בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 195 28/10/10
לגליון זה מצורף פוסטר של מטוס הקרב העתידי - F-35I

כתבות

חמש דקות מבאר שבע

הרבה פעילות מבצעית, הרבה מחויבות למורשת חיל-האוויר, הרבה תעלולים, הדחה מקורס-טיס ובעיקר הרבה מאוד שנים של טיסה, 55 שנים ליתר דיוק. תא"ל (מיל') יעקב טרנר טס את הטיסה האחרונה שלו בחיל-האוויר ואחרי הנחיתה מתפנה לסכם חמישה עשורים וחצי בחיל

יהונתן מרוז | צילום: ארכיון משפחת טרנר

השמחה בטריבונות של מגרש המסדרים ביום מסדר כנפיים מרקיעת שחקים. זה טקס בו כל המשתתפים מוצאים סיבה לחגוג: הבוגרים שמקבלים כנפיים חוגגים את סיומו של הקורס המתיש שתבע מהם כה הרבה, המשפחות חוגגות את הצלחת הבנות והבנים, בעלי המצלמות חוגגים את היעפים המרהיבים שמטוסי החיל מבצעים מעל ראשיהם וכלי התקשורת חוגגים. נקודה.

זה קורה כל פעם מחדש, אבל במסדר האחרון, יחד עם מטוסי הצוקית שציירו לב גדול בשמיים ודוממו מנועים בפעם האחרונה, הצטרף עוד מישהו לחגיגה בסימן פרידה. המנחה הציג אותו במילים "האיש והאגדה" והתשואות הרמות מהקהל העידו על הסכמה גורפת בטריבונות.

תא"ל (מיל') יעקב טרנר, טייס קרב, מפקד ומקים מוזיאון חיל-האוויר, חמש דקות מבאר-שבע ומרחק זרת ממטעי החוחובה של קיבוץ חצרים, טס מעל כולם במטוס ה'סטירמן' הכסוף. זו היתה הפעם האחרונה בהחלט שהוא עושה זאת ורק סמלי היה שיעשה זאת על המטוס בו התחיל את דרכו כטייס.

הדף האחרון ביומן

הוא מתפנה לדבר על הימים שלפני, אחרי ובין לבין ביום רביעי חם ויבש. במקום להיפגש במשרד הממוזג אנחנו יושבים בקפטריה של פינטו, על צלחת פלחי מלון ושתי כוסות מיץ תפוזים. בבית כמו בבית. למרות הקיץ המורגש בכל עוזו, תנועת המבקרים היום ערה במיוחד ואפילו יש כמה אורחים רעשניים דוברי אנגלית, שבאו להסתכל למטוסים בלבן של הכנפיים.

בשבוע של המסדר השתתף טרנר בחזרות הגנרליות: טיסות הכנה, אימון ובדיקת תיאום הזמנים. להטיס בכל שנה מחדש את מטוסי העבר הנמצאים במוזיאון זו אמנות, מבחינה טיסתית ותחזוקתית גם יחד, כי את מה שתא"ל (מיל') טרנר וחבריו הספיקו לשכוח בתחום, אין הרבה שעוד יזכו ללמוד.

"היה לי חשוב לטוס על הסטירמן", הוא אומר. "גם כי אני מיומן עליו מאוד וגם כי לפני 55 שנים בדיוק, טסתי בחיל-האוויר בפעם הראשונה על הסטירמן הספציפי הזה, מספר 31. היה כאן מבט אחרון דרך מטוסי חיל-האוויר על הנוף, על בית-הספר לטיסה, על 9,000 הצופים ועל חניכי הקורס שמסיימים", מספר טרנר, בוגר קורס מספר 22.

בניגוד לרוב הטייסים, שעוזבים את הקוקפיט בסביבות גילאי ה-50 לחייהם, הוא הצליח למתוח את הגבול עוד 20 שנים תמימות, בטיסה על המטוסים ההיסטוריים.

