בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 194 - בטאון חיל-האוויר
גליון 194 30/08/10
לגליון זה מצורף לוח שנה חגיגי

כתבות

על ההר

תגיות: מערך הבקרה

על פסגה גבוהה במיוחד נמצא בסיס של חיל–האוויר, שונה משאר בסיסי החיל. יחידת הגילוי של מערך הבקרה השוכנת מעבר לקו הירוק מציעה למשרתים בה שירות בעל מאפיינים יחודיים וגם אווירה ונוף 
שלא רואים מפסגות אחרות. סיפור על מקום ממנו רואים רחוק

יהונתן מרוז צילום: כרמל הורוביץ


אם מפליגים במחשבות ומסתכלים על הנוף הנשקף דרך חלון המכונית, אפשר גם לחשוב על איטליה. טוסקנה, ליתר דיוק. אדמת טרה רוסה חומה–אדמדמה וסלעי גיר ממלאים את שדה הראייה מכל הכיוונים ויוצרים תחושה של חו"ל ושל גלויה פסטורלית. באמת יפה כאן.


אלא שחיילי החטיבה המרחבית המשקיפים בדממה על הציר המתפתל בו אנו נוסעים והנשק האישי המונח בהישג ידו של הנהג, מקלקלים את הרושם הנעים. פתאום מחלחלת ההבנה שאנו נמצאים מעבר לקו הירוק ואלו לא גבעות פירנצה שמתנשאות סביבנו, אלא דווקא הרי בנימין.
המכונית עוברת סמוך למחצבות היישוב הדתי כוכב השחר ושם מתחילה להאיץ  בכביש המפותל ויש סיבה טובה. "באזור הזה היו פיגועי ירי", מסביר רס"ן ערן לוי, הנהג וסגן מפקד היחידה בה נשהה ביממה הקרובה.
בפנייה הבאה צץ מולנו רכב פלסטיני והנהג משליך משהו דרך החלון. לפני שמחשבות מבהילות על רימוני יד מספיקות לעלות, נופל החפץ בתמימות על הכביש. סתם חפיסת סיגריות. לא עובר זמן רב לפני שאנחנו עולים על אוטובוס ממוגן, שמטפס במהירות עד לאחת הפסגות הגבוהות בשומרון. יחידת הגילוי של מערך הבקרה, היחידה מעבר לקו הירוק, מקדמת את פנינו בשלט: "ברוכים הבאים לבסיס חיל–האוויר בעל–חצור".


שולחים ידיים
האוטובוס עוצר במרכז הבסיס. בירידה מחווה רס"ן ערן לעבר רכב ממוגן קטן, שליווה אותנו בשקט לאורך כל הדרך, בלי שנשים לב. ככה זה. שאננות היא לוקסוס שאיש כאן לא יכול להרשות לעצמו. רס"ן ערן מחליק מחסנית אל תוך הנשק האישי בזריזות אינסטינקטיבית. ככה מתחיל פה היום.
כבר בתקופות קדומות נודעה הנקודה הזו כבעלת חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד.  בהרי גפנה הסמוכים אלינו מצאו החשמונאים, למשל, בסיס למרד בשלטון הסלאוקי. הם כנראה לא צפו שביום מן הימים יגלו אנשי חיל–האוויר סוג אחר של פוטנציאל במקום ויהפכו אותו בשנת 1978 למשכנה של יחידת בקרה מבצעית לכל דבר.
במשך שנים קיבלה היחידה נתח שמימי משלה, שימשה כיחידת הבקרה של חיל–האוויר במרכז הארץ וביצעה בקרה עבור כלי–הטיס בשמי יהודה ושומרון. ב–2002 הועברו בקרי היחידה ליחידה אחרת והיא קיבלה ייעוד חדש: לספק תמונה אווירית (תמונ"א) ויכולות קשר לחיל–האוויר באמצעות מערכות המכ"ם והקשר שלה.
"אנחנו העיניים והאוזניים של חיל–האוויר באזור המרכז ולא רק בו", אומר רס"ן ערן, מפקד הגף הטכני של היחידה. "כל מי שעיניו בראשו, מבין מהצצה קטנה בכיסוי המכ"ם שלנו שאנחנו מאפשרים לחיל–האוויר לראות רחוק. אין מישהו שיודע לעשות את מה שאנחנו עושים טוב יותר מאיתנו. בזכות המיקום הטופוגרפי, היחידה נותנת לחיל תמונת מכ"ם גדולה כפי שהוא צריך".
 אמצעי הגילוי של היחידה אכן "שולחים ידיים" למרחקים מרשימים ולא רק מתגברים על קילומטרים רבים של מרחק, אלא גם נותנים יתרונות לזרועות וגופים שונים: "יש לנו אמצעים רבים שקשורים לפעילות חיל–הים ואיתם היחידה מספקת את המענה הטוב ביותר", מספר רס"ן ד', מפקד יחידת הגילוי. "בעזה, למרות המרחק הגיאוגרפי, אנחנו מספקים מענה טוב ונותנים לחיל תמונה טובה יותר מערבה. גם צפונה, יש מקומות מסוימים שיש לנו יתרון. החיתוכים שיש בין היחידות נותנים מענה מושלם והיחידות לא יכולות אחת בלי השנייה".   


