בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 197 27/02/11
לגליון זה מצורף בטאון חיל-האוויר לילדים

כתבות

שירות עמוס

תגיות: ראיונות בכירים

טייס קרב שהפציץ את הכור בעיראק, מפקד טייסות ובסיסים, ראש להק המודיעין והמטה, מפקד המכללות, הנספח בוושינגטון וכמובן ראש אמ"ן בחמש שנים האחרונות. האלוף עמוס ידלין פרש בחודש נובמבר מצה"ל לאחר 40 שנות שירות, 33 מתוכן בחיל–האוויר

יעל הררי ויובל שוהם צילום: יונתן מור

רוב הציבור מכיר אותו בתור "ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין", האיש שסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה נמצאים בראשו. מדי פעם עזב את משרדו השקט בבניין המטכ"ל בקריה, עלה על כביש 1 ונסע לירושלים, אל בנין ראש הממשלה, לדיוני ממשלה, קבינט, "שביעייה" ומשכן הכנסת.

שם הציג סקירות מודיעיניות על כל הנושאים שעל סדר היום: איראן, סוריה, חזבאללה, הפלשתינאים ונושאים אחרים בהם עוסקת זרועו הארוכה של ראש אמ"ן.

לפעמים גם התקשורת הייתה שם, אבל רק בהזדמנויות נדירות ניתן היה לשמוע את דעותיו והערכותיו של המעריך הלאומי שדמותו ניבטה לעיתים מעל דפי העיתונות: כסוף שיער, הבעה ממוקדת ועניינית ובעיקר מבט חמור סבר מאחורי משקפיים מרובעים.

האמת היא שידלין שונה לחלוטין מהדימוי שעלול להיווצר מהתמונות הנשקפות מהעיתונים. הוא מחייך הרבה וקרוב אל אנשי לשכתו אותם עזב בחודש נובמבר האחרון. אולי זו הסיבה בגללה העדיף שהראיון איתנו יערך בלשכתו לשעבר ולא בביתו, כדי שיוכל לקפוץ ולומר להם שלום, להרגיש "בבית".

ועם כל זה, האלוף ידלין אינו רק ראש אמ"ן בחמש שנים האחרונות. 33 מתוך 40 שנות שירות בצה"ל, הוא העביר בחיל–האוויר בתור טייס קרב, עם אלפי שעות טיסה ומאות גיחות מבצעיות מעבר לקווי האויב.

פוגה מעל הראש

עמוס ידלין נולד בשנת 1951, בקיבוץ חצרים בנגב ושם גדל בשנים בהן הקיבוץ נאבק על יכולתו לפרנס את חבריו ולהיות גוף כלכלי רווחי. האדמה המלוחה והקשה ערערה את בטחונם של חברי הקיבוץ שהתקשו להתפרנס מחקלאות ותכננו לעזוב.

"כילד צעיר אני זוכר את בן–גוריון מגיע אלינו ומסביר לחברים שאם הם רוצים לעזוב, יש רק כיוון אחד: דרומה". יחד עם העידוד הערכי, הגיע התקציב והקיבוץ שטף את אדמותיו המלוחות ואף פנה לתחומי התעשייה.

את שנות נעוריו העביר בנוסף ללימודים, גם בעבודה בקיבוץ. חורש וקוצר, בעוד מעליו חולפים מטוסי הפוגה (צוקיות) של בסיס חצרים. "מעולם לא חשבתי מה ארצה להיות כשאהיה גדול. מעולם לא תכננתי שנים רבות קדימה. יש כאלה שמהרגע שהיו בדרגת סגן משנה ידעו שהם רוצים להיות מפקד חיל–האוויר, אבל אני לא הייתי כזה. תמיד הסתכלתי על השלב הבא: על השלב הבא של קורס–הטיס, על המטוס הבא שאטוס עליו, על התפקיד הבא שאקבל. לא יותר מזה. איכשהו זה נגמר ב–40 שנות שירות".