"אני מודה על כך שחיל-האוויר נהג בי בהגינות רבה ואיפשר לי לטוס עד גיל 75. זה גיל לא שגרתי, אין טייסים בני 75 בחיל. בחיים האזרחיים יש, אבל שם הכללים אחרים והמגבלות שונות. 20 השנים הנוספות שטסתי מעבר לחברי לקורס, הן בראש ובראשונה כי התמדתי לטוס על הסטירמן ועל ההרווארד, עם כל הקשיים שיש בטיסה עם גלגל זנב ופרופלור. בסך-הכל הצלחתי להעביר 55 שנות טיסה בשקט ובהצלחה, ללא תקלות מיוחדות".

20 שנה נוספות

לעקוף את מגבלת הגיל כפי שאף אחד לא עקף אותה לפניו זו רוח חלוצית לשמה, רק שבצידה חתימה על חוזה של זהירות. "מפקד חיל-האוויר איפשר לי לטוס, למרות שאני לא עומד בקריטריונים הצבאיים. הוא מכיר את המסירות שלי ואני לא הכבדתי עליו בטיסות חריפות. היה ברור שאני שומר על אלגנטיות בטיסה. אם יקרה לי הדבר הכי קטן, אני גוזר על עצמי הפסקת טיסות. לכן אני צריך להיות ממושמע יותר מכל אחד אחר בחיל. הטיסה הזו על המטוסים של המוזיאון הייתה בונוס, שיש לשמור עליו מכל משמר".

מוזר, אבל דבר אחד טרנר בכלל לא זוכר משבוע הטיסות האחרון שלו: התרגשות. "האמת היא שלא היו לי פרפרים בבטן, אבל הרבה שאלו אותי על זה, שהייתי בטוח שאולי יש לי פרפרים ואני לא מרגיש", הוא אומר בחיוך קל. "תוך כדי הטיסה האחרונה אמרתי לעצמי זהו. זה חלק מהחיים. כולם זורמים, הגיל זז וכמו כולם גם אתה מפסיק לטוס על מטוסי החיל. אבל יש לך יתרון אחד על פניהם: אתה קיבלת מתנה של עוד 20 שנה על מטוסי המוזיאון".

הטיסה עצמה התנהלה כרגיל, פשוטה ובלי הפתעות. "החוכמה היא שבכל טיסה, חגיגית ככל שתהיה, לא יוצאים מהכלים. אני מלמד לשמור על קור רוח. אני לא חושב במושגים של להתפרע בטיסה, של 'כולם יראו'. זה לא אני וזו דוגמה רעה לממשיכים. כשירדתי מהמטוס התחבקתי עם החבר'ה. הם כל הזמן אומרים לי, 'יהיה בסדר, אתה תמשיך לטוס איתנו'. אולי אטוס בסטירמן ובהרווארד בתור נוסע. נראה ונתרשם. המרגש היה שלאירוע הזה באו אשתי, שלושת הבנים וכל הנכדים, מלבד התינוק בן השנה. כולם היו וזה היה שכרי".

להעיף את כל הטובים

לאחרונה קיבל תא"ל (מיל') טרנר פרס מפעל חיים ממפקד החיל, על פועלו הרב למען חיל-האוויר. הישג מרשים ואפילו מעורר קנאה ועדיין, הוא פשוט לא רואה בזכייה סיבה להישען אחורה ולנוח. "אני מעריך את מפקד החיל מאוד על ההחלטה שלו, אבל זה לא ימנע אותי מלהמשיך להתעסק בתוכניות שלנו. אנחנו נמשיך ונבנה כאן את המוזיאון, כולל כיסוי רב מימדים של המטוסים עם סככת ענק".

