בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 134 (235) 01/08/00

כתבות

מסמך דומניס

"התקופה הקשה ביותר שלי היתה בתקופת רמי דותן. הוא ניסה להיפטר ממני ותמיד היה מזהיר: 'אלון חכם. תיזהרו ממנו'. הוא הסית נגדי כל הזמן. בהשראתו, אפילו ניסו לזרוק אותי מחיל-האוויר. אנשים ממש פחדו לדבר איתי. היו אירועים שאף אחד לא רצה לשבת לידי והכיסא שלצידי תמיד נותר ריק. זו היתה שנה קשה מאוד. ניהלתי במהלכה יומן. תיעדתי את הכל, כי חששתי שיקרה לי משהו". תא"ל ד"ר אלון דומניס, 50, התמנה לפני כארבע שנים לראש להק ציוד, השלישי במספר מאז הודח מתפקידו רמי דותן. "הפרשה הזו ליוותה אותי בכל שנות כהונתי", הוא אומר. "לא נשברתי במהלכה, כי אמרתי לעצמי, שאם נלחמתי ככה כדי להגיע לחיל-האוויר - אותי לא יזרקו". כמעט 30 שנה קודם-לכן ניהל דומניס, נכה מאה אחוז כתוצאה ממחלת הפוליו, מלחמה עיקשת נגד צה"ל במטרה להתגייס. כדרכן של מלחמות יחיד, הוא ניצח, התגייס והגיע לתפקיד הבכיר ביותר במערך הטכני של חיל-האוויר. רק עתה, עם שיחרורו, הוא מוכן לחשוף את סיפורו האישי