בשנת 1970 התגייס לקורס–הטיס. 40 שנה מאוחר יותר, בקצה השני של שירותו הצבאי, בערב הפרידה מחיל–האוויר שנערך לו, "חשף" מפקד חיל–האוויר קטע שכתב ידלין במבחני הקבלה בתחילת הקורס: "אני לא יודע אם אני מתאים להיות טייס קרב כי אינני מכיר את הקריטריונים שטייסי קרב נדרשים להם, אך אני מקווה מאוד שאעבור את הקורס ורוצה בכך מאוד. במקרה ואודח מהקורס אעבור ליחידה קרבית אחרת, כגון סיירת מטכ"ל או צנחנים, אבל בינתיים אני לא חושב על האפשרות הזו".

נראה שהיית די סקפטי לגבי היכולות שלך בקורס.

ידלין מחייך. "הייתי צנוע ולא חשבתי שאני צריך לכתוב שאהיה טייס דגול, כי לא ידעתי מה היא באמת טיסה והאם הכישורים שלי מספיק טובים. אמי ז"ל אמרה לי שיש לי שתי ידיים שמאליות. הראש מצוין, אבל לא מחובר לידיים.

אמרתי לעצמי, 'מי מכיר אותי יותר טוב מאמא?'. בדיעבד היא צדקה רק באופן חלקי".

אם תשאלו טייס מה הוא הרגע המשמעותי שהוא זוכר מקורס–הטיס, הוא וודאי יענה לכם תשובות כגון "הטיסה הראשונה", או "הסולו הראשון". כך גם ידלין, אך רגע נוסף ועצוב חרוט בזכרונו. הפעם הראשונה בה איבד חבר.

"זה קרה בזמן הקורס, כשחבר לקורס נהרג בתאונת דרכים", מספר ידלין. "האובדן שלו היה לא קל והעובדה שמפקד הביס"ט היה מספיק קשוח להגיד לנו: 'תתרגלו, זה יקרה לכם עוד הרבה מאוד פעמים'. את המשפט הזה הפנמתי לתוכי ולצערי הוא צדק".

טראומה ומבחן

לאחר סיום הקורס הוצב ידלין בטייסת "הנמר המעופף" כטייס עיט (סקייהוק). טבילת האש הראשונה שלו לא איחרה להגיע וביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים שטלטלה את ישראל, נשלח הטייס הצעיר אל החזית המצרית. לימים הוא מספר, כיצד אותה מלחמה עיצבה אותו. 

"הצטרפתי לחיל–האוויר אחרי מלחמת ששת הימים, לארגון הנערץ והמבוקש ביותר. מלחמת יום הכיפורים הייתה שונה לחלוטין, יצאנו ממנה, הצעירים וגם המפקדים, עם הרבה סוגיות שחשבנו שלא התנהלו כראוי. במובן זה המלחמה לימדה אותי שעודף בטחון עצמי זה דבר מסוכן, שאסור בשום פנים ואופן לזלזל באויב. הבנתי גם היטב את החשיבות של המודיעין. לקחי המלחמה ההיא ליוו אותי שנים רבות בהמשך שירותי אחר–כך, כטייס, מוביל ומפקד".

33 שנים לאחר מכן, כשהיית ראש אמ"ן, חשבת על האפשרות שמשהו דומה יקרה במשמרת שלך?

"הכשלון בהתרעה במלחמת יום כיפור המלחמה הייתה טראומה שליוותה את אמ"ן שנים ארוכות, טראומה משמעותית אף יותר מהטראומה של חיל–האוויר. כשלון ההתרעה במלחמה היה כשלון מוחלט והוא נחרט למשך שנים רבות.

כשהגעתי לאגף המודיעין היה צריך להקטין את השפעת הטראומה הזו ולהבין שההתרעה למלחמה היא לא הסוגיה היחידה שצריך לטפל בה, למרות שבמשך שנים אמ"ן עסק בה באינטנסיביות מתוך חשש ש"המחדל" עלול להתרחש בשנית.

