בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 196 02/01/11

כתבות

צופית בת עשרים

תגיות: צופית (ביצ'קראפט קינג–אייר) , בסיס שדה-דב

בלי להרגיש היא עפה כאן מסביב כבר שני עשורים. הצופית מהווה חלק חשוב ממערך התובלה הקלה בתחומי איסוף מודיעין קרוב ורחוק. יכולותיה היום גדולות לאין שיעור מהימים הראשונים בהם נאלצו אנשי הטייסת לפעור חור גדול בבטן המטוס הראשון כדי להגדיל את טווח הטיסה. "זה מטוס שמהווה מכפיל כוח"

איתי איתמר | צילום: יונתן מור | איור: טוביה קורץ

הצופית, או "יונק הדבש", היא ציפור שיר קטנה מאוד. יכול להיות שכבר התעוררתם למשמע ציוצה המסתלסל והצצתם בחלון כדי לנסות להבחין בה מתרוצצת בזריזות בין שיחי ההיביסקוס או ההרדוף.

לא הספקתם? זה מפני שהצופית הסקרנית והחקרנית מתנועעת ללא הרף ותרה אחר מזון. היא בודקת כל חידוש בטריטוריה שלה, לרבות פרחים חדשים וחרקים יוצאי-דופן. הנקבה מטילה שתיים עד שלוש ביצים ודוגרת כמעט שבועיים. הצופית שוכנת בחורשות, גני נוי ובנאות מדבר וגם בדירים תת-קרקעיים בבסיס שדה-דב.

לא, לא מדובר במקום חדש לקנן ולהטיל בו ביצים. בדת"קים של שדה דב שוכנות להן צופיות אחרות, גדולות, כבדות וארוכות יותר. להן אין זמן לדגור משום שהן כל הזמן עסוקות במשימות מבצעיות בשמי עזה, סמוך לגבול מצרים ובאזורים נוספים שלא ניתן להזכיר. החודש הן חוגגות יום הולדת 20.

מכתב חצוף

הצופית, זו בעלת הנוצות, הגיעה מאפריקה לישראל בשנות ה-20 וה-30 וכיום היא נפוצה בכל רחבי הארץ. אחותה המתכתית (ביצ'קראפט 200-B קינג-אייר) הגיעה דווקא מארצות המערב.

"הפלטפורמה הזו מוצלחת משום שהיא ורסטילית מאוד", מסביר אל"ם ל', מפקד בסיס שדה דב, 20 שנים אחרי הגעת הצופיות לחיל-האוויר. "טיסה במטוס נותנת לך הרבה מאוד בטחון באמינות שלו, אתה יודע שהוא לא יאכזב אותך".

אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. "עוד כשסיימתי קורס-טיס, בשנת 1978, אמרו שעוד רגע קונים מטוס חדש לטייסת 'הגמל המעופף'", משחזר סא"ל (מיל') ליאור, לימים מפקד הטייסת. "באמצע שנות ה-80 כבר החלו להתעסק עם מערכות התצפית האלקטרו-אופטיות, אותן המערכות שיש כיום אך בטכנולוגיה של אותם ימים. בשנת 1985 הסתיימו הדיונים על מטוס חדש והוחלט: מערכת התצפית הבאה תותקן גם היא על עגור. אף אחד בכלל לא דיבר על לקנות מטוס חדש. שנה לאחר מכן, כשהגעתי להיות סגן מפקד הטייסת, כתבתי מכתב לאלוף (מיל') עמוס לפידות שהיה אז מפקד חיל-האוויר. זה היה מכתב די חצוף".

תמצית המכתב למפקד חיל-האוויר הייתה כזו: אם קונים מערכות תצפית חדשות, יש לשים אותן על מטוס שמתאים לשאת אותן והמטוס הזה אינו עגור. כל עוד לא מחליפים את המטוס, אין טעם לקנות מערכות תצפית חדשות.