ליעד ברקת צילום: רובי קסטרו

יום חמישי, 8:00 בבוקר. ימים ספורים לפני שתא"ל ד"ר אלון דומניס, ראש להק ציוד, מסיים את תפקידו וחותם את שירותו בחיל-האוויר. בכניסה לחדרו עומד ראש הלשכה שלו ומסביר לסא"ל שזה עתה יצא מפגישה עם תא"ל דומניס, מדוע התבטל ברגע האחרון דיון גדול שתוכנן לצהרי אותו יום. אחד הקצינים חלה, ו"רלצ"ד אומר שדיונים יוכל לעשות גם הרלצ"ד הבא, אבל לבקר בן-אדם בבית-החולים, את זה, אי אפשר להחזיר".
28 שנים עברו על תא"ל ד"ר דומניס בחיל-האוויר. ארבע מהן בתפקידו האחרון. מתוקף תפקידו היה אחראי על כל המטוסים, מערכות הנשק, התיכנון, השליטה והבקרה בחיל. מהבורג הכי קטן ועד מטוס הקרב החדיש ביותר. עמדת מפתח בעלת חשיבות עליונה, שמבטיחה למחזיק בה לילות רבים נטולי שינה. מבין תת-האלופים במטה חיל-האוויר, דומניס הוא היחיד הנושא בתואר דוקטור, וכן, הוא גם היחיד שאינו טייס (מלבד מפקד כוחות הנ"מ).
מי שאינו מכיר את דומניס, יופתע לדעת כי הוא התנדב לשירות בצה"ל, בשל נכות של מאה אחוז. בשנת 1972, בה התגייס, לא היתה אפשרות פורמלית להתנדב לצבא. הוא הצליח להתגייס רק לאחר שנה וחצי של מלחמה שניהל לבדו נגד רשויות הצבא. לשם כך הפעיל סוללה של דמויות מפתח בניהול הצבא והמדינה של אותם הימים: שר הביטחון, מפקד חיל-האוויר, הרמטכ"ל ואחרים. כולם גויסו על-ידו כדי שיגייסו אותו.
ובכל זאת, עד היום, בנוגע לעניינו האישי שמר דומניס על שתיקה. אפילו הקרובים אליו בחיל-האוויר לא מכירים את סיפורו האישי. "למה עד היום לא סיפרתי את הסיפור שלי? מכיוון שבשום אופן לא רציתי שבגלל שבאתי בדרך מיוחדת, כי הרי התנדבתי לשירות, ישתמע שאני יוצא מאיזושהי הנחה שיהיו לי פיצוי או הנחות", הוא אומר. "הדרך הזאת גם צריכה להסביר מדוע בפרשת דותן, שהיתה תקופה של התמודדות מאוד-מאוד מורכבת עבורי, למרות שניסו להשמיד אותי בארגון, לא נשברתי. אמרתי לעצמי, שאם נלחמתי ככה כדי להגיע לחיל-האוויר, לא יכול להיות שאיזה אחד עכשיו יכשיל אותי. אם אנשים לא מבינים את הנחישות ואת כוח הרצון שגיליתי אז, בפרשת דותן, אז הכל בא מפה, מהתחלת הדרך. רק עכשיו, כשאני חותם את השירות בחיל-האוויר, אני מוכן להשלים את המעגל הזה.
"נולדתי בתל-אביב בשנת 1950. בשנת 1951 היתה מגיפת פוליו בארץ וחליתי. גידלו וחינכו אותי בבית, שאני בדיוק כמו כל אחד אחר. חינכו אותי למצוינות ולעצמאות. אף פעם לא עמדו בדרכי ונתנו לי לעשות את מה שאני מבין. ואני, תמיד הלכתי במסלולים הרגילים. אם היו טיולים שנתיים, אז היו טיולים שנתיים. ואם היה צריך לעלות על מצדה בצופים, אז עליתי על מצדה בצופים. חייתי כמו כל הילדים שחיו בתל-אביב באותה תקופה במדינת ישראל. וכשמגיעים לגיל גיוס, אז צריכים להיות כמו כולם וללכת לצבא".
כשהיה בן 17, נבחר דומניס עם עוד חמישה נערים ונערות אחרים לייצג את מדינת ישראל במפגש של נוער שוחר מדע בלונדון. מלחמת ששת הימים שפרצה באותם הימים, והתפקיד המכריע שמילא בה חיל-האוויר, גרמו לו לחזור בו מכוונתו המקורית ללמוד פיסיקה גרעינית, ולנתב את עצמו לתחום הנדסת הטילים.
"לימים, כשהגעתי לגיל גיוס, הייתי פטור מגיוס לצבא מתוקף העובדה שאני נכה במאה אחוז. מיד אחרי הלימודים בגימנסיה הרצליה, ניסיתי להתגייס לצבא כמו כל החברים שלי. מפקד לשכת הגיוס אמר לי 'תשמע, תלך ללמוד, ואחרי שתלמד, תבוא ונדבר'. הרגשתי שהוא שולח אותי סביב, אבל בהחלט התכוונתי לחזור ולדבר.
"הלכתי ללמוד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון. כשהגעתי לשנת הלימודים הרביעית שלי, התחלתי לחשוב 'או.קי. אני גומר את השירות, ועכשיו צריך להתגייס. אני רוצה לעשות את מה שרציתי לעשות לפני הלימודים'. באותה תקופה הייתי בקשרים מאוד הדוקים עם עזר ויצמן והתייעצתי איתו. 'אלון', הוא ניסה לשכנע אותי, 'בשביל מה לך להתגייס? יש מספיק תפקידים מרכזיים במדינה שתוכל להשפיע בהם בתחום האווירונאוטי'. ויצמן ניסה קצת להוריד אותי מהעניין הזה, אבל כשהוא הבין שאני נחוש, הוא ניסה לעזור לי. התחלנו בזה שכתבתי מכתב למשה דיין, שהיה אז שר הביטחון.
"דיין נתן לי תשובה מאוד יבשה, שהיום, כשאני קרוב יותר לדרגים האלה, אני יודע מה פירושה. הלכתי עם התשובה הזאת לראיון עם ראש ענף מיון רפואי של קצין רפואה ראשי, ואחר-כך לראש מרכז גיוס, ובסוף קיבלתי תשובה מאוד מנומסת ויפה: 'תודה רבה, אבל אי אפשר לגייס אותך'. לא הסכמתי לזה. החלטתי להפוך את המאבק לקצת יותר מתוחכם. הצלחתי למצוא נתיבים אל דדו, שהיה אז הרמטכ"ל, ואל מוטי הוד, שהיה מפקד חיל-האוויר. הצלחתי לסדר ששניהם יקבלו ביד, לא דרך הרל"שים שלהם, אלא הביתה, מכתבים מאנשים שהם מכירים עם הבקשה שלי להתגייס לצבא.
"בנוסף, דאגתי שמוטי הוד יקבל עלי חוות-דעת מהטכניון. הייתי סטודנט מאוד פעיל ומעורב בקמפוס. הייתי נשיא מועצת הסטודנטים וגם שותף בוועדה של ניהול הפקולטה לאווירונאוטיקה, ולכן הכירו אותי היטב בסגל. דיקן הפקולטה כתב עבורי מכתב המלצה למוטי הוד. הוד קיבל את ההמלצות הללו ואמר 'אם אנחנו מגייסים אותו לצבא, אין לי בעיה לתת לו תפקידים בחיל-האוויר'. וזה בעצם פתח לי את הדלת. נפלה החלטה עקרונית שאני מתגייס. קיבלתי גם תשובה חיובית מדדו, מה שסגר את המעגל. אגב, במקרה מקביל לשלי, בג"צ לא עזר ולא כפה על הצבא גיוס של מישהו. אני הייתי המקרה התקדימי.