"כשהגעתי לאמ"ן הדגשתי את נושא המודיעין הצבאי שמאפשר לא רק התרעה למלחמה אלא מודיעין שיאפשר נצחון במלחמה - מודיעין למטרות. העובדה שהגעתי מחיל–האוויר והייתי רלמד"ן וטייס וידעתי עד כמה נדרש מודיעין מדויק ותצלום אוויר מפוענח כדי להצליח במשימה. היום מבין כל חייל באמ"ן שאמ"ן נדרש לעסוק לא רק בסוגיית ההתרעה למלחמה, אלא גם לייצר את המטרות ואת ההבנות על האופן בו נכון לנהל מערכה גם אחרי שמתריעים עליה. זה לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר".

בשנים שלאחר המלחמה עבר ידלין בין טייסות בחיל: "עוף החול", "הנגב", "הקרב הראשונה", "העמק", "הסילון הראשונה". בתחילת שנות השמונים השתתף במשלחת ההסבה למטוסי ה"נץ" (F–16) החדשים. "זה היה אחד משיאי השירות שלי, ואיך שחזרנו לארץ, ההיסטוריה סידרה למטוס הזה מבחן". ואיזה מבחן זה היה.

פצצות טפשות

"כשחזרנו לארץ ביוני 1980 קיבלנו הוראה ממפקד חיל–האוויר להתאמן לטיסות ארוכות טווח ולתקיפות אוויר–קרקע. התאמנו בעיקר על תקיפת מטרת נקודה", נזכר ידלין באחד מהמבצעים המשמעותיים בחייו. "זה נראה לנו קצת מוזר כי ראינו את עצמנו כטייסת יירוט, שעוסקת בעיקר בהפלת מטוסים. לאחר מכן שאלו אותנו במטה לאיזה טווח אנחנו יכולים להגיע והשבנו שלטווח 550 מייל. '550 זה לא מספיק', אמרו לנו. 'תמצאו דרך להגיע ל–600'. ברגע ששמענו את המספר לקחנו מפה, שרטטנו את הרדיוס וראינו שהוא לא נפל על שום מקום מעניין חוץ מבגדד. באותו רגע התחלנו להבין לאן מכוונים אותנו".

ידלין ושבעת הטייסים הנוספים שנבחרו למשימה עמדו לצאת למבצע "אופרה" המפורסם, המבצע להשמדת הכור העיראקי "תמוז", אך את המטרת האמיתית ידעו הטייסים רק כחודש לפני התקיפה, בתדריך שנערך ביום העצמאות תשמ"א.

"הטיסה עצמה הייתה מיוחדת מאוד", מספר ידלין. "זו הפעם הראשונה שהחיל טס לטווח כזה, בלי מטוסי תדלוק, בלי לוויני צילום, המודיעין היה חסר, הפצצות היו טיפשות, אבל הטייסים חיפו על כך בכשרון וחכמה. כמעט כל דבר שנעשה שם, נעשה באופן ראשוני ומסוכן יחסית. האזור רווי בסוללות נ"מ, באזור בגדד היו הרבה קווי מתח גבוהים ולכן המשימה הייתה מסוכנת ולמרות זאת, את החששות השארנו במקום אחר. אתה מתרכז בניווט, בלמצוא את המטרה.

"כשנחתנו חזרה עדיין לא הצלחנו לעכל את המשמעות של התקיפה. היינו מרוצים משני דברים: שהשגנו את המשימה ושכולם נחתו בשלום. בזמנו הייתי ממיר את התקיפה הזו בהפלת שני מיגים, אבל את המשמעויות ההיסטוריות של הגיחה והמשימה, אתה מבין רק אחרי הרבה שנים", הוא מחייך. "היום ברור לי שהמשמעות האסטרטגית של התקיפה הזו הרבה יותר חשובה ויש לה משקל יותר כבד מכל מיג שמישהו הפיל. בשנת 1991 כתב שר ההגנה של ארה"ב לדוד עברי, שעצם העובדה שישראל השמידה את הכור מנעה את הצורך של האמריקאים להתמודד עם נשק גרעיני במלחמת המפרץ הראשונה".

לסכל או לא?