"המכתב, למרות שהגיע מקצין זוטר אכן עשה את שלו", ממשיך סא"ל (מיל') ליאור. "מח"א קרא לי לשיחה, בה פרסתי את משנתי ואז הוא הורה לפתוח בעבודת מטה לרכש מטוס תצפית חדש, כדי לבדוק אם האידיוט שבא אליו ללשכה צודק או טועה. אני זוכר שאחרי שכתבתי את המכתב הזה בתור 'ילד', כל מיני קצינים התקשרו אלי וצעקו: 'מה אתה מבלבל למפקד החיל? אתה עושה רעשים במטה וגורם לנו לעשות עבודות סרק. כבר הוחלט שלא יהיו מטוסים'. מעולם לא שללתי את האפשרות שטעיתי, אך אדם באמונתו יחיה ואני המשכתי לנדנד ולהציק לכולם. כשכתבתי את המכתב הצבעתי על הצופית כמחליף אפשרי. חשבתי עליה כי באותם ימים הפעילה טייסת 'מלכי האוויר' את הקוקיה. הצופית היא אחותה של הקוקיה, אותו המטוס רק בדגם האזרחי שלו".

בעוד שהדגם הצבאי נושא מערכת איסוף מודיעין שנבנית באמריקה ומשולבת בגוף המטוס, על הדגם האזרחי יכלו הישראלים להרכיב כל מערכת תצפית בה יחפצו, גם מערכות תוצרת כחול-לבן.

בסופו של דבר הוחלט כי מערכת התצפית החדשה תיבנה ותותאם למטוס חדש ולא לעגור.

את הנצחון המתוק הזה חגג ליאור כשכבר סיים את תפקידו ב"גמל המעופף" ועבר למחלקת מבצעים. "כל מפקדי הטייסת לפניי עסקו ולחצו וניסו לקדם את נושא הגעת המטוס החדש והקרדיט המלא להגעתו מגיע לכל קודמיי".

בשנת 1990 חזר סא"ל (מיל') ליאור לטייסת, הפעם כמפקד. הוא הגיע לטייסת בדיוק בזמן לקלוט את המטוס החדש: בתקופת היעדרותו נעשו תהליכי הרכש, ההכנה לקליטה ואפיון המטוס והמערכות שיתאימו לו. המשימה לא הייתה פשוטה. היה עליהם לתכנן את מבצע ההטסה וההעברה של המטוסים האזרחיים הקטנים, הישר מוויצ'יטה קנזס, שבארצות-הברית. רק בעיה אחת קטנה: הם לא ידעו איך להטיס אותו.

מטוס קנה-ובנה

"היינו די לבד. בעצם לא היה בחיל-האוויר מי שיעזור לנו", מספר סא"ל (מיל') ליאור. "מטוסי קרב יודעים לקלוט ויש מספיק אנשים שמתורגלים בזה. המטוסים האחרונים שנקלטו לפני הצופית היו ההרקולס הקוקיה, שהם מטוסים צבאיים ולעומת זאת לא היו אנשים שידעו לקלוט מטוסי תובלה אזרחיים".

הם החלו לעמול על תרגום והרכבת ספרי הדרכה ועשו קורסי הסבה לטייסים, אבל זה לא היה פשוט ללמד את האנשים לטוס על מטוסים שאינם בנמצא. "אם אתה קונה נגמ"ש, אתה קונה אותו מצבא שמייצר אותו", משווה ליאור. "הצבא מלמד אותך הכל. לעומת זאת, לרכוש מטוס אזרחי זה כמו לקנות בחנות. כשאתה קונה אוטו אף אחד לא מלמד אותך לנהוג בו. הרקע שלי כטייס הרקולס עזר לי מאוד, כי בטייסת ההרקולס מתעסקים לא מעט בטיסה בעולם ובטיסות ארוכות".

חיל-האוויר חבר לחברה אזרחית שמתמחית בהעברת מטוסים ויחד יצאו לארצות-הברית לקורס הסבה שכלל מעט מאוד טיסות, שאת רובן בכלל עשו בסימולאטור. עם סיום הייצור, הם עלו על המטוס וחזרו עם שני המטוסים הראשונים לישראל.

"הצופיות לא נועדו לטוס עד ישראל. המראנו ממרכז ארה"ב וטסנו לכיוון גנדר בקנדה. התחנה הבאה הייתה שאנון באירלנד ואחריה ניס בצרפת, על חופי הים התיכון. בכל תחנה עשינו לילה וכל טיסה כזו נמשכת 7-8 שעות". מתאר סא"ל (מיל') ליאור את הדרך לישראל. "המטוסים היו ריקים לגמרי, היו בהם שני כסאות טייס וזהו. רק בארץ היו צריכים להרכיב את המערכות. הלכנו לסניף של 'אייס' וקנינו ארבעה כסאות מתקפלים, כדי שיהיה איפה לשבת".