בחזונו הוא גם רואה במוזיאון מטוס קרנף (הרקולס), שישמש בית לתערוכה שתספר על מבצע אנטבה והמבצעים להעלאת יהודי אתיופיה לישראל ואם כבר, הוא גם רוצה להביא למוזיאון מטוס ראם (בואינג 707) נוסף, שיאכלס תערוכה דומה, הפעם בנושא ההשתלטות על מטוס סבנה. "בסוף, נגרום לכך שהסיפור של חיל-האוויר יסופר במלואו".

הרבה מכל ההצלחות כטייסים וכאנשי צוות במוזיאון, מבוססות, לפי טרנר, על יכולת להעביר ידע הלאה ולהדריך את הצעירים. לו עצמו יש נסיון רב בכך, מכיוון ששירת כמדריך בבית-הספר לטיסה במשך שנים, עוד לפני שבית-הספר התמקם בחצרים. הוא מתבקש לשחזר איזה מין מדריך הוא היה. "אני מספר לכולם שעשיתי בבית-הספר לטיסה את כל התפקידים. כולל חניך ומודח".

למקרא המילה האחרונה הגבות מתרוממות, אבל לא, זו לא טעות דפוס וגם לא ליקוי מדאיג בהבנת הנשמע. "הייתי בקורס 17 והמדריך שלי הכשיל אותי בפיזיקה ובתורת טיס", מתחיל טרנר להפיג את הבלבול. "מפקד בית-הספר לטיסה חשב שעשו לי עוול ונתן לי רשות לחזור לקורס לאחר תשעה חודשים. שנה ורבע לאחר מכן חזרתי לקורס וסיימתי אותו בהצלחה. אחרי הקורס הפכתי טייס מבצעי על מיסטר".

סבלנות כמפתח

בהתבסס על החוויה הזו, לא פלא שהוא מגדיר את עצמו כמדריך מאסכולת 'בית הלל'. "חשבתי שכל עוד אפשר לתת לאנשים הזדמנות להוכיח את עצמם, זה לעולם לא הולך לאיבוד. חניך שהדחת אותו, לעולם לא תצליח להוכיח שטעית לגביו. אין לו יותר צ'אנס להצליח. אבל כשמנסים להדיח חניך, אתה מציל אותו מהדחה ובסוף הוא מסיים קורס-טיס והופך לטייס מהולל, זה ההישג הגדול ביותר. יש היום טייסים בחיל-האוויר, שאני יכול לומר ולהוכיח שהיו מועדים להדחה, על חוסר הצלחה בטיסה. הכנסנו כמה אנשים כנסיון והם הצליחו להפוך לטייסים טובים מאוד, הפכו למפקדי בסיסים ותתי-אלופים".

טרנר לא נוקב כמובן בשמות, אך ממשיך: "עמדתי על כך שאני אטוס איתם לפי שמדיחים אותם. הייתי צריך להיות בטוח, כי התרשמתי שיש להם את היכולת. טסתי איתם, חזרתי מהטיסה ואמרתי: רבותי, לבן אדם יש יכולת. להדיח אותו כאן זו חוכמה קטנה מאוד".

המפתח להדרכת טיסה טובה, מסביר טרנר, הוא סבלנות. "לא פעם היה עימות עם מדריכים תוקפניים, שגישתם היתה: 'את החניכים הטובים צריך להעיף מההתחלה. מהגרועים לא תהיה בעיה להיפטר אחר כך'", הוא מחייך. "יש הרבה מאוד סיבות טובות שבגללן אפשר לבוא ולכעוס על כולם. החשוב הוא שכל אחד יזכור איך היה והרגיש כ'צעיר', איך הוא עמד לפני המדריך שלו בחשש וברעדה. הרבה תלוי בתחושות. אני יכול להרגיש שלחניך יש את היכולת, את הערנות הנכונה, את הזריזות הנכונה ומסיבות שקשה לי להבין הוא מפשל פה ושם וצריך לעלות על הנקודות הבעייתיות שלו ולנסות לשפר אותן. זה לא פשוט, לפעמים אפשר גם לטעות, אבל בסוף הסבלנות משתלמת".