משנת 1985 נמצא ידלין בתפקידי פיקוד בכירים בחיל. לאחר שפיקד על טייסות "הכנף המעופפת" ו"חוד החנית", שימש כרע"ן אימוני קרב, רע"ן תכנון ורמ"ח תוא"ר ואז קיבל לידיו את הפיקוד על בסיס חיל–האוויר בנבטים. אנשי הבסיס כיום, יכולים רק להודות לו על כך שבסיסם עדיין קיים.

"נשלחתי על–ידי מפקד החיל לסגור את הבסיס", מספר ידלין. "ההחלטה התקבלה עוד לפני שפיקדתי עליו ואני זה שהתבקש ליישם אותה. תהליך הסגירה היה במקביל לכך שבבסיס עוד מתקיימות טיסות וקיימת אי–וודאות גדולה לגבי האנשים ששירתו שם. אמרתי לאנשים: 'אל תלכו לחפש עבודה, אל תלכו לחפש מקום שירות בבסיסים אחרים. אני הולך להלחם כדי שלא יסגרו לנו את הבסיס. אני מאמין שננצח את הקרב הזה ואם לא, אני האחרון שאעזוב'. בסוף הצלחתי לשכנע את פורום מפקדים של חיל–האוויר ואת מפקד החיל בנחיצותו של הבסיס. אני זוקף לזכותי את העובדה שהבסיס לא נסגר. תריסר שנים מאוחר יותר, כשביקרתי בבסיס גראש אמ"ן וראיתי בסיס קרב ותובלה למופת, הרגשתי סיפוק גדול".

יחד עם דרגות התא"ל לכתפיו, הגיע גם הפיקוד על בסיס חצרים, הבסיס לצדו גדל, תחת צל ה"פוגות" ורעש המטוסים. שנים קודם לכן, בשנת 1962, כשהשטח לצד הקיבוץ עוד היה ריק ממסלולי טיסה, שלח מזכיר קיבוץ חצרים מכתב לרמטכ"ל, בו הביע התנגדות חריפה לרעיון הקמת הבסיס.

"התרנגולות לא יטילו ביצים", נכתב שם, "הפרות לא יתנו חלב והילדים לא ישנו בלילה". אותו מזכיר מוטרד היה לא אחר מאשר אהרון ידלין, אביו של.

איך הוא הגיב כששמע שבנו מתמנה להיות מפקד הבסיס שהוא התנגד להקמתו?

"בסיפוק רב. גם מהקידום שלי וגם מהעובדה שאני על–יד הבית. אמי ז"ל הייתה אז חולה בסרטן והאפשרות להיות לידה במה שצפוי היה להיות השנה האחרונה לחייה הייתה חשובה לי מאוד. כמובן שלפקד על הבסיס הייתה סגירת מעגל בשבילי. חצרים היה במובן מסוים 'בסיס הילדות' שלי, הבסיס בו נלחמתי את המלחמה הקשה ביותר שלי והבסיס בו יכולתי להמשיך ולפעול להעברת מרכז הכובד האיכותי של חיל–האוויר לנגב".

בשנת 1998 מונה ידלין לראש להק מודיעין ובשנת 2000 לראש מטה חיל–האוויר. בספטמבר אותה שנה פרצה האינתיפאדה השנייה.

"במהלך האינתיפאדה חיפשנו כל הזמן מקומות בהם נוכל להביא את יכולות חיל–האוויר לידי ביטוי, אם זה מודיעיני, או אם זה בתקיפות וסיוע לכוחות. הייתה קפיצה דרמטית בהיקף המודיעין שהחיל סיפק בעזרת כטב"מים. חשבנו איך אפשר להפנות את האמצעים שהחיל פיתח למלחמות גדולות ולהשתמש בהם אל מול הטרור.

"למשל מסוקי הקרב, אשר נרכשו כחלק מהתפיסה של לחימה בטנקים של האויב, הותאמו לתקיפת מטרות טרור. אלו מטרות קטנות הרבה יותר ממטרת רק"מ מסורתית מולה התאמן המערך. טייסות המסק"רים ידעו להשתתף בקרב הזה למרות שנועדו במקור בכלל למשהו אחר".