בכל מטוס היו שני טייסים ישראלים וגם שני טייסים אמריקאים. "זו ההתמחות שלהם, לקחת מטוסים שנבנו לטוס בטווחים קצרים ולעשות איתם כל מיני דברים משוגעים. בפרספקטיבה של זמן, אתה רואה שהם עושים דברים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשות. אחד לבש חליפת גומי כדי להישאר בחיים במקרה שהמטוס שלו יתרסק והוא גם היה שואב את הדלק של המטוס מתוך ג'ריקן בעזרת פומפה. חודש-חודשיים אחרי זה יצאה הקבוצה השניה, להביא את יתר המטוסים. הם עברו את אותו תהליך, אחרי שאנשים כבר ידעו להטיס את המטוס. גם הפעם הצטרפתי אליהם, כי לא היו שם אנשים שהתנסו בטיסה בינלאומית, אך בעיקר בשביל לשמור שהברדק של החבר'ה האמריקאים יישאר בתוך המגבלות". הקנייה הראשונה הסתיימה ברגעים אלו ממש, לפני 20 שנה.

רוח הצופית

מזונה העיקרי של הצופית, זו האמיתית שלא חיה על דלק סילוני, הוא צוף פרחים וחרקים קטנים. את הצוף היא יונקת בעזרת מקורה הדק והקשתי ומלקקת אותו בלשונה הארוכה והמפוצלת.

במרבית מיני הפרחים מהם היא יונקת צוף, היא לא גורמת להאבקה של הפרח. זאת בשל העובדה שהצופית בדרך-כלל "פורצת" היישר אל בסיס הפרח בעזרת מקורה וחוסכת את המעבר המסובך דרך פנים הפרח, מבלי שאבקנים ידבקו אליה. התופעה מכונה "גניבת צוף". למרות מימדיה הגדולים פי כמה, גם הצופית המכאנית עושה דבר דומה ובזכות מערכות התצפית והחוזי שלה, היא מלקטת מידע מודיעיני ממדינות האויב.

בינואר 1991 כבר ביצע המטוס גיחות במסגרת מלחמת המפרץ הראשונה.

"לדעתי קבענו שיא עולם", מתאר סא"ל (מיל') ליאור בהתלהבות. "הכנסנו את אחת הצופיות למוסך בשדה דב, הבאנו מהנדסים מלהק ציוד וממרכז ניסויי טיסה ועוד עשרות מסגרים ופחחים. תוך שבוע הם הצליחו להכשיר את הצופית. לי כאב הלב כי לקחנו את הצופית החדשה, עשינו בה חור שבתוכו דחפנו מיכלי דלק של יסעור וקרנף והשחלנו צינור לתוך פתח התידלוק בכנף. תוך שבוע בנינו מטוס תצפית ארוך טווח. זו בעצם הייתה הצופית המבצעית הראשונה שהייתה לה מערכת תצפית. הייתה לנו אחת כזאת, כי הייתה רק מערכת תצפית אחת".

הטייסת נדרשה להכין את הצוותים לטוס על המטוס החדש תוך זמן קצר. למעשה, במלחמת המפרץ הראשונה היתה הצופית הבודדה הזו כל הזמן באוויר, נעה מצפון לדרום וצפתה מזרחה כדי להזהיר מפני הטילים המתקרבים, עד שהאמריקאים הפעילו בישראל את מערכת ההתרעה שלהם. שלוש הצופיות האחרות מילאו את אותו הייעוד, בעזרת מכשיר מתוחכם לא פחות, העין האנושית.

באותה תקופה עוד לא היה גף משימה של סיירי-אוויר בטייסת "הגמל המעופף". התא האחורי כלל אנשי מודיעין שגרו בטייסת והיו חלק ממנה. "לחיל-המודיעין הייתה תרומה גדולה לכל התהליך", מבהיר ליאור. "הם קידמו רבות את רכישת המטוס החדש, מימנו חלק מהפרויקט ודחפו את ההתקנה. היו בחיל-האוויר כאלו שראו בי קצת 'קוץ בתחת', ואמרו: 'למה צריך מטוסי סיור? חיל-האוויר זה מטוסי קרב. אם זה לא יורה ולא הורג, זה לא חשוב. שמישהו אחר יתעסק בזה'. היה לי הרבה יותר קל לרתום לפרויקט את חיל-המודיעין, שעבורם זה היה ה'שפיץ' של מערכות התצפית ויכולות איסוף מתקדמות".

