-מושביים וחד-מושביים, שמתאפיינים בטכנולוגיה חדישה ובמערכות מתוחכמות. מרבית אנשיה צעירים והדבר בא לידי ביטוי באנרגיה, בקצב ובמידת האינטנסיביות. טייסת עם דם צעיר