ידלין יודע היטב למה הוא מתכוון כשהוא מזכיר את מסוקי הקרב. במהלך האינתיפאדה הכרנו כולנו את המונח "סיכולים ממוקדים", שמסוקי הקרב היו הכלי העיקרי שביצע אותם. ככל שהסיכולים נעשו תכופים יותר, כך התלהט הוויכוח על מוסריותם. האם מדובר בגזר דין מוות ללא משפט, או בדרך לגיטימית להלחם בטרור? בשנת 2003 כתב ידלין יחד עם פרופסור אסא כשר (מנסח הקוד האתי של צה"ל), מאמר המצביע על הנימוקים במוסריים להצדקת "הסיכול הממוקד".

"את השאלה האם הסיכולים לגיטימיים ביררתי לעצמי כשהייתי מפקד המכללות הצבאיות. הקמתי צוות שחשב על הנושא וחקר אותו לעומק. היו בו משפטנים לדין בינלאומי, פילוסופים, מפקדים ומומחים לטרור. השאלה הייתה איך נלחמים בצורה מוסרית בארגוני טרור שאינם נלחמים על–פי הכללים המקובלים. מדובר באזרחי אויב שאינם לובשי מדים שמסתתרים מאחורי אזרחים ופוגעים בכוונה תחילה באזרחים שלנו. כללי המלחמה המסורתיים נועדו להוציא את האזרחים מחוץ למעגל המלחמה ולהביא לכך שאנשים במדים יילחמו באנשים עם מדים. הסוגיה לא הייתה מפותחת בצה"ל ובעולם ואנחנו ניסחנו נייר מפורט מאוד, שפירט את כל הכללים והשיקולים שעל–פיהם נבחן האם הסיכול הממוקד מוצדק או לא. ברוב הפעמים שצה"ל ביצע סיכול שכזה, הוא עמד בכללים שקבענו. בלב ההצדקה לפעולת הסיכול הממוקד היא חובתנו להגנה על אזרחינו. זאת איננה פעילות ענישה על העבר, אלא פעילות מונעת המכוונת לעתיד. כאשר פעילות כזו מפחיתה את מעשי הטרור והפגיעה באזרחים ובחיילים, וודאי שהיא מוצדקת".

המלחמה הבאה?

בחמש שנותיו האחרונות בצה"ל שירת האלוף עמוס ידלין בתפקיד שהוא גולת הכותרת של קהיליית המודיעין בישראל. כראש אמ"ן הוא קבע סדרי עדיפויות מודיעיניים מול מקבלי ההחלטות. הוא היה הראשון לענוד את תג המודיעין הירוק על המדים הכחולים והביא לא מעט מהחיל הכחול אל תוך אמ"ן. הוא גם יכול, בקלות, להצביע על תהליכים דומים המשותפים לחיל–המודיעין וחיל–האוויר.

"ההתפתחות של תחום הסייבר מזכירה בצורה מעניינת מאוד את התפתחות הכוח האווירי במאה הקודמת", מסביר ידלין. "אם במאה ה–19 היו רק שני מימדי לחימה, יבשה וים, לאט לאט התווסף גם הכוח האווירי עד שלבסוף הוא הפך למשמעותי ואף מכריע מערכות. זה דומה מאוד למה שקורה ויקרה בתחום הסייבר".

להערכתך, לוחמת הסייבר תכריע מלחמות בעתיד?

"עדיין קשה לומר זאת בבטחון, אבל אני אומר שיש לתחום הסייבר פוטנציאל לתרום תרומה משמעותית לכל לחימה עתידית. גם כוח אווירי לא יכול להכריע מלחמות בכל הקשר".

כחצי שנה לאחר מינויו לתפקיד ראש אמ"ן, פרצה מלחמת לבנון השנייה במהלכה ואחריה ספג צה"ל ביקורות קשות מהציבור והתקשורת. מדוע היא עדיין נתפסת בכשלון בעיני הציבור, למרות שהשקט בגבול הצפוני נשמר ומספר התקריות ירד לכמעט אפס מאז המלחמה?

"אין ספק שבמלחמה היו קשיים, תהליכים רבים שלא נוהלו כראוי. צה"ל לא היה מאומן ומוכן ולא פעל בצורה מיטבית. מעצם היותה של המלחמה חשופה לתקשורת יותר ממלחמות אחרות, הכשלים ונושאים שהיו פחות טובים בלטו יותר.