תמיד מסתכל קדימה

"כמו כל עתודאי, הגעתי לקורס קצינים חילי. בהתחלה, לא ידעו כל-כך איך לאכול אותי שם, אבל אחרי ימים ספורים הבינו שצריך להתייחס אלי כמו לכל אחד. סיימתי את הקורס כחניך מצטיין והוצבתי בחיל-האוויר, במה שנקרא היום ענף תיכון אווירונאוטי. ראש הענף, מיכה כהן ז"ל, שלימים היה ראש להק ציוד, אמר לי אז דבר כזה: 'תשמע, זה שיש לך בעיה לטפס על אווירון, זה בעיה שלך'. כשהוא אמר לי את זה, הבנתי שאין לי בעיה. מאז ידעתי, שאם אני אהיה בסדר, לא תהיה לי שום בעיה. שהכל תלוי רק בזה שאני אהיה בסדר".
בתחילת דרכו בצבא, היה ברור לתא"ל דומניס שהוא לא מתכנן קריירה צבאית. "כשהגעתי לצבא, באתי רק למלא חובה. לא הסכמתי שאני אהיה פטור ואחרים לא. לא הסכמתי שחברים שלי נהרגים במלחמת ההתשה בתעלה, ואני לא אעבור את השירות הצבאי. אבל היה ברור לי שאני בא, מתנדב, ואחרי שלוש שנים הולך לדרכי. באותה תקופה לא רציתי לשמוע על חתימה לקבע.
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי צעיר יחסית בחיל-האוויר ולכן למרות שאת כל המהנדסים שלחו לבסיסי הטיסה כדי לתקן מטוסים, אותי שלחו ליחידת האחזקה האווירית. אני מניח שזה משום שהייתי מאוד צעיר וחשבו שעד שהמטוסים יגיעו לתיקון שם, כבר תיגמר המלחמה. ההפתעה היתה שהמלחמה התמשכה והיתה המון עבודה. אני חושב ששם קניתי את עולמי. החלטתי לחתום בחיל-האוויר. להישאר".

בנקודה הזאת כבר התחלת להסתכל קדימה, לתפקידים בכירים יותר?