"הרגשה של החמצה"

לאורך השירות טס תא"ל (מיל') טרנר על 18 כלי-טיס שונים מכל הסוגים. כששואלים אותו על מי מהם אהב לטוס, התשובה לא החלטית. "אהבתי לטוס על מיראז', שהוא מטוס אלגנטי מאוד ונעים להטסה. אהבתי לטוס על הווטור הצרפתי כשהייתי מפקד טייסת במלחמת ההתשה ובמיוחד אהבתי לטוס על הפאנטום, בו טסתי 15 שנה. הפאנטום הוא מטוס קשה, הקשה ביותר מבין המטוסים. בקרבות אוויר אפשר לעשות איתו נפלאות, אבל צריך הרבה נסיון ומיומנויות, לדעת לבצע את ההתקפלויות הקטנות, לשמור על פוטנציאל ולהפיל את יריבך. זה רגע של נחת לכל טייס".

לו היה יכול להמשיך לטוס על כלי-טיס, באיזה מהם היה בוחר? הוא מהרהר מעט, אך לפני שהוא מספיק לפתוח את הפה כדי לספק תשובה, השיחה נקטעת על-ידי אב ובנו, שנכנסים לקפטריה. "תראה עם מי יש לך מזל להצטלם עכשיו", אומר האב לבן. "תזהה אותו, נראה אותך". לילד יש מושג שהאיש הזה הוא טייס ומופיע הרבה בטלוויזיה, אבל שאר הפרטים פרחו מזכרונו. האב מבקש ממני לצלם את שניהם יחד עם טרנר ומתיישב איתנו לשולחן. מתפתחת שיחה ערה. האב, אסי שמו, הוא במקור מהמושב נס הרים, ומגיל 16 חלם להיות טייס. בגלל מידע מוטעה שנמסר לו לגבי דרישות הסף לקורס-טיס לא ניסה מעולם לעבור את המבדקים, וכך "אני הפסדתי וחיל-האוויר הפסיד", הוא מתמצת. למרות שבסוף שירת בשריון, נראה שהחיבה שלו לחיל-האוויר יכולה להתחרות בזו של עשרה קוראים קבועים ו"מורעלים" של הבטאון.

הוא שואל כמעט כל שאלה שאפשר להעלות על הדעת: תרגילים, קרבות-אוויר, גבולות היכולת של המטוס, מה לא. בשלב מסוים הוא שואל כמה הפלות של מטוסים רשם טרנר לזכותו. "אין לי הפלות", הוא נענה. "עשיתי מאות גיחות מבצעיות, מעל 300 בסך-הכל, אבל לא הייתי במטוסים שהשתתפו בקרבות אוויר, אלא באלו שביצעו משימות הפצצה. אחר-כך, כשעברתי לפאנטומים, כבר נגמרה תקופת ההפלות. כשטסתי על פאנטום הייתי בשיא היכולת שלי.

בטיסות האימונים הצלחתי להפיל מטוסי כפיר, מטוסי מיראז' והפאנטומים לא נפלו. לכן היתה לי הרגשה של החמצה כשהפסקתי".

החלום ושברו

אסי ובנו עידו, שכנראה לא נדבק בחיידק האווירי, נפרדים וממשיכים לדרכם. תא"ל (מיל') טרנר מספר שדברים כאלה קורים לעתים קרובות. "חשוב לי שכל אחד שבוחר לפנות אלי, יקבל את התשובות הנכונות", הוא אומר. "הוא היה בקיא והוא יודע לשאול".

אחרי שירות ארוך כטייס קרב והשתתפות במלחמות שעיצבו את סיפורי המורשת של החיל, אך טבעי שלתא"ל (מיל') טרנר יש הרבה מאוד זכרונות מתקופת השירות, הנה אחד מהם, "סיפור הסגנים" של טרנר.