צריך לבחון את המלחמה בפרספקטיבה היסטורית. העובדה שחזבאללה לא ירה כדור אחד לעבר המדינה מאז סוף המלחמה נותנת זווית אחרת על תוצאותיה. אני חושב שבכל תחום יכולנו להיות טובים יותר, גם בתחומים שוועדת וינוגרד ציינה אותם לטובה, כמו תחום המודיעין וחיל–האוויר.

"מה שחשוב בעיני הוא שצה"ל תיחקר ולמד את לקחי המלחמה ויישם את המלצות התחקירים. חלק ממה שהשתנה אפשר היה לראות במבצע 'עופרת יצוקה'. הצבא מתאמן יותר, מתאמן לאופי המיוחד של מלחמה מול ארגוני טרור הרוכשים יכולות צבאיות מתקדמות יותר ויותר. הצבא פיתח תו"ל מתאים, השקיע במודיעין, ביכולת לפגוע באויב ותקצר היריעה מלהסביר את כל הדברים שנעשים היום הרבה יותר טוב. בעיני, השיח על המלחמה חשוב והוא עוד לא נגמר.

חשוב ללמוד ממנה, לתקן את הדברים כדי שבמלחמה הבאה לא נחזור על שגיאות".

האם עמדנו ביעדים? חזבאללה ממשיך להתחמש והסיבוב הבא הוא כנראה רק שאלה של זמן?

"חשוב להכיר מה היו היעדים של המלחמה. אסור להמציא בדיעבד למלחמה יעדים שלא היו. היעד במלחמה היה להכות את חזבאללה מכה קשה ולהרתיע אותו מלהמשיך לפגוע בישראל. היעד לא היה לכבוש את לבנון או לפרק את חזבאללה. בניית הכוח של חזבאללה אחרי המלחמה היא תופעה בעייתית מאוד שצריך להתמודד איתה, אבל אינה קשורה לתוצאות המלחמה. הארגון היה בתהליך התעצמות משמעותי כבר לפני המלחמה.

"אני רוצה להתריע", אומר ידלין בנחישות, "שגם האויב לא יושב בחיבוק ידיים. גם הוא למד את לקחי המלחמה, גם הוא מנסה למצוא את נקודות התורפה של צה"ל ותוצאות הסיבוב הבא תלויות מאוד ב'תחרות הלמידה' והיישום של לקחי המלחמה. בנוסף יש לשים לב לאחת השגיאות הנפוצות של צבאות שהיא המיקוד בהכנה למלחמה הקודמת וזה דבר שאסור לעשותו. חשוב מאוד לנתח ולהבין מה יהיה במלחמה הבאה שלא היה בקודמת ולהכין פתרונות מתאימים".

האם אמ"ן יכול לחזות מתי תפרוץ המלחמה הבאה?

"אמ"ן נתן במשך ארבע שנים ובאומץ רב, הערכה שבזכות ההרתעה שהושגה במלחמת לבנון השנייה וגורמים נוספים, לא תפרוץ מלחמה. לא ב–2008, 2009 או 2010. חובתנו להיות זהירים מאוד בהערכות כאלה. כוונות של האויב זה שדה מוקשים. יכולות של האויב פשוטות יותר לאיסוף או להערכה. מודיעין טוב מגלה בקלות את סד"כ האויב, מספר כלי–הנשק שלו, טווח הירי וגודל הראש הקרבי, אבל על השאלה אם האויב ייצא למלחמה בעוד שנתיים, צריך לענות בזהירות רבה.. מצד שני, אנחנו לא פטורים מהתרעה על כוונות ומאידך זה כאמור נושא קשה לחיזוי. נושא הערכה על כוונות מלחמה של האויב יישאר בלב חובתו המקצועית של כל ראש אמ"ן בעתיד".

