בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 193
גליון 193 30/06/10

כתבות

להפציץ את הגיהינום

תגיות: שואה

השאלה האם ניתן היה לעצור את ההשמדה במחנה אושוויץ באמצעות הפצצה מן האוויר, עלתה לדיון לא פעם בעשורים האחרונים. סרג'נט אל וובר, שהשתתף בגיחות שחלפו בשמי אושוויץ, מספר על הגיחות, המחשבות והתוצאות

גל גולדשטיין

"איזו שמחה הייתה כששמענו את האווירונים עוברים מעלינו. קיווינו שיפציצו את המחנה, ציפינו לזה. חשבנו 'במילא הם יהרגו אותנו, לפחות שייפסקו הטרנספורטים, שלא יהרגו עוד'".

במילים אלה משחזר יצחק כהן את בוקר 13 בספטמבר 1944. מעל התופת, הגיחו מפציצים אמריקאים אל שמי מחנה ההשמדה אושוויץ–בירקנאו והעניקו לעשרות אלפי האסירים במחנה, ביניהם יצחק בן ה–20, סיבה להחזיק מעמד עוד יום, עוד שעה. אבל מפציצי ה–B–24 היו באותו יום בגיחה אחרת. רק בטעות הוטלה במסגרתה פצצה על מחנה ההשמדה. פצצה שהרגה קצינים נאציים.

לא היה בזה כדי להפסיק את ההרג השיטתי, לא היה בזה כדי לקרב את קצה של המלחמה ולא היה בזה כדי לנקום את מותם של מיליוני הנרצחים במחנה. הגיחה הזו הייתה בסך הכל יד מושטת לאסירים מאחורי גדרות מחנות ההשמדה.

שתיקה רועמת
ב–13 בספטמבר 1944, בשעה 11:15 בבוקר, המריאו 102 מטוסי B–24  "ליברייטור"  לעבר מתחם מחנות אושוויץ. האמריקאים, שהאמינו כי הגרמנים פיתחו שיטה ליצור נפט סינטטי, קיוו לפגוע במפעל הגומי הסינתטי שנמצא באזור ובכך לפגוע במאמצי הצבא הגרמני. אחת הפצצות שהטילו המטוסים מעל המפעל סטתה ממסלולה ונחתה בתוך תחומי מחנה ההשמדה. "הגענו במהירות 200 מייל לנקודת ההטלה, שם שחררנו את הפצצות", נזכר סרג'נט אל וובר, מקלען ב"קבוצת ההפצצה 464" שתקפה את האזור. "היינו צריכים לחשב את המסלול של הפצצה, הרי היא לא נופלת ישר למטה. אני חושב שנקודת ההטלה הייתה בקצה הצפוני של מחנה ההשמדה".

ממושבם במטוס, 22,000 רגל מעל למחנה ההשמדה, לא יכלו אנשי צוות האוויר להבין מה הוא המלבן הגדול שממוקם לצד המטרה אותה נשלחו להפציץ. "כשמביטים על המחנה מלמעלה, הוא נראה כמו בסיס צבאי. לא ידעתי שזה מחנה השמדה. כשחזרנו מהטיסה, תחקרו אותנו קציני מודיעין ושאלו אותנו מה ראינו. אז אמרתי שאני חושב שחלק מהפצצות הוטלו מוקדם מדי ונפלו על מה שנראה כמו בסיס צבאי. הם לא אמרו דבר".

וובר לא חשד בשתיקתם הרועמת של קציני המודיעין. "כך היינו מתנהלים. כמו כל מטרה אחרת, תדרכו אותנו, פרסו מפה גדולה ואמרו לנו לטוס אחרי המבנה. הדברים היחידים שאמרו לנו אלה פרטים רלוונטיים לפגיעה במטרה. אם זה לא רלוונטי, פשוט לא מדברים על זה".

התקיפה במתחם אושוויץ הייתה השנייה במספר ולעומת זו שקדמה לה, הפעם היו הגרמנים מוכנים. "היינו מוטרדים כשמטוסי אויב היו עוזבים אותנו", אומר אל ומחייך חיוך ציני. "אז אתה יודע שאתה בצרות. אתה יודע שהמטוסים לא נשארים בסביבה ומחכים לתותחי נ"מ". המפציצים שבו לבסיסם אחרי אותה טיסה בהרכב חסר. ארבעה יורטו מעל המטרה, ארבעה נחתו נחיתת אונס ביוגוסלביה ואחד מהם נפל בים האדריאטי. "זו הייתה השגרה שלנו. היינו קמים בבוקר ואף אחד לא הביט לאיש בעיניים. לא רצינו לראות אחד את השני ולהתיידד. אף פעם לא ידענו אם מחר נראה את אותו אדם שעכשיו יושב מולנו".