"אני תמיד מסתכל קדימה. ביום שהתאהבתי בחיל-האוויר והחלטתי להישאר בחיל, אמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות רלצ"ד'. ממש ככה".
דומניס אדם מאוד שקול והחלטי, אחד שחושב תמיד לפחות שני צעדים קדימה. באותה נחישות בה התגייס, או יותר נכון גייס את עצמו, הקים על דעתו בלבד, בתור קצין צעיר בן 24, מדור חדש בחיל-האוויר, ופתח את הדלת לתחום שכיום הוא מרכזי ביותר בחיל-האוויר: תחום התעייפות המבנים.
"את מדור התעייפות הקמתי מכלום. לא היה ממי ללמוד, אז למדתי לבד. מהר מאוד הפכתי למוקד ידע. הגעתי לרמת מומחיות כזאת, שלימדתי בתור סרן קורסים לתואר שני בנושא ההתעייפות בטכניון. בניתי את כל היכולת של חיל-האוויר בנושא, את כל הקונספציה, את צורת העבודה. ממשהו שהיה באוויר, תיאורטי לחלוטין, שלא התייחסו אליו והוא היה לא רלוונטי בכלל, הפכתי את נושא ההתעייפות לנושא מאוד רלוונטי בחיל-האוויר.
"הצריף הקטן שלי היה אז בשלישות הראשית ברמת-גן. אני זוכר שיום אחד נסעתי לקריה והיתה שם מרכזיית טלפונים ישנה כזאת מהסוג שצריך להכניס את הפלאג לחור המתאים כדי לדבר. מעל כל חור היה כתוב שם של ענף. אז שמתי על החור של הקו שמגיע לצריף שלי ברמת-גן את השלט "מדור התעייפות". מאז, היה דבר כזה מדור התעייפות בחיל-האוויר. רק לאחר שנתיים או שלוש, הגיעו למסקנה שצריך להקים פורמלית את מדור התעייפות".
באותה תקופה למד דומניס בו-זמנית לשני תארים. תואר שני בטכניון בנושא ההתעייפות ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1980 נשלח ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פורדו בארה"ב, שם המשיך לעסוק בנושא ההתעייפות. "שלחו אותי לשם כי לא היה לי יותר ממי ללמוד בתחום הזה בארץ. שם גם פגשתי את אשתי, דבי, והיא עלתה איתי לארץ".
החזרה לארץ היתה בטיימינג מושלם. בדיוק החל לקרום עור וגידים הפרויקט הגדול ביותר שבוצע בתעשיות הביטחוניות בישראל אי פעם - הלביא. דומניס, אז בן 32, נבחר להיות המהנדס האווירונאוטי הראשי של מינהלת הפרויקט.
"זה היה ממש להגשים חלום: לפתח מטוס קרב מכלום. התקופה הזאת היתה מרתקת מבחינה מקצועית. בנינו מטוס קרב חדש, גזרנו אותו מהצורך המבצעי של חיל-האוויר וניסינו לממש את כל החלומות שאפשר לחלום. בסוף, החלומות האלה היו מאוד יקרים, ובגלל כל החלומות האלה הפרויקט נפל, אבל זו היתה חוויה מרתקת.
"עד היום אני חושב שזו היתה טעות לבטל את פרויקט הלביא. לדעתי, אם היום היה לחיל-האוויר קו ייצור של התעשייה האווירית, שהיה מוציא מטוסים חדשים כל שנה, הקו הזה היה ממשיך להתקיים בדיוק כמו שקו טנקי המרכבה מתקיים. חיל-האוויר היה יכול לחדש את הסד"כ שלו בצורה יותר קלה בתמיכה של התעשייה האווירית ובתמיכה של המערכת הפוליטית. שלא לדבר על זה שהיינו יכולים לייצר מערכות נשק עם יכולות אסטרטגיות נוספות, שהיום מסובך לעשות אותן. למשל, מכ"ם ישראלי של מטוס קרב".

"רמי דותן ניסה להיפטר ממני"