פריסה לדרום אמריקה

כשאנחנו שואלים את ידלין לאיזה רגע הוא הכי מתגעגע, הוא מחייך חיוך נוסטלגי. "להרבה רגעים", הוא אומר אחרי רגע של מחשבה. "לכל פעם שאתה ממריא והמבער דוחף אותך לשמיים ויש משימה שאתה נדרש לבצע. זה מסוג הדברים שאתה מסתכל עליהם עם הרבה געגועים, אם כי אתה יודע שלכל דבר יש כנראה רגע בו הוא נגמר ונשאר מאחוריך כזכרון נפלא.

"אם הייתי יכול לחזור לתפקיד אחד בחיל–האוויר, הייתי חוזר להיות מפקד טייסת. לדעתי זה התפקיד שיש בו את העצמאות וההשפעה המרבית ובלתי אמצעית על אנשים. במובן מסוים, התמחיתי בהקמת טייסות. השתתפתי בצוותי ההקמה של לא מעט טייסות ואהבתי את זה מאוד. היום כשאני מבקר בטייסת שהקמנו לפני 30 שנה ולמרות שכל המטוסים והאנשים כבר התחלפו, יש משהו ב"קירות", בתרבות, באווירה שלא משתנה. זה הוא התלם שחרשנו בהקמה של הטייסת".

ידלין משוכנע שאם היו מחזירים אותו לגיל 18, הוא היה בוחר באותה הדרך, באותו מסלול שירות. הוא מוכן לקבל שנית את כל "החבילה".

"היא לא תמיד הייתה קלה, היא לא הייתה רק רצופת הישגים, היו בה קשיים ומהלכים שלא הצליחו. יש הרבה דברים שהייתי עושה אחרת. אבל זו חוכמה בדיעבד. היום אני לוקח את כל ה'חבילה'. כשאני מסתכל על הסך–הכל, אני לא חושב שיכול להיות מסלול שירות מעניין יותר ומספק מזה".

עכשיו, אחרי שאפשר להניח את המדים ולשים בצד את כנפי הטיס ואותות המלחמה, לשמור אותם היטב כדי שיהיה מה להראות לנכדים, הגיע הזמן לחזור לבעיות היום–יום המטרידות את האזרח הקטן.

על מדים היה ידלין עסוק באיראן, חזבאללה והתרעות למלחמה הבאה, אבל עכשיו יש לו בעיות אחרות: "יש לי רשימת מטלות ארוכה של המשפחה. החל מלסדר את כל הניירות של הבנק שלא נגענו בהם חמש שנים, דרך תיקון המנורות בבית, שיקום הגינה, סידור המחסן, המרתף ותיקון האופניים".

וכמובן, איך אפשר בלי לנסות להרגיש כמו צעיר בן 21 שיוצא לקרוע את העולם. "מיד עם סיום התפקיד, עשיתי מה שעושה כל חייל בסיום שירותו הצבאי. יצאנו, רעייתי ואני לטיול לדרום אמריקה, ארוך לגילנו וקצר לגילכם. בשישה שבועות ניסיתי לעשות מה שחברים שלי והילדים שלי עשו בשישה חודשים. זה היה יוצא מן הכלל".

עוד באותו מדור

צוות לעניין

הקהל לא ירשה לעצמו לפספס אותם והם לא ירשו לעצמם לפספס במילימטר. שלושה טייסים בצוות האווירובטי של חיל–האוויר, שהטיסו לראשונה לפני כחודשיים את העפרוני בטקס קבלת הכנפיים, מדברים על הגבול הדק בין מרהיב למסוכן, בין דיוק להקפדה, חולקים חוויות מהמטוס החדש וחושפים כמה תמרונים חדשים שאולי יופיעו במסדר הכנפיים הבא

זה היה סיפור של חורף

דני רופ היה חזאי בחיל שהמתין עם צמרת צה"ל להתפזרות העננים במבצע "רגל עץ". תא"ל דוד ברקי, ראש להק מסוקים, חיפש יעד שהתחבא. אל"ם (מיל') ארנון לבושין צלל לתוך העננים כדי להפציץ את המטכ"ל הסורי ותא"ל (מיל') יעקב טרנר עבר חג סוכות סוער במיוחד. סיפורים על חיל כחול וימים אפורים
Feedback Form