"אין תחליף לאנשים"
הייעוד המחודש הפך את בעל–חצור מיחידת בקרה שחיה על פקודות מבצע, יירוטים והזנקות, ליחידת אמצעים טכניים, שחיה על הפעלה מבצעית של כל המערכות, תחזוקה ושוב, הזנקות. את הבקר מחליף אחראי משמרת, המטפל במכשירי המכ"ם, הקשר או החשמל של היחידה.
אפשר לחשוב על זה כעל "קו חם" לענייני גילוי וקשר: זמין 24 שעות ביממה, מנוסה בשימוש במערכות עתירות הטכנולוגיה של מערך הבקרה ועוצר את התקלות מלהתרחש. בכך הופכת היחידה לאחת הבודדות בחיל המסתמכת על אנשי המערך הטכני ככוח העיקרי מאחורי המשימה.
"אין תחליף לאנשים האלה", פוסק רס"ן ערן. "מכ"ם בלי צוות שיתפעל אותו זו חתיכת פח. הם אלה ששומרים על העיניים פקוחות. אחד מזרים את הדם דרך תחנת הכוח, שני שומר על האישונים דרך המכ"ם, והשלישי שומר על האוזניים דרך צומת קשר. תמיד יש כאן טכנאים שקשובים למה שהחיל צריך, לכל תרחיש שלא יבוא. בגשם, בשלג, בחמסין ובארבע לפנות בוקר".
אבל לא קל לשמור על מה ששומר על השמיים ולו בגלל העובדה שהחיילים לא תמיד מבינים מה ההשלכות של העבודה ולאן הולך כל המאמץ. "ההפרדה הזו בין המשתמש המבצעי הישיר לבין מי שמתחזק את החיישנים והסנסורים מורכבת מאוד", מסביר רס"ן ערן. "היו כאלה שאמרו שזה יוצר בעיה במוטיבציה, כי הטכנאי לא רואה את התוצרים המבצעיים". אך לדבריו, חיילי היחידה מבינים את המשמעות  והקשר בין הפעילות שלהם לתוצאה המבצעית ואף מקבלים לעיתים הזדמנות לראות ולשמוע בשידורי החדשות על התרומה שלהם. באזור יהודה ושומרון, הזדמנות כזו היא רק עניין של זמן. "כששומעים על פיגוע שקורה כאן בגזרה או על תאונת דרכים באזור, שמסוק מגיע לחלץ את הנפגעים וכשטכנאי הקשר מכייל מהיחידה את הקשר לכלי–הטיס עוד לפני הפ"מ, אז הוא רואה ולא רק מבין, מה החשיבות שלו. אם נחשוב רחוק יותר על משימות בעומק שטח האויב שהקשר שלהן אולי מנותב מכאן, לא תמיד החייל יודע מה המשימות, אבל הוא מבין שהוא חלק מהן".