בשנת 1986 מונה דומניס לתפקיד ראש ענף מבנה מטוס בלהק ציוד. זמן קצר לאחר-מכן מונה רמי דותן לראש להק ציוד. אותה שנה היתה מבחינתו של דומניס שנה של התלבטות קשה לגבי המשך דרכו בחיל-האוויר. כשהוא נשאל על הרגע הקשה ביותר בקריירה שלו, הוא לא מהסס.
"התקופה הכי קשה שלי בחיל-האוויר היתה ללא ספק בתקופת רמי דותן. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו, אבל לא ידעתי שהוא גונב. לא יכולתי לקבל את התרבות וההתנהגות האירגונית שלו. גם לא ניסיתי להסתיר את ההסתייגות שלי ממנו, על אף המחיר האישי שנאלצתי לשלם בגללה. אני היחידי שמסתובב עם סיכום ראיון עם מפקד חיל-האוויר, שמורה לו לשתף פעולה עם ראש להק ציוד. איפה מורים לסגן-אלוף לשתף פעולה עם ראש להק ציוד?
"דותן ניסה להיפטר ממני. הוא תמיד היה מזהיר 'אלון חכם. תיזהרו מאלון'. זה היה הביטוי שלו. הוא היה מסית נגדי כל הזמן. בהשראתו, סימנו לי את הדרך החוצה, ממש ניסו לזרוק אותי, וניסו לעשות הכל, כדי שגם אם לא ארצה ללכת הביתה - לא תהיה לי ברירה. אנשים פחדו לדבר איתי בתקופה מסוימת, כי מי שהיה מדבר איתי, היה מיד מסומן כאילו גם הוא נגדו. היו אירועים, שאף אחד לא רצה לשבת לידי והכיסא שלצידי תמיד נותר ריק. זו היתה שנה קשה, קשה מאוד. אפילו התפטרתי במהלכה פעם אחת, אבל במחשבה שנייה החלטתי שעדיף להישאר בתוך החיל ולא לשתוק. ואני לא שתקתי. הלכתי לכל מיני מקומות".

לאן?

"אני מעדיף לא לפרט. אין לי עניין שאנשים ירגישו לא נוח. ניהלתי בשנה הזו יומן. יום יום הייתי חוזר הביתה וכותב מה קרה. תיעדתי את הכל, כי חששתי שיקרה לי משהו. עד כדי כך. סיפרתי כבר, שהגעתי לחיל-האוויר מרצון ולכן החלטתי שלא יזרקו אותי מחיל-האוויר. זו הסיבה שלא נשברתי".
דומניס הוא ראש להק ציוד השלישי במספר מאז רמי דותן. גם הוא, כמו קודמיו, עדיין מתמודד עם הפגעים שנגרמו אז. "נכון שהתדמית שלנו נפגעה", הוא אומר, "זו עובדה. אחרי פרשת דותן להק ציוד היה ארגון במשבר. מאז, אנחנו שלושה ראשי להק ציוד שמתמודדים. איציק גת, שהיה בעין הסערה של התוצאות של פרשת דותן, אמנון הררי שהמשיך עם זה, וגם אני.
"לא שכחתי את מה שהיה. וזאת גם הסיבה שבכל דיון עקרוני גדול, שבו מציגים תוכניות עבודה ומדברים על העתיד, אני תמיד מציג את יעוד להק ציוד, למרות שזה נשמע שבלוני. לפעמים אני מקבל הערות ציניות, אבל אני עושה את זה כדי שאנשים יזכרו מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".
עם כניסתו לתפקיד ראש להק ציוד, חיבר דומניס מסמך שקרא לו "מסמך מדיניות רלצ"ד - רוח המפקד". המסמך כולל 31 עמודים. ב-18 מהם בחר לעסוק לא בענייני מדיניות טכנית, אלא בנורמות וערכים. לצד סעיפים כמו "מדיניות באחזקה" או "מדיניות בשינוע" אפשר למצוא סעיפים כמו "אווירת WIN WIN", "הדרך אל המטרה, האופן ונקיון השגתה" ו"כבוד האדם".
הקטע הפותח של פרק הערכים והנורמות ממחיש את הדברים: "ערכים מתייחסים לא רק למטרות שהארגון רוצה להשיג, אלא בעיקר לאמצעים שהוא מוכן להשתמש בהם כדי להשיג מטרות".
הרחק מדותן, נמצא הרגע הטוב ביותר של דומניס בחיל-האוויר. הוא לא בוחר לציין אחד מהישגיו המקצועיים בתחום הטכני, אלא דווקא רגע של מחשבה מבריקה, בו הגה במוחו את מבצע אנטבה, מבלי לדעת על קיום המבצע האמיתי, והדיר שינה מעיני מי שהיה אז ראש אמ"ן.
"כשחטפו את המטוס לאנטבה, תיכננתי בראשי מבצע בדיוק בצורה שהמבצע האמיתי התרחש בסופו של דבר", משחזר דומניס. "לא הייתי מחובר לדרג המבצעי. דיברתי עם הגיגי ראשי. לא ידעתי מכלום, הייתי בסך-הכל סרן בשלישות ברמת-גן, בצריף של מדור התעייפות... ישבתי בארוחת צהריים אצל קרובת משפחה, שבעלה היה אישיות בכירה מאוד במדינה. תוך כדי הארוחה, אני שואל לתומי 'למה לא עושים ככה וככה...', ומספר את כל פרטי המבצע, כולל הנחיתה בקניה לתידלוק לאחר שחרור השבויים.
"באותו ערב הקרובים שלי היו בביתו של שמעון פרס, שהיה אז שר ביטחון. קרובת המשפחה שלי ישבה על-יד ראש אמ"ן ואמרה לו תוך כדי ארוחה: 'תגיד, למה אי אפשר לעשות מבצע חילוץ? יש לי קרוב שאומר שאפשר לעשות ככה וככה...' וסיפרה לו הכל.
"פעולת אנטבה התבצעה למחרת בלילה, במוצאי שבת. ביום שני, קרובת המשפחה שלי וראש אמ"ן נפגשו שוב, באירוע אצל השגריר האמריקאי. ראש אמ"ן ניגש אליה ואמר: 'תשמעי, תגידי לקרוב שלך שהתוכנית שהיתה לו בראש התבצעה, ותדעי לך שלא ישנתי כל הלילה כי חשבתי שהיתה הדלפה של המבצע'.
"מהפרק הזה למדתי לקח, שאסור לי להגיד את כל מה שאני חושב. פתאום הבנתי שהמחשבות שלי יכולות להעמיד איום. בסוגיות מבצעיות, החלטתי שגם אם אני חושב דברים, אני צריך לשמור אותם בבטן, לעצמי".