הסיפור הזה מתחיל זמן קצר מאוד אחרי מלחמת ששת הימים. תא"ל (מיל') טרנר התמנה למפקד טייסת "אבירי הצפון", שהפעילה את מטוסי הווטור. "הסגן שלי אקי ארצי ז"ל ואני באנו שנינו מעולם המיסטרים והמיראז'ים, מטוסים חד-מושביים ועשינו הסבה לווטור שהוא מטוס לא קל. ב-1 בדצמבר 1967 מצלצל אליי מפקד חיל-האוויר, שאומר שאני צריך עכשיו, באופן דחוף, להוציא זוג מטוסים לטיסת צילום. היו לנו שני מטוסי צילום: מספר 33, לו קראנו 'האח הגדול' ומספר 31 'האח הקטן'. הכנו את שניהם לטיסה ותכננתי להיות מוביל המבנה. עמדנו לצאת ואז בא אקי, סמ"ט א' ואמר: 'טרנר, תהיה הוגן איתי. תן לי להוביל את המבנה הזה'. זו היתה הטיסה המבצעית הראשונה שלי על הווטורים, אבל הוא אמר לי: 'אתה ביצעת 25 גיחות בשישה ימים. אני במלחמה הייתי שבור ידיים'".

שישה חודשים לפני המלחמה, שבר רס"ן ארצי את שתי ידיו, כשנאלץ לנטוש את המיסטר שלו בחולות חלוצה לאחר חדירת נור למנוע המטוס. "לא רציתי לתת לו לטוס, אבל בסוף אמרתי שיש צדק בדבריו. הבנתי לליבו ולכן ויתרתי". המשימה שהוטלה על הטייסת היתה צילום מחפורות דרומית לסואץ. לפי הערכות המודיעין, הוכנו המחפורות לסוללות טילי נ"מ S.A-2 שעמדו להגיע למצרים.

"הם יצאו לטיסה. אני נשארתי בטייסת. בדרך הביתה הודיע מספר שתיים כי אקי, מספר אחד, נפגע כנראה במעבר מעל המחפורות. הוא נפל לתוך הים בלי לנטוש. היה לחץ גדול. התחילו לחפש אותו. כוחותינו עצרו בשארם א-שייח אונייה יוונית שעברה שם בדיוק. שאלו את אנשי האוניה אם הם ראו את האירוע. הם ראו, אבל לא ראו נטישה והמטוס צלל אל תוך המים".

הנסיונות לאתר את המקום בו נפל רס"ן אקי ארצי ז"ל נמשכו שנים. בחלק מהנקודות באזור החיפוש המשוער מגיע עומק המים לעשרות מטרים. "קיבלנו אישור מהמצרים לחפש שם לאורך שנים. עד היום לא מצאנו דבר מלבד קסדה ומצוף של מיכל דלק של ווטור, שאותו אני שומר מכל משמר. הגעתי למצב לא קל, צריך היה להודיע למשפחה, שהיתה שכנה שלנו בשיכון המשפחות", הוא אומר.

"נפתלי. נפתלי. שטרלינג 3"

"נוצר מצב שלא היה לי סמ"ט א', אין לי את הנווט הבכיר של הטייסת, אלחנן רז ז"ל שהיה גם הוא במטוס עם ארצי ואנחנו באמצע מלחמה. הלכתי לקיבוץ כפר גלעדי, כדי לבקש מהם לשחרר את נפתלי פורת ז"ל, שהיה טייס מיראז'ים בבסיס רמת-דוד. הכרתי אותו טוב והערכתי אותו מאוד, חשבתי שהוא יוכל להיות ממלא המקום של אקי ז"ל ובלבד שישוחרר מהקיבוץ. יצאתי לשם במוצאי שבת הצגתי את עצמי ואמרתי להם שאני צריך אותו. אנחנו באמצע מלחמה ומוכרחים שאדם ברמתו ובאיכותו יבוא להיות סגן מפקד טייסת". הקיבוץ החליט, אישר ונפתלי גויס מיידית ל"אבירי הצפון".