יוזמה במקום תגובה
על מדיהם של אנשי היחידה רקום פאץ' של ציפור טרף. מעליה מרחף סמל מערך הבקרה, ומתחתיה הסיסמא: "כחול נוגע בירוק". זו, כנראה, הדרך המהירה ביותר להסביר למתבונן חיצוני איך זה לשרת כאן.
הרבה יחידות בחיל אולי יעידו על עצמן שאורח החיים בהן מזכיר לוחמי חי"ר, אבל מציאות 'ירוקה' כמו זו שיחידת הגילוי חווה יום–יום הן יכולות רק לדמיין. ככה זה, כשבמרחק שלוש דקות נסיעה משער הבסיס שוכנים כפרים פלסטינים עוינים.


"אנחנו מהווים מטרה", קובע רס"ן ד'. "אנחנו יושבים להם כמו עצם בגרון והם היו שמחים מאוד לייצר פיגוע שקשור קשר ישיר לחיל–האוויר. מכיוון שאני מודע למצב וחי תמיד בתחושה הזו של סכנה, אני מתאים את עצמי אליה. לא נעים לחיות באווירה הזו, לא נעים לחשוב שכל הזמן מישהו מחפש להרוג אותך, אבל כשאתה יודע את זה, זה שונה".
למרות המיקום בלב אוכלוסיה עוינת ואולי דווקא בזכותו, יהיה קשה למצוא יחידה בטוחה ומוגנת יותר מיחידת הגילוי. כל החיילים כאן נושאים נשק צמוד ומערך של גדרות, מצלמות, שומרים וסמלות מבצעים ערניות מוודא שאיש לא יחדור ליחידה. "תחושת הבטחון פה גבוהה", מבטיח רס"ן ערן. "אם מישהו ינסה לערער את הבטחון של היחידה, הוא ישלם מחיר כבד".
לא פעם קורה שמתיחות בטחונית השוררת במקום אחר זולגת ליחידה ומוסיפה עוד אקשן לסדר היום. טיסות בשמי לבנון, מבצע ברצועת עזה או משט מחאה, צובעים גם את אזור השומרון בצבעי מלחמה.
"כל מה שקורה במזרח התיכון משפיע על היחידה באופן אוטומטי", אומר רס"ן ערן. "המשט, למשל, העלה את האפשרות לפיגוע קיצוני או פעולת נקם. זו היתה תקופה מתוחה, עם הרבה הערכות מודיעין לגבי הגברת ערנות. ישר חושבים מה קורה ביחידה. צריך להיות ערוך, ואנחנו ערוכים לכל אפיזודה חולפת במוחו של מפגע עם שיקול דעת לא נכון. המשימה שלנו היא לשמור על היחידה ולא לבצע פעילות מחוץ לה, אבל בסוף מבינים שפעולת המנע הכי טובה היא לא התגובה, אלא היוזמה".


120 אחוז
ההבנה הזו הולכת יד ביד עם קו מחשבה חדש ו'ירוק' למהדרין, שגובש ביחידה בשנה האחרונה: "עברנו מהגנה לחתירה למגע ואני מקווה שהם הבינו את המסר", מסביר רס"ן ד'. "בתחילת דרכי כאן חשבתי שאם לא קורה כלום אז ממשיכים בנסיעה, אבל חלה החמרה. מזריקת אבנים הם עברו לזריקת בקבוקי תבערה, התחילו להשתמש בחסמים ולנסות להוריד אותנו מהדרכים. מאותו הרגע התחלנו לחתור למגע. בכל פעם שיש אירוע אנחנו מגיבים ואנשים יודעים שאנחנו כבר לא מפחדים מהם".
דווקא נוכח הטקטיקה החדשה, אומרים השכל והלב שחשוב להיזהר בכל צעד. למרות שהם אינם לוחמים, יודעים אנשי היחידה את מה שיודע כל חייל בגדוד חי"ר: מול אוכלוסיה אזרחית שואפים לשמור על מוסר גבוה. גם אם נדמה שהצד השני לא משחק לפי אותם החוקים.
"הכל מלא הפתעות על הציר הזה, אין אף נסיעה שדומה לאחרת", משתף רס"ן ערן. "אין לנו משימה לבצע מעצרים, אבל לפעמים אנחנו צריכים לתפוס מסתנן או אדם שעושה תצפית על היחידה, יחד עם כוח של החטיבה המרחבית.
 אתה אף פעם לא יודע מה יש בקצה הציר, אם זה חסם, או כלי–רכב שיש בו אישה שאתה לא יודע מה מצבה. אתה יכול לעזור לה, או להתעלם ממנה. בסוף, שיקול הדעת של החייל הוא מה שישפיע באותו רגע של הפתעה".
רס"ן ד', מצידו, לא מודאג לגבי הציונים של חיילי היחידה במבחן המוסר: "אני בוחן את המוסר שלי מול תפקוד היחידה שלי וכאן, אני יכול להתחייב בפניך שהמוסריות היא 120 אחוז".