התקציב מצטמצם, המערכות מתייקרות

בסוף 1996 מונה תא"ל דומניס לראש להק ציוד. בשנות כהונתו התמודד עם מספר בעיות עיקריות. "בראש ובראשונה, אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על האנשים", הוא אומר, "ממש מלחמה מול מה שקורה בעולם ההיי-טק בחוץ, מול כל הסטארט-אפים. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מתמודדים איתם היום הוא איך לגרום לכך שהאנשים הטובים האלה ירצו לבוא אלינו ולהישאר איתנו. בחלק מהמקצועות אין לנו מספיק עתודאים מלכתחילה ובחלק אחר הם לא נשארים מספיק זמן".
אחת הפעולות שביצע דומניס כשנכנס לתפקידו היתה לאפשר לקצינים עתודאים לצאת ללמוד לאחר שעות העבודה ואף לעודד אותם לעשות כן. "לא לעשות כך, זה כמו שלאיש צוות-אוויר יגידו שהוא לא יכול לטוס בטייסת. זה חלק משימור הכושר שלנו.
"הדבר השני שלמדתי בשנים האלה הוא שהמדינה מוכנה להשקיע פחות בביטחון. זו עובדה. התוצאה היא שיש פחות משאבים לטובת העשייה הביטחונית. לעומת זאת, ההתפתחויות הטכנולוגיות מאוד מהירות וכל אמצעי הלחימה שנקלטים בחיל-האוויר יותר יקרים מהקודמים להם. להטיס את הרעם לדוגמה, יותר יקר מאשר להפעיל את הפאנטום. נוצרת משוואה לא מתכנסת ומאוד בעייתית".
בנוגע לסוגיית ההבדלים בין המעמד של המערך הטכני למערך הלוחמים בחיל-האוויר, דומניס לא מנסה להתחמק. "בחיל-האוויר יש מעט מאוד לוחמים וכל השאר אמורים לתמוך בהם. כולנו קיימים פה בסופו של דבר כדי שהטייס והנווט יגיעו לנקודה, יזרקו את הפצצה והיא תפגע והיא תשמיד. משם צומחים הדברים, וצריך לטפח את האוכלוסייה המיוחדת הזאת.
"למרות זאת, רק במקרים נדירים נתקלתי במצב של התנכרות לאנשים הטכניים. להיפך, למדתי בשנים האחרונות שמפקדי הטייסות וצוותי-האוויר מבינים טוב מאוד כמה הם נשענים על הטכנאים וכמה כל אחד בשרשרת חשוב כדי שבסוף המשימה תצליח".
מהפכה משמעותית בלהק ציוד התרחשה בתקופתו של דומניס כאשר הוכנסו לפעולה שיטות ניהול מתקדמות כגון ISO-9000 ו-TOC. בשיטות אלה, באופן כללי, מוגדרים יעדים מראש עד לרמה הבסיסית ביותר ויש לעמוד בהם. רק להמחשה קטנה, אחד היעדים של המזכירה של דומניס הוא לצמצם את מספר שעות העבודה שלו. גרפים מדויקים מראים כי הוא עובד 15 שעות בממוצע ביום. גם תוכנית האריזה והמעבר מהלשכה לקראת החלפת הפיקוד מנוהלת בסדר מרשים. תוכנית מדוקדקת שלא היתה מביישת מבצע צבאי מורכב, הוכנה לקראת המעבר. בעת הראיון, ריקים מדפי הלשכה מספרים, אבל במחשב יש תמונות להוכחה, בהן נראית הלשכה עמוסת ספרים דקות קודם לתחילת הפינוי.