במשך יותר משנה התנהלה המלחמה. בוצעו מאות גיחות מבצעיות ונפתלי תיפקד היטב. יום אחד, במרץ 1969, התקשר מפקד חיל-האוויר שוב לתא"ל (מיל') טרנר. "הוא אמר לי: 'יש לנו מטרה חשובה מאוד, להשמיד את המכ"ם המצרי שנמצא באזור מזר בתחומי ירדן. המכ"ם הזה רואה את כל מה שאנחנו עושים במדינת ישראל, במיוחד באזור הדרומי. חייבים להשמיד אותו'. הוצאנו ארבעה מטוסים, כולם חמושים. אות הקשר של הרביעייה היה 'שטרלינג'. אני הייתי המוביל, נפתלי היה מספר שלוש.

"טסנו בגובה נמוך. משכנו לפני המטרה בגובה 9,000 רגל ונכנסנו אחד אחרי השני. התארגנו בשורה עורפית מעל כוחות הנ"מ שהיו שם. זרקנו פצצות. הפצצות שלי פגעו במכ"ם המרכזי. גם מספר שתיים פגע יפה מאוד. מספר שלוש נכנס, אני מסתכל עליו ופתאום אני רואה פיצוץ אדיר. קראתי לו ברדיו: 'נפתלי, נפתלי, שטרלינג שלוש'. אין תשובה", הוא נזכר בעצב. "הוריתי להפסיק מיד את ההפצצות, בלי לדעת מה מצבו של נפתלי. אולי הוא הצליח לנטוש. עשינו סיבוב אחד למעלה, לא ראינו שום דבר. חזרנו הביתה בשלישיה".

רס"ן פורת ז"ל נמצא שבוע לאחר מכן והובא לקבורה. השנים חלפו וכאשר נחתם הסכם השלום עם הירדנים, פנתה משפחת פורת למלך חוסיין וביקשה לבקר במקום. "אחרי משא ומתן הירדנים הזמינו את המשפחה ואת רביעיית הטייסים לבקר שם. נסענו כל הדרך למידבא, הגענו למקום ונזכרנו כולנו. באזור בו עמד המכ"ם מצאנו רסיסים ושברים של מתכת. כל משפחת פורת המורחבת היתה איתנו. כולם התרגשו מאוד. אחר-כך הזמין אותנו ראש אגף המודיעין של ירדן לעמאן בברכת המלך. קיבלו אותנו שם כמו מלכים. היתה אווירה אמיתית של שלום".

דרגה ב-40 יום

אחרי 55 שנות טיסה, יש רק דבר אחד שתא"ל (מיל') טרנר מתחרט עליו. "אם הייתי יותר זהיר, לא הייתי מודח מקורס 17", הוא אומר, "הייתי שובב. הודחתי שלא בצדק, אבל גם תרמתי לזה".

האם זה המשיך גם לטייסת? האם האיש שבגיל 75 מבקש לטוס בבטחון ובצורה נקייה, היה צעיר שובב וחסר רסן? "הייתי, בוודאי שהייתי. השיא היה שבתור סגן, כמדריך טיסה בתל-נוף, טסתי עם טייס צעיר ולימדתי אותו איך טסים בטייסת ה'סטירמנים'. איך עושים גלגול חבית, איך עושים שמינייה ודומיהם. פתאום עבר בשמיים הליקופטר, סיקורסקי-58. התלבשתי עליו עם הסטירמן וישבתי לידו במבנה. לא עשיתי דברים מסוכנים, אבל זה היה בניגוד לחוקים. טייס ההליקופטר עשה לי סימן שאסתלק.