כלב ושמו טי–רקס
בשעות אחר הצהריים מתברר שזה יום מוצלח לבקר ביחידה. מזמינים אותנו להצטרף לתרגיל מיוחד, שיבדוק את ההגנה על צירי התנועה אל היחידה מפני מפגעים פוטנציאליים. אנחנו מקבלים שכפ"צים וקסדות, למען בטחוננו וכדי לשוות לנו חזות קרבית יותר. רכב 'דיפנדר' ממוגן משנע אותנו מחוץ לבסיס, אל ה"מתג": נקודה גבוהה מעל הכביש המוביל ליחידה, שתי פסיעות מכפר מליך הפלסטיני.
סרן דודי קונר, מפקד גף תעופה ביחידה, משלים את הפרטים החיוניים לצלילי תפילת מואזין מהכפר. "זו נקודה ששולטת על כל הציר והפלסטינים מנצלים את הקרבה שלה לכפר כדי שיוכלו לברוח. פה בין העצים אנחנו חוטפים אבנים, בקבוקי תבערה ובקבוקי צבע", הוא אומר ומצביע על הסימנים המפלילים שעל כלי–הרכב למוד הקרבות. ה'טוויסט' של התרגיל הוא כלב רועים הולנדי שחור וגדול, העונה לשם המקסים טי–רקס. הוא הגיע לא מזמן אל הכלבייה של היחידה היישר מיחידת "עוקץ" והצטרף לעוד כמה שומרים פרוותיים–על–ארבע.


"אנחנו עובדים על תקיפת זמם", מסביר סרן קונר. "לכלב יש מחסום על הפה כדי שלא יוכל לנשוך והתקיפה לא תהיה קטלנית ותאפשר לנו לתפוס את אותם מפגעים. כלבן שלנו הולך לדמות מישהו שמיידה אבנים וילבש חליפת מיגון, כדי שהפגיעה של הכלב תכאב פחות". עוברים לנקודת תצפית בטוחה יחסית, בזמן שסמל דניאל פוטש, כלבן שיגלם בעוד רגע מפגע, מקבל טיפים של הרגע האחרון איך להרגיז את הכלב ובכל זאת לצאת מזה בשלום. "באירוע אמת, בלי מיגון ובלי כלום, האדם שהכלב תוקף אותו פשוט נופל, זה כמו לקבל אגרוף", הוא ממחיש. אנחנו מקבלים הוראה לא לעשות תנועות חדות מדי, כדי שטי–רקס לא יוותר על המטרה המיועדת ובמקום זה יתחיל לרדוף אחרינו.
"התחלנו", קורא סרן קונר במגפון, אות לכלבנים להיכנס לפעולה ולצופים סקרנים מסביב להסתכל טוב טוב. סמל פוטש מתחיל לצעוק בקולי קולות כדי למשוך את תשומת לבו של הכלב ומדי פעם אפילו משחרר קריאת "אללה אכבר!" להשלמת האפקט.