אחרי מלחמת המפרץ פורקה המערכת המאולתרת והחלו בתהליך מסודר להתקנת מערכת התצפית.

"טייסת 'הגמל המעופף' הטיסה עגורים ודרורים שהיו גרוטאות ישנות", מודה סא"ל (מיל') ליאור. "פתאום השקיעו בטייסת, בנו מערכת תצפית שהיא המילה האחרונה והכי מתקדמת בעולם והביאו מטוס חדש מהניילונים. מטייסת שתיכף נסגרת, היא הפכה לסמל מוביל בתחום המודיעין והאיסוף. זו הרוח שהצופית עשתה".

טוב להיות המלכים

הציפור צופית זכתה לכינוי מיוחד בפי הערבים: "סולטאן א-זוהור", ("מלך הפרחים"). בשנת 1958 שונה שמה מ"יונק דבש" ל"צופית" באופן רשמי, משום שהיא אינה יונקת את הצוף, אלא מלקקת אותו וכן ניזונה גם מחרקים.

"מלכת האוויר", הלא היא צופית התובלה, קיבלה את שמה באופן רשמי לאחר תחרות הצעת שמות. טייסת "מלכי האוויר", המפעילה את הצופית במשימות ממסר והאזנה, נקראה עד לפני שש שנים "טייסת התובלה הקלה". לכבוד חגיגות 30 שנה לטייסת, הוחלט בשנת 2004 לחפש שם שיתאים לאופי הטייסת.

"העבודה שלנו מתפרסת על כל שעות היממה ואנחנו מרגישים שהשם הישן כבר לא מתאים לאופי הפעילות בטייסת. טייסת 'התובלה הקלה' לא עושה רק תובלה והיא גם כבר לא כל כך קלה", אמר אז סא"ל ארז שהיה מפקד הטייסת, בראיון לבטאון חיל-האוויר.

מאז השתלטה הצופית על מרבית המשימות של מערך התובלה הקלה. ממשימות מודיעיניות של חוזי והאזנות, דרך משימות עזר של ממסר והדרכה. היא נכנסה לקורס האימון המתקדם ב"מלכי האוויר" לטובת לימוד טיסה במערך התובלה.

"לצופית שני מנועים, היא אמינה מאוד ונוח מאוד להדריך עליה", מסביר אל"ם ל', מפקד בסיס שדה-דב. "השם של כל המערך השתנה" מספר סא"ל טל, מפקד טייסת "מלכי האוויר". "כל טייסי הבסיס הולכים עם פאץ' על הכתף: it's good to B-200 king. טוב להיות המלכים".

עד שהצופית הגיעה, היו בטייסות התובלה הקלה רק מטוסי בוכנה קטנים יותר, שטסו נמוך ולאט יותר. "זה המטוס הראשון שיכול לטוס בגובה רב, לשאת משקלים כבדים יותר ואפשר לשים מצלמות חזקות, שפתחו לנו את האפשרות לאסוף מודיעין חזותי ארוך טווח ולתצפת עמוק אל תוך שטחי האויב", מסביר סא"ל אורי, מפקד טייסת "הגמל המעופף".

עם השנים והתפתחות הטכנולוגיה, קלטה הצופית משימות נוספות והשתתפה במבצעים החשובים ביותר בצה"ל.

"בשנת 2002 יצאו שני כלי-טיס 400 ק"מ מקו החוף", מספר סא"ל אורי. "היו אלה מסוק עטלף בעל מערכות אלקטרו-אופטיות ומטוס צופית, עליו מערכת התצפית שלנו, שעד אז הייתה בפיתוח ועוד לא הייתה מבצעית. תפיסת האוניה 'קארין A' הייתה הפקודה המבצעית הראשונה שלה".

גם במלחמת לבנון השנייה סייעה הצופית באיתור משגרים וירי רקטות מאזורים בנויים ובמבצע "עופרת יצוקה" היא ליוותה כל הזמן את הכוחות הפועלים ואף סייעה רבות בהשתלטות על ה"מרמרה": "במשט הטורקי, רק אנחנו יכולנו לטוס במרחק, בגובה, בטווח ובמהירות הדרושים", קובע סא"ל אורי.