לא הסתלקתי ואז נפתחה הדלת הצדדית של המסוק ומפקד חיל-האוויר, עזר ויצמן ז"ל, עשה לי תנועת 'נו-נו-נו'. לקחתי את עצמי, עפתי לתל-נוף והנמכתי אל מסלול הנחיתה. בעודי מסיע אל הליין, מסמן לי מפקד הקורס: 'עצור. תחזור למסלול, תמריא ותנחת בתל-אביב. ויצמן מחכה לך במשרד".

מקבלים הוראה, אז מבצעים. "הגעתי לשם. נכנסתי למשרד של עזר והוא התחיל לתקוע לי נאום ציוני. 'טרנר, אתה בחור טוב, מוכר ואהוב, אבל אתה ברדקיסט ואתה עושה את זה בשבוע שבו התנגשו שני ווטורים. החיל לא יכול לקבל את זה, ולכן אני נותן לך את הדברים האלה'. הוא פתח מגירה ואני שמעתי צלצולים דקים, צלצולים של דרגת סג"ם.

הוא הוציא את הדרגות, אמר לי ללכת לחדר הסמוך, להחליף אותן ולבוא להראות לו. הלכתי. ישבתי שם רבע שעה וחשבתי. מה אני אעשה? מה אספר להורים? הכי הטריד אותי מה אגיד לאמא שלי".

כשהלקח מכל העניין מתנוסס על כתפיו, חזר סג"ם טרנר הצעיר לתל-נוף. שם הצדיעו לו החניכים שלו באותה התקופה, ביניהם תא"ל (מיל') יפתח ספקטור ואמרו: "בשבילנו תמיד תהיה סגן טרנר. זו הייתה המחווה הכי טובה של החניכים".

טרנר התחיל להתרגל לדרגה החדשה, מה שאי אפשר היה לומר לגבי מפקד בית-הספר לטיסה דאז, שי גזית, שחזר בדיוק מצרפת לאחר מגעים לרכישת מטוס הפוגה. "הוא בא וגילה שהורידו לו סגן לדרגת סג"ם, כשהוא לא היה כאן, בלי משפט. הוא עשה מהומה בלתי רגילה, ורב עם מפקד החיל. המפקד התרצה ואחרי 40 יום החזיר לי את הדרגה".

אבל המקרה המשיך לרדוף אותו. "את כל הדרגות שקיבלתי מאז, קיבלתי ב-40 יום איחור. אם הקורס שלי קיבל דרגות ב-11 ביולי, אני קיבלתי ב-20 באוגוסט זה רדף אותי עד דרגת אלוף משנה, שקיבלתי כבר בתור מפקד בית-הספר לטיסה".

בתקופה האחרונה עובד תא"ל (מיל') טרנר על ספר אוטוביוגרפי. שבוודאי יהיה מלא בסיפורים מסוג זה "אלה הדברים שאכתוב בספר. מה דעתך, יהיה מעניין?".

עוד באותו מדור

חיל-האוויר מציג

תצוגת חיל–האוויר הישראלי בתערוכת התעופה שנערכה בהונגריה לפני כחודשיים, הייתה אחת האטרקציות המרכזיות בתערוכה. מתברר שגם בימים אלה, מושך 
חיל–האוויר אלפי מבקרים חמושים בסקרנות רבה ומצלמות רבות. על תקן המסבירים המוצלחים של חיל–האוויר ומדינת ישראל, היו אנשי החיל שהשתתפו בתערוכה. כתבת הבטאון הצטרפה למשלחת

הנדסה מוטסת

כשחושבים על קריירה כמהנדס, חושבים על הרבה דברים, אבל בדרך כלל לא על טיסה במטוסי קרב בחיל-האוויר. המהנדסים במנ"ט (מרכז ניסויי טיסה) עושים דברים רחוקים מאוד מעבודה שגרתית של מהנדס, עוברים חוויות שחלקן קשות וחלקן טובות ובעיקר לא מוכנים לוותר על העבודה שלהם