ברגע שהוא משליך אבן אמיתית, מישהו משחרר את הרצועה והכלב עושה את מה שלימדו אותו בשעות של אימונים. סמל פוטש חוטף בבטן, בידיים, בכל הגוף ובתוכו הוא בטח מודה מקרב לב למי שהמציא את המיגון.
אחרי כמה שניות הוא מוכרע. סרן קונר נכנס כדי לנטרל אותו באופן סופי ופוקד בתקיפות "שכב על הבטן, ידיים מאחורי הראש". בסוף פוטש מפסיק להיות מפגע, חוזר להיות חייל צה"ל ומזדקף בשביעות רצון. "אהבתם?", הוא שואל. "אני אהבתי מאוד. אין דבר יותר כיפי מלאלף כלבים".


לגור במבצעיות
"השק"ם יהיה פתוח עד 19:00", נשמעת הודעה במערכת הכריזה של היחידה. עשרות חיילים, כולם עם נשק על הכתף, מתחילים לנהור. באוויר הערב החשוך אנחנו מתלווים אל רב"ט עמרי רביד ורב"ט ענאן אלקאסם, שני טכנאי מכ"ם ביחידה, כדי להציץ איך נראית העבודה מאחורי הקלעים. הם מובילים אותנו באפלה אל בונקר מכ"ם ומזיזים את הדלת.
בפנים מקבלים מכת קור, בתוספת רעש שמזכיר שהייה ממושכת בתוך מנוע של מטוס סילון. שניהם מגיעים מאותו האובייקט: מזגן מתכת אדיר מימדים, כזה שהיה פותר בקלות את כל בעיות החמסין של חודש אוגוסט.
המכ"ם, כך מסתבר מעדיף גם הוא קור על פני החום הגדול שבחוץ. על מסכי המחשבים אפשר לראות רשתות צבעוניות, מפורטות, שמציגות את טווח הראייה של המתקנים. מזכיר קצת את מה שאפשר לראות ב"בור" או ביחידות הבקרה. רב"ט רביד היה מעדיף, בכל מקרה, לשרת כאן ולא בשום מקום אחר: "רציתי להגיע לכאן, כבר בקורס מכ"ם אהבתי את המקום. בשאר היחידות אנשים עובדים ועובדים ובסוף חוזרים למגורים שלהם. פה אני גר בתוך הצומת, גר במבצעיות".


הבוקר שאחרי
הלילה עובר בלי אף אירוע, אבל מתעוררים ישר לתוך משימה חדשה, שמלמדת עד כמה שום דבר לא מובן מאליו במקום כמו זה. ליחידה אין קו מים וחשמל ישירים משל עצמה את המים היא מקבלת דווקא ממשאבת מים בכפר הפלסטיני השכן, שבדיוק התקלקלה. משלחת אבטחה קטנה עומדת לרדת כדי לבצע את התיקונים הדרושים.
"ידוע שפעם היתה הסתה במסגדים, אבל היום הכפר רגוע מאוד, לא יוצאת ממנו פעילות חבלנית עוינת", מרגיע סרן קונר. ליתר בטחון, מצטרפים למשלחת של אנשי היחידה חיילי חטיבת כפיר. בנסיעה למטה מכוונים אותנו השלטים לרמאללה ואל–בירה, אולם אנחנו מסתפקים בעצירה ליד הבתים הראשונים של הכפר, בין משאבת המים למסגד. מדי פעם עוברת על הכביש מכונית בעלת לוחית רישוי לבנה והנהגים מסבים את מבטם לעבר האורחים הלא קרואים.
חדר המשאבות קטן, רטוב ולח. אנשי הגף הטכני מתחילים לעבוד על שרשרת חלודה, שצווחת בחריקה בכל פעם שמנסים למשוך בה. משונה, אבל לא שוררת תחושה של סכנה.  "בהחלט קורה שמפריעים לפעמים למאמצים שלנו לעבוד כאן ואז אנחנו צריכים לערב את מרכז התיאום והקישור של רמאללה", מסביר רנ"ג אלי טייאר, המשרת בגף הטכני של היחידה. "לדעתי עכשיו הם לא מפריעים לנו כי הם יודעים שהם צפויים לפגיעה אם יפריעו ומעדיפים לשמור על השקט".