הפצצה בהפתעה
התקיפה הראשונה בוצעה מספר שבועות קודם לכן. ב–20 באוגוסט 1944 יצאו 127 מפציצי B–17 מבסיס חיל–האוויר האמריקאי בדרום איטליה בדרכם לעבר מתחם אושוויץ. הטיסה נמשכה כשעתיים וחצי ותפסה את הגרמנים בהפתעה. פריסת תותחי הנ"מ (נגד מטוסים) הייתה דלילה והמפציצים כולם שבו לבסיסם בשלום.

"הקצינים הגרמנים רצו לבונקרים שלהם והשאירו אותנו במחנה. כולנו רצנו ונכנסנו לצריף שבו היינו מתקלחים בבוקר, שם היה מעין שולחן ממלט עם ברזים, שעליו היינו מתרחצים. רצנו לשם מצריפי העץ שלנו, חיפשנו מקום בטוח", משחזר ג'קי הנדלי, ניצול מחנה בונא בו חיו "העבדים של מפעל הגומי" כפי שהוא מכנה את עצמו ואת האסירים שעבדו לצדו. עד היום ג'ק לא ידע אם היו אלה האמריקאים, הרוסים או האנגלים שתקפו את מפעל הגומי. רק את ההפצצות עצמן ואת השעות הרבות של עבודה מאומצת שהוכרח לבצע כדי לתקן את הנזק שגרמו, הוא זוכר.

"שמחנו מאוד שמפציצים את בית–החרושת. לא חשבנו על זה שבמקום 12 שעות עבודה, נצטרך לעבוד 20 שעות ביום ולתקן את מה שהמטוסים עשו", הוא מספר. "תוך כמה שבועות בית–החרושת תוקן ועבדנו כרגיל. בכל אופן, הגרמנים השתמשו בגומי עבור צמיגים, אומרים שעשו ממנו גם ציקלון בי, אני לא יודע אם זה נכון. מהמודיעין האמריקאי אנחנו יודעים עכשיו שהם חשבו שהגרמנים עושים דלק מגומי סינתטי, אבל לא היה דלק. רק גומי".

מה ידעו?
אינספור תקיפות בוצעו במלחמת העולם השנייה, אך אף לא אחת מהן נועדה לעצור את ההרג השיטתי שהתבצע במחנות ההשמדה. תחילה טענו מקבלי ההחלטות שלא ידעו דבר על המתרחש באושוויץ–בירקנאו, טרבלינקה, מיידאנק ויתר מחנות ההשמדה. אבל עדויותיהם של אלה שהצליחו להימלט ולהתריע על הזוועות שמתרחשות, מספרות סיפור אחר. לפחות חלקים מהטבח היו ידועים.

"היו עדויות רבות, בחלקן יש הוכחות חותכות שהגיעו לידי הדרגים הגבוהים ביותר", אומר אפרים קיי, מנהל מגמת השתלמויות בבית–הספר להוראת השואה ב"יד ושם".
"זה מעלה שאלות: 'איפה היו בעלות הברית?', 'למה הם לא עשו משהו?' כאשר התגלו התמונות מהטיסות שבוצעו מעל המחנה, התגלתה האמת: מתקני ההשמדה לא עניינו אותם".

מאוחר יותר הוצדקה אי–תקיפת  מחנות ההשמדה בכך שאותם אזורים היו מוגנים בידי תותחי נ"מ (נגד מטוסים) רבים וכי תקיפה במקום הייתה בגדר משימת התאבדות. "אמריקאים טסו מעל האזור הזה, אפילו היו שתי גיחות הפצצה", אומר אפרים. אז מדוע בכל זאת לא בוצעו תקיפות על מחנות ההשמדה? "ההחלטה לתקוף במקום הייתה גובה מחיר כבד. קודם כל 'מחנה קנדה', החלק במחנה בו עבדו אלפי עובדי כפייה, מוקם בין המשרפות. לא היה סיכוי להפציץ את המשרפות מבלי להרוג אותם.

בנוסף, הסיכוי להרוס את המשרפות ואת תאי הגזים היה קטן מאוד. כדי שיהיה לתקיפה כזו סיכוי, הם היו נאלצים לבצע הפצצה נמוכה ולסכן את האנשים שלהם סיכון ממשי. בתקיפות אחרות שבוצעו בגובה נמוך כמו 1,200 או 1,300 רגל הופלו בערך 30 מטוסים מתוך 300, זה אומר שאחד מכל עשרה מטוסים לא חוזר הביתה.