אל"ם ל', שהשתתף בהעברת צופיות חדישות יותר בשנת 2000, מרחיב: "המטוס הוא פשוט ולכן נוח לשים עליו דברים. אפשר לתלות עליו הרבה ציוד, לחבר אנטנות, לשים בתא מטען מקלטים, משדרים ומערכות רבות. הוא זול לאחזקה וגובה הטיסה שלו ומהירות הטיסה הופך אותו למענה גמיש וזריז למספר זירות". כמי שהחל את דרכו דווקא על מטוסי קרב, הכיר אל"ם ל' אתגרים חדשים. "מצאתי במערך התובלה אתגרים גבוהים מאוד. אחד מהם היה עבודת הצוות, שהיא קריטית למערך התובלה. זה נכון לגבי הכל: גם לגבי צוות המטוס והתא האחורי וגם בעבודה עם כוחות אחרים, כמו שיתוף פעולה עם השב"כ בסיכול ממוקד והפללת חשודים, ליווי כוחות או הטמנת אמצעי לחימה".

"מערך התובלה הקלה הפעיל מטוסים ישנים", מוסיף סא"ל טל. "הזמירים משנות ה-70, והעגורים משנות ה-50 וה-60 היו פרימיטיביים יחסית. באותה תקופה המעבר לצופית, שבאותה העת הייתה שיא הטכנולוגיה, עשה שינוי מהותי ולמעשה חידש את פני המערך ויישר קו עם הקוקיה. אין מטוסים שעושים משימות דומות", הוא מבהיר נחרצות. "הן ייחודיות מאוד במענה שהן נותנות. הצופית היא מטוס אמין ויעיל, עם יתרונות של מטוס תובלה כגון טיסה במזג אוויר, מהירות טיסה וגמישות בנשיאת מערכות. אין לה מחליף".

החיים בגיל 20

בעולם המודרני, כאשר המלחמה הבאה תהיה מלחמת מודיעין, האתגר יהיה לפתח את מערכות האיסוף הטובות והמעודכנות ביותר. הרבה מניחים שכלי-הטיס הבלתי מאוישים הם העתיד ברוב תחומי הטיסה הצבאית, בפרט בתחום מודיעין חוזי, אבל המציאות מוכיחה שלפעמים אין תחליף לאדם בקוקפיט.
"עבור הצורך המבצעי שיש להם כיום באפגניסטן, נאלצו האמריקאים להקים שתי טייסות מודיעין כמה שיותר מהר", מוסיף אל"ם ל'. "הם לא בחרו בכטב"ם, אלא במטוס הצופית, כדי להתקין עליו כל מיני מטענים ייעודיים, מצלמות וחיישנים. הם הבינו שזה הכי מהיר, זמין וגמיש".

ככל הנראה, הטכנולוגיה המתקדמת עדיין לא עולה על יתרונותיה של הצופית, שמוכיחה בכל פעם מחדש שהיא לא "סוס עייף". "זה מטוס שמהווה מכפיל כוח, המביא ערך מוסף לשדה הקרב ומאפשר למצות את יכולות צה"ל בכלל וחיל-האוויר בפרט בתקיפה ומודיעין, בצורה טובה יותר", מסכם סא"ל טל.

"אני צופה שהמערך הזה ימשיך לגדול בגלל צרכים מבצעיים שגדלים כל הזמן", קובע אל"ם ל'. "המערך הזה רלוונטי, בוודאי ל-20 שנה הקרובות, בכל מקום ובכל זירה".

עוד באותו מדור

שמונה
 בעקבות 
דרגה

קורס קצינים. לא רק תחנה בדרך הצבאית, אלא החלטה שתשפיע על המשך החיים. ליווינו שמונה חיילים מחיל–האוויר שיצאו למחזור נובמבר 2010 בדרכם לסיכת המ"מ. הם מספרים על הציפיות, החששות, התחושות והתקוות ובעיקר על הקורס שהם ציפו לו. פרק ראשון בטרילוגיה

אגרוף של גומי

הנסיון להציב בפני צוותי האוויר אתגרים הקרובים ככל האפשר למציאות עומד בבסיס פעולתה של יחידת "אגרופן". היחידה מדמה פעילות של טילי קרקע-אוויר, טילים בליסטיים, מערכי רקטות ואתרי שיגור ומשתדלים לעשות חיים קשים לכל מי שטס מולם