יוצאים מהשטח ב"דיפנדר" וסרן קונר מנצל את ההזדמנות כדי להעניק סיור מודרך על הסביבה. "מאחורי הגבעה הזו, קצת קשה לראות,  נמצא הכפר הכי עוין פה באזור. ראשי החמאס נולדו וגדלו בו והוא פעיל מאוד על ציר 60 בפעילות חבלנית עוינת". הוא ממשיך ומסביר שהיום נדיר למצוא בגזרה חוליות ירי מורכבות והאירועים היומיומיים מבוססים על מה שקרוי "פח"ע עממי".
"היה כאן אירוע באזור עפרה. הרבה כוחות צבא יצאו שם לסריקות ואז קיבלנו מידע בזמן אמת על נהג משאית פלסטיני, שבגלל החיילים הרבים שהיו פזורים בשטח רצה לבוא עם המשאית ולדרוס אותם. חלק מהפח"ע נובע מסיבות אישיות, הרבה פעמים הם רוצים להיתפס. עכשיו למשל, עם סיום הבגרויות, הציונים מגיעים ויש נערים שמפחדים להגיע הביתה, אז הם לוקחים כדור של רובה ומגיעים למחסום במטרה להיעצר, כדי להתרחק מהבית".
למרות הכל, אומר סרן קונר כי התקופה האחרונה יחסית רגועה. איך יודעים מתי יופר השקט? "במפתיע. זה יכול לקרות מחר בבוקר".


לילות שקטים
 משונה לראות איך חיילים נקשרים דווקא ליחידה קשה כזו, שמציבה בפניהם כל–כך הרבה אתגרים. אבל זה כנראה חלק מהטעם הנרכש שלה.
"כשחייל מגיע לפה, בהתחלה יש לו הלם ראשוני טבעי", מנתח רס"ן ערן. "הוא מגיע ביום הראשון שלו בכלי–רכב ממוגן, רואה לוחיות רישוי ירוקות ולבנות ומבין שזה לא חיל–האוויר שעליו הוא שמע בבקו"ם. רף המתח שלו עולה כשהוא נכנס לש"ג וממש טס כשהוא חותם על אפוד ואז הוא מגיע לארוחת צהריים ומפלס המתח יורד, ממשיך לרדת כשהוא פוגש בערב את החברים במגורים או בצומת, ואז הוא מתחבר. אפשר להוציא אדם מהיחידה, אבל אי אפשר להוציא את היחידה מתוכו".


"זה כמו קיבוץ קטן, לטוב ולרע", אומר רס"ן ד'. "כולם יודעים עליך, כולם הופכים לחברים ורוצים לעזור לך. יש הווי שנרקם בערבים בין המפקדים לחיילים, שלא יכול להירקם בשום דרך אחרת. העובדה שכולם עושים פה לילות ולוקחים חלק בנטל, מייצרת קרבה שאין בבסיסים אחרים. אני לא חושב שיש הרבה יחידות שבהן המפקד מכיר כל חייל בשם הפרטי. לא קל לחיות כאן, אבל גם הכי כיף לחיות כאן. אני משוגע על היחידה הזו".

עוד באותו מדור

אנשי צוות אוויר צונחים לאחר נטישה בתחומי בסיס רמת דוד

לבד באוויר

נטישת העפרוני לפני מספר שבועות הזכירה שוב כי כאשר טייס נוטש מטוס, הוא נוטש מאחוריו גם תחושות, מושגים ותובנות שהצטברו במהלך הזמן. אתגר הנטישה הפיזי מלווה פעמים רבות גם באתגר מנטלי ארוך וקשה הנמשך הרבה לאחר ההגעה אל הקרקע. איך מתייחסים אל כלי–הטיס שהפנה עורף? ומה עושים עם הרעשים הבוקעים שוב מהמנוע? מסתבר שיש יותר מתשובה אחת

הופכים כל אבן

חייל ישראלי נעדר, חי או מת, מעמיד את כל מערכת הבטחון על הרגליים. אנשי יחידת איתור נעדרים של צה"ל עושים הכל על–מנת למצוא את הנעדרים כמה שיותר מהר ולעיתים נעזרים גם בכלי–טיס בלתי מאוישים. קורס חדש מלמד את מפעילי הכטב"ם איך ומה צריך לעשות במקרה כזה