זו שאלה של מחיר מול תועלת. האם הם יכלו לשתק את מתקן השמדה, להפסיק אותה? אני מאמין שהגרמנים היו מוצאים דרכים אחרות. הרי הם המשיכו להרוג יהודים עד השעות האחרונות של המלחמה".
 
לפגוע במחט
גם יותר מ–60 שנים אחר כך, אי אפשר שלא להבחין בנימת הכעס בקולו של יצחק כהן, ניצול אושוויץ. "הם יכולים היו להציל את יהודי הונגריה. אם רק היו מפציצים את מסילות הרכבת".

העובדה שגיחות ההפצצה באזור בוצעו עוד לפני שהגיעו לאושוויץ הטרנספורטים מהונגריה אכן הופכת את שאלת השאלות לנוקבת עוד יותר: אם לא את תאי הגזים שמוקמו בצמוד ל"מחנה קנדה", למה לא הפציצו האמריקאים את מסילות הרכבת?

כשמביטים על תצלומי האוויר של המחנה, אותם תצלומים שצילמו המטוסים האמריקאים בגיחותיהם מעל הבסיס, ברור שהפתרון לא היה פשוט כל כך. הפצצת מטרה בגודל של משרפות, לא כל שכן של מסילות ברזל, דרשה רמת דיוק שלא הייתה בנמצא.

"לנסות לפגוע בפסי רכבת מגובה 22,000 רגל זה כמו לנסות לפגוע במחט בערימת שחת", אומר אפרים בעוד אנו מביטים בתצלומי האוויר שפרוסים לפנינו.

"נניח שהיו מצליחים להוריד קטעים מפסי הרכבת, זה היה עניין של שעות לתקן את זה. במקומות אחרים בהם הופצצו פסי רכבת, הגרמנים היו מוציאים אלפי עובדי כפייה ותוך יום אחד מתקנים הכל. זה לא היה מאט או מפסיק את תהליך ההשמדה בצורה משמעותית".

מה שנשאר
יש לזכור שהזמנים היו ימי מלחמה והמאבק היה בהיקף בלתי נתפס. הבחירות שנעשו, ביניהן גם הבחירות הקשות של הקצאת משאבים ואובדן חיי אדם, הן אלה שלבסוף הביאו לתום המלחמה. עכשיו מביט אל וובר, המקלען בן ה–89, בלב דואב על הגיחות שלא היו ועל הגיחות שהיו.

"אחרי הגיחה הראשונה שלי", הוא מספר. "הגענו לבסיס וחגגנו. קיבלנו מקלחת, ארוחת ערב טובה ושוט ויסקי, רק אחר כך הלכנו לישון. נשכבתי במיטה ופתאום הכתה בי המחשבה 'הרגתי אנשים היום'. התחלתי לבכות עד שלבסוף אמרתי לעצמי 'תפסיק עם זה! הם האויב, הם מנסים להרוס אותנו, את משפחותינו ואת דרך החיים שלנו'. מאותו רגע ראיתי דברים מזוויעים ולא היה אכפת לי".

ב–40 השנים לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא לא דיבר על החוויות הקשות שעברו עליו במהלכה. רק כאשר יצא לגמלאות, שבו המראות הקשים משנות הארבעים לרדוף אותו.

"ככה זה במלחמה כל כך ארוכה", הוא מסכם. "עם הזמן אתה מתחיל לחשוב על מה שקרה וזה מתחיל להשפיע עליך. בסופו של דבר, הדברים שאתה עושה נשארים איתך תמיד".

עוד באותו מדור

המשפחה הכחולה שלי

אמא משרתת בחיל–האוויר ואבא גם. מה היתרונות ומה החסרונות של שגרת חיים בה לעיתים מטשטש הקו הדק בין בית, צבא ועבודה? איך לגדל ילדים בין בסיסים, שיכונים ומסלולים? ומה קורה בזמן מלחמה? שלוש משפחות פותחות את הדלת ומזמינות אתכם להיכנס לבית של משפחת חיל–האוויר

המטרה: חיל-האוויר הישראלי

זו הייתה אחת התוכניות המפורטות ביתר להשמדת חיל–האוויר הישראלי, אם לא המפורטת והמתוכננת שבהם והיא תוכננה בלונדון, על–ידי הצבא הבריטי. בטאון 
חיל–האוויר מביא את הפרטים על התוכנית השאפתנית של בריטניה, שנה אחת בלבד לפני שהצבא הבריטי תקף, יחד עם צה"ל, את מצרים במבצע "קדש"