עצוב לך לעזוב?

"זה לא התפקיד, אלא הפרידה מחיל-האוויר. אבל אני תמיד אופטימי בגישה שלי לחיים, לכן אני מסתכל על זה דווקא מהזווית המשמחת. אני מסכם פרק בחיים שלי ומתחיל פרק חדש. המעמד של ראש להק ציוד לא יהיה חסר לי, יהיו חסרים לי האנשים".
בפעם הראשונה בחייו, אין לדומניס תוכנית מפורשת לעתיד. הדבר היחיד שוודאי לגביו הוא הטיול לארה"ב שהוא מתכנן עם אשתו וארבעת ילדיו. "מאוחר יותר אני רוצה לנסוע למזרח-הרחוק לטיול בנפאל ובהודו. רק אחר-כך אני אחשוב מה אני רוצה לעשות. אני באמת לא יודע עדיין מה זה יהיה. אני לא מגובש".
בפעם הראשונה מזה זמן רב, יהיה לו פנאי לתחביבים שזנח בשנים האחרונות, הוא מעיד. "עד לפני שנים בודדות עוד הייתי מתאמן בחדר כושר בצורה מסודרת. פעם הייתי מצייר וכותב. אני מאוד אוהב אמנות. ואני גם אוהב לשחק במחשב. אני שד בכל המשחקים. יש ארבעה דורות של משחקים שאני יודע לשחק בהם, לפי הגילאים של הילדים שלי. אפילו במשחקים של הבת הקטנה שלי, שהיא בת חמש, אפשר לתפוס אותי משחק".

עוד באותו מדור

הפלה לאור ירח

בשעות הערב המאוחרות של ה-10 באוקטובר 1973 נשלח זוג מטוסי פאנטום מטייסת "העטלף" לאתר שיירות עיראקיות, שעל-פי ידיעות מודיעיניות היו בדרכן לחזית הסורית. השיירות לא זוהו, אבל שלישיית מטוסי מיג-21 סוריים הוזנקה ליירט את המטוסים הישראליים. בקרב-אוויר נדיר, שהתנהל לאור ירח בלבד, ובניגוד להוראות הבקר - הפיל אל"מ (מיל') עמרי אפק את אחד המיגים. היתה זו הגיחה היחידה שבה נרשמה הפלת מטוס אויב בלילה

געגועי לקוקפיט

בן 65, בבית ילדותו בתל-אביב, כשהוא מנצל את כשרון הכתיבה שירש מאמו המשוררת, כלת פרס ישראל אנדה עמיר, כתב תא"ל (מיל') עמוס עמיר את סיפור חייו. 30 שנה באוויר, מסיום הקורס ב-58', דרך חמש מלחמות ושבע הפלות, ועד להשמדת מערך הטילים הסורי ב-82'. סיפורו של טייס לוחם